ארכיון עבור באפריל, 2009
ערב יום השכחה
27 באפר'
אני רוצה לספר לכם על יוני, על יוני שלי, בערב יום הזכרון הזה. יוני גרינברג, הי"ד, שהיה חבר קרוב שלי, היה בסך הכול בן 17 לפני כחמש שנים, כשפורד טרנזיט חבוטה וכחולה עצרה לידו בחריקת בלמים. שני גברים ירדו מהרכב והעלו את יוני עליו. לא ראינו אותו יותר. בן 17 היה במותו.
בוקיצה
25 באפר'
רוח אלימה כזו לא תסבול כל עמידה מנגד: עליי לזעוק[1]
הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל – נו, זה הגוף הזה שמשלחיו מכנים "הצבא המוסרי ביותר בעולם" באירוניה שאינה יודעת גבולות – והקהל המעודד אותה במצהלות שנאתו מתחילים להתקשות במציאת הסברים מוצלחים שיוסיפו לזכות אותם בתואר. רצח מתועד היטב של אדם לא חמוש ולא מסוכן באמצעות ירי ישיר של רימון גז כבד לחזהו לא מסתדר עם הכתר שהזרוע המדינית שלנו קשרה לראשם של גדודי "עז הדין על קסאם". בייחוד, כשחודש וחצי לפני כן, המיליציה הצליחה לפצוע קשה את טריסטן אנדרסון, אקטיביסט אמריקאי שהפגין בנעלין, באותו האופן בדיוק.
- סילביה פלאת’, Elm, תרגום שלי [↩]
הדרך אל השואה
23 באפר'
בתיבת הג’ימייל שלי נחת לו דואר אלקטרוני משונה. בשורת הנושא שלו הופיעו המילים "הגורם האנושי", ואילו שם השולח היה "לכבוד יום השואה". לרגע, העליתי בדעתי את הסברה שמא נחת עליי עושר גדול ומישהו החליט לשלוח לי דוא"ל פרסומי האסור לפי חוק. אך לא היא – מייד כשפתחתי את המייל בחדווה ראיתי שהוא עוסק בעניין רציני מאין כמוהו.
מחשבות עגומות על דרבן
20 באפר'
נציגי המדינות המערביות שהגיעו לדרבן ועזבו באמצע נאומו של אחמדינג’אד מנסים לתפקד בין שתי אמיתות בעלות משקל דומה: האחת, שיש לפעול נגד נגע הגזענות, ושישראל היא אכן מדינה המפעילה מדיניות גזענית; והשניה, שהפעולה הזו לא יכולה להיות מובלת על ידי מנהיג אימפריה פונדמנטליסטית ומממנת-טרור השואפת להשגת עצמה גרעינית. האמיתה הראשונה היא סיבה מספקת לכינוסה של ועידת "דרבן 2″, והשניה היא סיבה מספקת ליציאה הפגנתית מנאומו של החזיר מטהראן. ובזמן שהאמיתה השניה תתקבל בישראל בתשואות וקולות שמחה, האמיתה הראשונה אינה נוחה לישראל ולעם היושב בציון כלל ועיקר.[1].
- כך מבלבלים פטריוטיזם עם הסכמה עיוורת [↩]
חופרים – משל קומי טראגי
18 באפר'
בשובי הביתה גיליתי חול מפוזר בכמה מקומות בחדר השינה. תמהתי על כך מאוד – דירתי בת שני החדרים שוכנת לה בינות הרים מוריקים המנביעים מעיינות שכבה עד האביב, ולא בסמוך לחוף ים עתיר חול, זפת וערסים, וחול איננו חזון נפרץ; יתר על כן, החלונות היו מוגפים, כראוי לדירה שדייריה נטשו אותה לשבוע. אולם, היות והייתי עייף, תשוש, חלוש ואומלל מטיסת לילה שאיחרה, הסתפקתי בטיאטואו של החול החוצה מביתי.
מקומות שנמרוד נמצא בהם (איטליה)
15 באפר'
חדי העין הבחינו שלא הגבתי כאן השבוע. נסעתי לחופשה קצרה באיטליה, שם היעדר החמץ אינו מורגש כלל ועיקר והנופים פותחים את הראש והלב.
הפרלמנט הארוך
6 באפר'
(כן, כבר היה כאן פוסט בשם הזה. השם הולם גם כאן).
ועדת פרס נובל החליטה שד"ר עז א-דין אבו אל-עייש הוא מועמד ראוי לפרס נובל לשלום. נדמה לי שהקייס שלה ברור: רופא עזתי שעובד בתל השומר, שוכל שלוש בנות עקב טעות של צה"ל ויום אחר כך נואם – או ליתר דיוק, מנסה לנאום – נאום כואב שכולו מסר של פיוס ושלום. כשצה"ל סיים את התחקיר וסיפר לד"ר שבנותיו אינן עוד בגלל שכמה ילדים בני 18 עשו טעות, שלח את חברתו עפרה בלבן לתקשורת, לומר שתוצאות התחקיר מספקות אותו, ושהוא מבין – ממש כך – שבמלחמות יש טעויות, וכל שרצה הוא שהאמת תצא לאור. אילו מישהו היה יורה בשוגג בקרובים אליי, ספק אם "מבין" היה הפועל שהייתי משתמש בו. לא, אין ספק שד"ר אבו אל-עייש עשוי מהחומר ממנו עשויים חלק מזוכי פרס נובל לשלום, והוא מועמד ראוי ביותר.
נצמד אל המשקפת, לא לחשוב
4 באפר'
בנורווגיה, באזורים הכפריים, בין פיורד לאגדה עממית, הכבישים קשים לנהיגה. הם צרים כמו סמטה בפלורנטין, חסרי שוליים, דו סטריים וחד נתיביים. מדי כמה מאות מטרים יש באחד מצדי הכביש מפרץ עצירה. כששתי מכוניות נעות בכיוונים מנוגדים, אחד הנהגים – וביותר ממקרה אחד, שניהם – פשוט נוסע לאחור עד למפרץ הקרוב, ומאפשר לרכב שבא ממול לעבור. הם נוסעים לאט, מזהירים לפני סיבובים עיוורים, עתותיהם בידיהם. יש מקום לכולם על הכביש – רוכבי אופני הרים חסונים המטפסים את העליות התלולות לשם האתגר, מכוניות מכל הסוגים בכל הכיוונים. איש אינו מנסה לעקוף את הרכב הישן שמתאמץ בעליה, גם כי אין באמת איפה, אבל אולי גם כי גם לו יש מקום, וחולשתו אינה סיבה להותיר אותו מאחור. ומלבד זאת, ממילא צריך לנסוע לאט.
ֿ
החברה הישראלית ב-2009 דומה יותר ויותר לכביש נורווגי: צרה, נטולת שוליים, מתקדמת בנתיב אחד. אולם להבדיל מכביש נורווגי, בכביש הזה נוהג הנהג הישראלי; זה שעוקף את התור לפניה שמאלה מהנתיב הימני ואת הפקק מהשוליים (הרי, זמנו יקר יותר משל אותם הפראיירים העומדם ומחכים); זה שמהבהב לך כי הוא חושב שהנתיב השמאלי שלו, ואיך יכול אדם להעז לנהוג בו במהירות פחותה מזו שלו; זה שחונה על המדרכה, כי הולכי רגל לא באמת עולים לו בתודעה; טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ההגה במרפקים, כי צריך להספיק; זה שמצפצף כי הרמזור כבר אדום-כתום והנהג שלפניו טרם חצה את הצומת. ההבדל האחד הזה משנה: הכביש שהוא החברה הישראלית כבר לא מכיל מקום לכולם. למעשה, המרחב בו הולך ומצטמצם.
מזיק ברובו
1 באפר'
השאלות שהעליתי לגבי ארגוני הנשים בישראל קיבלו היום חיזוק לא צפוי מצד אותם ארגוני נשים עצמם. כי היום התברר, מעל לכל ספק, שיש בישראל ארגוני נשים שמעשיהם מזיקים לנשים, ולנשים בלבד. שחרור האישה? הצחקתם את ארגוני הנשים הללו. שיעבודה לתיאוריה פמיניסטית שלא מחזיקה מים.
וכל כך למה? כי 19 (!) ארגוני נשים פנו היום לשרת הספורט הנכנסת וביקשו את סיועה בביטול תקנה מפלה ומקוממת, חסרת אח ורע בעולם: התקנה המחייבת הופעה של מעודדות במגרשי הכדורסל.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
