פוסטים עם התגית אורתודוכסיה
פטור גורף משאלות
18 בפבר'
אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.
- במובנו הצרפתי [↩]
אמת וכפירה, אושר וחירות, כפיה ואמונה – למה קירקגור חשוב?
18 בדצמ'
הפוסט הזה ארוך, ועל כן מחולק למקטעים. ניתן לדלג אל כל מקטע על ידי לחיצה על הלינק המתאים, על מנת לאפשר קריאה בהמשכים.
בגטאות
7 ביולי
אקורד הסיום המופלא בפרשת השופט משה דרורי, האברך הלומד לדיינות והקופאית האתיופית היה טוב משכל מספר סיפורים יכול היה להמציא. לאחר שנדרסה פעם אחת בידי אדם שאמור להיות אמון על מצוותיה של ההלכה היהודית ופעם שניה על ידי אדם שאמור להיות אמון על חוקיה של מדינת ישראל – והעדיף, משום נאמנותם הכפולה המובנית של חובשי הכיפה, להיות אמון על חוקיה של ההלכה היהודית גם כן – כעת נדרסת היא בפעם השלישית, והפעם על ידי הממסד הרבני שהחליט לבטל את גיורה. נדרשת מידה רבה של תמימות – שלא לומר, טמטום – לחשוב שאך מקרה הוא. יש לבית הדין הרבני הרבה מאוד מה להרוויח מפסילת הגיור הזו.
התשוקות וההגיון
8 במרץ
האם תשוקות הן אלילי הנפש ורק ההגיון הוטבל?[1]
האלוף אלי (צ’ייני) מרום לא יורד מהכותרות. אחרי שכל העולם ואחותו הגדולה דלה כל פיסת מידע אפשרית על ביקורו של מפקד חיל הים במועדון חשפנות, שבו – רחמנא ליצלן – פושטות עלמות את בגדיהן לצלילי מוסיקה ואל מול עיניהם המשתאות של גברים אפופי אלכוהול; הגיע תור מאמרי חשבון הנפש: האם, איך וכמה פגענו באלוף הנכבד, אולי הגזמנו מחד, והתשובות למאמרים אלו מאידך. וכל עוד כולם ממשיכים לעסוק בזה, הם לא נותנים לנושא לגווע.
- אדוארד יאנג [↩]
Vitia Splendida
9 באוק'
במחזה ‘האבירים’ מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית[1].
מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר’ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס – הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר’ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.
מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי – חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט – יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג’ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".
הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר’ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים[2]. ערסים, בקיצור.
עלטה
9 באוג'
השמש שוקעת על הפוליטיאה היהודית, ולילה גדול ונפלא של דת אפלה עוטף אותה, מעט מעט. מה שהיה פעם הצהרה של רב מטורלל כזה או אחר הופך ברבות הימים לחקיקה מוסדרת; תשאלו את אריאל אטיאס. או שאפשר להיזכר איך לפני שנה דיבר המוהל הכושל ניסים זאב על הפיכת ההומוסקסואליות לבלתי-חוקית. באותה השנה התחילה כנסת ישראל בהליכי חקיקה למניעת מצעדי גאווה בירושלים. השנה הטילו על ההעדפה המינית של כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה את האחריות הבלעדית על רעשי אדמה. ואז להיזכר כיצד לכל המהלכים הללו קדמו הצהרות של רבנים, כבר שנים.
ולכן, כשהרב ד"ר נחום רבינוביץ’, ראש ישיבת ה-אם-תלמד-פה-תוכל-לשרת-רבע-מהשאר-ולא-להקרא-"משתמט" במעלה אדומים, קובע, לגבי רווקה שמביאה ילד מתרומת זרע, כי "אין לך רשעות ואכזריות גדולה מזו", אפשר וצריך להתחיל לפחד.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
