בלוגיקה

קול הדהוד מגפי הצדק

כי כל בריאת אלוהים טובה היא ואין דבר משוקץ אם יאכל בתודה^[1]

מבחינתי, אם לדעתי שואלים - והרי אתם קוראים כאן, אז סימן שכן - העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים כרגע. יש את אלה שתומכים בנו, ויש את אלה שמתנגדים לנו. ההתנגדות, מטבעה מעשה אקטיבי, מאבדת במקרה המיוחד שלנו את הטבע הזה. הפאסיביות שבאי התמיכה בנו היא בחירה אקטיבית שלא לתמוך, ולכן להתנגד. זה ה"או-או" שלי, המנפיסט שלי. אם אתה לא חלק מהפתרון, אומרים האמריקאים, אתה חלק מהבעיה. במקרה הזה אם אתה לא בצד שלנו, אתה מתנגד. ואני, לכל הפחות, אתנהג אליך בהתאם.

עוד »

1. איגרת פולוס האשונה אל טימותיוס, 4, 4 [↩]

על טרנדים, פסאודו אינטלקטואליזם וקירקגור, או: אני סנוב, תירו בי.

אזהרה: פוסט כפול באורכו מהרגיל, ויש להניח שמשעמם לפרקים.

סרן קירקגור, הנחשב לאביה הדתי של ההגות הקיומית (אקזיסטנציאליזם), נחשב לראשון שניסח את המניפסט שמנחה את הזרם האקזיסטנציאליסטי עד ימינו אנו, והוא בן 22 בלבד^[1]. ביומנו - אני טוען, ולא בדעת מיעוט, שהחיבורים הפילוסופיים הטובים ביותר של קירקגור נמצאים ביומניו - כתב ב-1 באוגוסט 1835 את הדברים הבאים (תרגום שלי מהמהדורה האנגלית^[2]):

מה שחסר לי למעשה הוא לברר לעצמי מה אני צריך לעשות [...] אני צריך להבין את ייעודי, לראות מה בעצם רוצה האל שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידאה שעבורה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי עבור זה אם אמצא אמת המכונה אמת אובייקטיבית [...] באין משמעות יותר עמוקה בשבילי ובשביל חיי?

עוד »

1. "את זה כתב קירקגור כשהיה בן 22″, נזף בנו בשנה א' המרצה הקשיש, "מה אתם עשיתם בגיל 22?" ואחד הסטודנטים ענה לו "אבל קירקגור לא עשה צבא" [↩]
2. אני משתמש בנוסח המלא של דרו, מפני שהוא היה זול יותר בכשמונה פאונד מזה של הונג, ודברים זולים, כפי ששנה רבי אוהד פישוף, עולים פחות [↩]

המשורר והאירוניה

"מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן, נשמעים כמוסיקה ערבה…והנה מתקבצים בני-אדם סביב המשורר ומפצירים בו: "שיר עבורנו שוב" - למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי שיתקפו את נפשך ייסורים חדשים, אך תן לשפתיך להישאר כמות שהן, כי זעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוסיקה, המוסיקה ממש נפלאה" (ס. קירקגור^[1], או-או, כרך א', "סלה", ת' מרים איתן).

עוד »

1. סרן קירקגור, 1813-1855, אבי הפילוסופיה הקיומית. החלק שממנו הציטוט עוסק בתענוג האסתטי שבשירה. עבודת המאסטר שלו עסקה באירוניה [↩]