ארכיון עבור בנובמבר, 2008
פרבולוס
28 בנוב'
מדי פעם אפשר לראות, במקום ציבורי, ילד מקים מהומה. הוא מצווח, לעתים נשכב על הרצפה וממאן להמשיך, לפעמים זעקות שבר עולות מגרונו הצעיר וידיו ורגליו הולמות ברצפה במקצב. לרוב, זה קורה מפני שלילד לא ניתן מבוקשו. להוריו הנבוכים, המגניבים מבטים מתנצלים-מצטדקים אל סביבותיהם תוך שהם מנסים לרסן את המאג המשתולל שלהם, בוודאי יש סיבות כבדות משקל וטובות מדוע אינם נותנים למוחמד דף הקטן את שהוא חושק בו. ייתכן שאינם יכולים להרשות לעצמם, או שמא זה מנוגד לשיטתם החינוכית, ייתכן שהם ממהרים, ייתכנו כל מיני דברים. אין גם ספק כי קל יותר היה להורים לתת לילד את מבוקשו ולמנוע את שירת הסירנה, אולם הם בוחרים להסתכן, כי סיבותיהם נדמות להם כטובות מספיק.
מנגד, את הילד זה לא מעניין. זה לא שיש לו מחלוקת עם הסיבות של הוריו, זה לא שהוא מנסה להוכיח להם שהם טועים. סיבותיהם פשוט לא מעניינות אותו, מפני שמבחינתו אלו בסך הכול מכשולים שמערימים עליו בדרכו לקבל את מה שלבו חפץ. אנחנו תולים את האשמה בגילו הצעיר של הינוקא, וכנראה שאנחנו צודקים, מפני שכשהם גדלים, הם מפסיקים לנהוג כך. הם פשוט לא יודעים טוב יותר. תארו לכם, אם כן, מה גדולה הייתה הפעתי לראות עשרות אנשים מבוגרים חובטים בידיהם מעלה מטה בצווחות אימים. אני מדבר, כמובן, על ההפגנה אמש בירושלים למען שחרורו של גלעד שליט.
מדד הכלום
22 בנוב'
כתבתי על זה קצת בתגובות לפוסט הקודם, אבל הייתי רוצה להרחיב על זה מעט. לא אחת אני שומע מאנשים שהמפלגה שהם רוצים לבחור לא עוברת את אחוז החסימה, ולכן הם יבחרו במפלגה אחרת, גדולה יותר. מדובר בטענה שנשמעת הגיונית, עד שנזכרים למי ניתנה נבואה לאחר חורבן בית המקדש.
הרע כבר לא במיעוטו
21 בנוב'
צריך להיות תמים או רשע כדי לא להכנס לדכאון עמוק אל נוכח המבנה הפוליטי המסתמן לנו מעט לפני מערכת הבחירות נטולת התקווה בה אנו נמצאים. ולא מדובר רק במפלגות הגדולות – או אלו שלשמחתי תהיינה, ככל הנראה, גדולות לשעבר – מדובר בכולן. אין שום תקווה חדשה לעם היושב בציון, אין כל בשורה בפי הפוליטיקאים. המנהיגים הם אותם המנהיגים, האנשים הם אותם האנשים, וכל הבחירות האלה נראות כמו שחזור גרוע של מערכות בחירות משנות ה-90, רק בלי האקשן.
בשוך רעשי המסיבה
16 בנוב'
בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה. שלושת אלפים שנים הם די והותר בגלגול חייה של עיר. מיבוס המקראית יישאר רק קולה הדהדהד, המוכיח, של התבוסה.
מתה המפלגה, בואו נפנטז על חדשה
13 בנוב'
הבחירות לרשויות המקומיות דפקו מסמר נוסף, יש שיאמרו מיותר, בארון המתים שהוא מפלגת העבודה.
האידאולוגיה היחידה שנותרה למפלגה הזו הוא הכסא. בבית שמש רצה מפלגת העבודה עם המועמד החרדי משה אבוטבול, והצליחה להכניס נציג לעירייה ברשימה הש"סניקית הזו. בירושלים רצה המפלגה עם האוליגרך שניצח, זה שאמר[1]:
בענתא תקום שכונה יהודית חדשה, שתהיה פתרון למצוקת הדיור לסטודנטים ולשכבה הצעירה.
או במילים אחרות: רוצה ללמוד באוניברסיטה העברית? בוא תהיה מתנחל. אורי שטרית, מי שהיה מהנדס העיר, אמר לפני כשנתיים שאי אפשר לקדם את "שער המזרח", אותה שכונה זדונית שברקת זומם להקים, כי היא תדרוש הפקעת קרקעות של פלשתינים.
- פוסט על תוצאות החרפה בירושלים מתישהו שבוע הבא [↩]
אבטיח בשקל
11 בנוב'
דרך שוקי הגעתי לחיה העיתונאית המשונה הזו של מירב ארלוזרוב. זה מאמר דעה, כנראה, אבל הוא מנומק כמו ביטוי רפלקסיבי, יומרני, מתנשא ומתחכם. ומתחת כל זה, יש טענה מרכזית פופוליסטית להחריד שנטענת מתוך הפשטת יתר, הגיון של גנון ומעט מאוד תחכום, אם בכלל. בקיצור, זה קצת כמו יחיאל חזן: זה נראה חכם, אבל זה לא.
כרטיס אדום
9 בנוב'
אלא אם כן אני מקבל, כדרכו של הסיציליאני, שהאמת היא מה שמשכנע את הרבים; שהרטוריקן יכול לא רק להניע לפעולה (או למצער, למראית עין של אחת) אלא גם לקבוע, בכוח נאומו, את המציאות כפי שהיא; אלא אם כן אני מקבל את הנחת היסוד הזו, שבטעות מכנים אותה פוסט-מודרנית והאמת היא שהיא קדמה למודרנה באותו האופן שבו דוד המלך קדם לדוד בן גוריון; בקצרה, אלא אם אני מקבל את הנחת היסוד הזו, עליי להתעלם מקריאתה של שלי יחימוביץ’ לעזור לה לקראת הבחירות המוקדמות במפלגת העבודה.
אפס ועוד אחד
5 בנוב'
שוכב לי על הדסקטופ כבר איזה זמן פוסט שלא ישודר. קורא לי. היה לי קשה לכתוב אותו, ובלתי נסבל לפרסם אותו, ואני מתלבט כבר איזה זמן. יוסי שריד עשה את זה, אז למה אני לא יכול?
אבל אני לא יוסי שריד וגם לא שאול אמסטרדמסקי, ואני לא יכול לקרוא לאנשים לא ללכת להצביע במערכת הבחירות הקרובה בירושלים. אין למי, זה כבר ברור; באופן אישי עזבתי את העיר שלא על מנת לחזור. בבחירה בין מגורים בהתנחלות למגורים בעיר חרדית, בחרתי בשלישי שהפך לבלתי נמנע ועזבתי את העיר. את חוסר הרצון שלי להצביע הבעתי כבר מזמן, אבל לכתוב פוסט שיגיד לאנשים לא להצביע, זה עוד לא עשיתי. ועכשיו אחד כזה שוכב לי על הדסקטופ. ורק פוסט שקראתי היום הביא אותי לשנות את דעתי לגבי פרסומו.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
