מאז שהחלטנו להינשא, עלה בלא מעט דיונים עם אנשים יקרים וטובים נושא בחירתנו במסלול לא-דתי לנישואים אלה, עד שאך טבעי היה לכתוב דבר-מה על אודות השקפת עולמי בנושא, ומדוע את הזוגיות שלי עם ג’^[1] אני מעדיף למסד כדרכינו, בדרכינו וללא נוכחותו, הנחייתו או אישורו של נציג כלשהו של הדת היהודית.^[2]

הנחת יסוד לדיון זה היא שאני אינני משתייך לדת היהודית. למעשה, אני דוחה אותה כשם שאני דוחה כל אמונה דתית. לא רק את חוקיה וכלליה אני מסרב להחיל על עצמי, כמעשה חילונים אחדים הכופרים לתיאבון, אלא את עקרונותיה ובסיסיה – ובראשיתם, האמונה באל. ומשכך, אין לה עוד נגיעה אליי. הנקודה הזו חשובה: כשינסו להזכיר לי את מקומי כחוליה בשרשרת שבטית שעוברת דרך סבא רבא שהיה יהודי אדוק, אני אצטרך לזכור שאני ממלא את תפקידי כחוליה כזו גם בלי לערב את הדת היהודית, ושהיותי חסר-דת במובן העמוק^[3] לא גודעת את הקשר הזה. להשקפתי, מי שסבור שהקשר של אדם לעמו נגדע אם הוא כופר בדת כלשהי, לא יכול לטעון שקיים עם, כי אם רק דת. זאת מפני שאם אדם יכול להיות חלק מהעם היהודי רק אם הוא נותן מקום כלשהו לדת היהודית בחייו, אז אין עם יהודי, יש רק סוגים שונים של דת יהודית, כי הגורם הזהותי המאחד בין כל הפרטים הוא דת בלבד, וגורם זה הוא תנאי מחייב כמו גם תנאי מספיק – כלומר, אדם הוא בן לעם היהודי אם ורק אם הוא מקבל את הדת היהודית. אני מאמין בכל לבי בקיומו של עם^[4] יהודי שהוא בר קיימא בנפרד וללא כל צורך בדת היהודית. ומשהבהרנו את הנחת היסוד הזו, אפשר לרדת ללבו של עניין ומתוך הנחת יסוד זו ללבן את הסוגיה החברתית.

[…]

אבל נמרוד, למה לך להכניס אידאולוגיה לכל מקום? רק חתונה. תתחתן כמו כולם, חמש דקות עם רב מתחת לחופה לא יהרגו אותך.

זה, כמובן, נכון. גם שעתיים עם רב לא יהרגו אותי. ובכלל, אני עושה המון דברים שלא לעשות אותם לא יהרוג אותי. מובן שהעובדה שאין זה סביר שפעולה זו או אחרת תביא למותי בטרם עת אין די בה כדי להצדיק את הפעולה. אבל למרות מראית העין, התעשה כמו כולם הזה הוא דווקא טיעון חזק, חזק מאוד – והוא, כמו גם תשובתי אליו, מאגדים בתוכם את מרבית העקרונות המנחים את תפישת עולמי באשר למקומי כיחיד בחברה, ולכן אתמקד בטיעון זה כנקודת מוצא לתשובתי הכפולה אליו, שמכילה בתוכה את המניפסט האישי שלי כבעל חיים חברתי. אם כן, הטיעון הזה הוא חזק מפני שחלק ממה שהופך חברה לחברה הם מנהגים משותפים שכולם לוקחים בהם חלק, טקסים קטנים – המוניים או פרטיים – שהפרטים בחברה עושים. מי שרוצה לראות עצמו כפרט השייך לחברה הזו צריך לקחת חלק לפחות בחלק מהטקסים הללו. גם החברה שלנו רצופה טקסים כאלה, אותם אנחנו עושים לפעמים אפילו מבלי דעת. חשבו רגע: האם נשאלתם השבוע מי אחרון^[5]? האם קיבלתם החודש מצית מתנה מפני שקניתם חמש קופסאות סיגריות? נתתם או קיבלתם צ’אפחה ידידותית על הכתף היום? האם ביקשתם אי פעם סכין בחומוסיה? פתחתם את התיק בכניסה לקניון? וכל הדוגמאות הללו רק באות להמחיש שישנם דברים שאנחנו עושים ולא עושים באופן יומיומי רק כי כך נהוג אצלנו.

אלה הם טקסים קטנים. יש לנו גם טקסים גדולים. בר מצווה, גיוס, ליל בחירות מול הטלוויזיה, ימי זיכרון וכן, גם חתונות.

אדם לא יכול להיות, אומר הטיעון הזה, מנותק מסביבתו. ברגעי טקס קטנים כגדולים, בחלק מהמקרים לפחות ובתלות במידת חשיבותם של הטקסים, אדם מביע את את שייכותו באמצעות השתתפות בטקסים הללו. זה הטיעון, ונמצא שהוא טיעון המאגד השקפת עולם מלאה על אודות חיים בחברה, והוא איננו חלש כלל ועיקר – ותשובתי לו, כאמור, היא כפולה.

[...]

ראשית, קבלה של טקסים חברתיים ומנהגים חברתיים כפי שהם ללא פקפוק, היסוס או בחינה שלהם לאור סולם הערכים שלי – שגם הוא, בתורו, תולדה של החברה שגדלתי בה, לטוב ולרע – היא מפתח מובהק לשמרנות והגנה על מנהגים שיש לבטלם או לנתק את הזיהוי ביניהם לבין החברה בכללותה. חברות אינן יצור סטטי – הן משתנות ומתפתחות בהתאם לשינויים הנערכים בפרטים שבהם ובהתאם לעולם המורכב ולמציאות המשתנה. כמעט כל החברות המערביות עברו תהליכי חילון כבדי-משקל כחלק מתהליך המודרניזציה, וכמעט בכולן תכנים שבעבר משמעותם הייתה דתית והיו חלק ממעגל החיים והשייכות הרליגיוזיים עברו ריקון ממהות דתית ונטענו מחדש במשמעות לאומית-אזרחית-חוקית-חברתית בלתי-דתית^[6]. המשמעויות של קהילה ושייכות אליה, כמו גם גודלה וסוגה של הקהילה שהפרט משתייך אליה, משתנים תדיר. כמו קוביות לגו, הפרטים שמרכיבים חברה יכולים ליצור צורות שונות ומשתנות. בתווך, טקסים כאלה ואחרים עוברים שינויים מהותיים.

ויש שמנהגים ותכנים וטקסטים של חברה הופכים בלתי מתאימים לחלקים מאותה חברה, ורק דינאמיות מצד החברה תוכל להשאיר אותה מגובשת. מי שרק יבקש להרחיק מהחברה את אלה שאינם מוכנים לקבל ככתבה הנחת יסוד חברתית זו או אחרת ימצא שהוא בעצם מעשה זה מפרק את החברה, מפני שאנשים נוטים ללכת אחר צו מצפונם. חברה שתדע לנוע עם השינויים שחלים בחלק מחבריה תדע להוסיף ולהכיל אותם. מהזווית הזו, מי שיטען שנישואים דתיים דווקא הם מפתח חברתי שאין בלתו ושהימנעות מהם פירושה הוצאה של הפרט את עצמו מהכלל, ימצא את עצמו דווקא הוא בתור מי שמדיר אנשים מהחברה – אירונית, דווקא משום שהוא רואה חשיבות עליונה לאחדותה.

להשקפתי, מרגע שקמה החילונות היהודית, וביתר שאת מרגע שנתנה את הטון העיקרי בחזון והקמת הפוליטיאה היהודית, ניתן האות לשינוי: שוב לא ניתן לקשור באופן בל יינתק בין הדתי לחברתי; שוב לא תוכל להיות הטענה שטקסט חברתי שהוא חייב להכיל בתוכו תכנים דתיים תקיפה. מרגע שהקהילה קיבלה לתוכה את אלה שכפרו באמונה אך נותרו שייכים לחברה – וביתר שאת, מעת שאלה היו נותני הטון העיקרי בהקמת החברה היהודית בישראל – שוב לא ניתן להדיר את אלה שיבקשו לרוקן את חייהם מתכנים דתיים; ניתק הקשר ההכרחי בין כל טקסט חברתי לבין הדת^[7]. מסורת בית אבא יכולה להכיל תכנים דתיים לרוב, אולם היא אינה מחויבת לכך.

להבדיל אלף אלפי הבדלות (שכן חתונה דתית יהודית, הגם שחסרונותיה בצדה, איננה אפילו בפרומיל נוראה כמו אותו מנהג) חלק מהחברות שנהגו אותו מנהג פסול של השחתת איברי מין נשיים (מה שמכונה "מילת נשים" בטעות), הפסיקו מנהג זה כשקבוצה הולכת וגדלה מתוך החברה^[8] ניערה חוצנה מהמנהג הזה.

תחושה "טבעית" יותר של אבולוציה מקבלים הדברים אם מסתכלים עליהם מזווית מעט שונה: כל פרט בחברה הוא, בחלקו ובסופו של חשבון, תוצר של החברה. עולם הערכים של צעיר יפני ממוצע יהיה שונה מעט מזה של צעיר ניו-זילנדי ממוצע, ושל שניהם יהיה שונה מעט מזה של צעיר אמריקני ממוצע. בכל חברה אנשים אינם זהים, כמובן – אבל מקצה אל קצה הם כולם תולדה של החברה שבה הם חיים^[9]. אותם חלקים בחברה הדוחים טקסטים ותכנים חברתיים מסוימים ומבקשים לתת להם משמעות שונה הם, אפוא, תוצרים של אותה החברה, ולכן עמדותיהם הם חלק ממה שהחברה מייצרת ומהווים נדבך בהתפתחות של החברה הזו.

דחיית ההשקפה הזו פירושה כפול: ראשית, הדרה של חלקים בחברה המבקשים לבצע שינויים בטקסטים מסויימים מן הקהילה – בכך מתפוררת הלכידות החברתית ונוצרות תתי-חברות שפירוקן החוזר ונשנה מוליך, בסופו של דבר, אל האינדיווידום הבודד, פרודה אטומית חסרת חלונות. כמו כן, הדרה שכזו מבקשת לשמר את הטקסטים מעל לאנשים. היא גורסת, בעקיפין, כי טקסים מסוימים, טקסטים מסוימים ותכנים מסוימים חשובים יותר להגדרת החברה מאשר האנשים בחברה זו. השקפה כזו, לא זו בלבד שהיא מקדמת שמרנות ודוחה כל שינוי – וככזו, מסנדלת קהילות מכל התפתחות – היא גם תפיסה אנטי-חברתית במובהק. מי שעבורו המסורת חשובה מהאנשים ימצא מהר מאוד שהאנשים שנותרים סביבו אינם מעוניינים בחברתו פר-סה, אלא אך במסורת. כל אדם שכזה בחברה שכזו הופך מבלי משים לאותה הפרודה הבודדת, אותה המונאדה האטומה אל החוץ. חברה חפצת חיים בחינת קהילה אינה יכולה להרשות לעצמה להדיר חלקים מתוצריה. מסקנה זו מובילה אותי אל תשובתי השניה לאותה השאלה.

[...]

התשובה השניה היא שכחלק מהחברה יש לי את הכוח והזכות לצקת משמעויות חדשות למנהגים המקובלים, לתת מהות חדשה למילים, ולהשמיע קול לגבי אופיים הרצוי של מנהגים אלה כמו גם לייצר כמה כאלה משלי. ובראיה שלי, הזכות הזו היא חובה. לעשות בגלל שכולם עושים זו הדרך הקלה. לעשות תוך בחינה של הנעשה זו הדרך שבה חברות שומרות על זהותן תוך כדי התפתחות והתקדמות.

שייכותו של אדם לקהילה, להשקפתי, איננה יכולה להיות פאסיבית. בכל פן של האני החברתי שלי אני יוצר דבר-מה בתוך החברה. כל טקס שאני משתתף בו, ולחלופין כל טקס שאינני משתתף בו, הם חלק מהמערכת החברתית המשמרת טקסטים אחדים ומוציאה מתוכה אחרים, חלק מהתהליך הדינאמי שהוא החברה האנושית. כשאני עושה משהו בעל אופי חברתי – למשל, טקס בר-מצווה – אני משמש סוג של דוגמה עבור כל הנוכחים (במקרה זה, דוגמה לשימור דבר מה קיים). מכאן, שאינני יכול לחמוק מאחריותי להשלכות החברתיות של מעשיי; וכאשר אני מקיים טקס חברתי שאינני שלם איתו, כי כך כולם עושים, אני מאשש ומאשרר במעשיי את אותם דברים שאינני שלם איתם, ומהווה דוגמה ומופת להכפפת סולם הערכים האישי לזה המסורתי – ונמצא שלא רק שאינני תורם להתפתחות החברה בכיוון שאני סבור שהוא רצוי, אלא אני אף מזיק לה (וחזקה עליי שאם אני סבור שכיוון מסוים הוא הרצוי, עליי לדחוף שהחברה שאני חי בה תלך בכיוון זה מפני שרוצה אני את הטוב ביותר עבור החברה אליה אני משתייך). בהתנהגות חברתית אין מעשה פאסיבי. כפי שהטעים קירקגור במספר מקומות^[10], המוחלטות של הדיאלקטיקה הגליאנית היא חסרת-תוקף בנוגע לחייו של האדם גופא. שם, זקוקה הדיאלקטיקה לתוספת: האנטיתזה לא תגיע לעולם אם לא יהיה מי שמוכן לראות את העולם במשקפיים של או-או ולבחור במודע באנתיטזה. היצירה של האנטיתזה בתוך החברה קריטית ליצירה של סינתזה והמשך אבולוציה. מכאן, שאם נימי נפשי מזדעקים כנגד תוכן או טקסט כזה או אחר, עליי להביע את העמדה הזו ללא מורא – לא מפני שאינני רואה את עצמי חלק מהחברה, אלא נהפוך הוא: מפני שזו המחויבות שלי לחברה שאני חי בה. ישנו "ערך חברתי גואל"^[11] בהעמדת אלטרנטיבה מוסרית-חברתית-טקסטואלית-תכנית למסורת הקיימת. יש להבין, האלטרנטיבה איננה מתכחשת למסורת, באותה הדרך שבה אנטיתזה הגליאנית אינה יכולה להתכחש לתזה, העבד אינו יכול להתכחש לאדון והקיץ אינו יכול להתכחש לחורף. האלטרנטיבה, מעצם מהותה, נבנית מתוך המסורת החברתית – במקומות אחדים, היא משמרת אותה; במקומות אחרים, היא יוצרת תמונת ראי שלה; במקומות אחרים עוד, היא מתכתבת איתה בדיאלוג – וככזו, היא איננה שלילת המסורת החברתית אלא קבלתה ראשית כל, וניסיון התאמתה לאחר מכן. תהליך כזה, של קבלה וניסיון התאמה, לא יכול שלא להצביע על נאמנות עמוקה ליסודות החברתיים; נאמנות כזו שמונעת מהפרט לבעוט בכול ולדחות את כל ערכי בית סבא, אלא מביאה אותו לכדי מאמץ על מנת שיוכל להיות חלק מהחברה מבלי להתפשר על אותו הדבר שהוא אותנטי עבורו ושהוא יודע בלבו כי אמיתי הוא.

חובתי המוסרית הראשונה במעלה כאדם שניתנה לו חירות המחשבה היא להפעיל את החירות הזו בכל זמן ומקום שאוכל. הלקח הזה לבדו הוא שמונע מחברות להפוך למכשיר בולע-כל משטיח ומרדד נוסח מערכת החינוך והחיברות שמציירים פינק פלויד; הוא שעומד בין כל חברה לבין המון שהוא "אפס מפלצתי". הלקח הזה מהדהד ממיקרופונים בטקסי זיכרון, מבצבץ מהריסות שדופות של חברות שלא השכילו ליישמו, מצקצק בלשונו אל נוכח אנשים שהכפיפו עצמם לנורמות מבלי דעת. כמו אמונה דתית, גם שייכות חברתית יוצאת נשכרת וחזקה יותר כאשר היא נעשית מתוך בחירה מודעת. להבדיל מאמונה דתית, שייכות חברתית מאפשרת – או למצער, צריכה לאפשר – לבוחרים בה להפעיל את שיקול דעתם לגבי הטקסטים והתכנים בה. רק כך תוכל החברה להתפתח. בלי זה, הרי אין החברה שוב אלא דת^[12] – והלוא הנחת היסוד של השקפתי היא שהחברה שאני משתייך אליה יכולה וצריכה לומר את דברה מבלי להיות רליגיוזית.

כשאני מפעיל, אפוא, את סולם הערכים שלי^[13] על טקס הנישואים הדתי-יהודי, אני רואה בו שלל עקרונות וערכים שאינם ערכיי ואינם דרכי. אך טבעי הוא שאבקש להחליף ערכים אלה בערכיי שלי.

[…]

מימי בחרותי תפשתי עצמי כחלק מחברה. על חלק מפעילויותיי בתחום אף זכיתי בפרס. חלק גדול מהמוטיבציה שלי בבלוג הזה, כמו גם בשאר פעילויותיי, הוא שיפור וקידום החברה שאני חי בה. גם בבגרותי, ביקשתי להימנות על הקהל הקדוש הזה. המסורת ניתנה לי ליצור לה אלטרנטיבה שבה אני יכול לחיות כחלק יצרני בחברה. אך טבעי הוא שכשאבקש למסד את חיי עם אהובתי בהקמת תא משפחתי חדש – אבן בניין נוספת לקהילה – אעשה זאת כדרכי. ניתן היה לנו לוותר על הרעיון של הכרה חברתית בזוגיותינו. אבל רצוני להצהיר על מערכת היחסים שלנו פורמאלית כמו גם חברתית, רצוני לציין בטקס את הקמת המשפחה החדשה שלנו, רצוני לעשות זאת מול אוהביי ואהוביי, כל אלה הם מתסמיניו של בעל חיים חברתי מובהק. רצוני לעשות זאת כדרכי הם מסימניו של בעל חיים חברתי שמחויבותו לחברה ולעצמו גדולה דיה כדי לנסות ולשנות את שתמיד היה ואולי חלף זמנו עבור חלקים בחברה, כדי לאשרר את מחוייבותי לחברה על ידי ראיית משמעות בכל מעשיי החברתיים ובכל הטקסים להם אני שותף. נכונותי לעשות כן ללא מורא היא אות מובהק לתחושת השייכות העמוקה שלי, עמוקה כל כך עד שאני בטוח שאני נותר חלק מהקהל הזה גם אם אינני מציית למסורת שלו באופן חסר שיפוט.

אם כן, אקדש את זוגתי בדרכי. אקדש את קהילתי בדרכי. זו חובתי – הן בן בית אני.

בעל חיים חברתי is a post from: בלוגיקה

1. הידועה גם בכינויים הזוגה, המחלקה המשפטית וארוסתי
2. מאופן ניסוח הדברים צריך לעלות כי הדברים הנכתבים הם על דעתי בלבד. גם למחלקה המשפטית יש את עמדותיה שלה בנושא, שאינן רחוקות משלי אולם וודאי שאינן זהות
3. כלומר, לא מי שלא נולד להורים הנכונים, אלא מי שבוחר במודע מדי יום להוסיף ולהיות חסר דת
4. תרצו, לאום; תרצו, אתנוס; תרצו, תרבות; תרצו, שילוב שלהם
5. שאלה שהיא אות ומופת לנטייה הישראלית לעמוד בגוש תחת עמידה בתור
6. הנס בלומנברג נותן דין וחשבון ארכני ונהדר על התהליך הזה
7. טענה זו מאששת ותומכת בהנחת היסוד שהובאה בראשית הדברים, מזווית ראיה פרגמטית
8. לרוב, נשים
9. והגיוון גדול יותר ככל שהחברה סובלנית יותר
10. ובמיוחד – Concluding non scientific postscript ויומניו
11. כמאמרו של השופט קלייטון הורן על הספר הביטניקי קורא-התגר Howl
12. שהרי דת היא המבקשת לשמור על הקיים בכל מחיר ובזה להתפתחות
13. שהוא, כאמור, תולדה של הקהילה שבה אני חי

שעונים בוכים: דממה היא שקר, יקירתי;
הגלגלים מסתובבים, היקום מוסיף לרוץ.
(גאה את עוצרת על המדרגה הסיבובית)^[1]

אני ממעט לדבר על חוויותיי האישיות כנפגע תקיפה מינית. תמיד הערצתי את אלו שיכולות לדון על כך בקלות רבה ממני. אצלי זה תמיד התחמקויות והצטדקויות, הודאה רפה עם הגב לקיר. הסברים הסברים הסברים. יש משהו, ברגע שאתה מודה בזה, שמוציא אותך מתוך רשת ההגנה הגברית ומעביר אותך אל ארץ הדממה של נפגעות תקיפה מינית. זה מדבר צחיח, שבו עליך ללכת לבדך, מפנים בושה ואשמה, מזכיר לעצמך שוב ושוב ושוב -

עתיד אבד אתמול
באותה הקלות ואי היכולת להשיבו
של כדור טניס בעת דמדומים^[2]

וגם משום כך, הרשימה הזאת של אשכר אלדן כהן היא חשובה, אמיצה וראויה להערכה.

אין הרבה שותפים במדבר הזה, אבל יש בו הרבה מאוד – הרבה מדי – שותפות. כל אחת לעצמה, עם עצמה, עם האתמול הפרטי שלה שבו נהרס העתיד הפרטי שלה. ועם השתיקה. השתיקה הזו לא נכפית על אף אחת, לא במישרין. לא, מה שעושה החברה הוא גרוע עשרות מונים: החברה גורמת להן להרגיש כאילו השתיקה היא דבר שהן בחרו בו. כאילו הן אשמות בשתיקתן – כשלמעשה, השתיקה היא תוצר חברתי מובהק, כמו האונס שקדם לה. כי זאת יש להבין: אין כמעט מקרה שבו אדם אחד אונס אדם אחר, ושני האנשים המעורבים הם השותפים היחידים למעשה. יש שגבר אחד אונס אישה אחת והחברה כולה – אני, אתה, את, השכן מלמטה, נהג המונית, ראש הממשלה – נמצאת עמם בחדר, מעודדת אותו, מניחה אצבעות קרות ממוות על פיה להחריש את הזעקות.

וזה לא רק "היא בטח ביקשה את זה". זה לא רק "אולי זו הייתה רק אי הבנה". זה לא רק "למה היא לא בעטה לו באיזור רגיש וזהו זה?". כל ההערות האלה ודומותיהן הן תוצר מאוחר בהרבה. זה "תלמדי לבשל שתוכלי להשיג בעל טוב". זה "זאת בטח נהגת". זה הג’ינס בגזרה הנמוכה שאין להשיג שום דבר אחר בלתו, זה נעל העקב המתבקשת, החצאית הייצוגית. "ששש, חמודה, את לא רואה שאבא מדבר? לכי תלבישי את הבובה".

במופע "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה יש קטע שמסביר את זה בדיוק. זה מתחיל בנערה מתלהבת שמשמיעה קלטת כזו, של הדרכה עצמית. היא מתלבשת ומתאפרת לפי הדרכתה של הדמות בקלטת, ואז היא מוכנה סוף סוף למפגש עם "אביר חלומותיה", שנכנס לבמה ומבלי לבזבז רגע לופת את שדיה. שניות לאחר מכן הנערה כבר נמצאת באוויר, ובזמן שהקלטת אומרת לה להושיט את צווארה בביישנות לצד השני ולקוות ללחישה באוזן, "אביר חלומותיה" בועל אותה. היא לא אומרת "לא", אבל אין לאף אחד בקהל כל ספק שהיא לא רוצה. שאנחנו, כקהל, עדים לאונס. מיד לאחריו אביר החלומות רוכס את מכנסיו ויוצא את הבמה. הקלטת מכתיבה לנערה: זה היה כיף, ומיד מתרה בה למהר להחזיר כל דבר למקום בו הוא היה, כי "לעולם אין לדעת מי עשוי לקפוץ אלייך לביקור לא צפוי". התהליך העדין הזה, שבו נערה הופכת אט-אט למכשיר סיפוק, מובא אל הצופים באחדות שאינה מאפשרת התעלמות.

או קחו למשל את אחד מהדברים שהיה להם הפוטנציאל הגבוה ביותר להעצמת נשים: אמצעי מניעה. כבר דיברתי כאן על האתר הקודם של פוסטינור, ועל המסר העיקרי החבוי בו: את לא באמת יכולה לבחור מתי, כמה ועם מי. מאז, הם החליפו אתר. המיזוגניה נותרה. למשל – אני בוחר דוגמה אחת מני רבות, כי זה ראוי לפוסט נפרד – תחת טאב השאלונים נמצאים מבחני האישיות הבאים: עם איזו דמות טלוויזיונית מתאים לך לצאת; האם את בחורה רומנטית; מי האביר שלך על הסוס הלבן; האם יש לך סטייל; לאיזו דמות בדיונית את דומה; האם את נועזת. אלה השאלונים שמתאימים לנשים. דעתן, הרי, קלה.

[...]

הייתה זו אישה: אהבותיה ותכסיסיה
שנבגדו בגיאומטריה דוממת של
שיניים וגלגלים שבורים, גחמות מכניות נואלות,
וסלילים מושבתים של ז’רגון טרם דובר.

אף אדם או חצי אל לא יוכל להרכיב
את חלקי ההזיות החלודות, גלגלי
קלישאות הפח המחורצות הנוגעות למזג האוויר,
לבושם, לפוליטיקה ולאידאלים מקובעים.

הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
ומצייצת את השעה בשלושה-עשרים מטורפים. ^[3]

וזו עוד ההשתקה הקלה. כי אם, חלילה, הותקפת לא על ידי "סתם" אדם, אלא על ידי מי שנתפש במיליה החברתי שלך כאורים ותומים, גורו של זכויות, נושא הלפיד לפני המחנה? מישהו שסימן את תיבת "אחוות בני האדם", ואף טורח להזכיר זאת כל העת? במצב כזה, מצבך קשה יותר. האומרטה – פירושו של הקוד בסיציליאנית מדוברת הוא "לעולם לא לערב את השלטונות" – קשה וכבדה יותר בקרב אלה שממילא מתייחסים לשלטונות בחשדנות ראויה, כשהאושייה המדוברת ממילא מטיפה לחשדנות שכזו. כשם שעבריין שביצעו נגדו פשע רק לעתים נדירות יערב את המשטרה, כך גם עם כל קבוצה אחרת. "כבוד של גנבים" קיים בכל קבוצת-התייחסות.

האומרטה הזו היא, באופן אירוני, חלק ממה שהמיליה החברתי של השמאל הראדיקלי יוצא נגדו: זה לא מקרה שדו"ח אם תרצו לא בדק בכלל אם העדויות של ארגוני הנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל הן נכונות. זה לא משנה. הם סיפרו לשלטונות. אבל כזו היא ראדיקליזציה: היא מתחוללת במקום שבו אדם מוכן לוותר לעצמו על אותם הכללים שלפיהם הוא שופט אחרים. ראדיקלים, מעצם טיבם, מעצם שכנועם האורתודוכסי^[4] בצדקתם המלאה, מעמידים את עצמם מעל לכללים שלהם, כדי להביא להחלת כלליהם שלהם. זו הסיבה שהקצוות הראדיקליים של ציר דעות מסוים תמיד ייראו קרובים באופן חשוד. הליברל שכל כך בטוח בצדקתו עד שהוא מבקש להשתיק את אלה הסוברים אחרת אינו שונה במאום מהפאשיסט. רובספייר אמר את זה קודם:

טרור הוא אך צדק: מיידי, חמור ולא גמיש; אז הוא נובע מהמעלה הטובה; הוא אינו עקרון מובהק כמו שהוא תוצאה טבעית של העקרון הדמוקרטי הכללי, כאשר הוא מוחל על מחסוריה הדוחקים ביותר של המדינה.

[...]

את קשר השתיקה הזה חייבים לפרום. אם מתהלך בינינו אדם שמרשה לעצמו שוב ושוב לחלל את רצונן החופשי של נשים סביבו, הוא עבריין ועליו לשלם את המחיר על כך, גם אם הוא מחזיק בכל תארי האבירות של מסדר המוסר. אין אדם חי בחברה ללא גבולות. אם את, הקוראת, נפגעת מידיו של אדם זה – או כל אדם אחר, באמת – הגיע הזמן לשבור את השתיקה. זו העת להגיח מהמדבר, לעמוד גאה מעל למדרגה הסיבובית, לבקש את עלבונך. אחרייך יבואו האחרות, אבל עלייך לעשות את הצעד הראשון. מישהי חייבת. למען הנפגעות הבאות, למען עצמה, למען תדע החברה כולה תוצאותיה ההרסניות של ראדיקליזציה.

כן, אני נמצא בעמדה נחותה במיוחד כאשר אני אומר את זה. אני מעולם לא הגשתי תלונה, עד שכבר היה מאוחר מדי. ואין יום שעובר בלי שמשקל האשמה הזה מתווסף גם הוא לצלבים האחרים שאני נושא עליי, בלי שאני חושש שאדם אחר נפגע מידיו של מי שפגע בי, פגיעה שיכולתי למנוע. יש לי שלל תירוצים – הייתי ילד, ובבגרותי ביליתי שנים בהדחקה – אולם אין לי מזור מן האשמה. ובכל זאת, אין בי די גאווה לחשוב שאני פסגת היכולת האנושית. היי, אפוא, טובה ממני. סיימי את גלותך. כולנו נהיה כאן, להקשיב לך. מרגע שתוגש תלונה, שמו יפורסם. מרגע שיפורסם שמו, נשים נוספות תתלוננה. בשובך מגלותך, תאירי לאחרות את הדרך. אנא.

חשוב: תגובות שיכילו רמיזה או ציון של שמו של האדם המדובר, יימחקו וכותביהן ייחסמו מתגובה כאן.

כעת, אנחנו מקשיבים is a post from: בלוגיקה

1. סילביה פלאת’, To Eva Descending the Stair
2. סילביה פלאת’, April 18
3. סילביה פלאת’, Sonnet: To Eva
4. לא אתעייף מלהזכיר: מהיוונית – סובר נכונה

פספסתי לגמרי. ב-17 בינואר חגגה הבלוגיקה את יום ההולדת השני שלה, ואני שכחתי. אם כן, פוסט יום הולדת מאוחר. בהמשך צפויות הפתעות נוספות.

קצת סטטיסטיקה: בשנה שעברה היו כאן 206 פוסטים בממוצע של פוסט כל פחות מיומיים. זה השתנה מהקצה אל הקצה, משלל סיבות. מאז נכתבו רק 71 פוסטים, מה שמעמיד אותנו על סך כולל של 277 פוסטים בשנתיים, שהם פוסט כל יומיים וחצי בממוצע, ובשנה האחרונה פוסט כל חמישה ימים לערך. מנגד, אורכם הממוצע של הפוסטים התארך – גם זו החלטה מודעת לחלוטין. אני מעדיף היום לכתוב טקסט קריא ומפורט של אלפיים מילים שמחדש משהו לקורא מאשר להזדרז עם טקסט שאחר כך דורש השלמות. גם הריווח הגדול ביותר בין הפוסטים איננו מקרי: למדתי שדיונים ערים כבים ודועכים עם פרסומו של פוסט חדש.

אבל אשקר אם אומר שההאטה כאן היא רק תוצר של החלטות מודעות. היא גם תוצר של פחות זמן פנוי, יותר עבודה, יותר לימודים ויותר חיים ככלל. זה דבר טוב, אני חושב.

[...]

כתבתי בשנה שעברה:

החלפתי שלושה מקומות עבודה, שלוש דירות ושלוש בנות זוג בשנה הזו. הבלוגיקה היא הקבוע הכמעט יחידי בחיים שלי. לכן אני יכול לומר בבטחון די מלא שנתראה בשנה הבאה.

השנה "הספקתי" פחות, ובכל זאת, הבלוגיקה הייתה ונותרה הקבוע היחידי בחיי, והיא הולכת והופכת למקום שכיף לי יותר ויותר להשקיע בו את מעט הזמן הפנוי שלי. עשיתי כאן כמה דברים שאני גאה בהם. למדתי להרגיש עם הבלוג בנוח. ולכן, גם השנה אני יכול לומא שנתראה בשנה הבאה – כמובן, אם לא אשכח את יום ההולדת שוב.

יום הולדת (2) is a post from: בלוגיקה

לא הייתי בין העשרות שחזרו הביתה מאוכזבים אתמול בבוקר, כי iDigital עשו רעש גדול מההשקה של מערכת ההפעלה החדשה של אפל, Snow Leopard, אצלם אבל לא טרחו לדאוג ליותר מקומץ עותקים. למי שלא מכיר את הסיפור, הנה ההיי לייטס: iDigital, המפיצה המורשית של מוצרי אפל בארץ, עשתה רעש גדול בפורומים ובתקשורת על ההשקה הצפויה. הם קבעו סדנאות בחנות לרוכשים, פרסמו את ההשקה בכל דרך אפשרית, הפצירו באנשים לבוא אל החנות. החנות נפתחה בתשע. כמה דקות וכמה עשרות בודדים של לקוחות לאחר מכן נעמד אחד המוכרים והודיע לתור של עשרות הלקוחות שבחוץ שמלאי ערכות נמר השלג אזל. ביזיון.

אבל אני לא הייתי שם, ולא רק כי לא באמת דחוף לי לשדרג למערכת הפעלה שאין בה שום חידוש משמעותי, ואפילו לא רק כי מערכת ההפעלה עשר אינה מערכת ההפעלה העיקרית שאני משתמש בה בימים אלה. לא הייתי שם כי אני נשבעתי כבר לפני תשעה חודשים שכף רגלי לא תדרוך בחנות iDigital שוב, לעולם. מעולם לא קיבלתי מאף חברה בארץ שירות גרוע כל כך כמו זה שקיבלתי מ-iDigital, שירות שכלל שקרים, טרטור ואדישות – והכול, כשכל שרציתי לעשות היה לרכוש מחשב.

בנובמבר אשתקד היה המקרה. הייתי ברמת אביב והיה לי קצת זמן לשרוף, אז נכנסתי לחנות iDigital לראות מה כל הרעש. ממילא תכננתי לרכוש לי מחשב iMac חדש שישב על השולחן בבית ויצטרף למקבוק הקיים. התנסיתי במחשב בעמדה והתענינתי לגבי מחירו, מועד האספקה ותנאי התשלום. שעשע אותי שמפיצים של iDigital, כמו אופיס דיפו, מציעים תנאי תשלום נוחים יותר מ-iDigital עצמה, שלא מאפשרת יותר מ-12 תשלומים. הנציג שלהם מיהר לתקן אותי: בחנות iDigital, ורק בה, ניתן לקבל אשראי דרך חברה חיצונית, ולרכוש את המחשב ב-36 תשלומים שווים, בריבית זעומה, והטוב ביותר – מדובר באשראי חוץ בנקאי, קרי, כזה שלא יושב לך על המסגרת.

נשמע לי. בימים שלאחר מכן, חקרתי קצת בנושא, חישבתי כמה מספרים, ושבוע לאחר מכן יצאתי מהעבודה, נחלצתי מהפקקים ומצאתי עצמי בחנות iDigital בפעם האחרונה בחיי.

[...]

בכל אחד מהשלבים שיתוארו להלן הייתי צריך לקום וללכת. לא עשיתי זאת, וכך יצא שההתעללות בי עברה אסקלציה מהירה, מהתעלמות לשקרים בוטים.

מתחילה, איש לא התייחס אליי. ארבעה נציגים בחנות, וכל אחד מהם מסרב בתוקף לתת לי שירות. "אני כבר איתך", הבטיח אחד, והלך לשרת שתי לקוחות שזה-עתה נכנסו. "כן, מיד, אני רק מסיים עם האדון הזה", אמר אחר, ומייד בסיימו עם האדון וכאילו אינני שם ניגש ללקוח זה עתה עבר את הדלת. ניגשתי אליו ואמרתי לו מה אני חושב על זה. "אתה צודק, אבל בגלל שכבר התחלתי לתת לאדון שירות, אני אסיים איתו", אמר לי.

בחמש וחצי בערב נכנסתי לחנות. בשש וחצי בערב ניאותה אחת הנציגות לתת לי שירות, ובשש שלושים וחמש פסענו אל הקופה. בדרך וידאתי עוד פרט לגבי התשלום דרך החברה החיצונית. אז עוד לא הייתה בעיה. בקופה, לעומת זאת, הייתה גם הייתה: אדם שהציג עצמו רק בשמו הפרטי, אבל ככל הנראה היה מנהל החנות, הודיע לי שהחברה החיצונית עובדת רק עד שש וחצי. אם ארצה, אוכל לבצע רכישה ב-12 תשלומים. ציינתי בפניו את העובדות הבאות:

1. אני נמצא בחנות כשעה. מתוכן אני מקבל שירות כחמש דקות.

2. על גבי השלטים מאירי העיניים המפרסמים את התשלום דרך האשראי החיצוני בכל רחבי החנות אין כל הגבלת זמן פעילות.

3. גם בשבוע שעבר וגם כעת אף נציג לא טרח לומר לי את פריט המידע החשוב הזה.

4. תנאי תשלום נוחים בהרבה מצויים לי במרחק הליכה מהבית. לא הייתי מגיע עד תל אביב בשביל לקנות מחשב.

הוא, מצדו, הסתפק בלומר דבר אחד: "אני חייב אותך מחר, היום אי אפשר". הסברתי שוב שאני ירושלמי, ואין לי שום כוונה להגיע לתל אביב יום אחרי יום. בשלב הזה אפילו הרמתי מעט את הקול. מולי, האדם משך בכתפיו. הבטחתי לו נאמנה שמהחנות שהוא מנהל לא אקנה אפילו שרוך, ויצאתי את החנות זועם.

בדרך הביתה, הרים לי הבחור טלפון. התנצל על מה שהיה והבטיח נאמנה לחזור אליי טלפונית למחרת בבוקר, לבצע את העסקה טלפונית ולשלוח לי את המכונה עם שליח, חינם אין כסף. לקחתי אוויר: אולי עוד יש ל-iDigital סיכוי להפוך שירות מזעזע לשירות מעולה.

אם כן, הגיע בוקר המחרת עמוס בציוצי ציפורים. משבושש הטלפון לצלצל, הרמתי אני טלפון לחנות iDigital, שם שורה של אנשי מכירות ממולחים עשו כל שביכולתם כדי למנוע ממני לדבר עם אותו מנהל. שלוש שיחות טלפון שונות, במועדים שונים, לא ניתן היה לדבר איתו. "הוא עסוק עם לקוח", אמרה לי הנציגה שענתה לי בשיחה השלישית. "אני אמתין", עניתי. "אתה לא יכול, אתה תופס לנו את הקו", ענתה וסגרה. לא ייאמן.

[...]

בארבע אחר הצהריים התקשרה אליי נציגה. "רק רציתי להודיע לך, שאנחנו עדיין לא עובדים עם החברה החיצונית. תוכל לבצע רכישה רגילה ב-12 תשלומים". רגע: אתם מפרסמים את זה בחנות ובאינטרנט, שני נציגים ומנהל אחד שלכם הציעו את זה כדבר קיים, ופתאום אתם עוד לא עובדים איתם? או שאולי אתם משקרים לי, שהעזתי להפריע את מנוחתכם ברצוני לרכוש מחשב. דרשתי לדבר עם המנהל. הוא יצא. הוא יחזור אליי מחר. אתם כבר מכירים את הנוהל.

[...]

הייתם חושבים שכאן תיגמר הסאגה. בדרך כלל, זה נגמר כשהחברה שמולך חושבת שאתה אידיוט ומשקרת לך בגלוי. לא אצלי: שלחתי מייל על השתלשלות הפרשה לשירות הלקוחות של iDigital. חשבתי, אולי ינערו שם מישהו והוא ייזכר איך נותנים שירות ללקוח. מקץ מספר ימים, שלחתי להם מייל נוסף, ובו תמיהה על שהמייל הראשון שלי לא זכה לכל מענה. המענה היה לאקוני: אנחנו בודקים את הנושא, אנחנו לא מתעלמים ממך, נחזור אליך בהקדם. זה היה בנובמבר 2008. שלחתי עוד שני מיילים מאז, וטרם חזרו אליי. שלחתי מייל לשירות לקוחות של חברה ולא קיבלתי מענה. לא ייאמן.

[...]

הלכתי לקנות מחשב. קיבלתי שקרים, התעלמות, זלזול, ניתוקי טלפון בפנים ואפס שירותיות. התייחסו אליי כמו אידיוט ונודניק. זה שירות הלקוחות של iDigital.
ולמה אני מספר את זה עכשיו? כי אתמול iDigital הבהירו לי מדוע הם פעלו כך: פשוט, יש להם מספיק לקוחות, והם לא רוצים עוד. די להם בקומץ לקוחות שיקנה את מערכת ההפעלה, והיתר יכולים ללכת הביתה מאוכזבים ומרירים. די להם בקומץ לקוחות הרוכש מחשבים, והיתר סתם מציקים להם אם הם מנסים לרכוש מחשב. יש להם מספיק. יותר מזה זה כבר עומס.

ולכן, בכוונתי לספק ל-iDigital את מבוקשם, ואני חושב שאתם, קוראים יקרים, צריכים לעשות זאת גם: לא אהיה לקוח של iDigital יותר, לעולם. אם הם לא רוצים לקוחות, עונשם צריך להיות שלא יהיו להם לקוחות. כי בכל זאת, לא יפה להעמיס ולהכביד עליהם כשהם בבירור לא רוצים זאת.

זה לא גשם – שירות הלקוחות של iDigital is a post from: בלוגיקה

תכנית המוסיקה המעולה של רדיו הר הצופים 106FM, "שיחותיי עם הפסיכיאטר האלקטרוני" של לילי ותמר הבלתי נלאות, משודרת מדי יום שלישי בשעה שמונה בערב. מחר, ה-18 לחודש, אתארח אני בתכנית. גם את הפלייליסט של התכנית אני בחרתי. צפוי להיות קריר ומרענן, או כך לפחות מבטיחים לי.

מי שבמקרה יפספס את השידור, יוכל לתפוס אותו באתר אייקאסט, כי אנחנו חיים בזמנים יפים. נשתמע.

מקומות שנמרוד נמצא בהם – רדיו is a post from: בלוגיקה

הערה: הטקסט הזה נכתב כיממה לאחר הרצח הנתעב במועדון הלהט"ב. התלבטתי רבות אם ואיך להעלות אותו, והחלטתי לשים אותו כמו שהוא. הוספתי רק את הכותרת.

אם אני אשמע או אקרא עוד בן אדם אחד שמנסה להטיף לי עכשיו להזהר מ"שנאת חינם" או ש"עכשיו הזמן לאהבה" אני עלול להפוך להיות אלים. שנאת חינם, מושג יהודי-ניו-אייג’י מפגר שכל מיני אנשים עם סטיקרים של "חייך, החיים יפים" על האוטו מזדרזים לשלוף כל פעם שמישהו מסביבם מעז להביע עמדה אמיתית. שבו, מנוולים, שבו על הגדר שלכם, תהיו בסדר עם כולם, אל תגידו שום דבר משמעותי אף פעם; מלאו את חייכם הריקים בססמאות ריקות יותר ותגידו לעצמכם שזו אידאולוגיה, מעורבות, מה לא; בסוף גם הגדר לא תוכל לשאת את משקלה של החשיבות העצמית הנפוחה שלכם, והיא תקרוס.

דור שלא ידע את עצמו. מוסיפים את המילה "חינם" למושג מטאפיסי כמו "שנאה" ופתאום כולנו אחים, אחדות מזויפת ומעורת בחילה בצרור מנשק אוטומטי. מאחורי התביעה המטונפת הזו, להמנע עכשיו מ"שנאת חינם", עומדת דרישה חד משמעית של אלה שחובי סטאר ממלא את שיחות הסלון שלהם, דרישה מאנשים מעורבים לכבות את הרגש, להקהות את הכעס, להתעלם ממה שקורה. לבוא להצטרף עליהם על הגדר. להחליף תמונת פרופיל ולהקדיש איזה שורת סטטוס, לצקצק בלשון ולהגיד כמה שזה נורא, והם רק ילדים ורק בתחילת הדרך, אבל לסרב בכל תוקף להרגיש משהו אמיתי. משהו שלא נראה כאילו הוא יצא מאיזה סרט של הולמרק. הדור הזה הוא דור חושב, אבל הוא לא דור מרגיש. הבטן שלו עשויה מהפלקאטים שהוא צורך בטלוויזיה והפלקאטים שהוא אוכל והפלקאטים שהוא מעריץ. נורא, נורא, זה רק ילדים! לאיזה מספר מסמסים כדי לתפוס את הרוצח?

פגשתי פעם בחור בן 18 שגדל בארה"ב. התזונה שלו הורכבה מפלסטיק במקדונלד’ס ופלסטיק בקנטאקי פרייד צ’יקן. ישבנו עם אחותו הגדולה, שחיה בארץ, במסעדה יפנית בינונית. הוא עיווה את פניו אל נוכח כל מנה: זה חריף מדי, זה מתוק מדי, זה מלוח מדי, זה לח מדי. כיוון שלא אכל כלום, אחרי האוכל לקחתי אותו לאיוו, ההמבורגריה הירושלמית המוצלחת. רבע קילו של בשר איכותי עלה על האש בשבילו, נצלה היטב מכל הצדדים. על הלחמניה הניחו לו ירקות טריים: עגבניה, מלפפון חמוץ, חסה. קצת בצל מטוגן. רוטב צ’ימיצ’ורי, צ’ילי מתוק ומיונז-שום. נתן ביס אחד והעווה את פניו. הטעמים, הוא ניסה להסביר, חזקים מדי, והעגבניה רטובה. אז נפל לי האסימון: הילד התרגל לאכול פלסטיק, וכל מה שאין לו את חדוות הטעמים של ארוחה למיקרוגל דוקר את סף הטעם שלו. הילד משותק בבלוטות הטעם. גם אנחנו. ריגוש זה ריאליטי. נקיטת עמדה זה סמס. אמירה פוליטית זו שנאת חינם. ומה עם הערבים האלה, הא? עוד לא למדו לא לעשות רעש?

לכו כולכם לקיבינימאט, עם הזיוף הזה שלכם שאתם נאחזים בו בכל מחיר, רק לא להרגיש, רק לא להרגיש. רק לא לפתוח את הלב והאזניים, לחיות באשליה של כולנו אחים, לא לצאת בחום הזה להפגנה, להתלונן על הפקקים בצומת הכפר הירוק, למלא את הזמן חסר המשמעות באמירות חסרות משמעות ויחסים חסרי משמעות ובידור חסר משמעות. אתם התגשמותו המופלאה של החלום הניהיליסטי. אין בכם כלום, ואתם מדושני עונג. איך אפילו מטבע אחת אין בכד, ובכל זאת הוא מרעיש? "אוהב את החיים", כתבתם בפרופיל הקולקטיבי, הזהה שלכם בפייסבוק או בג’יידייט.

כתבתי את המילים האלה פעם:

בית המשפט העליון מציץ מימיני
דרך חרכי ירי
משמאלי תחנת משטרה
מלפני בית קברות ארמני
מאחורי תיירים גרמנים.
ואני, שנדרתי לא לשבת על הגדר,
הולך על החומה.

ואתם? לא נדרתם כלום ואינכם חייבים מאום לאיש. אתם יודעים לומר מה רע. בזה אתם מומחים, בטטות כורסא שכמוכם, בלשבת מול המסך ולומר מה צריך לקרות. איך אתם הייתם עושים טוב יותר. מהכורסא אתם קמים רק כדי להשתין, ואם היה לגיטימי להסתובב עם חיתול, הייתם מוותרים גם על זה.
תחסכו ממני את החיוכים מלאי שביעות הרצון העצמית שלכם, את האמירה הציניקנית "די, עכשיו זה לא הזמן לשנאת חינם" ו"עדיין לא יודעים מי זה הרוצח" ו"תשמע, גם לדתיים יש רגשות, ואני בכלל חושב שמצעד גאווה זה טוב יפה, אבל למה לנופף להם את זה בפרצוף?". אני מתרגם אתכם. אני יודע מה אתם באמת אומרים. אתם אומרים "די, בואו שבו איתנו על הגדר, נחמד ונעים פה ויש לנו מקום".

הכול עובר לידכם, ואתם עסוקים בלהכין פאנקייק. ואתם לא מפריעים לי בכלל. תמשיכו לשבת על הגדר שלכם עד שהיא תשאיר לכם סימנים על התחת. רק אל תשכחו: הסיבה שלא טווחים עליכם על הגדר הזו היא האנשים האלה שאתם בזים להם ויורים בהם את ה"שנאת חינם" ושאר הבולשיט הניו-אייג’יסטי שלכם. האנשים שאכפת להם, שקמים ועושים מעשה, שדואגים – בלי לבקש מכם לקום מהכורסא – שאף אחד לא יפריע לכם על הגדר הזו. אז שבו על הגדר, אבל עשו את זה בשקט. תפסיקו לדרוש ממני להקהות את הרגש שלי כמוכם, לחיות את חיי הניילון הנצמד שלכם, תפסיקו להשתמש בססמאות הריקות שלכם והביטויים חסרי המשמעות שלכם עליי. אני רוצה לשנוא, לאהוב, להרגיש, לכעוס, לשמוח, לצחוק, לבכות – אני רוצה לטעום את הטעמים האמיתיים, החזקים. אם טוב לכם בפלסטיק, תיהנו. אם הצ’ילי שלי חריף לכם, אל תאכלו. אני אוהב חריף, ואף אחד לא יאמר לי לא לאכול אותו עם עוד איזו ססמה חסרת משמעות. כל פעם שאני צוחק, יש לזה יותר משמעות ממה שהייתה לכם אי פעם. כל פעם שאני כועס אני יותר אנושי ממה שאי פעם תהיו. לעולם לא אהיה אחד מכם. נדרתי את זה לפני שנים. ועכשיו אני כועס ושונא, ואף אחד בעולם לא יגיד לי שזה לא בסדר, ואף אחד לא יגיד לי שהשנאה הזו באה בחינם. היא באה בדמם של שני בני אדם בתחילת חייהם. כשאתם מדברים על "שנאת חינם" ומבקשים ממני לשתוק ולהפוך משותק, אני קורא משמעות חדשה ומזעזעת אצל פלאת’:

והנה אתה בא, עם כוס תה
מעוטרת אדים.
קילוח הדם הוא שירה,
אין לעצור אותו.

אתה מושיט לי שני ילדים, שני ורדים.^[1]

שתי הערות מנהלתיות: דובי הגיב – ובעוצמה – לפוסט על מערכת המשפט והדמוקרטיה. תגובתי בוא תבוא.
שנית, טקסט נוסף שלי עלה לישרא-לפט, גם הוא בעקבות הרצח. דיון מעניין מתפתח בתחתיתו.

חור שחור המאיים לבלוע אותי בריקנותו is a post from: בלוגיקה

1. Sylvia Plath, Kindness, תרגום שלי

בשכונת בית הכרם בירושלים, סמוך לאחד הצמתים המחברים בין שניים מהרחובות הפנימיים השוקטים של השכונה, בין עצים וערוגות, מצוי לו ספסל אחד. הו, התיאור הזה רומנטי מדי. ספסל כעור, ירקרק, שאינו נוח לישיבה. במקומות אחדים ניכר בו קילוף הצבע. הוא נטוע בקצהו של מפרצון המשמש חניה לעת מצוא לאורחיהם של דיירי האזור, שעון כנגד גדר של מוסד חינוכי. כמעט כל כולו אומר עליבות. סביבתו – כמו שכונת בית הכרם – נאה ומטופחת, אבל הוא חסר חן ברמות מעליבות. הרי הוא לפניכם, לשיפוטכם.

הספסל המהולל

ומדוע אני מספר לכם על קווים לדמותו של ספסל עירייה מתכתי וכעור? מפני שאני אוהב לנסוע לשם אחת לכמה זמן, לשבת על הספסל הזה, ספציפית, ולחשוב. לא מעט מהפוסטים בבלוגיקה, בעיקר אלה התיאורטיים, נכתבו בראשי בעודי מנסה למצוא זווית נוחה, או למצער פחות לא נוחה, על הספסל. סיבותיי עמי, התאהבתי בספסל ובסביבתו, ואליו אני עולה לרגל.

עדיין לא רואים מדוע זה צריך לעניין אתכם? מיד נגיע. כדי להגיע לספסל, אני יוצא מביתי שבמבשרת ציון, נכנס למכונית, נוסע לכיוון הקסטל. פונה שמאלה בכיכר של הסטף, שמאלה בכיכר שבקצה הכביש, אל תוך שכונת עין כרם. עולה עד להר הרצל, פונה שמאלה סמוך לשכונת בית וגן אל תוך שדרות הרצל, וממשיך עד בית הכרם, עד הספסל. נסיעה בת עשר דקות, רבע שעה לכל היותר. מדי פעם – שומו שמיים והזדעקי ארץ! – אני נוסע לשם בשבת קודש. שישי בלילה, מאוחר, למשל, הוא זמן חביב עליי במיוחד. הדרך אינה עוברת בתוככי אף שכונה חרדית, ורק עוברת ליד – מגרדת את הקצוות של – שכונת בית וגן. ציר הרצל פתוח לנסיעה בשבתות, ומעולם לא היה אחרת.

מפעם לפעם, איזה בחור משועמם בשחור זועק לעברי "שאבעס!" ואני מתעלם. אם עונג השבת שלו הוא לזעוק איזה יום היום לעבר מכוניות קטנות ואדומות החולפות מולו, מי אני שאומר לו אחרת?

אבל ביום שישי האחרון לוותה זעקת "שאבעס" במה שהרמטכ"ל לשעבר היה מכנה מכה קלה בכנף. אבן, גודלה כגודל אגרוף, הושלכה לעבר מכוניתי, פגעה בחלקה הימני-אחורי וכופפה שם את הפח מעט. נזק קטן, שתי דקות עם פטיש יתקנו. לא מורגש כמעט. נכון?

תושבי בית וגן, על פי רוב, אינם מעורבים באלימות החרדית ה"רגילה". אבל בשבועות האחרונים משהו יצא מאיפוס. מהומות קרתא, התנועה האלימה לשחרור האם המתעללת, מישהו זרק אבן למים, ועכשיו לך תנסה להוציא. והנה, אבן על האוטו בפאתי בית וגן, על ציר תחבורה ראשי. אם לא הייתי רואה את התהליך הזה קורה בציר בר אילן, לא הייתי מאמין.

למים הקרים מתרגלים טיפין-טיפין. ראשית, מכניסים פנימה את בהונות הרגליים. אחר כך נכנסים עד הברך. אחר כך עד המתניים. בכל שלב מחכים קצת, נותנים לגוף להתרגל לקור. כך גם לאלימותם של העדר בשחור. בתחילה, זה פשקווילים מאיימים, מאבקים על עניינים ש"אי אפשר לוותר עליהם", הפגנות אלימות בתוך השכונות החרדיות. אחר כך זה נעשה לגיטימי – איש היום לא יבוא בטענות לחרדי שישליך אבן על מכונית הדוהרת ברחובותיה של גאולה. זו אלימות מוצדקת, מותרת.

אחר כך מהומה גדולה על כביש כזה או אחר. הפגנות בר אילן והפשרה שבעקבותיהן היו מכת המוות לתושביה החילונים האחרונים של רמת אשכול. מדי שבת היו נתונים במצור. אם היעד הבא להתחרדות הוא קריית היובל ובית הכרם, ציר הרצל הוא עוגן מרכזי. זה מתחיל מאבן בגודל אגרוף. בעוד עשר שנים יהיה מובן מאליו שאסור לנסוע משם, וזריקת אבן כזו תהפוך להיות לגיטימית. החברה שלנו מצדיקה אלימות, כי למדנו שאלימות עובדת. אני, אגב, מודיע נחרצות: אם יחסמו לי את הדרך לספסל שלי בימי שבת, אני עוקר אותו ממקומו ומציב אותו בסלון דירתי.

אבל זה בסדר, ראש העירייה החילוני של ירושלים תובב"א, אל תטריד את ראשך היפה בזוטות כגון אלו. המשך לבנות את המקווה שלך בבית הכרם, המשך למכור את הציבור שבחר בך בפשרות מבזות והסכמים קואליציוניים. המשך לתת פרסים לאלימות. בסוף זה ישתלם, בסוף היא תהיה מוצדקת. בסוף ידקרו הומוסקסואל תושב בית הכרם כי הלך ברחוב עם בן זוגו. או שמישהו ייצא למסע הרג במועדון להט"בי בתל אביב, כי היי, אלימות נגד הומוסקסואלים על רקע מצעד גאווה בירושלים זה בסדר. בסוף זה יימאס.

גן עדן לארכיאולוגים, ירושלים. מאבן אחת בגודל אגרוף על פח של רכב אפשר לראות את העתיד לבוא בבירור.

המעגלים מתרחבים is a post from: בלוגיקה

דיסקליימר: פוסט בנושא אישי. מי שחיי הפרטיים אינם מעניינים אותו, מוזמן להמתין לפוסט הבא. מצד שני, יש כאן מוסיקה.

אז האחד ביוני הגיע. באחד ביוני לפני שנה הגיעה לסיומה הרשמי והסופי בהחלט מערכת יחסים רומנטית רבת תלאות, רצופה בעליות ובמורדות, בפרידות ובחזרות, ביני ובין מי שתמיד, על אף כל מה שקרה – או אולי לא קרה – תישאר החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי, שלצורך שמירה על פרטיותה תכונה כאן פשוט "רקס" (העובדה שיש רק שני אנשים בעולם שיודעים את הסיבה לכינוי הזה ממלאת אותי בעונג).

מערכת היחסים הלא-רומנטית שלנו, לצערי, מצאה את מותה זמן קצר אחר כך. עשיתי טעויות, וגם היא. ואולי – מהיכרותי איתה, די בטוח שזה העניין – עשתה היא את הטעויות שלה מפני שחשבה שכך ייטב לי, בעוד שאני את שלי עשיתי מפני שכשאני נפגע, אני הופך קטנוני ומרושע. אם כן, mea culpa.

אבל הייתי רוצה להתעלם מאקורד הסיום הצורם. הייתי רוצה להתעלם מהעובדה שלא ראיתי את פניה כל כך הרבה זמן, שאינני יכול להעלותם בבירור בעיני רוחי, עד שאינני בטוח אם ראיתי אותם מימיי. ובכל זאת, חייב הייתי לראותם: פעמים אין ספור הבטתי בעיניה, וראיתי בהן את כל קשת הרגשות שבין תקווה וייאוש. לצורך ציון יום השנה הזה, הייתי רוצה להתעלם מהפעמים שראיתי בהן תסכול. הרי ככל שהדברים אמורים בי, סלחתי לה – וחשוב וקשה מכך, לעצמי – זה מכבר.

הבטחנו אחד לשניה ולהיפך, בשקט שאחרי הסערה-זוטא שבה נפרדנו באופן מוחלט, שבאחד ביוני נשמע דמיאן רייס – שהיה, בכל מובן שהוא, הזמר שלנו – ונזכור. אין לי דרך לדעת אם היא זוכרת את זה, ואין לי דרך לדעת אם זה עוד בעל משמעות כלשהי עבורה. סביר להניח שכן, אבל הנחות נועדו לחנויות. זה לא באמת משנה, וממילא אני משער שהסיכוי שהיא עוד קוראת כאן הוא מזערי. אני מילאתי את ההבטחה הזו כלשונה, על אף המילואים שאני שרוי בהם בימים אלה.

מילאתי את ההבטחה הזו כלשונה מפני שהיא ראויה להתמלא, מפני שלטוב ולרע, במבט לאחור האחד ביוני 2008 היה היום המוצלח בחיי – היום שבו ראיתי אותה בוכה בפעם האחרונה. יש משהו מנחם בידיעה שהיא רחוקה ממני כדי כך, שאין לי עוד את היכולת לפגוע בה, שמילותיי – לעתים חדות כתער ופוצעות כמוהו – אינן יכולות עוד לגרום לדמעות להקוות בעיניה, במתכוון ולא במתכוון.

הופמן, בעמוד שלו בבמה חדשה, כותב:

הכל בנוי מרגעים. רגעים קטנים, שבירים, נדירים. רוב הזמן אנחנו לא רואים אותם, נותנים להם לחלוף לידינו כבדרך אגב, מעדיפים להתרכז בתמונה הגדולה והכותשת שהחלטנו לקרוא לה מציאות.

רגעים, אם כן. כמה משונים ממש נחקקו בזכרוני. או אולי בדמיוני – כל כך הרבה קרה מאז, נדמה שחיים שלמים עברו, אם בכלל היו הדברים מעולם; הפרספקטיבה של הנוסטלגיה גורמת לי לתהות כמה מהסיפור הזה קרה בממש, וכמה ממנו הוא יציר דימיון. אחד מהרגעים הללו קרה באחד מערבי הבילוי שלנו. רקס שתתה קצת יותר מהרגיל, ואחרי שהורדנו את אחד מידידיה בביתו, גאתה בה הבחילה והיא הלכה הצידה להקיא. כן, זה מה שנחקק בזכרון, ומסיבה טובה. צלליתה הייתה שפופה מולי, ידיה אוחזות את שערה אסוף מעלה, אולם דברים אחרים העסיקו אותה: היא ביקשה שלא אתקרב. לא יכולתי לסרב, כמובן. אבל אני זוכר שעמדתי שם, ולא הרגשתי חמלה, או גועל, או כל רגש אחר שברגיל היה מציף אותי. אני זוכר שמחשבה אחת מילאה אותי וריתקה אותי: שאולי, למרות כל מה שאני יודע על העולם, האהבה היא דבר פשוט, אגבי כמעט.

רוב הדברים הגדולים באמת הם פשוטים. כזו הייתה גם רקס: פשוטה וגדולה באמת. וכזו הייתה האהבה שלנו – גם אם מערכת היחסים עצמה הייתה סבוכה לאין שיעור – פשוטה מאוד וגדולה מאוד: אהבה של מבטים חטופים בעיניים ובטחון שקט, אהבה של חיבוקים ארוכים ולחישות ליליות, אהבה של נשיקות ארוכות על גב חשוף. זה היה שיעור חשוב, ולמדתי אותו רק בדיעבד: כל התסבוכת הנוראה מסביב, שלא באמת היה איך להשתחרר ממנה מרגע שנכנסנו אליה, הייתה רק כיסוי לדבר פשוט, אגבי כמעט. שכזו היא האהבה: רגע של קרן שמש שמשחקת בעיניים, חצי חיוך, שמלה שגורמת לך להחסיר פעימה, פגישת אחר צהריים חפוזה בבית קפה, תזוזה קלה ימינה, לעשות מקום, כשחזרתי בארבע לפנות בוקר מהעבודה אל מיטתה.

אני יכול להמשיך ולהעלות רגעים כאלה, שבהם הכל היה פשוט וברור. למעשה, אני עושה בדיוק את זה רוב היום. אולם נדמה לי שזה ישעמם – הרגעים האלה הם בני ערך בעיקר ובשבילי – ואולי גם בשביל רקס. אם כן, עוד רגע אחד בעל משמעות ודי.

החדר שלי, אני זוכר, היה חשוך לחלוטין. התריסים היו מוגפים, הדלת הייתה סגורה, ואנחנו צחקנו והתגפפנו, דיברנו ונגענו, בעלטה שסביבנו. תחושה של שלמות נחתה עליי. הרגשתי כאילו אני מבין באופן מוחלט והרמוני לחלוטין את היצור הפלאי הזה ששוכב לידי, כאילו אני מבין את צפונותיה, יודע את שלא אמרנו. ניסיתי למצוא מילים להעביר את התחושה, הסתכלתי לכיוון המשוער שבו הייתה – כזכור, הייתה עלטה מוחלטת – ולבסוף אמרתי "אני רואה אותך", מתריס כנגד הניגוד שבין החושך לבין ההרגשה שנחתה עליי.

רקס לא שמעה טוב. היא חשבה שאמרתי משפט אחר, משפט שלא העזתי לומר בגלל המציאות שהוא יוצר, מציאות פגיעה ומפחידה. ואז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם.

ואחר כך החלפנו מילות אהבה ונגענו והתחבקנו – או אולי פשוט, אהבנו. ודמיאן – בגרסת האלבום – התנגן ברקע. אז כבר ידעתי: האהבה היא דבר פשוט, אגבי כמעט.

אני לא באמת יודע איך מסיימים פוסט כזה. אני מניח ששיר של זמר אחר יועיל כאן, במיוחד אם טמונה בו עוד קריצה עדינה שרק מי שמכיר את הנפשות הפועלות יבין. אמנם, גם מערכות יחסים כאלה עלולות להסתיים בעולם שרבות בו השאלות על התשובות. אולם אהבות פשוטות כאלה, דינן לחיות לנצח. אני לא יודע איפה רקס גרה היום, מה היא עושה או מה מצבה המשפחתי. אני לא יכול, כאמור, להעלות את פניה בעיני רוחי, אם כי סביר שאזהה אותה ברחוב, וסביר שלא יהיה בי הרהב לגשת. אינני יודע כמה מחלומותיה הגשימה. אני יודע אך זאת: לעולם לא אשכח אותה. לעולם לא אפסיק לאהוב אותה. לעולם לא אפסיק לאהוב את עצמי על כך. ולמרות כל שקרה אחר כך – שעליו, כאמור, סלחתי מזמן לעצמי ולה – לעולם לא אפסיק לראות בה החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי.

תוספת מאוחרת: מסתבר שהיא קראה את זה. בגלל שהיא עשויה כולה מחומר טוב משלי, היא דאגה בדרך-לא-דרך שאראה תמונה. עכשיו אני יכול לדמיין את פניה. כנראה שהם, לפחות, היו בממש.

1.6 is a post from: בלוגיקה

חדי העין הבחינו שלא הגבתי כאן השבוע. נסעתי לחופשה קצרה באיטליה, שם היעדר החמץ אינו מורגש כלל ועיקר והנופים פותחים את הראש והלב.

תודה גדולה מגיעה למאשה, שדאגה לבלוג בהיעדרי. וידאו של תמונות נבחרות מהטיול נמצא למטה יחד עם יוהאן, שאני מאוד מחבב.

מקומות שנמרוד נמצא בהם (איטליה) is a post from: בלוגיקה

מה יש לעשות בירושלים? או, אני שמח ששאלתם.

ביום שישי (3.3), בין תשע בבוקר לשלוש אחר הצהריים, יתקיים יריד ברחבת הסינמטק בירושלים, שהכנסותיו קודש למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שהם מלאכים עלי אדמות ומצילי חיים של ממש, ותרומה להם היא תיקון עולם במלוא מובנו של המושג. ביריד, כך אומרים לי, אפשר יהיה לקנות כלי בית, חפצי נוי, פרטי אמנות, בגדי מעצבים, תכשיטים ואביזרי אפנה, יינות בוטיק ועוד, כולם נתרמו לצורך האירוע. תהיה גם הקרנת בכורה לסרט Sunshine Cleaning. ואני גם אהיה שם. מי שרוצים להגיע מהמרכז וצריכים הוראות כיוון לסינמטק, או אם רוצים לפגוש בי שם, אפשר ליצור קשר.

(רחבת סינמטק ירושלים, שישי 3.4, 9:00-15:00 – לדף האירוע בפייסבוק)

[...]

דיברנו כבר על קצת תרבות אלטנרטיבית, צעירה. מה יותר אלטרנטיבי מלתת לחבורה של יוצרים צעירים להתפרע עם שיריו של חתן פרס ישראל? השבוע ארגנה עמותת בית הסופר^[1] "פסטיבל זך", סדרת אירועים לרגל צאת כל כתביו של המשורר נתן זך. במוצאי שבת הזו (4.4) בשעה 20:30 בערב תקיים העמותה ערב נעילה בשם "צעירים מדברים זך" במועדון הקצה, שושן 4 ירושלים. יקריאו, יציגו ויעשו עוד כמה דברים מגניבים כמה וכמה יוצרים צעירים ומוכשרים, שיערבבו את שיריו של חתן פרס ישראל עם יצירותיהם המקוריות במה שמוגדר כ"ג’אם סשן של של מילים ומוסיקה". בין השאר, גם אני אקריא שם שיר של זך ושיר שלי. כניסה: 20 ש"ח. כולם מוזמנים – שוב, אם מישהו צריך הכוונה או רוצה לפגוש בי שם, אפשר ליצור קשר.

(צעירים מדברים זך, שבת 4.4 20:30, שושן 4 ירושלים, כניסה 20 ש"ח – לדף האירוע בפייסבוק).

מקומות שנמרוד נמצא בהם (בואו לירושלים) is a post from: בלוגיקה

1. גילוי נאות: אחותי הגדולה היא רכזת העמותה