ארכיון עבור בפברואר, 2009
מודעות וצרכנות – (פוסטורח)
25 בפבר'
העולם נמצא במשבר כלכלי. אומרים לנו את זה עוד פעם ועוד פעם, והכל בגלל שחבורה של אמריקאים מכרו לוקשים לכל מיני אנשים אחרים בעולם, ועכשיו כולם מגלים שאין להם בעצם כסף. הכל היה יכול להיות בסדר, אם הם היו חושבים מה יש להם במקום כסף, כלומר, מה יש להם באמת. כי חברים, כסף הוא לא באמת. הוא לא שווה את הנייר (או הפלסטיק) שהוא מודפס עליו, ורובו היום הוא וירטואלי לחלוטין. המערכת הכלכלית שלנו בנויה על תחזיות של אנשים לא מנוסים ברובם, שלא יודעים לבחון את המערכת שלהם בעיניים ביקורתיות ולעשות חושבים. המערכת הכלכלית העולמית פועלת מתוך תפישה שאם יש מקום שבו אפשר להרוויח, אנחנו צריכים להרוויח, ולא משנה מה זה אומר.
ואומרים לנו שהגאולה בפתח, או: לזכרו
22 בפבר'
אמנון לוי חזר היום בתכניתו "שומר מסך" לסיפור המחריד של יום-טוב דואק, זכרו לברכה. הסיפור של דואק, שמרתיח את דמי כבר קרוב לשנתיים, יכול להיות בקלות הסיפור של כל אחד מאתנו. כהרגלו בקודש, אמנון לוי מצהיב את הסיפור והופך את תחקירניו למרכזו, כשעל הדרך הוא פוטר מאחריות את האחראית האמיתית; אבל עצם התזכורת חשוב. בין הסכסוך הישראלי-פלשתיני לגרעין האיראני, אנשים כמו דואק ומשפחתו נופלים בין הכסאות.
רקמה עדינה
18 בפבר'
כאשר אני רואה אישה רוקמת פרוכת, שוקדת בקפידה על כל תפר, אולי אף שבה וחוזרת על אותו התפר פעמים אינספור, אני תמה אם לא תתעצב אל לבה כאשר בני אדם יתבוננו במלאכתה שלא כראוי. כלומר, שמישהו יביט בפנינים שעל מעשה הרקמה, או שימצא איזה פגם במקום להתבונן ברקמה כולה[...]אין הרוקמת יכולה לרקום משמעות לתוך הבד, כי המשמעות מצויה אצל המתבונן[1]
בסיסה של התרבות המערבית, הסיבה שהגענו לכל המקומות אליהם הגענו, הבסיס שממנו אנחנו יוצאים ושמאפשר חירויות הולכות וגדלות בעולם דינמי ומתפתח, היא השאלה. הפילוסופיה מרוכזת כולה סביב מושג השאלה, ופילוסוף שמצליח לכתוב ספר שלם מבלי להשתמש בסימן השאלה ולו פעם אחת חוטא לתפקידו העיקרי. כל שהוא מובן מאליו צריך לעמוד בחקירה; ומהחקירה הזו לעתים צומחות תובנות וחירויות שלא היו מתאפשרות אילולא ההטלה של מוסכמות בקלחת ביקורתית.
- ס. קירקגור, יומנים [↩]
כנסו, חינם
17 בפבר'
כתבתי כאן בעבר על המופע "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה. מאז הספקתי לשבת בקהל של המופע הזה, שהוא בעיניי אושר תיאטרלי צרוף, פסק זמן קומי מהחיים שתמיד מוציא אותי מאושר ומהורהר, כ-י"ג פעמים. המופע משתנה קלות מפעם לפעם, ופעמים נוספים קטעים חדשים או משתנים קטעים קיימים. ממש כמו שני פתיתי שלג, אין שתי הופעות דומות. ציפורלה הם לא פחות ממקור השראה עבורי, גם לכתיבה כאן, גם לכתיבה בכלל וגם לחיים. ולא רק זה – הם אפילו אנשים ממש נחמדים. עכשיו הגיע הזמן לחלוק עם קוראי הבלוגיקה את האהבה הזו.
היום שאחרי – פוסט בחירות אחרון
11 בפבר'
המחשבות נאספו, ואפילו ישנתי קצת. הופתעתי לגלות שאני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי אתמול. השמאל בישראל הוביל את עצמו אל עברי פי פחת, תפס עמדה בלתי אפשרית והעמדה הזו כילתה אותו. אירונית, השמאל בישראל התכלה בדיוק בגלל הרטוריקה של עצמו. יום האתמול הגיע וחלף, ועלינו להתכונן ליום המחר.
פוסט מדגם
11 בפבר'
המחשבות בראש שלי אינן מסודרות כרגע; וסביר שאני נסער מדי כדי לכתוב פוסט אמיתי. בימים האחרונים אכלתי, נשמתי וחייתי ה’, באמונה יוקדת ומתוך תחושת שליחות ושינוי עמוקה. ראיתי אמת אל מול עיניי ויצאתי לרדוף אותה ולהביא אותה אל שאר האנשים. אם נכונות תוצאות מדגמי הבחירות בערוצי הטלוויזיה, התנועה הירוקה – מימד לא תכהן בכנסת הבאה, חרף המאמצים שלי ושל כל הפעילים המסורים. בתוך זרם המחשבות ששוטף אותי, דבר אחד ברור לי: אינני מתחרט או מצטער על דבר, ואני שלם לחלוטין עם כל מה שעשיתי למען התנועה הירוקה – מימד.
הן אפשר
8 בפבר'
נאמר לנו על ידי מקהלות ציניקנים, שאין זה אפשרי. התבקשנו לעצור ולבדוק אם אנחנו מחוברים למציאות. הזהירו אותנו לבל ניטע בלבבות אנשים תקוה מיותרת. אבל בסיפור הלא ייאמן שהוא מדינת ישראל, אין שום דבר מיותר בתקווה. זה ההמנון שלנו. התמודדנו כנגד כל הסיכויים, נאמר לנו שלא כדאי שננסה, שהשעה לא בשלה. שאי אפשר. ולאמירה הזו, דורות של ישראלים הגיבו באמונה יוקדת ופשוטה: הן אפשר.
זו הייתה אמונה שנכתבה למסמכים מכוננים שהכריזו על גורלה של אומה.
הן אפשר.
זה נלחש בידי ניצולי התופת ומחלציהם.
הן אפשר.
זה היה השיר בגרונותיהם של מעפילים היורדים מהסירות ומייבשי ביצות חדורי אידאלים.
הן אפשר.
הייתה זו קריאתם של עובדים שהתארגנו, של חיילים ששבו, ראש ממשלה שקבע את השלום כיעד ונביא שלקח אותנו אל ההר והראנו את הארץ המובטחת.
הן אפשר.
הן אפשר לצדק ולשוויון. הן אפשר להזדמנות ושגשוג. הן אפשר לרפא את עמנו. הן אפשר לתקן עולם. הן אפשר.[1].
- מבוסס על נאומו המפורסם של ברק אובאמה בערב הפריימריז בניו המפשייר [↩]
אני ביטניק, זה המניפסט שלי
7 בפבר'
רוני זינגר-חרותי כתבה (כתב? באמת שאין לי מושג ירוק) שהתנועה הירוקה – מימד היא מפלגת הביטניקים הישראלית, והעלתה את חמתם של חלק מתומכי התנועה. אני דווקא הייתי מרוצה מאוד; לא אחת כוניתי בשם הזה בידי חברים. כמו לא מעט כינויים שהממסד המיינסטרימי הפך לכינויי גנאי – היפי, שמאלן, מתיוון – גם ביטניק הוא כינוי שאני יכול להזדהות איתו ביתר קלות מאשר עם הממסד המיינסטרימי.
ללא מורא
7 בפבר'
או-טו-טו זה נגמר. בימים האחרונים אני חורש את השטח, מטריד מכרים וחברים, מחלק את הטלפון והמייל שלי לכל דורש, מנהל חמ"ל בחירות קטן, מציק לקולגות, יושב לניצן על ה-rss (תגובה בקרוב) ובאופן כללי לובש את החולצה של התנועה הירוקה – מימד יותר מכל בגד אחר. מטקבק, מדבר עם סוקרים, צועק על אנשי תקשורת, מציק למערכות עיתונים, מצלם, מסתחבק, נאבק על כל מתלבט, עט על כל קול צף, נוסע בלילה לבקר כמה חברים מתנדנדים ולהרביץ בהם תורה, מתלהב, מתרגש. שנים שלא הרגשתי כך. לא, בעצם זה לא נכון. מעולם לא הרגשתי כך.
הסיוט
5 בפבר'
יונתן ואוריה הם שני חברים טובים, עוד מהצבא. שניהם נשואים באושר; אוריה נשוי למיכל, ואילו יונתן נשוי לדנה. לאוריה שני ילדים: הגדול בן 14, הקטנה בת 13. גם ליונתן שני ילדים: הגדולה בת 12, הקטן בן שמונה. יונתן הוא רופא במחלקה הפנימית בבית החולים תל השומר, ומתגורר בקרית אונו. דנה, רעייתו, היא עורכת דין במשרד קטן שמתמחה במקרקעין. אוריה מתגורר ברמת-גן, ועובד כרואה חשבון בחברת ייעוץ פיננסי. מיכל, רעייתו, היא מרצה מן החוץ באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שבועיים שבהם השגרה תפסה אותם והם לא שוחחו זה עם זה, מתקשר יונתן לאוריה לשמוע מה שלומו. התאריך הוא השלושה בינואר 2010.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
