ארכיון עבור באוקטובר, 2008
עוזב את העיר
20 באוק'
אתמול נחת עוד אחד בתיבה, וחבר לחמשת המיילים הקודמים; עוד מייל שבו מי מקוראיי הקבועים יותר או פחות שואל אותי מדוע טרם פרסמתי פוסט תמיכה בניר ברקת לראשות עיריית ירושלים. זה בעיקר משעשע אותי, אני שיודע כמה אנשים באמת מבקרים כאן מדי יום, שמבקשים ממני להביע תמיכה במועמד משל הייתי איש ציבור בעל שם; אבל קוראיי, שהתרגלו לקבל ממני מפעם לפעם עדכונים מהחזית וסיפורים על התחרדות העיר, הם תוהים מדוע טרם הבעתי תמיכה במועמד החילוני המוביל לראשות העיר.
צנזורה – מעבר לטוב ולרוע
18 באוק'
אוסטרליה, האי שחושב שהוא יבשת, מעסיק את הבלוגרים לאחרונה אחרי שהוחלט שם שיש תכנים שאסור לאוסטרלים לראות, גם אם הם מבקשים נורא יפה (opt-out בלע"ז) שיתנו להם לראות הכול. כלומר, ארץ הקנגורו החליטה שיש דברים באינטרנט שתושביה לא יכולים לראות – תוכן "לא חוקי" שיסונן לכולם. וזו כנראה הזדמנות טובה לדון על צנזורה בכלל; ולמה אין לה הצדקה.
אינסטנט פודינג
16 באוק'
דובי כותב על עוני במסגרת blog action day, וגם עונה לדיון אצל קפיטן עופר על זמינותה של ביבליוגרפיה סרוקה לסטודנטים ומה זה עושה או לא ליכולות חיפוש המידע שלהם. לי נראה שיש קשר בין הדברים, אז אני מרשה לעצמי להכנס בין שני פוסטים שלו.
גלגולה של אלימות: בין עכו לקאנט וקירקגור
11 באוק'
הבאתי כאן בפוסט הקודם, כהרגלי, ציטטה משל קירקגור[1] שעסקה בגלגולה של אלימות, שקירקגור, באירוניה ראויה שעוד אתייחס אליה, מתייחס אליה כ"קומית":
פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו’. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...][2].
הציטטה הזו היא מהחביבות עלי, מפני שרק ממנה אפשר להוציא לא מעט תובנות; למשל, כמו שהערתי גם שם, יש כאן אבחון מדויק של האופן בו פועל אספסוף. אבל במיוחד אני אוהב את הטקסט הזה מפני שהוא ניסוח מחדש מדויק למדי של האימפראטיב (ציווי) הקאטגורי של קאנט[3].
Vitia Splendida
9 באוק'
במחזה ‘האבירים’ מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית[1].
מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר’ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס – הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר’ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.
מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי – חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט – יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג’ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".
הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר’ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים[2]. ערסים, בקיצור.
אני ואפסי עוד
9 באוק'
לשמחתי, הפוסט הקודם שלי והדיון שלאחריו עוררו עניין והניעו דיון בנושא. ראש וראשון (מהידועים לי) היה דובי[1], ולפוסט שלו הגיב מרק. במהלך הדיון ביניהם – וחבל שאין זו רוח הדברים בדיון שנוצר כאן – הייתה ירידה ממקרים ספציפיים והליכה אחורה, אל העקרונות. וכשהולכים אחורה, מקבלים את הדיכוטומיה שמניעה אנשים רבים וטובים למעשה ורפלקסיה כבר ימים רבים: חירות מול שוויון.
- שכותרת הפוסט הזה מוקדשת לו [↩]
אורתודוכסים חובבי חופש
5 באוק'
אני קורא אדוק של הקפיטליסט היומי, מסיבות שאינן שונות בהרבה מאלו שמובילות אותי להיות קורא אדוק של "בחדרי חרדים": דע את האויב. לרוב אינני טורח להגיב לנאמר שם, גם כן מסיבות דומות; נקודת המוצא שלנו שונה, הערכים שלנו שונים והשקפת עולמנו שונה. יכולתי להתווכח עם כל פוסט שעלה שם, להקים את "הסוציאליסט היומי" ולתקוף אותם כל היום, אבל בגלל שהם מנצחים ואני צריך עדיין לצאת ולעבוד, אני מעדיף פשוט להניח לזה. לא אשכנע אותם והם לא ישכנעו אותי והבלוגיקה תתמלא בכל מיני מונחים בסגנון "ריבית משתנה" ו"גירעון תקציבי" וקוראיי הנאמנים יברחו.
אם כן, כשאני מגיב לשני פרסומים[1] בבלוג הקפיטליסטי להחריד הזה, נשאלת השאלה מה נשתנה. ובכן, מה שנשתנה הוא שהפעם נחשפת במלוא עוזה אותה התופעה המתרחשת אצל אנשים כאשר הם בטוחים שהם צודקים אל נוכח עובדות קצת שונות: מעבר מגישה רציונאלית לאמונה עיוורת. ואם כבר הגענו לאורתודוכסיה[2] קפיטליסטית, אז אנחנו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; ואני יכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל.
אבל בואו עכשיו
2 באוק'
לאחר רצח רבין אמרה אלמנתו להמונים שבאו לחלות את פניה בביתה "חבל שלא באתם אז". כדי שלא נרגיש זאת שוב, כדי לקבוע שהגנה על חופש הביטוי היא גם התנגדות נחרצת, חסרת סבלנות, לאלימות פוליטית; לצורך כך תתקיים הערב (חמישי, 2 באוקטובר) בשעה שש עצרת תחת הכותרת "לא עוד שלום חבר" מול ביתו של שטרנהל ברחוב ש"י עגנון 21 בירושלים. אני אהיה שם (אם כי ייתכן איחור אפנתי). אני קורא לכולם לבוא.
כי קצת צומי לא הרג אף אחד
1 באוק'
אז יש תחרות בלוגרים עצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. ואני בלוגר עצמאי, במובן הזה שכל חודש יורדים לי כמה עשרות שקלים על הבלוג הזה (כמו גם על הבלוג של אחותי הגדולה ועל האתר של פעילים למען פליטים, שמתארחים אצלי), וגם במובן הזה שהבלוג רץ על מערכת שאני התקנתי ועל תבנית שאני תרגמתי והתאמתי. אז נרשמתי.
אתם מוזמנים להצביע (יש פלוס קטן בצד, תנו לו קליק). אני לא באמת חושב שאני אתברג במקומות הראשונים (יש מועמדים ראויים ביותר), אבל כמו באולימפיאדה, מה שחשוב זו ההשתתפות.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
