פוסטים עם התגית אי תקינות פוליטית
צווחת הברבור
11 ביולי
נתחיל מהסוף: "חוק החרם", ההופך את הקריאה להחרמה כלכלית, אקדמית או תרבותית של מדינת ישראל או ההתנחלויות לעוולה נזיקית ואת מעליה של יוזמה כזו לחשופים לתביעה נזיקית, הוא חוק המעקר מתוכן את הדמוקרטיה הישראלית. זה חוק שקובע שבישראל, ישנן התארגנויות פוליטיות שהן בנות-ענישה, וקובע תקדים לפיו השלטון יכול להפוך התארגנויות פוליטיות מסוימות לכאלה. אף דמוקרטיה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך לעוולה התארגנות פוליטית שאיננה בלתי חוקית[1] אם ברצונה להישאר כזו. חופש ההתארגנות הוא מיסודותיה של הדמוקרטיה. בלעדיו, אין בה דבר. חקיקה שנועדה לקעקע פעילות פוליטית מסוימת, ספציפית, נקודתית, היא מצב בו המשטר מתערב בבחירתו של האזרח ומפעיל רגולציה על השוק היחידי שצריך להישאר חופשי מכזו: שוק הדעות.
- כלומר, הקריאה שלה לפעולה איננה קריאה לפעולה פלילית [↩]
זו התשובה שמביכה
3 בפבר'
אחת היהודיות המרשימות ביותר שאי פעם פסעו על פני הכדור הזה הייתה הלן סוזמן (Suzman), זצ"ל. היא הלכה לעולמה לפני מעט יותר משנה, ב-1.1.2009, בגיל 91. בפראפרזה על עמיחי, נהרות ידיה נשפכו למעשיה הטובים. היא הייתה סמל, אבל יותר מכך, היא הייתה אשת מעשה, ובכך קנתה את עולמה. היא הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום פעמיים, וקיבלה 27 תארי דוקטור לשם כבוד. היא גם הרגיזה הרבה מאוד אנשים. בשיא ימי פעילותה, היא סבלה מהצקות חוזרות ונשנות של המשטרה, ומהאזנה קבועה לקו הטלפון שלה. הואשמה פעמים אין ספור בבגידה במדינתה. ההיסטוריה עשתה עמה חסד, כפי שנוהגת ההיסטוריה לעשות עבור אלו שמתעקשים לכתוב אותה, בייחוד אם הם מצליחים להביא לשינוי אמיתי, כזה המביא רווחה לחייהם של בני אדם רבים. אפילו בערוב ימיה הצליחה לעצבן דיקטטור של מדינה אחרת, שהכריז עליה כעל אויבת האומה. הלן סוזמן הייתה חברה בפרלמנט הדרום אפריקני במשך 36 שנים, והשמיעה קול מהדהד ולעתים קרובות בודד כנגד האפרטהייד.[1]
- בכלל, תפקידם של יהודי דרא"פ בהתנגדות לאפרטהייד הוא שיר הלל אחד גדול [↩]
קרבן למולך התקינות הפוליטית
23 בדצמ'
אחת לכמה זמן מישהו מעלה קול צעקה ומספר לנו, רעד צדקני בקולו, על הגזענות המפלה של מד"א. מד"א, הוא מסבר את אזנינו, שואלים בשאלון שלהם לתורם דם אם קיימת יחסי מין חד מיניים מאז 1977, ואם התשובה היא כן, תרומתך לא תינתן כעירוי לאנשים. וזו, טוענים אחת לכמה זמן, אפליה כנגד הומוסקסואלים.
הפעם עידו קינן מביא את הנושא לדיון, ואני מברך עליו; זהו אחד מאותם דיונים שיכול לשפוך אור על הנזקים של התקינות הפוליטית, ועל מה קורה כאשר האידיאולוגיה גוברת על המציאות. והנה השנקל שלי.
מהו ספאם?
17 ביוני
שיר הוא דבר
שאני קובע שהוא שיר
לאחר שאני כותב אותו
כשיר או כלאשיר
אבל מפרסם אותו כשיר
ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר
(דוד אבידן)
כל מיני דברים שעברו אצלי בתיבת הדוא"ל לאחרונה גרמו לי לחשוב – איך אנחנו מגדירים ספאם? מתי מייל הוא תכתובת לגיטימית, ומתי הוא ספאם מטורף? הבדיחות העבשות שכולנו קיבלנו כבר מיליוני פעמים, חוץ מאיזה אבא/אימא/חבר/בן דוד/אחר, שפתאום מפרוורד אותם – הם לא ספאם? האם ספאם הוא רק דוא"ל שיווקי שלא ביקשנו לקבלו?
המתות חסד ודילמת האדם
12 במאי
אחת ההבחנות המעניינות שפילוסופים מסוימים עושים נוגעת לשאלת מהו "אדם" (Person*). בזמן שהמונח הביולוגי "בן אדם" (human או human being) קל יחסית להגדרה, המושג הפילוסופי חמקמק יותר. פריצת דרך ראשונה בנושא עשה ג’ון לוק (Locke), שטען כי האדם הוא יצור חי המודע לקיום של עצמו כנמשך לאורך זמן. כלומר, המושג "Person" מתייחס, אליבא דלוק, לבריה המודעת לכך שהיא בהווה והיא בעבר זו אותה בריה, ויש לה גם איזושהי תפישה של עתיד פוטנציאלי.
להקריב בתולה*
4 במאי
זמרים, אנשי טלוויזיה ושאר סלבריטאים הם פעמים רבות קרבנות של קהל המעריצים שלהם, שחושבים שאם הם קנו דיסק, או אפילו שלחו להם סמס בכוכב נולד, אז הם יכלים לתבוע שיתנהג כפי שנראה להם לנכון – אחרי הכול, הם עובדים אצלם, לא? אבל במקרה של מאיה בוסקילה, בר רפאלי וג’קו אייזנברג, אפילו התופעה הזו עוברת גבול מכוער.
אולי יותר מכולם, בר רפאלי היא הדוגמה הקלאסית לטיפוס חדש של אונס – אונס ציבורי. הייתי חייל כשפרשיית הגיוס של רפאלי התחילה, ומסביבי חיילים רעשו וגעשו. אנשים לא הצליחו להבין למה שמישהי לא תשים בצד קריירה של מאות אלפי דולרים ותבוא לערבב קפה, וסביר להניח שגם להיות מוטרדת מינית, למשך שנתיים.
הפרלמנט הארוך*
21 באפר'
היה אמור להיות כאן פוסט אחר, אבל היות וכמעט נהרגתי לפני שעה וחצי, יש כאן את הפוסט הזה.
רזה
3 באפר'
בזמן האחרון אני נתקל בלא מעט בני נוער, בין אם באופן וירטואלי – בבלוגים, פורומים וב"במה חדשה" ובין אם פנים אל פנים. ולעניין אחד אי אפשר שלא לשים לב – אין כמעט כל הבדל בין השפה המדוברת של בני הנוער הללו לבין השפה הכתובה שלהם, למעט העובדה שכאשר הם מדברים, אין להם שגיאות כתיב.
השפה הולכת ונעשית שטוחה, כמעט נעלמת; ביטויים וניבים נעלמים לבלי שוב, ואת מקומם תופסים עגה ושימוש לקוי בסימני פיסוק. ילדים שנולדו בארץ וגדלו בארץ והתחנכו בארץ מתחילים פועל בגוף ראשון יחיד בזמן עתיד באות י’ או מוסיפים ה’ בסוף של פועל בזמן עבר בגוף שני יחיד. אוצר המילים שלהם שחוק, אפסי כמעט; לעברית המודרנית, לעומת השפות האירופאיות, מעולם לא היה הרבה להציע בתחום של אוצר מילים עשיר מאוד, השחיקה הזו הופכת בולטת במיוחד על רקע זה.
עשרים דברים שצריכים להיאמר
29 במרץ
1. שההיסטריה האחרונה סביב חצבת זה הדבר הכי Low Tech שנעשה כאן בשנים האחרונות, וזה כולל את גשר המכביה.
2. ש"כלכליסט" זה העתןן הכלכלי היחד שאני יכול לקרוא בעניין מגב אל גב, אבל שאני לא בטוח שזו מחמאה.
3. שזה שכמעט ולא רואים רכבי כיבוי (כבאיות) על הכביש, וכשרואים אחת זו תמיד משאית שגילה כפול מגילי, זה די מלחיץ.
4. שאין שום דרך להצליח להתלבש באופן שהולם את מזג האוויר לאחרונה.
פוליטי, אולי, אבל לא תקין
27 בינו'
נפלה לחיקי ההזדמנות הנהדרת לכתוב מה שאני חושב על תקינות פוליטית, בעקבות הפוסט הזה של נדב פרץ, התגובה הזו של דובי והתגובה הזו של שרון. תקינות פוליטית עושה דבר אחד פשוט: היא לוקחת מילה טעונה (כמו Nigger או Jew) ומחליפה אותה במילה שאיננה טעונה (כמו Black, African-American, או Jewish). כמו שדובי כתב, זה מטפל בסימפטום ולא בבעיה (הבעיה היא מה שהפך את המילה לטעונה מלכתחילה). לקריאת המשך הרשומה הזו »
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
