הדיון עם יהונתן קלינגר בפוסט הקודם נגע בהרבה נקודות ואני נהנה ממנו מאוד. נקודה אחת שרפרפנו מעליה, ואני מרגיש צורך להסביר אותה טוב יותר, היא נקודת ההבדל בין אגנוסטיציזם לאתאיזם. יהונתן כתב:

אולי אחת הסיבות שאני מגדיר את עצמי כאגנוסטי ולא כאתאיסט היא כי אני לא משתייך ל"קבוצה". אני אינדיבידואל ואני מעדיף לעשות את הבחירות שלי לבד (תודה).

נדמה לי, וכתבתי את זה כבר שם, שיהונתן מגדיר אתאיזם ואגנוסטיציזם באופן שונה ממה שהמלים הללו מייצגות, ועל כן ראיתי לנכון לנסות להבהיר את נקודות ההשקה וההבדל העיקריות בין הגישות הללו.

ישנן ארבע גישות לשאלת קיומו של האל: התאיזם – ההנחה כי האל קיים; האתאיזם – ההנחה כי האל אינו קיים; האגנוסטיציזם – הקביעה כי איננו יודעים אם האל קיים; והאיגנוסטיציזם – הדרישה להגדרה ברורה של אל. ההגדרות הללו הן שטחיות במיוחד, וככאלה, מכסות את מרבית המקרים הפרטיים של הגישות – אבל כמובן שלא את כולם.

כדי להבין לאשורו את ההבדל העיקרי בין האתאיזם לאגנוסטיציזם, אנסה להראות את האגנוסטיציזם בהקשרו הרחב. זה לא מקרה שהשורש "תאיזם" לא מופיע בשמה של גישה זו – היא אינה ייחודית לשאלת האמונה באל. האגנוסטיציזם הוא מקרה פרטי של ספקנות חמורה, ומכאן נגזר שמו – ללא ידיעה (א-גנוסיס). לפי תפישה זו, יש טענות שערך האמת שלהן אינו ידוע לנו – בעיקר טענות מטאפיסיות, קוסמוגניות או כאלה הנוגעות לקיומה (או קיומן) של ישות (או ישויות) אלוהית (Deity). מכאן, יש שני זרמים עיקריים. האגנוסטיציזם החמור יטען שאין אפשרות להגיע לידיעה כזו אף פעם, שהטענות הללו הן מעבר להשגתו של האדם. האגנוסטיציזם החלש יסתפק בקביעה שנכון עכשיו, אין לנו אפשרות לתת ערך של נכון/לא נכון לטענות כאלה.

העניין העיקרי שנובע מהפילוסופיה האגנוסטיציסטית, לעניין שלנו לפחות, הוא שאין באגנוסטיציזם שלילה של מושא אונטולוגי שמתאים למושג האל. לכל היותר, יש שלילה של האפשרות להכיר מושא כזה. כלומר, האגנוסטיקן יתווכח עם איש דת הטוען שיש אלוהים בוודאות באותה המידה שהוא יתווכח עם אתאיסט הטוען שאין ישות כזו, בוודאות.

לאורך השנים, נולדו לא מעט נסיונות להוכחת קיומו של האל, לצד נסיונות טובים לא פחות להוכחת אי קיומו. קלאש מעניין אחד שהציבה לנו הפילוסופיה הוא בין ההוכחה האונטולוגית של אנסלם מקנטרברי לבין בנדיקט (ברוך) שפינוזה, כמה מאות לאחר מכן.
הטיעון האונטולוגי של אנסלם הולך, במקורו, ככה:

אנו מאמינים שאתה הוא זה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת
לו היה בשכל בלבד, ניתן היה להעלות על הדעת כישנו בממש
וזה יותר גדול
דבר מה שאין להעלות על הדעת גדול ממנו, קיים בממש.
(אנסלמוס, פרוסלוגיון, 2)

"גדול" כאן הוא מונח מטעה. המונח שאנסלם עושה בו שימוש הוא Mayus, ופירושו גדול, ראוי, מהולל; באנגלית התרגום המקובל למונח הוא Great. ההוכחה האונטולוגית בעצם עושה את המהלך הבא:
1. אלהים הוא מה שגדול (great) ממנו לא ניתן להעלות על הדעת.
2. אם אלהים אינו קיים, הרי שהוא במחשבה בלבד.
3. כל דבר שבמחשבה הוא קטן יותר מאותו הדבר שקיים באמת.
4. ניתן להעלות על הדעת את האל כקיים במציאות.
5. לכן, משהו שלא ניתן להעלות על הדעת דבר מה גדול ממנו חייב להיות קים באמת.
לוגית, המהלך הזה נכון לגמרי. אלא שיש בו שני קשיים. האחד נמצא בשורה שלוש. הנחה האונטולוגית המרכזית כאן היא שלא כל הדברים נמצאים בה במידה, באותו מובן – וזו טענה שדורשת ביסוס – ואין זה פשוט כלל וכלל. הקושי השני הוא שבמידה שבה הוא מוכיח משהו, הוא מוכיח את קיומו של דבר מה שלא ניתן להעלות על הדעת גדול ממנו. ולא במקרה יקום המדען ויגיד: ההוכחה הזו היא ההוכחה האונטולוגית לקיומו של היקום.

ואכן, שפינוזה, במהלך שהצגתי בפוסט שמשווה בין אתאיזם לאמונה דתית, עושה בדיוק את זה. אם האל הוא כל מה שיש בטבע, אומר שפינוזה – וזה מתחייב כתוצאה מהיותו גדול יותר מכל מה שניתן להעלות על הדעת – אז אין הבחנה בינו לבין הטבע, וממילא אין מובן לדבר על האל ולא על הטבע.

הבעיה עם ההוכחות לקיומו או אי קיומו של האל, בהרבה מקרים, היא שהן מוכיחות את קיומו או אי קיומו של יש אונטולוגי מסוים, שאין בהכרח הרבה קשר בינו לבין מושג האל כפי שהוא מובן בדתות השונות ועל ידי האנשים. רוצה לומר, הבעיה היא בהגדרה. התחום הזה שייך לאיגנוסטיציזם (שימו לב: איגנוסטיציזם ולא אגנוסטיציזם – למרות שיש חוקרים שטוענים שהראשון הוא מקרה פרטי של השני, אני חולק על הקביעה הזו). האיגנוסטיציזם אומר שעד שלא יתנו הגדרה חד חד ערכית לאלהים, אין מובן לדבר על האם או לא האל קיים, וממלא ההוכחות בעד ונגד הן לוקות בחסר. קודם כל, יאמר האיגנוסטיקן, תגדירו מה זה האל הזה שאת קיומו או אי קיומו אתם רוצים להוכיח.

האיגנוסטיציזם קוסם מאוד לחילונים ואתאיסטים שונים, לראשונה, עד שמבינים שטמונה בו מידה לא מבוטלת של מעגליות וספקנות. ספקנות, מפני שקשה מאוד לספק הגדרה מוצלחת להמון מושאים. נסו, בתור ניסוי מחשבתי, להגדיר את המספר שתיים (2). עשו זאת מבלי לזקוף שתי אצבעות או להצביע על דוגמאות אחרות של שני פרטים. אשמח לשמוע הגדרות בתגובות. אה, ו"אחד ועוד אחד" יכול להיות קביל רק אם תגדירו מה זה "אחד" ומה זה "ועוד".
ההגדרה הלוגית למספר שתיים מתבססת על פרדיקט ישי, כלומר, על הנחת קיומו. היריעה קצרה מלהביא את ההגדרה הלוגית ל-2, שהיא עולם מורכב בפני עצמה, אז תצטרכו לסמוך עליי בעניין הזה. מכל מקום, הבקשה להגדרה של מושג מחשבתי כמו מספר או אלוהות מחייבת את הנחת קיומם, ומכאן המעגליות באיגנוסטיציזם.

בין ארבע תפישות העולם האלה – האתאיזם, התאיזם, האיגנוסטיציזם והאגנוסטיציזם – ישנם קווי הבדל ברורים. לשאלה: "האם לדעתך האל קיים" נקבל מארבע השיטות ארבע תשובות שונות:
התאיסט יגיד שכן. האתאיסט יגיד שלא. האגנוסטיקן יגיד שהוא לא יודע, או שאי אפשר לדעת. האיגנוסטיקן, כמו יהודי טוב, יענה על שאלה בשאלה: מה זה "האל" הזה בשאלה הזו?

אגנוסטיקן, למשל, יכול להיות אתאיסט או דתי. הדוגמאות הבולטות הן קירקגור, ראסל ולייבוביץ’. אגנוסיקן דתי יגיד שעל אף שאין לו (או לא יכולה להיות לו) ידיעה על קיומו או אי קיומו של האל, הוא מאמין שהאל קיים. כך קירקגור ובמידת מה גם לייבוביץ’. אגנוסטיקן אתאיסט יאמר שהוא לא יודע אם יש אל (או לא יכול לדעת), אבל הוא מאמין שאין – ראסל נופל תחת הגדרה זו.

ומשום כך אין הרבה משמעות למשפט הזה של יהונתן: "אולי אחת הסיבות שאני מגדיר את עצמי כאגנוסטי ולא כאתאיסט היא כי אני לא משתייך ל"קבוצה"" – ההבדל בין אגנוסטיקן לאתאיסט הוא לא במידת "השתייכותם לקבוצה" – אתאיסט, תאיסט, אגנסוטיקן ואיגנוסטיקן יכולים להיות ארבעה אידיבידואלים נפרדים. אדם יכול להיות אינדיבידום גם מוך אמונה דתית יוקדת: למשל, אם הוא מאמין בדת שהיא רק שלו.

עניין נוסף שעלה בדיון ההוא עלה מפני שיהונתן כתב: "אתאיזם כופה את עצמו, בדרך כלל". זה לא נכון. אנטיתאיזם, שיטה שפועלת אקטיבית נגד האמונה באל, אכן נוטה לכפות את עצמה – והיא גם אמונית ברמות מלחיצות ממש. כל האנטיתאיסטים הם, בהגדרה, אתאיסטים, אבל לא כל האתאיסטים הם אנטיתאיסטים. זה הבדל חשוב. האתאיזם, והקדשתי לכך פוסט שלם, נבדל מהאמונה הדתית – גם בעניין הכפיה. בלתי סביר לחשוב שאתאיסט יגיד "אל תדבר על אלהים, זה פוגע ברגשותיי", למשל.

ומכל הסיפור הזה, מה יוצא לנו? יוצא לנו שיש הרבה מאוד גישות לאל וקיומו או אי קיומו בעולם כיש אונטולוגי, ומידת הרלוונטיות שיש לזה. אני הייתי רוצה להציע כאן, כפתרון, סוג של פרגמטיזם. אם יש או אין אלהים כזה או אחר לא ידוע לנו – אבל למה זה בעצם משנה? יאמין כל אדם במה שהוא רוצה, כל עוד הוא נותן לאחרים את החופש להאמין אחרת ממנו.

בין אתאיזם לאגנוסטיציזם, הבהרות is a post from: בלוגיקה