מיליוני בני אדם חושבים המתינו השבוע למוצא זרועותיו של תמנון קטן העונה לשם פול. שתי קופסאות הונחתו למימיו של הקלמארי, על האחת הוטבע דגלה של ספרד, ועל האחר, דגלה של הולנד. בתוך כל אחת מהקופסאות הונחו דברי מתיקה עבור המפלצת הקטנה. פול הסתער על הקופסה הימנית, פתח אותה ונכנס לתוכה, על מנת להביא את האוכל. בכך הוא קבע: ספרד תנצח במשחק גמר גביע העולם בכדורגל.

היחס לפול היה כאל נביא, לאחר שניבא בהצלחה בשיטה שתוארה לעיל את כל שמונת המשחקים שנתנו לו לנבא (שבעת משחקיה של גרמניה – שלושה בשלב הבתים, אחד בשלב שמינית הגמר, אחד בשלב רבע הגמר, אחד בשלב חצי הגמר ואחד על המקום השלישי – ומשחק גמר הגביע בין ספרד והולנד). מה הסיכויים, שאלו אותי אנשים באירוע חברתי, שהוא יצליח לנחש את כל המשחקים נכון? חייב להיות פה איזה משהו "על טבעי", איזושהי נבואה.

הסיכוי? בר חישוב. הסיכוי לכל משחק בשלושת המשחקים הראשונים היה אחד לשלוש (תיקו, נצחון לקבוצה א’ או נצחון לקבוצה ב’) ולכל משחק בחמשת המשחקים האחרים אחד לשניים (משלב שמינית הגמר אין יותר אפשרות לסיים משחק בתיקו). תשלפו מחשבון, זה די קל מכאן, אם מניחים שהתמנון בוחר אקראית. סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שתמלאו 16 משחקים נכונים בטוטו, וזה קורה כמעט כל שבוע. סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שתלדו שלישיה – בכמה שלישיות נתקלתם, אתם באופן אישי, בימי חייכם? סיכוי שבהחלט משאיר מקום מכובד וסביר למדי להנחה שמדובר, בסך הכול, במזל שכזה.

כמובן, כל זאת אם נניח שהתפלץ בוחר באופן רנדומאלי. מה אם ישנה חוקיות? או-אז, חישובי הסיכויים שלנו יורדים לטמיון. אם פול תמיד נכנס, למשל, לקופסה הקרובה אליו, אנחנו יכולים לדעת לאן ייכנס לפי מיקומו בעת הורדת הקופסאות. אלא שאז, מיקומו הוא רנדומאלי, וחישובי הסיכוי שלנו נותרים תקפים. כמו כן, ייתכן שבעליו של פול יודע כיצד לגרום לו להכנס לקופסה מסוימת, ואז אין בהישג הזה של פול שום דבר מרשים – איש שמנחש נכונה תוצאת שמונה משחקים מכונה בפינו "מישהו שלא הצליח לזכות בטוטו, אפילו לא קרוב". יכול להיות גם שפול נמשך לצבע הכתום שבדגל, או כל דבר אחר. אז, הסיכויים משתנים בהתאם לאותו קריטריון – למשל, פול תמיד יבחר בספרד אם ייאלץ לבחור בין ספרד ויפן אם צבע הדגל הוא הקובע.

אבל זה שבני אדם קוראים "נס" למשהו שלמעשה יש לו הסבר פשוט בהרבה, לזאת כבר התרגלנו. ובכל זאת, אני חושב שפול מצביע על משהו עמוק יותר, תפישה שעצם קיומה היא בעייתית לניסיון לקיים חיים אנושיים במשותף. כן, פול הוא פוליטי. או ליתר דיוק, עצם האמונה שיכולה להיות יכולת לנבא את העתיד מחייבת אותנו לעמדה שמונעת מאיתנו להתקיים בצוותא. והרי פוסט פול-וסופי, בגרוש לפחות.

[...]

כשפול נכנס לקופסה שלו ולאחר מספר ימים מתברר שנבחרת המדינה שדגלה היה על הקופסה אכן ניצחה במשחק, הכותרות מספרות לנו על יכולתו של התמנון לנבא. ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו; המושג הזה, "נבואה", טבוע בנו עמוק כל כך שאנחנו מתעלמים ממה שהוא מייצג, ממה שהוא מחייב אותנו אליו.
אבל הרעיון של הנבואה מניח משהו שכמעט כולנו מתנגדים לו, שמנוגד לכל אינטואיציה אנושית בסיסית שלנו, שהיינו דוחים בשאט נפש בכל זמן אחר, ואנחנו מתחייבים לו בשמחה בכל פעם שאנחנו פותחים את עמודי האצטגנינים בעתון, פותחים קלפי טארוט, קוראים בעלי תה או מתייחסים ברצינות לאיזה סיאנס. הוא מניח שהעתיד בר-ידיעה מראש, באמצעי כלשהו. כלומר, שהעתיד כתוב מראש איכשהו, וכל שנותר לנו לעשות זה לפצח את השיטה – לתקשר עם המתים, לקרוא בכוכבים, להוריד קופסאות זכוכית עם דגל עליהן לאקווריום של תפלץ בעל שמונה זרועות – כדי לקבל הצצה אליו. ואם העתיד כבר ידוע, כבר ניתן לידיעה, כבר ישנו ורק מחכה להתממש – הרי שאנחנו נטולי השפעה לחלוטין.

יש כאן שתי תפישות שאינן ברות יישוב בהקשר של שאלת קריאת העתיד. אם יש יכולת נבואית, הרי שאין לנו יכולת להשפיע על העתיד שלנו. הוא יקרה, מעצם זה שיש יכולת לחזות אותו. הולנד לא יכולה הייתה לנצח את ספרד, מעצם ההנחה שהתמנון יודע מה יקרה בעתיד. אילו הייתה יכולה הולנד לנצח את ספרד, אילו היינו מכירים בסיכוי של הולנד לנצח, לא היינו אומרים שהתמנון מנבא את העתיד, היינו אומרים שהוא מנחש. לא היינו מדברים בכלל על יכולת לנבא את העתיד, שהרי זה תלוי במעשיהם החופשיים של הנוגעים בדבר, ואלה – מעצם הגדרתם כחופשיים – אינם ניתנים לניבוי. זו או-או חריף במיוחד: אם העתיד שלי ידוע מראש, אינני פועל חופשי – אני פוסע במסלול דטרמיניסטי מותווה מראש. ואם אני פועל חופשי, אין כל משמעות למושג של נבואה, אלא ניחוש בלבד.

[...]

והאחריות האישית כולה מתנדפת, כמובן. זו גרסה קיצונית של דטרמיניזם. תיאוריות פועל למיניהן מניחות איזושהי דרגה של רצון חופשי, שמתחיל, קוטע או משנה שרשראות סיבתיות דטרמיניסטיות. הפעולות הללו עומדות בניגוד לרעיון הנבואי, מפני שהן מגדירות מסלולים דטרמיניסטיים אלטרנטיביים. בהנחת היתכנות הנבואה המלאה חבויה התכחשות טוטאלית לאחריות אישית. העתיד קבוע ויציב – ניתן או לא ניתן לידיעה מראש, אין זה משנה כלל – והאדם הוא יש נטול בחירה שמיטלטל לאורך הדרך. רובן לא אשם שלא הבקיע במצב של אחד על אחד, פעמיים. הוא לא יכול היה. זה נקבע מראש.

אלא שכדי לקיים חברה אנושית, אנחנו צריכים להניח מידה של אחריות אישית. אנחנו צריכים להניח את זה גם מפני שבהיעדר אחריות, נעדרת גם הסולידריות – אם אינני אחראי למעשיי, בוודאי אינני אחראי למעשיה של החברה שאני חי בה ולפרטים שבה – וגם מפני שבהיעדר אחריות, בהיעדר שליטה, האדם הוא לעצמו ולגורלו הקבוע מראש בלבד. הוא לא זקוק לאחרים, והוא בוודאי לא מתחבט בשאלות על מוסר או חוק. מה זה משנה? בכל מקרה הכול מכתוב. אם גנבתי, זה כי לכך נועדתי. וכך הלאה.
למעשה, דטרמיניזם כזה מוריד לחלוטין כל תפישה של אשמה. ככה זה, אדם לא אשם בדברים שאינם בשליטתו, וכל התפישה של אשמה מחייבת אחריות אישית, מחייבת רצון חופשי.

[...]

ויותר מזה: יש לנו אינטואיציה של רצון חופשי. אולי היא שגויה, אבל היא מצויה בכולנו, ומאות שנים של מאבק בעבדות יעידו. אנחנו מרגישים, מנחשים, חשים שיש לנו רצון חופשי. שכשאנחנו מרימים את יד שמאל זה כי אנחנו רוצים להרים את יד שמאל וחופשיים לעשות כן. ולכן הרעיון הזה של נבואה, שנראה מלכתחילה כפורט על רעיונות אינטואיטיביים, הוא למעשה קאונטר-אינטואיטיבי להחריד. הוא יוצא כנגד אחת האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי מי ומה שאנחנו, לגבי מהותנו. הוא יוצא כנגד הבחירה החופשית שלנו, כנגד אנושיותינו. הקלות שבה אנחנו בולעים רעיונות קלים כאלה תחת הסוואה קלה בלבד היא הקלות שבה אנחנו מוותרים על הבחירה שלנו, על עצמיותנו. מי שמסתכל על התמנון מאוברהוזן וחושב שזהו זה, עתידות המשחקים נגלו בפניו, מאבד עצמו לדעת, מבלי דעת.

[...]

שתי עמדות מנוגדות לעמדה המובאת פה עלולות לעלות. שלוש, אם אני מחשיב את העמדה שבסוף הדברים האלה. עמדה אחת תטען שאפשר ליישב את השניים: שהעובדה שהעתיד הוא בר חיזוי אינה אומרת דבר על יכולתנו לשנותו. ייתכן שאנחנו יכולים לנבא משהו בדרגת סבירות גבוהה, או לחלופין, ייתכן שהפרדוקס הזה – הכל צפוי והרשות נתונה – יכול להתקיים בעולם. לטענה הראשונה אענה שנבואה בדרגת סבירות גבוהה איננה נבואה. אני מנבא שמחר תזרח השמש מעל ישראל במזרח, או שאם אזרוק מנטוס לדיאט קולה היא תתפרץ. אני לא יודע את זה בוודאות – תיאוריות מדעיות הן תמיד רק תיאוריה – ובכל זאת, אני מוכן לומר בכל ערב אם השמש תזרח או לא מחר בבוקר, ואם יימצא שכן, הרי אחרי מספר רב של פעמים אוכל לשמש לכם כנביא השמש. מאה אחוזי הצלחה. לטענה השניה רק אענה שפרדוקסים מתקיימים במוחם של בני האדם, והם מבססים עליהם דתות. בעולם האמיתי, אם הרשות נתונה, לא הכול יכול להיות צפוי. בני אדם עשויים להשתמש ברשות כדי לפעול – ואז הצפי צריך להשתנות. נבואה מחייבת הכרעה בפרדוקס.

עמדה מנוגדת אחרת יכולה לומר שבעצם, איננו יודעים לא רק מה ילד יום, אלא גם מה קורה עכשיו. איננו יודעים דבר. לכן, האמונה בנבואה אינה יותר או פחות רציונלית מהאמונה בכאב בכף הרגל אחרי שצנח עליה פטיש. אבל מה לעשות, כאשר אנחנו טוענים דבר מה ("פול הוא הנביא הגדול בעולם! ממשה עד משה לא קם כפול!") אנחנו לא יכולים להשיב לביקורת ב"טוב, אז גם אתה עלול להיות טועה". זה פשוט לא מוכיח דבר ממה שבאת להוכיח.

[...]

ויש עמדה שלישית – זו שאומרת "נו, נודניק, תן ליהנות מהתמנון, זה קצת כיף לא מזיק". מעבר לטעותם לגבי הנזק, שדווקא נגרם, ייתכן שהם צודקים לגמרי.

קראקן is a post from: בלוגיקה

אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם^[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.

כך גם אותו אדם שומר מצוות, הסבור שבשל העובדה שהוא קיבל על עצמו מצוות מסוימות, הרי שעל אחרים לקבלן גם – לפחות במידה בה הוא לא ייאלץ לסבול בשל בחירתו. לכאורה, הוא מדבר על זכויות, אולם זה ציפוי דק לטיעון בדבר זכויות-היתר שלו, תחושתו הפנימית לפיה בחירתו האמונית האישית צריכה להיות בחירתם של כולם סביבו.

בערב יום הכיפורים האחרון כתב חברי אלחנן מילר, שלצד היותו אדם משכיל, צמא ידע ונבון בצורה בלתי רגילה הוא גם חובש כיפה, על חיבוטיו וחשבון הנפש שלו לנוכח המתח ההלכתי שבין ישראל לעמים, לנוכח טקסטים דוגמת "שלא עשנו כגויי הארצות" ו"כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". בין השאר, אלחנן כותב בכנות כך:

תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה’ דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.

אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?

נדמה לי שיהיה מדויק לומר שגישתו של אלחנן תהיה לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד הדתי והחרדי בישראל. עסקניו של מגזר זה עושים יומם ולילה כדי לחייב גם את אלה שמסרבים לקבל עליהם עול מצוות לשאת בחלקים ממנו. זה בכל מקום – מהזזת השעון המסורתית טרם יום כיפור כגי לקצר את הצום, עבור בהשחתת שלטי חוצות ועד לדרישה שנשות ישראל תשבנה במושב האחורי באוטובוס והצתת חנויות המעזות למכור מיני תשמישים אלקטרוניים. לא קשה לראות שדווקא הגישה המתייחסת למצוות כאל אחריות, נטל שנישא מבחירה (של האל ביהודים ושל היהודים במצוות אלוהיהם) מעניקה מקום גדול יותר לאמונה היחידנית, שבה הפרט עובד את אלוהיו בעצמו וכשלעצמו. אם כן, אשריך, אלחנן, שיכול אתה לומר "נקי הנני". אתה יחיד סגולה.

[...]

התבשרנו היום כי כמה מטורללים הנודעים בשם "השדולה לערכי היהדות" יצאו ביוזמה חדשה ומרנינה: לבקש מבעלי עסקים בצפת המעסיקים – לא עלינו – ישמעאלים, לדרוש מעובדיהם לחתום על הצהרה לפיה הם מתחייבים לקיים את אותה תועבה המכונה "שבע מצוות בני נח", ולחתום שבאם לא יעמדו בהתחייבותם זו יפוטרו ללא פיצויים.
נוסח התצהיר כפי שהוא מובא בנרג’ מחליא:

אני הח"מ מר _____
מאשר שאני מתחייב לקיים את שבע מיצוות בני נח, כפי שיוסבר לי בע"פ, ושהם תצהיר נאמנות שלי לעם היהודי ע"פ ערכי היהדות[...]וידוע לי שאין בחתימה זו היתר גורף הלכתי שמתיר לי לגור כאן בעיר, או בכל חלק מארץ ישראל, ומשמעותו רק "לצורכי עבודה ותעסוקה".^[2]

כלומר, העובדים הערבים נדרשים לחתום על מסמך דתי שהוא בגדר הצהרת נאמנות לעם היהודי, משום מה, תוך הכרה מלאה בכך שבכל מקרה הם אינם מותרים במגורים בכל מקום בארץ ישראל. יתנו – לא יקבלו, לא יתנו – גם לא יקבלו.

מה שבמיוחד יפה בסיפור מעורר הפלצות הזה הוא שהסיפור הזה לא רק שאינו חדש – במקור, תלוי ועומד איסור על יהודי צפת להעסיק ערבים ככלל – אלא הוא גם בסך הכול הצעד ההגיוני הבא בתפישת העולם שאומרת שעל החברה כולה להתיישר סביב שמירת המצוות של חלקים ממנה. הדוגמאות רבות מספור: מפעל אינטל פועל בשבת? הפגנות מחאה המוניות ולעתים קרובות אלימות של אותם הסבורים ששמירת השבת שלהם מחייבת גם את עובדי אינטל. מצעד גאווה? מחאה קולנית ומסיתה – שכבר הובילה לשפיכות דמים יותר מפעם אחת, ודי אם אזכיר את בקבוק התבערה על מועדון השושן בירושלים ואת ישי שליסל שדקר צועדים במצעד הגאווה – מצד אותם המאמינים שמשכב זכר הוא חטא. נשים על שלטי חוצות? השחתה אלימה של קניין למחיקתן מצד אלו המאמינים שבצלם אישה על שלט מסתתר יצר הרע. שירת נשים? בני עקיבא כבר ידאגו להביך את עצמם ולהחמיץ אותה, שלא חלילה תעבור מחשבת זימה בראשם למשמע הסירנות. הרעיון מאחורי כל הדברים הללו, ועוד רבים אחרים, הוא אותו הרעיון: שמירת המצוות שלהם, בחירתם האמונית, מחייבת גם את אלה הסבורים אחרת.

[...]

שהרי זוהי מהותה של אורתודוכסיה. היא מניחה מראש וללא הוכחה – משום כך, הרי, היא אמונית – את צדקתה המלאה, ומרגע שהיא מניחה את צדקתה אין עוד כל טעם לשמוע, לקבל או להכיל כל עמדה אחרת. מובן, שאין כל טעם לתת להם מקום, ולעולם רגשותיהם, אמונותיהם ורצונותיהם של אלה שאינם מאמינים הם מוטעים, חסרי חשיבות וניתן – ואף רצוי – להכפיפם לאלה של האורתודוכס. האורתודוכסיה, על פי רוב, חסרה את תחושת הפקפוק העצמי – במקרים רבים, עצם הפקפוק נתפש ככפירה – ונדמית כאותו נהג, שגם אם מאות מכוניות יחלפו על פניו בכיוון ההפוך ימשיך לחשוב שהוא בכיוון הנכון, והם כולם טועים.

יותר ויותר נוגסת האורתודוכסיה בחירויותיהם של אלה שאינם אורתודוכסים. מבחינתה, היא משחררת אותם מטעותם. כשהאמת נתונה בידיך, שוב אין לך את הבחירה. היכולת להחזיק באמונה שכל מה שאתה מאמין בו הוא אמת שאין בלתה יחד עם הקבלה של דרכים אחרות עבור אנשים אחרים, ולהגביל את האמונה היוקדת שלך לתחומי עצמך בלבד היא יכולתם של יחידי סגולה אמיתיים, מתי מעט בטלים בשישים.

קירקגור היה דתי כזה. אמונתו בבורא המנהיג את סדרי העולם לא הייתה מוטלת בספק, אמיתותה הייתה אבסולוטית בעיניו, כמו גם אמונתו ששאר הברואים צריכים לקבל זאת על עצמם. ובכל זאת, הוא שם בפיו של פאולוס את המילים

אינני יכול ואינני מעז להכריח אותך לציית, אך באמצעות הקשר של מצפונך עם אלוהים, אני קובע שאתה אחראי לנצח לקשר שלך עם התורה.^[3]

ואכן, היה מסוכסך עם הממסד הדתי דרך קבע.
אולם קירקגור היה יחיד סגולה. והנה, בינינו מהלכים כמה אורתודוכסים שיכולים ומעזים להכריח אחרים לציית.

[...]

היום זה ערבים, אתמול זה נשים, מחר זה שמאלנים. בסוף זה אתה ואת. האורתודוכסיה לא תסתפק בפחות מנצחון מלא ומוחלט. היא לא מכירה מהלך אחר. קשה להצביע על דרך אחת להיאבק בה, אבל אפשר להתחיל מהאמירה הברורה: בחירותיי תקפות וטובות, ואיש לא יאמר לי שהן שגויות או ראויות פחות. האורתודוכוסיה היהודית לא יכולה להיות פטורה מהצורך לכבד את בחירתם של אחרים. השעה הגיעה זה מכבר שהציבור הלא-דתי בישראל יאמר את דברו בעצמה. תחת זאת, נדמה כי מרבית הציבור הלא-דתי בישראל חש, במקום כלשהו, כאילו דבר מה פגום בו מעצם אי-דתיותו, ומתייחס לחוסר הסובלנות האורתודוכסי בסלחנות מקבלת ואף מעודדת. למרבה הצער, אני בספק אם גילוי גזענות חריף כל כך כלפי ערביי ישראל יהיה מה שישנה את התמונה הזאת.

דבר אחד אני יודע: המהלך הזה שומט את הקרקע מתחת לפתרון אחר, אותו הפתרון שהרצל הגה בו בצעירותו: שהציבור החופשי בישראל יארגן התנצרות המונית. אחרי הכול, עד למהלך הנתעב הזה,  להיות חילוני אפשר היה בישראל רק אם אינך יהודי. עכשיו אפילו התירוץ הזה לא יעמוד לנו.

פטור גורף משאלות is a post from: בלוגיקה

1. במובנו הצרפתי
2. ההדגשות שלי, נ.א.
3. בין גאון לשליח

הפוסט הזה ארוך, ועל כן מחולק למקטעים. ניתן לדלג אל כל מקטע על ידי לחיצה על הלינק המתאים, על מנת לאפשר קריאה בהמשכים.

חלק 1: אביה הדתי של ההגות הקיומית.

חלק 2: אמת וכפירה.

חלק 3: כפיה ואמונה.

חלק 4: אושר וחירות.

חלק 5: למה קירקגור חשוב?

אביה הדתי של ההגות הקיומית

את כותרת הבלוג מעטרות דמויותיהם של שניים מההוגים המשפיעים עליי ביותר: מצדו השמאלי עומד סוקראטס השמנמן – צלו הארוך של אפלטון, ומצדו הימני ניצב הגיבן מקופנהגן, סרן קירקגור. הקו המחבר ביניהם ברור לכל מי שאי פעם עסק מעט בקירקגור – את הדיסרטציה שלו לתואר מגיסטרט כתב קירקגור על סוקראטס. החיבור הוגש בדנית, ולא בלטינית כמקובל, ולא במקרה: הלטינית הייתה שגורה בפיו של קירקגור, כמו גם הגרמנית. הוא התקבל אך בקושי – כמחצית הבודקים חשו שהחיבור נעשה בשפה שאיננה אקדמית דיה (אם כי, מכל חיבוריו של קירקגור, מדובר בדלוח והעבש ביותר מבחינת ססגוניות השפה), ורק אחד מאותם מתנגדים העביר את העבודה. לאחר מכן, נאלץ קירקגור הצעיר להגן על העבודה בויכוח ציבורי שנמשך כשבע שעות. מסופר, כי ההוגה הצעיר הכה את שלושת הפרופסורים מולו שוק על ירך^[1]. לאחר הויכוח קיבל את התואר, ועזב את האקדמיה.

קירקגור בתנוחה אופיינית

המשיכה של הדני הצעיר אל אביה של המחשבה המודרנית לא הייתה רק בשל עיסוקם של השניים באירוניה לגווניה: בעולם ההגליאני שבו חי קירקגור, בו הכול ידוע וכל התורות מתמזגות, ההוגה היווני שדיבר על ידיעת אי הידיעה בלבד היה עוד כלי נשק בידיו של הדני לנגח את העולם הפילוסופי שסביבו. אבל עוד דבר מה מחבר בין השניים: ההכרה שאף אדם אינו יכול לכפות על זולתו את האמת שלו, ושהכרה בזה איננה כפירה, כי אם הצורה העליונה ביותר של האמונה.

[...]

מקובל לראות את תחילתו של הזרם הפילוסופי שנקרא אקזיסטנציאליזם במשפט אחד אותו כתב קירקגור ביומנו באחד באוגוסט 1835:

החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי^[2], למצוא את האידאה שלמענה ארצה לחיות ולמות^[3]

קשה לנו היום, עם הפופולאריות היחסית של שיטות פוסט-מודרניות שונות, לתפוש את מהות המהפך הזה. עד לקירקגור, כמעט כל הפילוסופיה עסקה במציאת אמת. ההתקדמות הפילוסופית מהריגורוזיות החלקית של דקארט והספק המתודי שלו, דרך הביקורת היומיאנית המערערת את בסיסו של הידע האנושי וחוזרת אל האורתה-דוקסה^[4] של אפלטון, עבור בשפינוזה והמתודה הגיאומטרית שלו, דרך קאנט וביקורת התבונה הטהורה שלו וכלה בהגל הבלתי נסבל והטלאולוגיה המגלומנית שלו, תרו הפילוסופים אחר אמת במובנה החד: אובייקטיבית, תקפה-תמיד. מושג האמת הפילוסופי דמה למושג היש הפארמנידי – מה שישנו ישנו ואיננו יכול אלא להיות, כשם שמה שאמת הוא אמת ואינו יכול אלא להיות אמת.

הרעיון הזה, של אמת שתהיה אמת אישית – ובהמשך הדברים, קירקגור שולל את רעיון האמת האובייקטיבית – היה מהפכני. אולם הוא היה מהפכני גם כאשר הציע אותו ניטשה כמאה שנים אחר כך ומבלי להכיר את כתביו של קירקגור, ואפילו כשהציע אותו סארטר. בהנתן שבפילוסופיה לא שומרים זכות ראשונים (דקארט, למשל, קיבל קרדיט על הקוגיטו, על אף שאוגוסטינוס אמר אותו קודם) נשאלת השאלה מדוע, אם כן, דווקא קירקגור? והתשובה – מפני שקירקגור היה אדם דתי, מאמין נוצרי אדוק ביותר שכתב כמה וכמה מאסות דתיות וניסה לשכנע את קוראיו לבחור באורח חיים אמוני – שעל טיבו עוד אעמוד בהמשך. ואדם דתי שקורא למציאה של אמת אישית, הרי שזה כמעט תרתי דסתרי.

אמת וכפירה

כמה מילים להסביר מדוע השקפת עולם דתית מנוגדת, על פי רוב, לרעיון של אמת אישית. לפני שנסביר כיצד קירקגור מתמודד עם הקושי הזה, ומה הקשר בינו לבין סוקראטס, ואיך קשורה האירוניה לסיפור, צריך קודם כל להראות שישנו קושי. כדי לעשות את זה, יש צורך לעמוד על ההבדל בין מונותיאיזם ותיאולוגיה לבין מטאפיסיקה ופילוסופיה.

אחת הטענות שעולות תדיר כנגד הפילוסופיה – אמנם, לרוב על ידי אנשים שאינם בקיאים בה – היא כמו זו שניתן למצוא מהמגיב עוז כאן, ואביא דברים בשם אומרם:

אני מודה ומתוודה, לפני זמן מה לקחתי כמה ספרים של פילוסופים כמו קאנט, לוק ועוד, וקראתי אך ורק את העמודים הראשונים של כל ספר. משום מה, פילוסופים רבים כותבים בהקדמות שלהם פחות‎ ‎או יותר שכל מה שכתבו קודמיהם הוא קשקוש ומזמינים את האדם ברחוב להצטרף לשיחה לאו דווקא לאחר לימודים מפרכים.

כמובן, יש בביקורת הזו גרעין של אמת (אם כי, כפי שהיא מובאת כאן, היא מאוד מוקצנת ומעידה על בורות-מה) – פילוסופים רבים חלקו בחריפות על דבריהם של אלו שבאו לפניהם. זוהי מהותה של הפילוסופיה – הטלת ספק, שאלת שאלות – וניסיון לומר מתוכם משהו על העולם. לצאת מאי הידיעה אל הידיעה, רק כדי שהתאוריה הזו תעמוד שוב בביקורת, וחוזר חלילה. במילים אחרות – השאלה היא מהותה של הפילוסופיה. הפילוסופיה כולה היא למה אחד ארוך.

בייחוד הדברים אמורים במטאפיסיקה, שאותה סניגורי דת נהנים להקביל לתיאולוגיה. כי באמת, מה בין האמירה של תאלס "הכול מים" לבין האמירה הפשוטה "יש אלוהים"? בשני המקרים יש הנחות אונטולוגיות שניתן לקבל או לא לקבל. כל מטאפיסיקה שהיא יוצאת מנקודת הנחה. לאורך השנים, פילוסופים שונים חיפשו נקודות ארכמידיות שונות להרים על גבן את שאר העולם, ובה בעת מוטטו את הנקודות הארכימידיות של רעיהם וקודמיהם. ההוגה הדתי, נטען, בסך הכול מוצא את נקודת האחיזה שלו באל, וזו נקודת אחיזה חזקה למדי, שקשה לערער אותה (מה שנכון).

למעשה, הטיעון הזה נכון לחלוטין, למעט דבר אחד. הוא נכון, מפני שכל מטאפיסיקה מערבת קבלה של הנחות יסוד שאינן מוכחות, באמצעות אינטואיציה. לא קשה לראות שיש בקבלה הזו יסוד אמוני מובהק – אני מקבל דבר-מה שאינני יודע אל-נכון האם הוא אמיתי, והוא נקודת המוצא שלי לסיפור. לקבל הנחה ללא הוכחה דורש אמונה. אפשר לדבר על אמונה מושכלת, על אמונה מתוך אינטואיציה חזקה של תחושה מוכרת וכיו"ב – בסופו של יום, מדובר בסברה, לכל היותר, שאותה אני מקבל כעובדה, מפני שאני מאמין שהיא נכונה, ללא הוכחה.

אבל ישנו הבדל, והוא הבדל חשוב: האמונה שבבסיסה של התורה המטאפיסית איננה, על פי רוב, אמונה בישות אינטציונאלית ואומניפוטנטית, היוצאת מתוך המכונה ומשליטה סדר בכאוס של עולם חסר ידע ובתמורה מחייבת אותנו לנהוג באופן מסוים. המניע הבלתי מונע האריסטוטלי אינו מודע למעשי בני האדם, לאידאות האפלטוניות אין יכולת להעניש את אלה שבחרו שלא להאמין בהם, האל הקרטזיאני לא מחייב את בני האדם להתנהגות מסוימת. אפילו המוסר הקאנטיאני מבוסס על מושג אבסרטקטי כמו טבע האדם, מה שמקל על דחייה מלאה של הנחות היסוד שלו. למרות שאלימות אינטלקטואלית היא עניין שבשגרה, לא יצאו גדודים של מאמיני האל הקרטזיאני לבקש את ראשו של דיוויד יום, ושפינוזיסטים לא ניהלו מסעות צלב וג’יהאד אל מול לייבנציאנים. בקצרה, האמונה שבבסיסה של התורות המטאפיסיות ניתנת להעמדה מול בחינה מדוקדקת (Scrutiny) ולביקורת, ומתוך כזו תצמח תורה מטאפיסית חדשה, ואחריה עוד אחת. הבחינה והשלילה של מה שהיה קודם – הגל אמר את זה לפניי – היא המפתח להתקדמות, והיא רצויה.

לעומת זאת, אי האמונה בהנחות היסוד הדתיות לא נתפשת כיסוד לויכוח אינטלקטואלי, כמקום להתדיין עליו כדי לייצר ידע. היא נתפשת ככפירה. כפירה – אי אמונה באמת, שאין לדון עמה, אלא להשיבה לדרך הישר. מושג הכפירה הוא מושג דתי במהותו, הוא לא נולד מתוך אי הסכמה בין חסידי שיטה מטאפיסית אחת לבין חסידיה של אחרת, אלא בין חסידי שיטה דתית אחת לבין הסוברים אחרת. בר פלוגתא הוא מושג חיובי. כפירה היא מושג שלילי. פירושו (תודה, תמר!) הוא הכחשה, ובפרט הכחשתו של האל. כמובן, גם החולק על הנחות היסוד של המטאפיסיקאי מסרב לקבל דבר מה כנכון, אלא שהוא לא מוגדר ככופר מפני שהנחת המוצא היא שגם המטאפיסיקאי לא יודע אל-נכון שהנחות היסוד שלו הינן נכונות. נקודת המוצא של מונח הכפירה היא הקבלה המוחלטת של היות בסיסיה של התיאוריה הדתית אמיתיים בהכרח, ככאלה.

האמונה הדתית, אם כן, מכילה בתוכה אמונה חד משמעית באמת אבסולוטית אחת ככזו. כמובן, הרעיון הזה נראה לפחות כמנוגד לחלוטין לרעיון האמת האישית – האמת האישית שוללת את נחיצותה של אמת אובייקטיבית, כללית, לכלל בני האדם, ומעקרת את מושג הכפירה. שוב אין הכפירה דחיית האמת, אלא קבלתה של אמת אחרת, אמת שוות ערך, או לכל הפחות שוות זכות.

אמת שוות זכות לא נראית לנו כמושג שדת יכולה לסבול. דת פוליתאיסטית, אולי: הנחת היסוד של הפוליתאיזם היא קיומם של ריבוי כוחות גדולים וכבירים, אבל פחות או יותר שווי ערך; וגם במסגרת הפוליתאיסטית, הסובלנית יותר – אין צורך להלחם על זהותם של האלים, פשוט מכניסים גם את החדשים לפנתיאון – כפירה מוחלטת בקיומם של האלים הייתה עלולה לעלות לכופר בחייו^[5].

אם כן, כיצד יכול אדם דתי לתפוש את אמונתו באופן כל כך בלתי מחייב, כל כך אישי, שהוא מכיר בקיומן שווה הזכות של אמיתות אחרות?

כפיה ואמונה

אסור לפאולוס להמליץ על עצמו ועל תורתו באמצעות דימויים ומטאפורות יפים; להפך, הוא בוודאי יאמר ליחיד: "[...]אינני יכול ואינני מעז להכריח אותך לציית, אך באמצעות הקשר של מצפונך עם אלוהים, אני קובע שאתה אחראי לנצח לקשר שלך עם התורה[...]^[6]

כאשר כומר מצטט בדרשתו את דברי ישו בדיוק מוחלט, הוא אומר כך: "מילים אלו נאמרות על ידי מי שעל פי הצהרתו ניתן לו כל הכוח בשמיים ובארץ. ואתה, מאזין יקר, צריך להחליט בעצמך אם אתה מוכן להכפיף עצמך לסמכות זו או לא, אם אתה מוכן לקבל ולהאמין למילים אלו או לא.^[7]

פסל של קירקגור בקופנהגן

המהלך הוא כזה: אין כל מניעה שהאמת האישית שלי תהיה אמת דתית, תבטא את עצמה באמונה דתית יוקדת שתשפיע עמוקות על כל אורחות חיי. במקביל אני מכיר בחירותם של אחרים שלא לנהל את חייהם באופן הזה. אני יכול לחשוב שהם טועים, לבקר אותם ואף לנסות ולפתות אותם אל אמונתי שלי, אולם "אינני יכול ואינני מעז" לחייב אותם לראות את העולם במשקפי האמת שלי. ניסיון כזה, לא זו בלבד שהוא נדון לכשלון, הוא מערער את עצם יסודותיה של אמונתי שלי, מפני שאני מאמין מתוקף בחירתי שלי להאמין, ואם עליי לשלול את חופש הבחירה מאחרים, מה סמכות לחופש הבחירה שלי?

מה רב המרחק בין המהלך הקירקגוריאני לבין האופן שבו אנו תופשים את האמונה הדתית בדרך כלל, זו החלטה של כל אדם לעצמו באופן שבו הוא תופש דתיות. עם זאת, נדמה לי שלא אהיה בדעת יחיד אם אומר שישנו באמונה הדתית כפי שהיא מוכרת לנו מסביבתנו הקרובה מוטיב מובהק של עדריות, ובדרישה המוכרת להוציא את עולם המצווה אל תוך הספירה הציבורית מימד מובהק של כפיה. ובכל זאת, ולבל אואשם בהטחת האשמות חסרות ביסוס, הגיע תורו של דיון קצר בדתיות במובנה העדרי, הקבוצתי, חסר האותנטיות והכופה.

[...]

הדרישה הקירקגוריאנית היא חמורה למדי: הוא לא רק דורש את ההכרה בחירותם של אנשים לבחור את אורחות חייהם, הוא דורש מהמאמין לעשות זאת כאשר הוא לגמרי בתוך עצמו, והוא דורש ממנו התחשבות באחרים. במספר מקומות, בין השאר גם בהערת שוליים בפתיחה של "בין גאון לשליח" המצוטט לעיל, קירקגור מעמיד את הכפירה באותה המדרגה עם האולטרא-אורתודוכסיות וחוסר ההתחשבות. במאמר מוסגר ראוי לציין כי הכפירה איננו מושג שנעלם מהגותו, קירקגור חושב שראוי להם, לבני האדם, לחיות חיים אמוניים לתפארת; אלא שהוא סבור שחיים כאלה יכולים להיות מושגים רק מתוך בחירה אישית כנה, ולכן כפירה היא אכן טעות בעיניו, אבל טעות ש"אינו יכול ואינו מעז" לנסות לתקן. כל שביכולתו לעשות הוא לנסות לפתות את קוראיו לקפוץ אל האותנטיות שבדתיות, ותו לא^[8].

בדתות המונותאיסטיות – והנצרות אינה שונה בעניין הזה, אם כי יש לציין לזכותה שהיא עברה רפורמציה – ישנו אלמנט קיים של כפיה. בנצרות, הוא בא לידי ביטוי עליון באינקוויזיציה ובמסעות הצלב. באיסלאם זהו הג’יהאד, ואילו אצל היהודים המגמה בדלנית וסתגרנית מעט יותר. אמנם, היה את סיפור גיורם בחרב של האדומים, אולם ככלל היהדות מצפה רק מהיהודים להיות נאמנים, ורק יהודי (על פי לידתו, בד"כ) יכול להיחשב לכופר. עם זאת, היהדות מניחה את עליונותם של היהודים על פני הלא יהודים, ויש שהיא מגיעה לכדי קסנופוביה קשה:

גוי הבא על בת ישראל–אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה^[9]

האיסור על הכפירה ביהדות הוא אבסולוטי, ובעניין זה הרמב"ם לא חוסך בתיאורים^[10]. אבחר רק ציטטה אחת:

המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה, חייב סקילה: אפילו הגביה לבינה ואמר לה אלי את, וכל כיוצא בדיבור זה–חייב; ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור, ואמר אין זה אלי–אין חזרתו כלום, אלא נסקל.^[11]

החשש הזה נראה כטבוע כל כך עמוק בתוך הדתות, שטענתו של קירקגור, שדתיות מחייבת בחירה, נראית אבסורדית וקאונטר-אינטואיטיבית^[12]. כי בחירה אמיתית מחייבת גם את האפשרות לבחור אחרת – נדמה שאין צורך להרחיב על כך עוד את הדיבור.

[...]

ובחירה אמיתית, כנה, מתוך תשוקה, היא גם תנאי יסוד עבור המאמין. האמונה ללא הבחירה נשארת בתחום שבו נשארות כל ההחלטות שלנו, המתקבלות כלאחר יד – בתחום האסתטי – ועל כן לא יכול להיות לה חלק בתחום האמוני. זאת מפני שכאקזיסטנציאליסט, מטרתו הראשונה במעלה של קירקגור היא האותנטיות – היותו של האדם למה שהינו; והאדם הופך למה שהינו אחרי שהוא משיל מעליו את כל מה שאיננו. האמונה הקירקגוריאנית איננה דרך חיים, כדרכה של האמונה היהודית המלאה חוקים והלכות לרוב, היא תהליך תמידי שבו משיג המאמין הרמוניה ואיזון פנימי מתוך אמונתו באל. יותר משקירקגור רוצה שקוראיו יהיו למאמינים – והוא רוצה זאת מאד, על עצמו העיד כי כל כתיבתו נועדה לשרת את הנצרות^[13] – הוא רוצה שקוראיו יחיו מתוך תשוקה עזה (ולא סתם עולה לראש מושג ה-engagement של סארטר) ומתוך כוונה כנה. וברור, שכנות הכוונה מחייבת את הבחירה האישית.

זה נשמע בנאלי, כמו מיני ספרי עזרה-עצמית: "בחר בטוב!", "מלא חייך בתשוקה!" וכיו"ב אמירות ניו אייג’יות חסרות טעם. אולם הבנאליות מכאן והלאה, התפישה הזו היא תפישה מורכבת מאין כמוה, ובמרכזה עומד המעשה, ובראש ובראשונה – המעשה שבבחירה. לא בכדי בוחר קירקגור באברהם לציון אביר האמונה שלו, האידאל המאמין – הזאראטוסטרה שלו, אם תרצו: אברהם מסר את עצמו לאבסורד שבבסיסה של האמונה, מבחירה חופשית וכנה^[14].

[...]

במאמר מוסגר, יש לציין שהעמדה הזו איננה שונה רק מהדתות – היא שונה מרוב רובה של הפילוסופיה עד לקירקגור. הפילוסופים – ולהגל שמור מקום של כבוד בארמון הזה – הציבו מעל לאדם רעיון, תזה, אידאה – שממנה לא יכול היה האדם לברוח, ובתוכה לא יכול היה לבחור, ובאחדים מהמקרים – אף לא לקחת אחריות מינימלית. מה שהיה לפילוסופים לומר על חירות הוא לעתים קרובות סתירתי. כשז’אן ז’אק רוסו אמר "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי" הוא היה אך ביטוי אחד לכל זה.

את מושג האמת הפילוסופי קירקגור ביקר בחריפות יתירה. אני מרבה לעשות כאן פראפראזה על אמירתו בכרך הראשון של או-או^[15]:

מה שלפילוסופים יש לומר על הממשות מאכזב לעתים כמו שלט שאתה רואה בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב: "כאן מגהצים". לו הבאת את בגדיך לגיהוץ, היית מתבדה; שכן השלט עצמו מוצג למכירה.

הכוונה כאן היא שהעיסוק באמת אובייקטיבית – שקירקגור, אגב, לא מתנגד לקונספט שלה ככזו, והוא אולי היחיד מההוגים הקיומיים שאיננו אוחז בדעות פוסט מודרניסטיות לפחות במרומז – עוסק ב"מה", אבל לא ב"איך". האמת בתור הקשר בין התגלות לממשות (כלומר, בין מה שנאמר, למשל, למה שישנו באמת בעולם) איננה משהו שאני יכול ליישם על חיי. אינני יכול לבוא ולקבל אמת שיש לה יישום כלשהו. לעומתה, האמת שנמצאת בחיפוש האנושי אחר עצמיות אותנטית ובמציאתה – הרי שזו אמת, גם אם סובייקטיבית, שיש לה נגיעה אליי ואל חיי. זהו, בתמצית, כל המעתק הקיומי כולו: מאמיתות ההכרה לאמיתות החיים.

האמת הפנימית היא בסובייקטיביות^[16]

אחת מהביקורות היפות ביותר של קירקגור על הפילוסופיה בכלל ועל הגל בפרט היא חוסר האישיות שבפילוסופיה. הפילוסופיה לפניו אינה עוסקת באדם, היא עוסקת באידאה הנקראת האדם. כך, למשל, אמר קירקגור על הגל:

השיטה של הגל דומה לארמון בדולח מפואר שבנה אדריכל גאוני. אך כששואלים היכן מתגורר אדריכל זה בארמון שבנה, מקבלים את התשובה: במלונת הכלבים שליד הארמון.

אושר וחירות

מקובל לראות את קירקגור כהוגה מדכא ומדוכא, שצער העולם היה על כתפיו. הוא עצמו סבל לא מעט בחייו, בין השאר מפירוק אירוסיו המתוקשר עם רגינה אולסן^[17], שהלכה ונישאה לבנקאי עשיר. כתיבתו שזורה ביגון שבו היה שרוי. אפילו כאשר הוא מדבר על תשוקה, הוא מהדהד לא את אותו רגש מתלהב, אלא דווקא את ה-Passio, אותו מושג נוצרי המתייחס לסבלו של הצלוב על הצלב.

ואכן, קירקגור אינו תר אחר האושר, גם אינו מבטיח אותו. שלושת מעגלי הקיום שהוא מתאר אינם מבטיחים אושר. המעגל האסתטי הוא גיהנום של שעמום^[18], שבו האסתטיקן, כמו המכור, מחפש כל העת ריגושים נוספים וחזקים יותר, וחזקה עליו שכוחו המשחית של השעמום ישתלט עליו. הדוגמה שקירקגור נותן לכשלונם של החיים האסתטיים, אותה רדיפה חסרת פשרות וחסרת החלטיות אחרי ההנאה, היא נירון קיסר. ההנאה שהוא רודף אחריה חדלה מלספק אותו.

אז מתקבצת בו הרוח כחשרת-ענן כבדה, זעמה מעיק על נפשו של נירון ומוליד את האימה, שגם בהרף-עין של ההנאה אינה מרפה ממנו.

המעגל האתי, לעומת זאת, הוא שממה. כפות לבחירה האתית, האדם חי את חייו כחלק מרוסן ומדוכא בחברה שכל פרטיה מרוסנים ומדוכאים כמותו. בשל היותה של האתיקה^[19] מעשה ידיהם של פילוסופים, הרי שהיא אידאית, בלתי ניתנת להשגה. היא בנויה היטב, כמו אותו ארמון בדולח, אלא שאפילו להוגה שלה אין מקום בתוכה. האדם נדון לרוץ אחרי הבלתי ניתן להשגה, ולהיכשל.

המעגל האמוני – וכאן אני משלם את חובי מתחילת הדברים – נועד לתת לאדם את אותו שיווי המשקל. האמוני מאפשר השעיה של האתי למען אותה אמת סובייקטיבית שהאדם מוצא ומתכוון אליה בכל מאודו. האתי, למעשה, מתקיים בתוך האמוני; האמוני מספק לאדם את הנחמה החסרה לו בעולם שבו עליו להתכוונן לאידאה על-אנושית נטולת רחמים ודעת, שהיא כביכול, ובאופן אובייקטיבי, האנושית ביותר. המחיר תמורת הנחמה הזו הוא כבד – מסירות מלאה לאל, קבלה מוחלטת של האבסורד האמוני (שהרי, "האמונה מתחילה לפעול בדיוק שם, היכן שהחשיבה מפסקת"^[20] ), וחיים המוקדשים לתהליך איכותי של הפיכה לאדם דתי, מבלי באמת להגיע אל המטרה, שעודנה אידאית.

גיבנתו של קירקגור הייתה, לטוב ולרע, סמלו המסחרי

מנגד, בכל שלב ושלב ניתנת לנו הבחירה, ה"או-או", החירות (שהרי, מהי בחירה אם לא חירות מלאה?) – והחירות הזו שקירקגור נותן לנו בכך שהוא דוחה כל רלוונטיות של אמת אובייקטיבית לחיינו, היא הרי גם זו המביאה עמה את האומללות: הרי שפינוזה, למשל, היה פילוסוף אושר מובהק – וגם דטרמיניסט קיצוני שעיקר כמעט לגמרי את רעיון הבחירה. הבחירה מתוך לב טהור ומעורבות עמוקה מטילות את האחריות על כתפינו, אחריות שאפילו האמונה באל לא יכולה להסיר מפני שגם האמונה היא בחירתנו שלנו. והאחריות הזו מכופפת אותנו תחתיה, מדאיגה ומצערת אותנו, מכבידה על כתפנו – אל נתפלא, אפוא, אם יתברר לנו שאכן, קירקגור היה גיבן^[21].

קירקגור מעניק לנו את החירות ולוקח מאיתנו את האושר שבכבלינו. האחריות על אושרנו היא שלנו, בל נחפש אותה אצלו, או אצל כל אחד אחר. זו משמעותה העמוקה ביותר של החירות, ובמקביל משמעותה הכבדה ביותר של האחריות.

למה קירקגור חשוב

מדוע, אם כן, הוגה נוצרי בן המאה ה-19 חשוב לישראל במאה ה-21? כי שני הקטבים המתוארים כאן, המתח בין אמונה לחירות הבחירה, הם מייצגים נאים של הקונפליקט הפנים-ישראלי הגדול והקשה ביותר – הקונפליקט הבלתי נמנע עוד בין היהודית והדמוקרטית.

למרות מה שכל מיני אינטלקטואלים אומרים, יהודית ודמוקרטית זה תרתי דסתרי גם אם לדנמרק יש כנסיה רשמית ובאירלנד ההגדרה הלאומית טומנת בחובה הגדרה דתית. הסתירה כאן היא מפני שב"יהודית" הרבה מאוד אנשים לא מבינים רק "של היהודים" (כפי שב"גרמנית ודמוקרטית" או אפילו "אירית ודמוקרטית" אנשים מבינים "דמוקרטיה של הגרמנים" או "דמקורטיה של האירים") אלא גם "של היהדות". וכדאי לשים לב שהסתירה כאן איננה מהותית, היא קיומית: באופן הזה תופשים את ישראל לא (או לא רק, או אפילו לא בעיקר) מבחוץ, אלא גם (ואפילו בעיקר) מבפנים. הדוגמאות נמצאות בעמודי האתר הזה למכביר: מכל מיני פוליטיקאים הסוברים שישראל תחדל להיות יהודית אם תאפשר נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת ועד לאנשים הקוראים להקמתה של מדינת הלכה או מייחלים לכזו. אלה אינם קבוצה קטנה: בקרב רבים מהישראלים ישנה התחושה, שכדי שישראל תהיה "יהודית" עליה לאמץ לפחות חלקים מההלכה. בבסיס התחושה הזו עומדת התפישה כי כשאומרים שישראל היא מדינה "יהודית", מתכוונים שישראל היא מדינה "של היהדות".

וכאן נוצרת מתיחות, אותה מתיחות שתוארה לעיל. כי האמונה היהודית והלכתה הן מונוליתיות. היהדות לא סובלת תחרות – למעשה, מרבית מהסכסוכים בהיסטוריה שלה הסתיימו בהדרה מוחלטת של הצד המפסיד, לרוב הצד הקנאי פחות – אינה פתוחה לשינויים מהותיים ומבקשת למשול בכל תחומי החיים, מגדול עד קטן. אדם המקבל על עצמו את ציוויה של היהדות מקבל על עצמו עשייה יומיומית ובלתי פוסקת. ההלכה מושלת בכל תחומי חייו, מקשירת נעליו בבוקר ועד למשלח ידו. מקומה של הבחירה נעלם כמעט לחלוטין: היהדות עונה תשובות, היא לא שואלת שאלות. כמובן, מבחינת מנגנוני החקיקה ואכיפתה, היהדות איננה דמוקרטית אפילו קצת. מקור הסמכות העליון ביהדות הוא האל, ובדמוקרטיה – האדם. היהדות כולה בתחום ה-Wahrheit, אמיתות ההכרה המוחלטות.

מנגד, הדמוקרטיה היא כל כולה בתחום ה-Wahrhafigkeit, אמיתות החיים האישיות. היא מחייבת שאנשים יצביעו (אכן כי כך, יבחרו) לפי צו מצפונם, כאשר הם רק בינם לבין עצמם, לפי האמת שלהם. הדמוקרטיה הקלאסית דוחה את הרעיון של אמת מוחלטת, ומחליפה אותה בסכימה (אמנם, גמלונית משהו) של רצונות אישים, אמיתות של פרטים. הבחירה היא עיקר מהותה: אדם נדרש לבחור את אורחות חייו והדברים שהוא מאמין בהם, את מה שהוא מאמין שהוא ביטוי אותנטי של יישותו, ולהצביע כאדם מגובש עבור אלה שיבטיחו את יכולתו לקיים את חייו באופן הזה.

הדמוקרטיה היא גם תהליך: קונפליקט מוליד קונפליקט, התמודדות מולידה התמודדות, מערכת בחירות מולידה מערכת בחירות. בדמוקרטיה, יותר מבכל שיטת משטר אחרת, "ההווה בהריון עם העתיד"^[22]. הפתעות, מהפכים, תהפוכות, ויכוחים ציבוריים סוערים, מריבות בפרלמנט, קואליציות, מהלכים היסטוריים, שינויי כיוון, מנהיגים כריזמטיים וסוחפים, סוסים ישנים שחוזרים לזירה לקדנציה נוספת, מתיחות של המשטר מול הפרלמנט ומערכת המשפט, הזדהות פוליטית של התושבים, הפגנות, הקדמת בחירות, תכניות פוליטיקה, תעמולת בחירות, סקרים – כל אלה ועוד הם לחם חוקה של כל דמוקרטיה, והם קורים בכולן, אפילו במשעממות שבהן (דנמרק, אני מסתכל עלייך). הדמוקרטיה איננה מטרה, היא תהליך קבוע ובלתי מפסיק של איזון בין קונפליקטים. היא לא תשובה, היא מנגנון להסדרת שאלות. לפני שנתיים ישב בבית הלבן רפובליקני קיצוני וניהל את ארה"ב מתוך תפישת עולם שמרנית לעילא. היום יושב בבית הלבן נשיא שמנסה להכניס ביטוח בריאות. וזו רק דוגמה אחת לאיך שעמים ואומות משתנים ומשנים את עצמם ואת אופיה של המדינה שלהם, כל הזמן.

וכך גם האדם הקירקגוריאני, שנמצא בתהליך מתמיד, בדרך ל-, אבל אף פעם לא ב-. התהליך הוא החשוב, הדרך היא המטרה, ההפיכה שלי למי שאני היא החשובה. והרי, אנחנו מבלים את כל חיינו בלהפוך להיות מי שאנו. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל שלב היא האם זה היה שווה את זה. התשובה של קירקגור להגל, שחזה את קץ ההיסטוריה, היא התשובה שלו לכל מטאפיסיקה מונוליתית – ההיסטוריה לא באה אל סיומה, כי אין לה מטרה, או למצער, אין לה טלוס^[23] שניתן לדבר עליו. יש תהליך, והוא יכול באותה המידה להיות מטרת עצמו.

וזו התשובה שצריכה לעמוד כנר לרגלינו כאשר אנחנו מדברים על המתיחות בין הדמוקרטית והיהודית. התשובה, שגם אם פלוני מבין ב"יהודית" את "שייכת ליהדות", הרי שזה שייך למישור האמוני – והלה חייב להיות כפוף קודם כל לבחירה חופשית, ונמצאנו שאין אנו יכולים לכפות את המטאפיסיקה שלנו – בין אם היא אמונה בתורה הקדושה שלנו ובין אם היא מכוונת לכל דבר אחר – על אף אחד אחר, כי בכפייה אין לאמונה ערך; ערכה היחיד הוא כאשר בוחרים בה, ועל כן צריכה האמונה לקדש קודם כל את הבחירה, היהודית לקדש קודם כל את הדמוקרטית, ולהבין שבלי הדמוקרטית, היא גם לא תהיה יהודית. על היהדות ונציגיה ללמוד להגיד "אינני יכול ואינני מעז להכריח אותך לציית", ועל החילונים והחופשיים בינינו ללמוד להתגאות בבחירתנו ולדעת כי היא טובה לא פחות מבחירתם של אחרים, ולנסות לפתות אל הצד שלנו בדיוק כפי שהמאמינים יכולים לנסות לפתות אל שלהם. יחסים של פיתוי "אינם חיבוק עדין ובוטח של הבנה, ולא יחסי משיכה". תחת זאת, הם "הדחייה של אי ההבנה"^[24], או לכל הפחות הסדרתה. באיזון העדין שבקירקגור, בין הלהט הדתי היוקד באדם שחי בתקופה של התנוונות דתית מלאה לבין התפישה הבלתי מתפשרת של החירות של כל אדם לבחור, וההבנה המלאה שכל אדם יכול לבחור באופן חופשי לגמרי מהי האידאה אליה הוא רוצה לשאוף, באיזון – או שמא בקונפליקט? – הזה אני רואה את האיזון החסר כאן, את אחד הפתרונות הנהדרים ביותר ואת האוטופיה הנפלאה ביותר שאני יכול לדמיין למולדתי^[25].

[...]

מכל מקום, לקוראים היקרים שטרחו להגיע עד הלום, ראשית מגיעה (תודה! יחזקאל) לכם התודה. אני תקווה שאולי הצלחתי להסביר במעט את האובססיה סביב קירקגור, ומדוע דווקא דיוקנו מעטר את כותרת הבלוג הזה, שאם מסר אחד יש לו, הרי שזה המסר המקדש את הזכות לבחור ואת החובה שלנו לתת לכל זולתנו לבחור, באופן חופשי. החופש הוא הבחירה. אני מאמין שמרגע שאדם מחליט לבחור, חזקה עליו שיבחר בטוב. בעניין הזה, קירקגור, סוקראטס וגם היהדות מסכימים איתי. בחג החנוכה, מחממת את ליבי המחשבה שקירקגור הוא אחת החוליות המקשרות בין היוונים לבין היהודים.

[...]ואילו אני הגעתי לסכלות כזאת, שאף זאת אינני מבין, שבעשותי לרשע את אחד מהחיים עמדי אהיה נתון בסכנת רעה שתבואני מידו? ואת הרעה הזאת, שהיא גדולה כל כך, עושה אני, כפי שאתה טוען, בזדון? זאת אינני מאמין לך, מליטוס, ודומני שאף אחד אחר לא יאמין זאת[...]^[26]

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע[...]העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך^[27]

יותר משמסמן האו-או שלי את הבחירה בין טוב לרע, הוא מסמן את הבחירה שבאמצעותה בוחרים את הטוב, את הרע או את אי-הבחירה בשניהם[...]העובדה שהאדם הבוחר בין טוב לרע יבחר בטוב היא אכן נכונה, אולם זה מתברר רק מאוחר יותר, כי האסתטי אינו רע אלא אדיש^[28]

אמת וכפירה, אושר וחירות, כפיה ואמונה – למה קירקגור חשוב? is a post from: בלוגיקה

1. מתוך ההקדמה של דרו ליומניו של קירקגור
2. ההדגשה שלי, נ.א.
3. תרגום שלי מהמהדורה האנגלית בעריכת דרו
4. מיוונית: ortho – נכון, doxa – סברה, סברה נכונה
5. "מליטוס: זאת אני אומר: שבכלל אינך מאמין באלים. סוקראטס: מליטוס המשונה, לשם מה אתה אומר כך? וכי אף שמש וירח אינני חושב לאלים, כשאר אנשים? מליטוס: בחיי זיוס, רבותיי הדיינים; הלא הוא טוען שהשמש היא אבן, ושהירח הוא אדמה" – מתוך האפולוגיה של אפלטון, נאומי ההגנה של סוקראטס במשפט בו נדון למוות בידי בני אתונה
6. סרן קירקגור, ההבדל בין גאון לשליח, מתוך: העת הזאת ועוד, תר’ מרים איתן, הוצאת כרמל, עמ’ 197. כל ההדגשות שלי, נ.א.
7. שם, 204-205, כל ההדגשות שלי, נ.א.
8. ביטוי מופלא של העמדה הזו הוא מביא בספרו "סוף פסוק בלתי מדעי" שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית. אני משתמש בתרגום האנגלי שפרטיו: Concluding Unscientific Postscript, Tr. David F. Swenson and Walter Lowrie, Princeton University Press, 1941
9. משנה תורה להרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, י"ב ח’
10. ור’ משנה תורה להרמב"ם, הלכות עבודה זרה
11. שם, ג’ ט’
12. אין זה מקרה, אם כן, שקירקגור ראה באבסורד את בסיסה של האמונה
13. סוף פסוק בלתי מדעי
14. ולעניין זה ר’ "חיל ורעדה", חיבורו הדתי המבריק
15. וראו כיצד אפילו שם הספר מעיד על מימד הבחירה
16. סוף פסוק בלתי מדעי
17. מאוחר יותר יכתוב "אם אמונה הייתה בי, עם רגינה הייתי נשאר"
18. אלעד, מה עם הפוסטורח שלי?!
19. קירקגור מבסס את המעגל האתי על האתיקה הקאנטיאנית
20. חיל ורעדה
21. הגיבנת של קירקגור הפכה לאחד מסמליו המסחריים, והייתה נושא לקריקטורות מרובות אודותיו, כמו זו הנמצאת בפוסט זה
22. ג.ו. לייבניץ
23. תכלית
24. סרן קירקגור, יומנו של מפתה, או-או חלק א’, ע’ 307
25. בהערת אגב, אין זה מקרה שבחרתי לתת את כל קולי לתנועה הירוקה-מימ"ד בבחירות האחרונות. הרב מיכאל מלכיאור מעורר אצלי את אותה תחושת יראה מפני שהוא מחזיק באיזון דומה. אולי זה המוצא
26. אפלטון מביא את הדברים בנאום הראשון באפולוגיה של סוקראטס, והם ביטוי נאמן לאמונתו של האחרון שאין אדם עושה עוול מרצונו
27. דברים ל’, 15-19
28. סרן קירקגור, שיווי המשקל בין האסתטי לבין האתי, או-או כרך ב’, ת’ מרים איתן, ע’ 141

אקורד הסיום המופלא בפרשת השופט משה דרורי, האברך הלומד לדיינות והקופאית האתיופית היה טוב משכל מספר סיפורים יכול היה להמציא. לאחר שנדרסה פעם אחת בידי אדם שאמור להיות אמון על מצוותיה של ההלכה היהודית ופעם שניה על ידי אדם שאמור להיות אמון על חוקיה של מדינת ישראל – והעדיף, משום נאמנותם הכפולה המובנית של חובשי הכיפה, להיות אמון על חוקיה של ההלכה היהודית גם כן – כעת נדרסת היא בפעם השלישית, והפעם על ידי הממסד הרבני שהחליט לבטל את גיורה. נדרשת מידה רבה של תמימות – שלא לומר, טמטום – לחשוב שאך מקרה הוא. יש לבית הדין הרבני הרבה מאוד מה להרוויח מפסילת הגיור הזו.

למשל, כיוון שאותו נהרג באוהלה של תורה אכן הודה במעשים המיוחסים לו, לא לפני שהעיד ברעתו עד שקר, הרי שיכול לקום מי שיפקפק במידת התאמתו של הלה להיות דיין, על אף אי הרשעתו הנפשעת. אולם, אם כל מה שעשה האברך הוא לדרוס גויה, הרי שמעשהו אינו נורא כלל – אין זה סוד שההלכה של היהודים היא פרוטוקול קסנופובי ומחריד, שונא אדם, המכיל בתוכו משפטים משובבי נפש כמו

והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול^[1],

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור. ושל נכרי שנגח לשור של ישראל , בין תם בין מועד משלם נזק שלם^[2],

ההבדל שבין הנשמה הישראלית …ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה^[3]

ועוד שלל של אימרות שהיו מתחרות בקלות עם כל תורת גזע, שחלקן צוטט כאן בעבר.

או למשל, כיוון שבשל התעקשותה של אותה מתלוננת עומד כעת האברך בפני ערעור בבית המשפט העליון, וקיים סיכוי שיורשע שם ואז יקשה מאוד על אנשי בית הדין למנותו לאחד משלהם, אולי חשקה נפשה להרתיע אותה מעט, או לבקש את נקמת אנשי שלומם.

האינטרסים כאן הם כל כך רבים וברורים, שקשה לדמיין שמדובר במקרה. אני מקווה שהשופט המחוזי משה דרורי יהיה מוכן לחזור בו מדבריו על כך שהדריסה היה האירוע המכונן בחייה של הקופאית, שלאחריו התקבלה לחברה הישראלית. כמה ציני כל זה נשמע עכשיו.

[...]

ובכך, אכן, עסקנו די. אין כל הבדל בין התגייסותו של השופט המחוזי לסייע לאחד מאש"ש לבין התגייסותו של בית הדין הרבני לשם כך – להוציא העובדה שמהראשון ציפינו ליותר. אלא שמה שיש כאן הוא עוד דוגמה לכך שמוסד הגיורים הפך אל מול עינינו למוסד המנוגד לזכויות הפרט במדינת ישראל. בתוך מסגרת דמוקרטית, מנהגיה של דת מסוימת יכולים לנהוג רק בתוך המסגרת החוקית הדמוקרטית. כל דבר אחר הוא דחיית העקרונות הדמוקרטיים מפני אלו האמוניים, וזה סימנה המובהק של תיאוקרטיה.  שיעור כזה העביר לנו בית המשפט בבריטניה, שקבע שהאמונה היהודית, ככל אמונה, כבודה במקומה מונח – אולם אין היא מהווה תירוץ מספק למעבר על החוקים הדמוקרטיים.

אחת מזכויות היסוד של אדם בדמוקרטיה, שנועדה להגן על כל אדם מפני רדיפה, היא הזכות למשפט צדק, להליך הוגן. בין השאר, זה אומר שפסיקה שנתן לו בית משפט היא סופית, אלא אם כן ערערו עליה בהליך רשמי ומוגדר היטב בחוק. לא יכול להיות מצב שבו אדם מזוכה מדבר עבירה כלשהי, ואז, יום בהיר אחד, שנים אחרי, מקבל מכתב לפיו בית משפט החליט, בלי שום קשר לשום דבר, לפתוח מחדש את התיק ולהרשיע אותו. מנגד, בית הדין הרבני עושה בדיוק את זה. במקום הזה נפגעת זכות מאוד בסיסית, כזו שקיימת בכל משטר שאינו אפל, ואפילו בכמה שכן.

וזה הזמן לומר לנציגי היהדות, שמרשים לעצמם לקחת עוד ועוד סמכויות ולהתעלל באזרחי המדינה הזו, המשלמים את משכורתם, שגם אם הלכתם הגזענית מרשה להם לבטל גיורים, המדינה לא.

[...]

הבעיה עם אמירה כזו היא שגיור הוא מושג יהודי. ככזה, הוא שייך לטנקרב שרמן הרבה יותר מלקורפוס הציבורי. כלומר, מה שהופך את כל הסיפור של בתי הדין הרבניים לבעייתי מלכתחילה – העובדה שהם שופטים לפי חוקים שניתנו על ידי ריבון אחר, שאיננו אזרחי המדינה – הוא גם זה שהופך את זה לבעייתי עבור המדינה להתערב, להשקפתה. הפתרון, אם כן, הוא פשוט מאין כמוהו – המדינה צריכה להכיר בכך שאין לה יכולת, זכות או סמכות להשפיע על ההלכה של היהודים. תפקידה של המדינה הוא להגן על חוקיה שלה, מפני כל המאיים עליהם – וזה כולל את הטרור שמפעילים עליה היהדות ונציגיה.

יש להכיר בזה שזכותם של אזרחי ישראל למשפט צדק עליונה בהרבה על המושג היהודי של גיור, שדומה שהעולם האורתודוכסי עצמו לא מצליח לגבש הסכמה לגביו. מזה נובע הכול, כאן מצויה כל התשובה. ברגע שמכירים בזה – והדרך היחידה לערער על זה היא לקבוע שישראל היא תיאוקרטיה, שמוכנה לבטל זכויות אזרח בשם דת – מהלך של ביטול גיור הופך לא חוקי. היהדות, באפלתה, תוכל להמשיך לבטל גיורים על ימין ועל שמאל – מדינת ישראל תוסיף להכיר במגוירים. הדרך לעשות זאת היא להחזיר את זכויות האזרח לידי המדינה – וזה כולל גם את ענייני האישות. או אז יוכלו הרב שרמן וחבריו לחיות בגטו שתכננו עבור האחרים בעצמם, בחוקי הגיור שלהם, להנשא בינם לבינם ולחיות ככל כת דתית חסרת חשיבות, כאשר הלכותיהם שונאות האדם אינן משפיעות על איש מלבד אלו הבוחרים לקבל אותן על עצמם.

[...]

תיאור אוטופיסטי, כמובן, במדינה כמו שלנו. אנחנו התרגלנו להכפיף את אזרחי ישראל החופשיים לחוקים שלא הם בחרו, לא להם הסמכות לשנות או לפרש ואין להם הבנה מינימלית במהותם. הם נתונים לגחמותיהם של דיינים המביאים ראיות מן החרוב, עושים מעשה פנחס בזמרי בציבור, עוברים על החוק משל היו פטורים ממנו.

למשל, מרדכי אליהו. טרוריסט מורשע בעברו שמעולם לא חזר בו על כוונתו לאבד נפשות מישראל, בטעות הרב הראשי הספרדי לישראל לשעבר, ממנהיגי הבריונות הדתית המכונה בטעות "ציונות"; אדם שכל תנועה דתית שתקבל אותו כסמכות רוחנית אינה ראויה לדבר פרט לבוז עמוק. הוא נתן היתר – מה היתר, הוראה – לחיילים לסרב פקודה. ולא, כפי שכבר התרגלנו, בעניין של פינוי יישובים – הרי, כשאתם הפרשנים הבלעדיים של מערכת החוקים, אך טבעי הוא שתפרשו אותה באופן שיאפשר לכם הישגים פוליטיים – אלא בעניין פעוט בהרבה – שנאת הנשים הרגילה של היהדות. כה אמר האיש שמשמש נר לרגליהם של מאות אנשים – שנאמנותם הכפולה זועקת השמימה רק בשל כך שאדם כזה משמש נר לרגליהם:

כדאי ללכת לבית סוהר ולא לשמוע למפקד ולא לשמוע קול של אישה שרה, אישה מנגנת.

שמואל אליהו, בנו הגרוע ממנו, החרה החזיק אחרי אביו. הוא התייחס לדבריו של קצין חינוך ראשי, אלי שרמייסטר, שככל הנראה קבע כי יציאתם של חיילי צבא ה’ שמעמידים פנים שהם משרתים בצה"ל מטקסים שבהם נשמע – שומו שמיים והזדעקי ארץ! – קולן של נשים בזמרה היא תופעה מדאיגה. וכה אמר בנו של הראשון לציון:

זו פקודה בלתי חוקית בעליל. אז מה אם אתה תת-אלוף ואתה קצין חינוך ראשי? הוא בעצמו – צריכים לחנך אותו!

[...]

הנה סיטואציה נפלאה: רבנים מנהלים את צה"ל. או ליתר דיוק, רבנים נותנים פקודות משל עצמם, ועוד משתמשים בז’רגון צבאי לשם כך. והם יודעים היטב: כל חייל שיעדיף לאטום את אזניו ולהשפט ולא להשמע למפקדיו הוא עוד חייל שאנחנו, אזרחי המדינה, מכשירים ומציידים על מנת שיהיה חבר במליציה שלהם ליום פקודה. יותר טוב מיוסי גורביץ אינני יכול לכתוב זאת, אבל הדברים צריכים להשמע ולהשמע בטון התקיף ביותר: מרדכי אליהו, שהוכיח בעברו הפלילי שאין לו כל עכבות כשזה מגיע לפגיעה בבטחונה של המדינה, בחוקיה ובשלמות גופם ורכושם של אזרחיה, מציב עצמו מעל שרשרת הפיקוד הצה"לית ומגייס לעצמו מליציה. והוא לא לבד: עמו נצבים כל גברתני היהדות.

כשהם מתחילים להעסיק עצמם בזוטי דברים כגון השתתפות בטקסים, אנחנו יודעים שהם בטוחים שעיקרי הדברים שלהם מזמן. אם מחר הוראות הפתיחה באש של צה"ל יהיו מנוגדות לפסיקה של דב ליאור, המליציה עשויה לפתוח באש. אם נרצה לפנות יישובים, נמצא עצמנו מול שוקת שבורה.
ולשם כך הם זקוקים לנו כנועים וצייתנים, נזקקים לשירותיהם ולחסדיהם, מתדפקים על דלתותיהם כדי להנשא, להתגרש ולזכות לזכויות בסיסיות. הם זקוקים ללגיטימציה של הציבור הרחב לכך שאמונתם היא זכות יסוד העולה על זכויות היסוד של, למשל, נשים בצה"ל, או של חילונים, או של כל אחד אחר. והם מצליחים. צעד אחר צעד, הם כופים את הפרוטוקולים הרצחניים שלהם, ההלכה נוטפת השנאה שלהם, על הציבור. באלימות, בחקיקה מתחכמת, בכפיה ובלהט משיחי הם הופכים את מה שהייתה אמורה להיות דמוקרטיה עברית לחופי הים התיכון לתיאוקרטיה יהודית שונאת אדם.

אמר לייבוביץ’, ואמר זאת מזמן: אם מתחילים להכניס חוקים מההלכה תחת המדינה הדמוקרטית שמקור סמכותה הוא חילוני לחלוטין, מקבלים אחד משני הדברים: או שההלכה הופכת להיות כפופה למדינה ויכולה לחיות רק בגבולותיה – מצב העניינים הרצוי בכל דמוקרטיה, והשיעור שלעולם לא נלמד מהבריטים כי נהיה עסוקים מדי בלזעוק שהם נוצרים אנטישמיים שאונסים את היהדות – או שהמדינה הופכת להיות כפופה להלכה ויכולה להתקיים רק בגבולותיה, וזה הכיוון שאנו הולכים אליו. ונראה שמאוחר מדי לנווט את הספינה הזו אחורה. גטו של גיור לא רק שלא יוקם, אלא שאנחנו נוסיף להקים לנו גטאות של לא-מגוירים או כאלה שגיורם נפסל, נעקר מתוכן את תחולתו של חוק השבות גם על בניו או נכדיו של יהודי, נכפה חוקים דתיים על אנשים שכל חטאם הוא שאמם יהודיה ונקיים מערכת אישות אפרטהיידיסטית הנתונה בידי הגרועים שבגזענים.

כל מי ששותק בעת הזו צריך להתחיל לדקלם, שכשבאו לקחת את הרוסים, שתקתי, כי לא הייתי רוסי. וכשבאו לקחת את האתיופים שתקתי, כי לא הייתי אתיופי. וכשהם יבואו לקחת אותנו, אזרחי המדינה שנותרו חופשיים מכבליה של דת שרואה עצמה כביולוגית, כשהם יבואו לקחת את מי מאתנו שיישאר, לפגוע בזכויות האזרח שלנו ולהכניס אותנו לגטאות, מחוץ לחברה הישראלית, כשיאזנו את נאמנותם הכפולה על ידי התאמת המדינה לדת, כבר לא יהיה מי שיזדעק. לפני מצעד הגאווה הירושלמי, עובדיה יוסף צוטט כאומר "כולנו פנחס". אם כן, אם הם כולם פנחס, אני כבר יודע היטב מה יהיה גורלי. בעוורון גזעני יהפכו הבוגדים הללו את ישראל לממלכת חשמונאי השניה, וגורלה יהיה דומה; זה העונש על שום שלא למדנו לומר שרצוננו – הרצון הכללי של העם הריבון במדינה הדמוקרטית – גדול וחזק יותר מרצון האל, על שום שלא השלכנו את האורתודוכסיה היהודית אל מחוץ לקיום הציבורי. הסרטן פושה בקרבנו, ואין מזור נראה באופק. אכן גדול ונורא הוא יהוה – הוא מנצח את הדמוקרטיה הישראלית ללא כל קושי.

בגטאות is a post from: בלוגיקה

1. משנה תורה, ממרים ג’ ב’
2. משנה, בבא קמא ד’ ג’
3. אורות ישראל לרב קוק, פרק ה’ פסקה י’

האם תשוקות הן אלילי הנפש ורק ההגיון הוטבל?^[1]

האלוף אלי (צ’ייני) מרום לא יורד מהכותרות. אחרי שכל העולם ואחותו הגדולה דלה כל פיסת מידע אפשרית על ביקורו של מפקד חיל הים במועדון חשפנות, שבו – רחמנא ליצלן – פושטות עלמות את בגדיהן לצלילי מוסיקה ואל מול עיניהם המשתאות של גברים אפופי אלכוהול; הגיע תור מאמרי חשבון הנפש: האם, איך וכמה פגענו באלוף הנכבד, אולי הגזמנו מחד, והתשובות למאמרים אלו מאידך. וכל עוד כולם ממשיכים לעסוק בזה, הם לא נותנים לנושא לגווע.

העמדה שרואה בביקורים – ויהיו אפילו ביקורים קבועים – של משרת ציבור במשרה נעלה במועדון חשפנות סיבה לגדוע את מטה לחמו היא עמדה בעייתית ביותר. המועדונים הללו, וכל מה שקורה בתוכם, כולל הנשים המתערטלות, הם בילוי חוקי לחלוטין. אי אפשר לשחק משחק כפול שכזה ולומר, שהבילוי הוא חוקי, אבל שזה לא ראוי שאדם בתפקיד מסוים יבלה באופן הזה.

תרחיש היפותטי: פקיד בכיר במשרד החינוך נצפה בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה. בעייתי? אני מניח שהרוב הגדול יענו שלא.

תרחיש היפותטי: בכיר במשרד האוצר נצפה מפזז על רחבת הריקודים של מועדון תל אביבי נחשב, כשסביבו – כנהוג במקומות הללו – מגוון צעירים וצעירות בביגוד מינימלי. בעייתי? אני מניח שגם כאן, יענו הרוב הגדול שלא.

תרחיש היפותטי: בכיר במשרד החוץ נצפה בהופעה של להקה שמזוהה עם השמאל הקיצוני בישראל. בעייתי? אני מניח שגם כאן תהיה התשובה שלא. זכותו של אדם להאזין לכל מוסיקה שהוא רוצה, וללכת לראות את הלהקות שהוא אוהב.

במה שונה, אם כן, בילוי במועדון חשפנות? רק במידת המקובלות החברתית שלו. ואפילו זה לא – המועדונים הללו, לטענת בעליהם, מלאים תמיד. אבל הבילוי במועדון חשפנות נתפס כמשהו זול, סליזי, בלתי מוסרי; משהו שעושים בהיחבא. אבל די אם נדפדף אחורה קלות, וניזכר שפעם הביטלס היו סכנה להשחתת הנוער, כדי שנבין עד כמה סובייקטיביים הדברים הללו. העיתונאים, שיודעים שקוראיהם אוהבים את הסדר החברתי העלוב שלהם, מיהרו לחגוג על המקרה; אבל צריך להבין שההאשמה כאן היא בסך הכול שהאלוף עשה דבר שנתפס כנמוך בחברה הישראלית. באותה מידה יכלו העיתונים לפרסם שהאלוף הנכבד עשה פוק בלשכתו.

[...]

אל הפוריטנים, השמרנים הדתיים והחילוניים, אבירי המוסר המנפנפים בתביעה לפיטורים כל אימת שמישהו מגלה אמות מידה השונות מהפנטזיה שלהם על האיש המושלם, הצטרפו בנות ברית מוכרות: פעילות ארגוני הנשים. בעוד שמהראשונים הורגלנו בחושך, האחרונות מתיימרות לנאורות. אלה מספקות איצטלא חדשה לרדיפה: חשפנות/פורנו/זנות, הן טוענות, הוא ענף הנגוע בניצול.

עכשיו, ניצול הוא דבר איום ונורא, ובכל מקום בעולם בו אדם כלשהו מחוייב לעשות דבר-מה בניגוד לרצונו – יהא זה עובד זר שדרכונו נלקח ממנו, אישה שנסחרת לזנות או עובד רשות מקומית ששכרו מולן – על הדבר להיפסק, ולאלתר. זאת, לשמחתי, אוסר גם ספר החוקים של ישראל, לפחות בחלק מהמקרים. הטענה, כאילו תחום מסוים פסול מעיקרו מפני שמתקיים בו ניצול לא שונה מהטענה שיש לאסור על נסיעה בכביש מסוים מפני שיש בו ריבוי של תאונות: זה פתרון קיצוני, שולל חירויות ולא תמיד פרקטי. במקרה שלפנינו, הוא סתירתי לחלוטין; היות ואנחנו יודעים, למשל מתחומים כמו הימורים או סמים, שהעובדה שדבר-מה הוצא אל מחוץ לחוק עוד לא אומרת שהוא ייפסק; הדרישה להוציא ענף מסוים מחוץ לחוק כמוה כבקשה מפורשת להפסיק את מעט הפיקוח שכבר ישנו, תחת הדרישה ההגיונית בהרבה להגבירו.

הבקשה הסתירתית הזו נובעת מנקודת הנחה שונה. נקודת ההנחה האחת, זו שמאפשרת פעולה חוקית של זנות, חשפנות ותעשיית פורנו, היא שיש נשים שבוחרות, מרצונן החופשי, לעסוק בתחום הזה. אין זה בהכרח נובע שהן נהנות מתחום העיסוק שלהן, זה מיתוס שאינני ממאמיניו הגדולים, על אף שאני יכול לראות את זה קורה במקרים בודדים וספציפיים, אבל ממילא המשק מלא ומוצף באנשים שאינם נהנים מעבודתם ונשארים בה לא מפני שהם מאולצים לכך אלא מבחירתם החופשית. רוצה לומר, הנאה מהעבודה היא לא חלק מהמשוואה.

נקודת ההנחה של ארגוני הנשים היא אחרת: שנשים לא באמת בוחרות לעסוק במקצועות הללו, אלא שהן עושות זאת מכוחה של אינדוקטרינציה – מעין שטיפת מוח חברתית שגורמת להן לשיקול דעת מעוות. הטענה הזו היא טענה מקוממת, ולמזלי הרב ניצב לצדי ברטרנד ראסל כאשר אני פונה להלום בה.

הבעיה הגדולה עם טענת האינדוקטרינציה היא שלא באמת ניתן להפריך אותה. אם נביא אישה נבונה, עצמאית ומשכילה שבוחרת, מרצונה החופשי, לעסוק באחד התחומים שנזכרו לעיל, יטענו ארגוני הנשים שהיא שטופת מוח, ולכן מה שהיא אומרת אינו באמת מה שהיא רוצה. שיטות הכוללות בתוכן את המנגנון שמונע את הפרכתן, כזו, נופלות היטב תחת המשל של קנקן התה של ראסל. אם אני טוען שבחלל מחוץ לכדור הארץ ישנו קנקן תה מושלם, קטן מכדי להיראות על ידי בני אדם בכל האמצעים הקיימים, הרי שלא באמת ניתן להפריך את טענתי. אפשר לקחת את הטלסקופ המשוכלל ביותר בעולם, לסרוק את הרקיע עמו הלוך ושוב ולא להעלות דבר הנראה כמו קנקן תה; תמיד אוכל לטעון בחזרה, שבוודאי שלא נמצא דבר: הקנקן קטן ממה שאפשר לראות באמצעים הקיימים. אם כבר, אטען, העובדה שהחיפושים העלו חרס מחזקים את טענתי שלי: טענתי שלא ניתן לראותו באמצעות טלסקופ, ואכן, לא נמצא דבר באמצעות טלסקופ.

נשמע מגוחך? בהחלט, זו כל המטרה. יש עוד טענות קלאסיות כאלה: אי אפשר לאדם לתפוש את האל בחושיו (או לחלופין, האל הוא בכל מקום), פעולותיו של אדם הן תוצר בלתי מודע של שרשראות של סיבה ותוצאה שהחלו מאות מיליוני שנים לפניו ואין לו רצון חופשי, "כשתגדל תודה לי על זה" ועוד, כיד הדמיון הטובה. וזאת יש להבין: העובדה ששיטה כוללת בתוכה מנגנון מניעה להפרכתה לא הופכת אותה לנכונה. העובדה שתמיד אפשר לטעון שאלהים ישנו, אנחנו פשוט לא יכולים לתפוש אותו בחושינו, לא הופכת את הטענה שהאלוהים ישנו לאמיתית (ועוד על כך). העובדה שתמיד ניתן לטעון שהאישה שבוחרת לעסוק במקצוע מסוים איננה באמת חופשית לא הופכת אותה לאמיתית.

הטענה הזו גם מסוכנת. האם היינו מוכנים להרשיע אדם במשפט אונס, אם לקחת את מקרה הקצה, מפני שהאישה עמה בילה את הלילה הסכימה, אמנם, לקיום יחסי מין, אולם היא טוענת שעשתה זאת לא מרצונה החופשי אלא מתוקפה של אינדוקטרינציה חברתית? אני מוכן להתערב שניתן למצוא בין ארגוני הנשים גם פעילות שישיבו על השאלה הקודמת בחיוב.

אבל הטענה הזו בעייתית בעוד מובן: היא מתנשאת. ההנחה של ארגוני הנשים הטוענים את טענת האינדוקטרינציה היא שבעוד שפעילותיהן הצליחו לשחרר עצמן מהכבלים החברתיים של שטיפת המוח הפטריארכלית, נשים אחרות הן מסכנות יותר, חלשות פחות, לא נבונות דין – יהיה מה שיהיה – כדי לראות את אותו האור שרואות הטוענות. ועל הניתוח המתנשא הזה, לפיו הן צודקות מראש ואילו נשים אחרות הן שטופות מוח וחסרות יכולת, הן מוכנות להגביל את חירותן של נשים לבחור את משלח ידן. הן מתנהגות, בקצרה, כמו הסוג הגרוע ביותר של שטופות מוח: כמו אורתודוכסיה.

[...]

התנועה הפמיניסטית החלה כתנועה לשחרור, תנועה ליברלית, ששמה חירויות אזרחיות לכול כמטרת על. יותר ויותר אנחנו עדים להתנתקות מוחלטת של התנועות הפמיניסטיות בנות ימינו מהרעיון הזה. תמיכה בצנזורה, בדה-לגליזציה של פורנוגרפיה, חשפנות וזנות, הגבלת חירויות הפרט. יותר ויותר אנחנו רואים איך האורתודוכסיה הנשית חוברת לאורתודוכסיה הדתית בהצעות שמטרתן הגבלת חירויות יסוד. באופן אבסורדי, האורתודוכסיה הדתית והגורמים הפוריטניים האחרים היו אמורים להיות אויביהן הגדולים ביותר של הפמיניסטיות; אלה המחזקים ומקדשים את אותה אינדוקטרינציה, אלה המדכאים נשים כחלק אינהרנטי מתפישתם התרבותית. הם יכולים בקלות להסכים לטענתן של ארגוני הנשים, שנשים לא באמת בוחרות את העיסוק שלהן, ומיד לגזור מכך את מה שמתבקש לגזור מכך: למשל, במקרה הקיצוני, שלילת זכות הבחירה של נשים – שהרי את בחירותיהן הן עושות כשהן שטופות מוח.

זו דוגמה לתנועה שאיבדה את הצפון: היא הופכת להיות ההיפך משהייתה כשהתחילה, ומתחילה לעבוד על מנת לפרנס את עצמה. אט אט היא גולשת לתוך פוליטיקה של זהויות; ויש שהיא משתפת פעולה עם מי שאמורים להיות אויביה הגדולים ביותר, אגב שהיא מגבילה את אלה שהיא מתיימרת לייצג. פמיניסטית היום, בעיניי, ולא פחות בעקבות פרשת צ’ייני, היא לא פחות ממילת גנאי.

התשוקות וההגיון is a post from: בלוגיקה

1. אדוארד יאנג

במחזה ‘האבירים’ מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית^[1].

מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר’ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס – הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר’ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.

מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי – חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט – יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג’ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".

הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר’ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים^[2]. ערסים, בקיצור.

בימים כתיקונם, האידיוטים המועילים של האורתודוכסיה היהודית בעיקר משעשעים אותי. נכון, הם אלה שבשלם אין דיני אישות נורמליים במדינה הזו, אבל בחיי היומיום שלי אני לא מתחתן, אז זה פחות מפריע. לרוב, הם בעיקר קומיים. בייחוד אני נהנה, כשיש לי זמן, להגיע איתם לויכוחים על דת; לרוב, אני יודע יותר מהם, והם נותרים אילמים ונבוכים כשמסיכת ה"יהודי השורשי" נקרעת מעל פניהם אל מול מי שנראה להם כחילוני מובהק.

אבל מדי פעם השבאבניקים החילונים האלה חורגים מגבולות הקומי, חוצים את מחוזות האבסורד, עוזבים את ארצות הנלעגות ולוקחים את אישיותם הלא מגובשת והמגוחכת למקומות בהם עליבותה יוצרת נזק. כזאת אירע ביום הכיפורים השנה.

מכל התופעות האבסורדיות שההמון היהודי מצליח לייצר, יידוי האבנים על מכוניות ביום הכיפורים היא אולי המגוחכת והבזויה ביותר. אני מבקר כאן את הציבור החרדי חדשות לבקרים, אולם אין לטעות: כאן לא מדובר בחרדים. רגע, לסייג: במקום הזה, אם חרדים נתפסים מיידים אבנים בכיפור, אני יודע שמדובר במתי-מעט של נערים משועממים, שבאבניקים שבבית יחטפו עם החגורה אם אבא יגלה איפה היו. זאת משתי סיבות: האחת, חרדים לרוב גרים, לטוב ולרע, בשכונות של עצמם, ובהן אין נוסעים בשבתות, שלא לדבר על יום כיפור. עוד לא פגשתי חילוני שהיה צריך לנסוע לקריית מאטרסדורף אי פעם, שלא לדבר על דווקא ביום כיפור. כדי למצוא מכוניות נוסעות על החרדים הללו להפליג למקומות רחוקים, ולרובם פשוט אין זמן לזה בתוך בליל המעשים שהוא יום כיפור. יחזקאל בטח יחזק את נקודת המבט הזו בצאת החג, אם יספיק טרם כניסת שבת.

הסיבה השניה שכאן לא מדובר בתופעה חרדית היא שלטוב ולרע, החרדים מבינים במה הם מאמינים. למעשה, ואולי קוראיי יופתעו לשמוע ממני דברים כאלה, אחד המאפיינים של הלך הרוח החרדי הוא הניסיון להבין מה עומד מאחורי המצוות – יש לכך היבטים שליליים והיבטים חיוביים, אבל בכל מקרה את יידוי האבנים הם ישמרו ליום אחר.

לא, הפעולה הזו שמורה למי שמורגלים בסתירות בכל מה שנוגע ליהדותם, אלה שאמונתם היא חברתית בלבד, על גבול הפופוליסטית; רק להם לא תהיה כל בעיה ליידות אבנים ברכב נוסע דקות לפני שיעזרו לאח הקטן להרכיב גלגלי עזר על האופניים ודקות אחרי שאיחלו לחבריהם, בניו-אייג’יות ראויה, גמר חתימה טובה וביקשו סליחה על חטאותיהם; הם הרי לא יודעים כי "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי^[3]. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה^[4]. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו’. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...]^[5].

בעכו, שני אפסים מפלצתיים ניצבו זה מול זה, כאילו להמחיש את הסכנה שבציבוריות, שבה דשתי מספיק. לבל אובן לא נכון, הערבים שהשתתפו במהומות אינם טובים יותר מהיהודים שהתחילו בהן. הם גם אינם גרועים יותר. אלה אספסוף ואלה אספסוף, וכולם ראויים לכלא. אולם אין לשכוח מי החל באלימות: מי שיידה אבנים באדם פשוט.

האריה הפחדן שהוא משטרת ישראל, באמצעות סגן ניצב אבי אדרי (שמעת, גוגל? אבי אדרי. מפקד משטרת עכו. סגן ניצב) מגדיל לעשות בסיקור האירוע, כי הוא מעניק את התואר "פרובוקציה", אותו תואר שהאספסוף אוהב להסתתר מאחוריו, למעשה שאיננו פרובוקטיבי כלל ועיקר. הנה, כך:

מפקד משטרת עכו, סגן-ניצב אבי אדרי, סיפר ל-ynet כי מחקירה של האירועים עולה כי בעקבות הפרובוקציה שנגרמה עקב כניסת הנהג הערבי לשכונה, החלו תושבים יהודים ליידות אבנים לעבר הנהג ולעבר בני משפחתו שנחלצו לעזרתו. בעקבות המקרה פשטה בעיר העתיקה שמועה כי הנהג הערבי נהרג. מאות תושבים ערבים החלו להגיע לזירת האירוע ובמקום פרצו עימותים וקטטות.^[6]

העניין כאן הוא שבגלל שהתרגלנו לראות ב"פרובוקציה" מושג שמצדיק תגובה אלימה, הוא הפך לתירוץ לה; יוסי גורביץ כבר העיר לפניי יפה שחופש הביטוי מגן גם, אם לא בעיקר, על פרובוקציות.

אבל ראוי גם לציין שלא הייתה כאן כל פרובוקציה. כך לפי טמקא:

הרקע לאירועים – תושב העיר העתיקה, שנכנס עם מכוניתו לרחוב בן-שושן בעיר באזור בו רוב התושבים יהודים, על מנת לבקר קרובי משפחה.

הניסוח הטמקאי מתחכם, אבל לא צריך איי-קיו בשמים כדי להבין ש"באיזור בו רוב התושבים יהודים" פירושו "באיזור מעורב". אז מה יש לנו כאן? יש לנו לא-יהודי שנוסע לבקר את משפחתו הלא-יהודית ביום רביעי, שהוא גם במקרה יום כיפור של היהודים. פרובוקציה הייתה – ושוב, גם אז האלימות לא הייתה מוצדקת בשום צורה ואופן – לו היה נוסע לשכונה יהודית רק לשם הנסיעה, מצפצף בצופרו ומפריע את השלווה. כאן מדובר באדם שבסך הכול מילא את שגרת יומו.

גרתי עד לא מכבר באבו-תור, שכונה מעורבת. היו דברים ששכניי עשו ששיגעו אותי – למשל, הייתה להם נטייה לנהוג במהירות מטורפת ברחובות הצרים של השכונה – אבל ביום הכיפורים שעבר לא עלה על דעתי שהם יימנעו מלנהוג לפי שגרת יומם. המכולת הקטנה, זו שאף פעם לא העזתי לקנות בה דברים שלא באו בקופסאות סגורות בגלל מצב סניטרי גרוע במיוחד, עבדה כרגיל (אפילו קניתי סיגריות), המכוניות דהרו כדרכן בכבישים הצרים, הילדים שיחקו ברחוב, צוחקים וצועקים, מהחלונות בקעה מוסיקה. למה שלא יהיה זה כך? יום הכיפורים הוא, לדידם, בשמ"א: בעיה של מישהו אחר. מה, אני לא יצאתי מהבית עם יוגורט וכפית, כמנהגי מדי בוקר^[7] במהלך הרמדאן?

אח, אכלתי טוב ברמדאן שעבר. אחת המשפחות השכנות הייתה שולחת את אחד מילדיה להתייצב בבוקר עם סיר ובו שאריות מסעודת הלילה הקודם. "אימא אמרה שעד הלילה זה יתקלקל ואין לה מקום במקרר, תאכל, רק תחזיר את הסיר". אחר הצהריים הייתי אוכל, מנקה את הסיר ומחזיר אותו, בטקס קבוע של "למה שטפת, לא צריך". לרגע לא עלה על דעתם של שכניי שאני לא אוכל במהלך היום כי הם לא אוכלים. להיפך, הם האכילו אותי. מכל מקום, מעולם לא יידו אבנים ביוגורט שלי. ככה עובד "חיה ותן לחיות".

אבל משטרת ישראל רואה באזרח ערבי החי את שגרת יומו פרובוקטור. האספסוף החל ליידות בו אבנים, כי זה מה שהאספסוף יודע לעשות. "העקרון החיובי הנערץ של החיברות בימינו הוא העיקרון המכלה והמייאש"^[8]. משפחתו יצאה החוצה להגן עליו. פרצה מהומה. ערבים אחרים החלו להגיע למקום – סביר להניח שהוזעקו – והקטטה התחילה. בשלב הזה המשטרה, בפיקודו של סגן ניצב אבי אדרי, כזכור, "ניהלה[...]משא ומתן לחילוץ בני המשפחה הערבית שהיתה נצורה בדירתה[...]". את זה שבישראל מעדיפים לנהל משא ומתן עם פורעי חוק במקום להיפרע מהם ניתן ללמוד בקלות מכמות עסקאות הטיעון או מפרשת מיגרון. אבל כאן יש חשד סביר שהמשטרה התרשלה במילוי תפקידה, הואיל והעומד בראשה, סגן ניצב אבי אדרי, סבר, כאמור, ששגרת יומו של אזרח ערבי היא פרובוקציה. עוד יותר, אם קוראים את דבריו של חה"כ זכור.

ובמקומותינו, פרובוקציה מצדיקה אלימות. אלה אותם אנשים שיתמכו, בוודאי, במצעדו של בן-גביר באום אל פאחם ויתבטאו בחריפות נגד תושבי אום אל פאחם אם אלה יגיבו באלימות. הם רגילים לסתירה. "והרוח ההוא מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו"^[9], לדידם, והרוח ההוא מצדיק את אלימותנו, כי פגעו לנו בקודש הקודשים – הנסיעה בכיפור. וזה מקומם.

הגיע הזמן – למעשה, כבר חלף זה מכבר, שנפסיק לחפש "מי עשה לנו" ונתחיל לראות מה אנחנו עושים. וזו, הרי, משמעותו של יום כיפור.

Vitia Splendida is a post from: בלוגיקה

1. סרן קירקגור, העת הזאת
2. יהודים גאים עילגים
3. הכוונה כאן היא שהם התגודדו עליו שלושה כנגד אחד, נמרוד
4. כבדרך אגב, מתאר כאן קירקגור היטב כיצד פועל אספסוף, נמרוד
5. סרן קירקגור, העת הזאת
6. ציטוט מכתבה בטמקא, ההדגשה שלי, נמרוד
7. אז, לפחות, זמן לארוחת בוקר נורמלית לא היה לי. יוגורט בדרך לאוטובוס היה רעיון טוב
8. סרן קירקגור, העת הזאת"
9. איגרת פאולוס אל הרומים, 8, 16

השמש שוקעת על הפוליטיאה היהודית, ולילה גדול ונפלא של דת אפלה עוטף אותה, מעט מעט. מה שהיה פעם הצהרה של רב מטורלל כזה או אחר הופך ברבות הימים לחקיקה מוסדרת; תשאלו את אריאל אטיאס. או שאפשר להיזכר איך לפני שנה דיבר המוהל הכושל ניסים זאב על הפיכת ההומוסקסואליות לבלתי-חוקית. באותה השנה התחילה כנסת ישראל בהליכי חקיקה למניעת מצעדי גאווה בירושלים. השנה הטילו על ההעדפה המינית של כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה את האחריות הבלעדית על רעשי אדמה. ואז להיזכר כיצד לכל המהלכים הללו קדמו הצהרות של רבנים, כבר שנים.
ולכן, כשהרב ד"ר נחום רבינוביץ’, ראש ישיבת ה-אם-תלמד-פה-תוכל-לשרת-רבע-מהשאר-ולא-להקרא-"משתמט" במעלה אדומים, קובע, לגבי רווקה שמביאה ילד מתרומת זרע, כי "אין לך רשעות ואכזריות גדולה מזו", אפשר וצריך להתחיל לפחד.

צריך לרדת לעומקו של המשפט הזה. הפסאודו-ציונות הדתית מרבה להשתמש במונחים מוגזמים ומופרזים, ומנהיגיה הרוחניים תמיד מגלגלים עיניים לשמים כשבעקבות דבריהם צאן מרעיתם מרשה לעצמו להשתולל. על ירי בפלשתיני כפות אף אחד מאדוני המוסר היהודי לא אמר שאין רשעות ואכזריות גדולה מזו. על סיכון חייהם של חיילים לצורך איסוף פיסות גופות לא זכור לי שנאמר שמדובר באכזריות חסרת הגיון. ניסיון הלינץ’ בשרת החינוך, הלינץ’ בפסגת זאב, הכת של אליאור חן – אף אחת מהתופעות הללו לא זכתה לגינוי חריף כל כך, בוטה כל כך, כמו רווקה שמביאה ילד לעולם לבדה. והמסקנה כאן היא אחת: בעיניו של רבינוביץ’, אם מתעללת היא אכזרית פחות מאם רווקה.

הידיעה הזו פורסמה אתמול בשקט מוחלט, כי כבר התרגלנו לאפילה, כי כבר השחתנו מילותינו לבטלה וכבר דשנו בחשכתם של נושאי לפיד המוסר היהודי לעומק ולרוחב. הרב יובל שרלו, זה שחילונים אוהבים כי הפסיקות שלו הן קצת פחות מחמירות, קבע כך:

אני נוטה לעמדה השנייה (שמתירה לידה ללא נישואין), אולם בשל האחריות הגדולה למשפחה ולקדושתה יש לצמצם את ההיתר הזה רק לנשים שהן בערך בגיל 37, שהגיעו שלא ברצונן לגיל זה כאשר הן לא נשואות. גיל זה נקבע לאור עמדת הרפואה בדבר סיכויי הפריה וירידתם, ובשל העובדה שזה קרוב לקו האחרון האפשרי. אין לעשות זאת בגיל צעיר יותר, אלא לחפש בכל דרך את האפשרות להקים משפחה בישראל.

מהומה קמה בעולם הרבני, כדי כך ששרלו הבטיח שלהבא לפני פסקי הלכה כאלה הוא יוועץ בעמיתיו. זה לא נורא מפתיע – הדת היהודית מכפיפה אישה לאיש, והרעיון של אישה בלתי תלויה בגבר מחלחל אותה. ההתנגדות להפריה מלאכותית לא שונה בהרבה מתפישת האישה כרכוש – האם באמת יעלה על הדעת שהספה בסלון תביא שטיח חדש הביתה?

אבל לא רק. כמו במקרה של מצעדי הגאווה בירושלים, שם מנסים הרבנים לשכנע את הציבור שבגלל שהמצעד יוצר התנגדות עליו להפסק, גם כאן היהדות מערימה קשיים מיותרים ומשתמשת בהם להצדיק את עצמה. לקושי הרלוונטי קוראים "שתוקי", והוא דוגמה נפלאה להפרש בין העולם המודרני לעולם שכיפה מעטרת את קודקודו. שתוקי הוא ילד שזהות אביו אינה ידועה^[1]. כיוון שזהות אביו אינה ידועה, הוא אסור בחיתון – מחשש שמא יבחר לשאת לאישה את אחותו, או קרובת משפחה אחרת. כשניתן האיסור, בדיקות ד.נ.א לא היו בנמצא, וזה בסדר, אבל שמירה על איסור שתוקי היום היא בחירה מכוונת בחיים בעולם שאיננו עוד. ובעולם שאין בו בדיקות ד.נ.א, חשוב לציין, כל ילד הוא "שתוקי", למעשה – זהות האב הביולוגי אף פעם איננה ידועה לגמרי.

"אפילו" הרב שרלו בפסיקתו הייחודית מתייחס לעניין ה"שתוקי" וקובע כי מוטב לאישה להביא ילד לעולם מתרומת זרע של גוי (!) ולא של יהודי. זו הפלפלת היהודית במיטבה, המיישבת קושי לא קיים בשיטות של ימי הביניים, במקום לפקוח את העיניים ולראות שהעולם כבר עגול, כדור הארץ סובב את השמש, ובסבירות גבוהה למדי אין איש על ענן שימטיר אסונות על אימהות חד הוריות, כי התפקיד הזה מזמן נמסר לפקיד אוצר.

נורא קל להפריך את דבריו של האייטולה רבינוביץ’: מספיק לקחת מקרה קצה של אישה הרה, שבעלה נהרג במהלך הריונה. האם, על מנת למנוע "רשעות ואכזריות" שאין גדולות מהן, יתמוך המנהיג הרוחני בהפלה? מה באמת מדאיג את רבינוביץ’, חייו של ילד נטול אב – ואז, מדוע אינו פוסק שגבר המגרש את אישתו כשילדיהם רכים בשנים הוא אכזרי מאין כמוהו? – או חייה של אישה נטולת בעלים?
הרב יעקב אריאל, המשמש בתפקיד הקריטי כל כך של רב העיר רמת גן, החרה-החזיק אחרי רבינוביץ’:

אין דבר כזה משפחה חד הורית, כמו שאין מרובע שהוא עגול. משפחה זה אבא, אמא וילדים.

האנשים האלה הם הסקרדטום השומר על ספר החוקים לפיו כל יהודי (להגדרתם) בישראל חייב לנהוג אם ברצונו להנשא. הם הפרשנים המוסמכים של החוק ההלכתי, בית המשפט של הגמרא, מנפיקי רשיונות הנישואין הבלעדיים בארץ. הם החוק. וזו הגדרתם למשפחה. לא זוג חשוך ילדים, לא זוג שבוחר שלא להביא ילדים, לא אם המגדלת את ילדיה – אב, אם וילדיהם. אישה עגונה בעלת ילדים היא משפחה, לפי ההגדרה הזו, אבל רווקה שהביאה צאצא לעולם – לא.

בן לו היה לי! ילד קטן,
שחור תלתלים ונבון.
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד.
קטן.

אורי אקרא לו, אורי שלי!
רך וצלול הוא השם הקצר.
רסיס נהרה.
לילדי השחרחר
"אורי!" -
אקרא!

עוד אתמרמר כרחל האם.
עוד אתפלל כחנה בשילה.
עוד אחכה -
לו.^[2]

הרב רבינוביץ’ קורא את מילות שירה של רחל ומזהה אותם עם אכזריות שאין גדולה ממנה; הוא סבור שאישה הכמהה לילד לא תוכל לספק לו את כל צרכו; הוא טוען שילד שיגדל רק עם אימו לא ייחשף למספיק דמויות גבריות, להבדיל מילד שגדל, למשל, לאב העובד שעות ארוכות למחייתו; הוא מערים קשיים על הילדים שאמהותיהם חטאו בחטא הנורא של לרצות צאצא; אין לך רשעות ואכזריות גדולה מזו.

רבני "צוהר" קנו להם שם בעולם החילוני כממסד רבני נאור ומתקדם, כזה שאפשר לחיות איתו. אבל האורתודוכסיה היהודית היא אכזרית וקשה, וכמה שינסו אנשי "צוהר" להסתיר זאת, האמת יוצאת מהשק. ואין מה לנסות לתקן את האורתודוכסיה היהודית – היא שבורה ללא תקנה – אבל הרשעות הזו חייבת להפסיק למשול במוסד האישות בישראל.

כֵּלַי הוּא הָאוֹר שֶׁמִּבַּעַד לַצֹּהַר.
אַךְ רֶגַע הִלְבִּין – וְנָמוֹג.
אֶל שֶׁפַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּלֶב-הָרָקִיעַ
בְּאֶפֶס תִּקְוָה אֶעֱרֹג^[3]

עלטה is a post from: בלוגיקה

1. הוא נקרא כך מפני שאימו משתיקה אותו כאשר הוא שואל לזהות אביו, או מפני שכששואלים אותו לזהות אביו, הוא שותק.
2. "עקרה", "מנגד", רחל
3. מתוך "לאור הצהר", "מנגד", רחל