ארכיון עבור במאי, 2009
מעולם לא היה מצבנו
27 במאי
הפרלמנט בפוליטיאה היהודית רשם לעצמו היום אות קלון נוסף: הוא העביר בקריאה טרומית את הצעת החוק הרקורסיבית של חה"כ זבולון אורלב, שקובעת כי פרסום קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם ישנה אפשרות סבירה שיביא למעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה, היא עבירה על החוק שדינה שנת מאסר.
דרך המלך
25 במאי
כשאומרים אפרטהייד, מדברים על מדיניות ממשלתית שהייתה נהוגה בדרום אפריקה בין השנים 1948 ל-1990 (ויש שיאמרו 1994, עם היבחרו של נלסון מנדלה לנשיא והרפורמה שלו בחוקה). המדיניות הזו התבטאה בניסיון ליצור מדרג ברור בין תושבי המדינה הלבנים לבין תושביה השחורים, תוך הפרדה מוחלטת ביניהם. היות והמילה אפרטהייד מכוונת למדיניות של המשטר, ביטויה העליון ביותר הוא כמובן בחוקי האפרטהייד.
מוכרחים להיות שמח
24 במאי
אם איננו מאמינים בחירות הביטוי של אלה שאנו מתעבים, איננו מאמינים בחירות הביטוי כלל[1]
עוד צעד. עוד צעד. עוד צעד. עקב בצד אגודל. מדינת ישראל שוללת מאזרחיה הערבים יותר ויותר זכויות. הופכת אותם יותר ויותר לאזרחים סוג ב’. ואנחנו עומדים מנגד.
היום אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה של הממשלה את הצעת החוק של חבר הכנסת אלכס מילר. כעת, ההצעה תוגש לקריאה טרומית ברייכסטאג. אנחנו מרחק כמה הרמות ידיים מעטות מההגבלה הגסה ביותר, המחרידה ביותר, הנוראית ביותר על חופש הביטוי שאי פעם נעשתה פה.
- נועם חומסקי [↩]
טקס של מילים
22 במאי
כששידפון כזה יצוק על אחוזתנו המרוששת,
איזה טקס של מילים יכול להטליא את החורבן?[1]
שואל המגיב אביעד בתגובה לפוסט הקודם:
אני מעריך ונהנה מאוד מהפירסומים שלך בבלוג.. אבל יש לפעמים הרגשה של שכנוע המשוכנעים. הרי כל מי שקורא את הבלוג לרוב הוא בקשת הפוליטית מהמשמאל שמאלה ועוד קצת שמאלה. וכל הדיבורים והתגובות נראים יותר כמו התבכיינות (בלי להעליב) קולקטיבית במקום לנסות להחדיר את הרעינות והדעות כאן לפורומים בהם יש אנשים עם דעות קצת שונות.
והתשובה שלי לשאלה הזו, שאני נתקל בה לא מעט, היא ארוכה מכדי להכנס לטוקבק ומצדיקה פוסט משל עצמה. היא נוגעת לעצם הסיבה שבשלה אני כותב כאן בכלל.
- סילביה פלאת’, שיחה בין ההריסות [↩]
שרטון
16 במאי
ההבדל בין רפובליקה לרפובליקה עממית הוא כמו ההבדל בין כתונת לכתונת משוגעים[1]
הפרלמנט היווני ידון בקרוב בהצעת חוק האוסרת על יהודים החיים ביוון לציין את חג החנוכה, בטענה שחגיגתו של מרד כנגד היוונים ביוון פוגעת באחדות העם. אה, רגע, התבלבלתי בסיפור. הפרלמנט הישראלי ידון בקרוב בהצעת חוק האוסרת על אזרחי המדינה לקיים אירועים לציון יום הנכבה. זהו, זה כבר נשמע הגיוני בהרבה, ומוכר עד לזרא. ההצעה היא, כמובן, פרי מדרשה של מפלגת ישראל ביתנו. על פי הארץ, ההצעה קוראת לאיסור גורף על ציון צער ואבל לגבי יום העצמאות, והעונש על ציון צער יהיה שלוש שנות מאסר בפועל.
- רונלד רייגן [↩]
תזכורת קצרה
12 במאי
מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית
תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה
תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה
תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות
(…)
אולי שכחנו. אולי שיקרנו לעצמנו.
קולה המוכיח של התבוסה
8 במאי
לאחר שנבחר התקווה הלבנה הבאה, מנהל ההיי טק המצליח, ניר ברקת, לראשות עיריית ירושלים, כתבתי כאן מספר דברי כפירה, ברוח הדברים שכתבתי בשבועות שקדמו לבחירתו של ברקת ולעקירתי שלי ממגוריי בעיר. בין השאר, כתבתי את הדברים האלה:
בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה. שלושת אלפים שנים הן די והותר בגלגול חייה של עיר. מיבוס המקראית יישאר רק קולה המהדהד, המוכיח, של התבוסה.
לדחוף את הסמרטוט
2 במאי
מחלה לו, לשיח הציבורי הישראלי, ויש שיאמרו מחלה אחת מני רבות: סוג מעניין של אד-הומינם בעל אופי של צידוק עצמי ומופנם כמו ביטוי רפלקסיבי[1]. כמו השוק החופשי, גם השיח הציבורי הישראלי פועל כנגד עצמו באופן מובהק כאשר הקונצנזוס שלו הוא שיש להעלים דיעה כזו או אחרת מהשיח. הרי זו אלימות לשמה, הרצון שהאחר יסכור את פיו לנצח, ובעיקר מעיד על חוסר יכולת להתמודד מול עולם הטענות והטיעונים שהדעה המושתקת רוצה להביע.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
