כל דבר מוצלח, כל דבר גאה וחומד לצון, יופי מעל לכל, פוגע בעיניה ואוזניה של הכנסייה^[1]

הייתי מתושביה הלא-חרדים האחרונים של רמת אשכול. במו עיניי ראיתי איך מתחלפת חנות המשקאות במרכז המסחרי לחנות בגדים חרדית; איך מוקמים מולו שני מקוואות, מרחק הליכה קצר זה מזה, בתוך שבועיים; איך צירי תנועה נסגרים בשבת. ראיתי את בעל הבית שלי נעצר על ידי כמה לובשי שחורים בכניסה לבניין, בדרכו לקחת ממני כמה המחאות, איך שוחחו עמו ארוכות ואיך הגיע לדירה ושאל אם אני מתכוון לסיים את החוזה, חשש בעיניו. את הדירה השכיר אחריי לזוג צעיר מנושאי המגבעת, במחיר נמוך מששילמתי אני.
ראיתי כיצד השכונה הזו, פעם שכונה חילונית מטופחת, משתתפת לפתע בהצתות אשפה ספונטניות, רחובותיה הראשיים מתמלאים צעירים מוחים לפני מצעד הגאווה, קירותיה מתכסים פשקווילים. ראיתי כיצד בשטחים הפתוחים המעטים פחות ופחות בעלי כלבים נצפו מטיילים עם חבריהם הטובים ביותר. ראיתי במו עיניי איך מתבצע חירוד.

כל מה שאתה רואה כאן היום בשכונה נולד כרעיון אצלי לפני הרבה שנים. חשבתי אז שזה מקום שהציבור החרדי צריך להתיישב בו. בזמנו חשבו אותי לשוטה בשל המחסור שהיה אז בשכונה בגני ילדים, בתי כנסת ומקוואות. הייתה לי אז מחלוקת חריפה עם מהנדס העיר שאמר שרמת אשכול מביעה את החזון הציוני ומקשרת בין הר הצופים, שבו קמה האוניברסיטה העברית, לבין העיר הישנה. הוא רצה למנוע הרחבות בניה בשכונה ובניית מרפסות לסוכה ובתי כנסת, ואף הגדיר אותה לצורך כך כ’שכונה לשימור’. אבל אני עצרתי אותו ורק לפני כשנה ביכו את העובדה שהגן החילוני האחרון בשכונה נסגר. כיום כל הגנים ברמת אשכול הם חרדיים, והוספנו עוד 6 גני ילדים ובתי כנסת^[2]

שיר הניצחון שמשורר לעצמו הטרובדור אורי לופוליאנסקי הוא שיר הקינה שלי לירושלים, אהובתי משכבר הימים. כך הופך לופוליאנסקי את עצמו ואת הציבור שהוא מייצג לאויב שלי: כשהטריומף של האחד הוא בכיו של האחר, הם אויבים. בידיעה מלאה, תוך כיפוף אנשי המקצוע בעירייה, רמיסת המערכת המכריזה על שכונות לשימור, תוך הכרה מלאה בחשיבותה של רמת אשכול לאורח החיים בבירה, תוך יריקה על ההיסטוריה של המקום, לופוליאנסקי חירד את רמת אשכול, החזיר את הר הצופים להיות מובלעת, גירש את חילוני העיר. והוא גאה בכך, ועוד איך. "רק לפני כשנה ביכו את העובדה שהגן החילוני האחרון בשכונה נסגר", הוא מספר ל"יתד נאמן", וניתן כמעט לשמוע את החיוך על שפתיו.

פעם פרצה שריפה מאחורי הקלעים של תיאטרון. הליצן יצא והודיע על כך לקהל הנוכחים. הם חשבו שזו בדיחה ומחאו כפיים. הוא חזר על האזהרה, והם פרצו בתשואות רמות יותר. לכן אני חושב שקץ העולם יבוא בתוך פרץ תשואות של אותם חכמים החושבים שזו בדיחה.^[3]

רמת אשכול קרויה על שמו של לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים. שמות הרחובות בה ובשכונות הסמוכות לה לא מותירות מקום לספק: ששת הימים, פארן, ים סוף, חטיבת הראל, מיצרי טיראן, מדבר סיני – האזור ספוג בזכרונותיה של המלחמה ההיא. זו השכונה היהודית הראשונה שנבנתה במזרח העיר, ובנייתה החלה ב-1968, כמעט מיד לאחר תום המלחמה ההיא. ב-5 ביוני 1967 כוחות של חטיבה 55, בפיקודו של מוטה גור, פרצו את גדרות ביה"ס לשוטרים, היום המטה הארצי של משטרת ישראל הממוקם מול השכונה, וכבשו אותו. את גבעת המבתר, שעד היום בנויה כמוצב ירדני והמשקיפה מעל רמת אשכול, כבשו באותו הלילה, ואז התנקזו הכוחות אל הקרב המפורסם על גבעת התחמושת, הנמצאת בגבה של רמת אשכול, בין רמת אשכול למעלות דפנה – עוד שכונה שהתחרדה לאחרונה.

אבאבישר כתב פעם חוברת הדרכה על גבעת התחמושת. כילד, לא אחת נלקחתי להסתובב בתעלות הקשר הצרות; לשמוע כיצד הירדנים קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו; לשמוע כיצד חובר הר הצופים אל שאר ירושלים ונפרץ הקו העירוני. מעניין בתוך כמה זמן יוחלפו שמות הרחובות בשמותיהם של רבנים, כמה מהר היסטוריה חדשה מפני היסטוריה עתיקה יוציאו.

ואם כבר עוסק לופוליאנסקי בגאווה על התעלמותו מההיסטוריה, הוא מכריז בגאווה גם על קבורתה של האמנות:

לפני 30-35 שנה היה צריך לעבור ברובע בין כל החילונים. דיברו אז על להפוך את הרובע היהודי לקריית אמנים. ברוך השם, דרכם לא צלחה, והיום אנו רואים שבסמוך למקום המקדש, האנשים שחשבו שיצליחו להפוך את המקום לקריית אמנים עוזבים בעצמם, והרובע מתמלא חרדים, ישיבות, וכוללים.

כן, בטלנים מחליפים אמנים, הרובע היהודי הפך לרובע החרדי – כי הרי, יהדות היא המונופול של נושאי המגבעת, לא? – וראש העיר גאה.

האיש חסר הסבלנות והגאוותן אינו מחבב את החינניות, והיא משדרת לו תחושה של תוכחה מוחשית גלויה לעין, שכן היא הסובלנות של הלב בתנועה ובמחוות^[4]

ב-28 במאי 1948 הלגיון הירדני תפס והחריב את הרובע היהודי בעיר העתיקה. האזור כולו הפך מוזנח. שוב, את המשך הסיפור אנחנו מכירים. הפריצה של חיילי צה"ל, השעיטה אל הכותל, "הר הבית בידינו". המדינה החילונית הייתה טובה דיה כדי לשקם את הרובע, להחיל עליו את מרותה – אולי אפילו בניגוד לחוק הבין לאומי – ולשפצו. כעת היא מגורשת מפני לובשי השחורים, ואמניה מוחלפים בכוללים.

אינני יודע אם התהליך הפיך; ידידיי מנסים לשכנע אותי ליטול חלק בפעילות ל"החזרת ירושלים לידינו". אני סקפטי, לאחר שנים תחת ראש עיר שמודה שעשה כל שביכולתו להרחקת החילונים מהעיר – כלומר, להבטיח רוב לפלג שלו, ותחי הדמוקרטיה – אם זה אפשרי, וגם אם כן, אני סקפטי בדבר יכולתנו לחזור אחורה. "חזרה וזכירה הן אותה התנועה, אלא שהן הולכות בכיוונים מנוגדים, כי מה שזוכרים היה, וחוזרים עליו לאחור; ואילו בחזרה אמיתית נזכרים קדימה"^[5]. כשהזכרונות עוברים טשטוש כה חזק ונותרים זכרונות מרוחקים בלבד, כשההיסטוריה של השטעטל בהירה יותר מההיסטוריה של העיר, אני לחלוטין לא בטוח שהחזרה אפשרית עוד. כמובן, ב-11 בנובמבר אני מתעתד להיות בקלפי, אין ספק – כי הפעולה עדיפה מאי הפעולה, וכדי למנוע את המשך השחתת הזיכרון.

כולי תקווה כי דבריו של לופוליאנסקי, גאוותו בהכחדת הזכרון, בדחיקת רגליהם של המאמינים אחרת, בשעבוד רוב העיר לצרכי מיעוטה, כולי תקווה כי אלו ייזכרו לו לדראון עולם. ומי יודע, אולי אם ניטיב לזכור את דבריו של לופוליאנסקי, נציב אותם לנגד עינינו, בהירים בהיבריס המשחית העולה מהם, אולי עוד נשוב אל קריית האמנים בעיר העתיקה ואל רמת אשכול בשבת אחר הצהריים. אולי דווקא לופוליאנסקי סיפק את הזכרון הנחוץ לחזרה.

האם מה שבעד החלון הזה אתם רואים בעולם הוא כה יפה, עד שאתם בהחלט אינכם רוצים להביט עוד בעד שום חלון נוסף, ואפילו תנסו למנוע מאחרים לעשות כן?^[6]

נוכח שמשת החלון is a post from: בלוגיקה

1. פ. ניטשה; אנטיכריסט
2. ראיון עם אורי לופוליאנסקי ב’יתד נאמן’, הובא ב-Mynet
3. ס. קירקגור, או-או
4. פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי
5. ס. קירקגור, חזרה
6. פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי