בנורווגיה, באזורים הכפריים, בין פיורד לאגדה עממית, הכבישים קשים לנהיגה. הם צרים כמו סמטה בפלורנטין, חסרי שוליים, דו סטריים וחד נתיביים. מדי כמה מאות מטרים יש באחד מצדי הכביש מפרץ עצירה. כששתי מכוניות נעות בכיוונים מנוגדים, אחד הנהגים – וביותר ממקרה אחד, שניהם – פשוט נוסע לאחור עד למפרץ הקרוב, ומאפשר לרכב שבא ממול לעבור. הם נוסעים לאט, מזהירים לפני סיבובים עיוורים, עתותיהם בידיהם. יש מקום לכולם על הכביש – רוכבי אופני הרים חסונים המטפסים את העליות התלולות לשם האתגר, מכוניות מכל הסוגים בכל הכיוונים. איש אינו מנסה לעקוף את הרכב הישן שמתאמץ בעליה, גם כי אין באמת איפה, אבל אולי גם כי גם לו יש מקום, וחולשתו אינה סיבה להותיר אותו מאחור. ומלבד זאת, ממילא צריך לנסוע לאט.
ֿ

החברה הישראלית ב-2009 דומה יותר ויותר לכביש נורווגי: צרה, נטולת שוליים, מתקדמת בנתיב אחד. אולם להבדיל מכביש נורווגי, בכביש הזה נוהג הנהג הישראלי; זה שעוקף את התור לפניה שמאלה מהנתיב הימני ואת הפקק מהשוליים (הרי, זמנו יקר יותר משל אותם הפראיירים העומדם ומחכים); זה שמהבהב לך כי הוא חושב שהנתיב השמאלי שלו, ואיך יכול אדם להעז לנהוג בו במהירות פחותה מזו שלו; זה שחונה על המדרכה, כי הולכי רגל לא באמת עולים לו בתודעה; טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ההגה במרפקים, כי צריך להספיק; זה שמצפצף כי הרמזור כבר אדום-כתום והנהג שלפניו טרם חצה את הצומת. ההבדל האחד הזה משנה: הכביש שהוא החברה הישראלית כבר לא מכיל מקום לכולם. למעשה, המרחב בו הולך ומצטמצם.

המיינסטרים הוא חזות הכול היום, והשוליים מצטמצמים. החוגים החברתיים של האלטרנטיבה התרבותית נעים במעגלים משיקים. את החבר’ה שאני רואה היום בציפורלה ראיתי בעבר בהופעות של הבילויים, במופע האימים של רוקי, בערבי במה חדשה, באיקון. פחות ופחות לגיטימי להיות בשוליים של החברה. להחזיק בסט ערכים שונה. לחשוב שאולי לא צריך להתכווץ בפחד ואי נוחות כששומעים ערבית מדוברת (50 אחוזים מהציבור, לפי סקר מכון גיאוקרטוגרפיה מרץ 2007), שאולי לא צריך היה לצאת ל"עופרת יצוקה", שאולי הדרך היחידה לקיים דמוקרטיה אמיתית היא כשיש מיעוט, שצדק הוא לא מוחלט, ש"חבר זה לא קיר" הוא משפט מחריד ושלא יקרה שום דבר, באמת כלום, אם נראה אנשים אחרים מדי פעם; כל אלו הולכים והופכים להיות מקובלים פחות ופחות.

תראו את הבחירות האחרונות. הישראלים הצביעו בהמוניהם לאותן מפלגות, עם אותם אנשים. מה הפלא שקיבלנו את אותו אופורטוניזם פוליטי? זו היתה התוצאה המצופה, יגיד לכם כל מי שאי פעם חזר על ניסוי. רבע מהכנסת שרים, כמעט שליש שרים וסגני שרים? אני המום. עוד מעט תגידו לי שכל מה שפוליטיקאים כמו פואד מחפשים זה כיסא.

וזה לא, או לפחות לא רק, שהשוליים – הפוליטיים והחברתיים – בישראל מצטמצמים. זה שהמיינסטרים הישראלי אימץ לחיקו שתי התנהגויות, קונסיסטנטיות זו לזו: הדרה ובורות מרצון.  החושבים אחרת מגונים, מודרים מהשיח, מושתקים; אנשים רציניים, לימים שרים להגנת הסביבה, מציעים לשלול את אזרחותם, את חופש הביטוי בהצבעה שלהם. אחרים זוממים חוקים למניעת הפגנות של קבוצות שוליים בעיר הבירה המקומית, לקול מצהלות הציבור; אחרים עוד חושבים שיש צורך בשר לענייני מיעוטים – וניתן רק להניח שזה לא מיעוט עיוורי הצבעים עליו מדברים.

מנגד, המיינסטרים הישראלי לא רק שלא רוצה ללמוד, אלא שהוא גאה בבורותו, ומסרב ללמד. כך, מוסדות שלא מוכנים ללמד תכנים בסיסיים – ומערכת החינוך הישראלי ממילא לא מלמדת דבר מעל המינימום הנדרש כדי להיות סוג כלשהו של בן תרבות – מורשים לגדל דור חדש של בורים. אבל גם במערכת החינוך המיינסטרימית לא מוכנים ללמד את ערש התרבות המערבית, השאלה. דנטה? טולסטוי? קפקא? לא בבתי הספר שלנו, הילדים עוד עלולים לחשוב.

וזה מה שבאמת מקומם אותי. בכל העולם המערבי המיינסטרים שוקע בתוך העצלות של עצמו, חוסר הנכונות למחשבה עצמאית והעדריות. אבל רק אצלנו מגנים את אלה שמתעלים מעל לזה, ומדירים אותם מהשיח. רק עם הספר גאה בבורותו. והיא, בתורה, מכלה אותנו, ואנחנו, בהגדרה, לא לומדים.

מצד שני, מה אני יודע? אני רק ענק מלהג, שצובט לו את הלב לדעת שרוב קוראי הטקסט הזה לא ידעו לזהות את הרפרנס.

נצמד אל המשקפת, לא לחשוב is a post from: בלוגיקה

מה יש לעשות בירושלים? או, אני שמח ששאלתם.

ביום שישי (3.3), בין תשע בבוקר לשלוש אחר הצהריים, יתקיים יריד ברחבת הסינמטק בירושלים, שהכנסותיו קודש למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שהם מלאכים עלי אדמות ומצילי חיים של ממש, ותרומה להם היא תיקון עולם במלוא מובנו של המושג. ביריד, כך אומרים לי, אפשר יהיה לקנות כלי בית, חפצי נוי, פרטי אמנות, בגדי מעצבים, תכשיטים ואביזרי אפנה, יינות בוטיק ועוד, כולם נתרמו לצורך האירוע. תהיה גם הקרנת בכורה לסרט Sunshine Cleaning. ואני גם אהיה שם. מי שרוצים להגיע מהמרכז וצריכים הוראות כיוון לסינמטק, או אם רוצים לפגוש בי שם, אפשר ליצור קשר.

(רחבת סינמטק ירושלים, שישי 3.4, 9:00-15:00 – לדף האירוע בפייסבוק)

[...]

דיברנו כבר על קצת תרבות אלטנרטיבית, צעירה. מה יותר אלטרנטיבי מלתת לחבורה של יוצרים צעירים להתפרע עם שיריו של חתן פרס ישראל? השבוע ארגנה עמותת בית הסופר^[1] "פסטיבל זך", סדרת אירועים לרגל צאת כל כתביו של המשורר נתן זך. במוצאי שבת הזו (4.4) בשעה 20:30 בערב תקיים העמותה ערב נעילה בשם "צעירים מדברים זך" במועדון הקצה, שושן 4 ירושלים. יקריאו, יציגו ויעשו עוד כמה דברים מגניבים כמה וכמה יוצרים צעירים ומוכשרים, שיערבבו את שיריו של חתן פרס ישראל עם יצירותיהם המקוריות במה שמוגדר כ"ג’אם סשן של של מילים ומוסיקה". בין השאר, גם אני אקריא שם שיר של זך ושיר שלי. כניסה: 20 ש"ח. כולם מוזמנים – שוב, אם מישהו צריך הכוונה או רוצה לפגוש בי שם, אפשר ליצור קשר.

(צעירים מדברים זך, שבת 4.4 20:30, שושן 4 ירושלים, כניסה 20 ש"ח – לדף האירוע בפייסבוק).

מקומות שנמרוד נמצא בהם (בואו לירושלים) is a post from: בלוגיקה

1. גילוי נאות: אחותי הגדולה היא רכזת העמותה

כאשר אני רואה אישה רוקמת פרוכת, שוקדת בקפידה על כל תפר, אולי אף שבה וחוזרת על אותו התפר פעמים אינספור, אני תמה אם לא תתעצב אל לבה כאשר בני אדם יתבוננו במלאכתה שלא כראוי. כלומר, שמישהו יביט בפנינים שעל מעשה הרקמה, או שימצא איזה פגם במקום להתבונן ברקמה כולה[...]אין הרוקמת יכולה לרקום משמעות לתוך הבד, כי המשמעות מצויה אצל המתבונן^[1]

בסיסה של התרבות המערבית, הסיבה שהגענו לכל המקומות אליהם הגענו, הבסיס שממנו אנחנו יוצאים ושמאפשר חירויות הולכות וגדלות בעולם דינמי ומתפתח, היא השאלה. הפילוסופיה מרוכזת כולה סביב מושג השאלה, ופילוסוף שמצליח לכתוב ספר שלם מבלי להשתמש בסימן השאלה ולו פעם אחת חוטא לתפקידו העיקרי. כל שהוא מובן מאליו צריך לעמוד בחקירה; ומהחקירה הזו לעתים צומחות תובנות וחירויות שלא היו מתאפשרות אילולא ההטלה של מוסכמות בקלחת ביקורתית.

לפני כמה עשורים קצרים בלבד היה זה מקובל ומוסכם שאין נשים יכולות להצביע. הסופרג’יסטיות היו מהפכניות, קיצוניות, מסוכנות; במדינות מסוימות הן הושמו במעצר. לפני כמה עשורים קצרים בלבד היה זה בלתי-חוקי במדינות רבות להיות הומוסקסואל; מפורסם סיפורו של המתמטיקאי אלן טיורינג שעבר סירוס כימי והתאבד. הוא היה טוב מספיק כדי להיות גיבור מלחמה שקט, לפצח את קוד האניגמה, אולם אורחות חייו, שכיום נראים לכל בריטי ממוצע כמובנים מאליהם, נתפסו כסטיה נוראית. פוקו לא צדק, לא לגמרי, אבל הגדרתו של הנורמטיבי היא אכן משתנה ונזילה.

תרבות אלטרנטיבית, בראייה הזו, היא התרבות היחידה שיש. לא מפני שכותב שורות אלה מסרב להכיר בתרבות המיינסטרימית כראויה מספיק או כל דבר מתנשא כגון דא, אלא מפני שהתרבות המיינסטרימית מאופיה משמרת את הקיים: את התפישות, הרעיונות והאידאות החברתיות הקיימות. הטרגדיה היוונית הסתיימה תמיד בזיכוך, שאחריו אישרור של סדר העולם הישן. דווקא הפילוסופיה מרחיקת הלכת – כזכור, סוקראטס הוצא להורג מפני שיצא כנגד חלק מהמוסכמות בנות זמנו – הביאה להתקדמות התרבותית. בזמן שהטרגדיה איששה את קיומם של האלים, סוקראטס העמיד אותם בסימן שאלה. וגם הקומדיה, שלה תמיד היה הכוח לשנות לבבות. כפי שכתב אריסטופנס:

דמוסתנס: האם זהו אליל? האם אתה אכן חושב שיש אלים?
ניסיאס: אני יודע.
דמוסתנס: יודע! איך?
ניסיאס: אם האלים שונאים אותי, הרי בכל זאת הם אלים.
דמוסתנס: כן, מעבר לכל ספק^[2].

כשבריטניה נקרעה בין מלוכנים ומהפכנים, הלוויתן של הובס הצליח להרגיז את כולם – ולהניח את היסודות לדמוקרטיה שאנחנו מכירים היום, מתוך תמיכה במלוכנות דווקא.

מיצגי תרבות, שבעבר נחשבו מהפכניים, קיצוניים ובלתי ראויים, הוקעו בפומבי ונאסרו, הם היום מיינסטרים. קשה לתאר שהיום תפרוץ מהומה אילו יציג תיאטרון כלשהו את "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין. נהפוך הוא, כולנו עומדים ומריעים ל"ואלס עם בשיר"^[3]. התהליך הזה, של מיינסטרימיזציה של האלטרנטיבי, מתאפשר בזכות השאלות והתנועות שהתרבות האלטרנטיבית מייצגת ולעתים מובילה, שהולכת ומקבלת קול.

[...]

מעט הסבר על המשפט האחרון. דעות ועמדות ועקרונות הם משהו שאנשים מחזיקים בהם בשמחה. אבל פיתוי אסתטי יכול לגרום להם לפקפק בכל אלה, טוב בהרבה מכל טיעון לוגי. סרט, הצגה, שיר העשויים היטב יכולים לפתות את הבריות לשנות או לשקול מחדש את עמדותיהם יותר מכל משנה סדורה. זאת, מפני שהאנשים מונעים על ידי רגש לא פחות, וסביר שיותר, מאשר על ידי התבונה. שערו בנפשכם את אנטוניוס השייקספירי עולה על המדרגות וטוען בלהט כי ברוטוס טועה, ולא שאפתנות היא שהניעה את קיסר; הרי היה לו הקייס העובדתי והלוגי לטעון כן. הרומאים, יש להניח, היו מפנים לו את גבם. תחת זאת, העלה אותו שייקספיר על המדרגות ובפיו אירוניה מופלאה שהיא שירה של ממש; "אך ברוטוס אומר כי שאפתני היה הוא, וברוטוס הוא איש של כבוד". הטענה האסתטית, המכוונת היטב, משפיעה על הבטן.

יצירה תרבותית עשויה היטב מעוררת קונפליקט אצל הצופה, בין מוחו ללבו, בין הדברים שהוא מאמין בהם לדברים שהוא חש, בין המציאות כפי שהיא בראשה לבין המציאות האלטרנטיבית שחושיה קלטו כעת. נהוג לומר על יצירות כאלה שהן מעוררות מחשבה, אין זה נכון. הן מעוררות רגש.

[...]

התרבות המיינסטרימית מחזקת את הקיים; אין זה פלא: היא צמחה מתוכו. מי שפעם היה חתרן הוא היום מיינסטרים, מה שפעם היה מעורר מחלוקת הוא היום מובן מאליו, אין זה פלא שיוצרי התרבות הפופולרית, ואפילו המרדנים שבהם, כופרים בעיקר. קחו למשל את הסאטירה הטלוויזיונית. לכאורה היא נושכת, למעשה היא מצייתת לכללי המשחק וצומחת מתוכם. בפראפרזה על קירקגור, מה שיש לסאטירה הטלוויזיונית לומר על המציאות מאכזב לעתים כמו שלט שאתה רואה בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב: "כאן מגהצים". לו הבאת את בגדיך לגיהוץ, היית מתבדה; שכן השלט עצמו מוצג למכירה.

[...]

הקדשתי חלקים ניכרים ממרצי בשנים האחרונות לחיזוק ואישוש של התרבות האלטרנטיבית. מהמעורבות שלי ב"במה חדשה", דרך מעורבות במספר פרוייקטים נוספים וכלה בהליכה אחרי אמנים ויצירות שקראו תגר אמיתי על המובן מאליו. תכניות הריאליטי למיניהן, אותו מוצר סכריני המחזק את מדורת השבט ואת הנחות היסוד שלנו כחברה; שמאפשר לנו, כצופים, לראות את המאבקים בין טוב לרע ולנשום לרווחה כאשר הסדר מושב על כנו ושפרה לוקחת את המיליון; מאלה מובן שלא תצמח הישועה. אולם אלה נמכרים לנו מעל כל פינת רחוב; מוסיקה שהשפעתה החברתית היא כשל מוסיקת מעליות מושמעת לנו ללא הרף ברדיו; המוצרים התרבותיים שלנו הולכים ונעשים מטופשים ושטחיים. שיר ששמעתי בטעות ברדיו כלל בתוכו את המשפט "כל יום אני משקרת אותי מחדש". כלומר, ישבו מי שישבו, שמקצועם כתיבת שירים ומשחק בשפה, והשורה הזו היא שעלתה במוחם. ייתכן שמדובר באמירה מרחיקת לכת על השפה; לי זה נראה ונשמע יותר כעצלות. ממילא, כפי שנכתב בתחילה, המשמעות היא אצל המאזין.

יש קשר ישיר בין בין הפשטנות של התרבות הפופולרית בימינו, המייצרת מוצרי תרבות קלים לצריכה הדורשים רמת מעורבות נמוכה ומאששים את הקיים במקום לאתגר אותו ולעורר מחשבה (או רגש), לבין ההקצנה הישראלית, הליברמניזם שפשה בנו. אם ללקות רגע במחלת הפשטנות – שהרי אין האדם יכול שלא לשקף במקצת את החברה שהוא חי בה – בעולם של ריאליטי, אין תימה על כך שישראלים רבים רוצים להדיח את הערבים מהאי.

[...]

באין קמח אין תורה, והתרבות האלטרנטיבית לא יכולה לשרוד באין די אנשים לתמוך בה. גם מי שהתשוקה בוערת בו, גם מי שהאמירה שלה בעצמותיה והיא רק רוצה לצעוק אותה החוצה, גם אלו לא יוכלו לעשות וליצור באין קורת גג מעל לראשם. אנשים אלה נכונים לעשות מאמץ; לחלק את זמנם על פני פרויקטים רבים, לעבוד קשה, לעסוק מהצד בעיסוקים אחרים; הם מכירים במחיר שגובה מהם הבחירה באלטרנטיבה ונכונים לשלמו. באופן הולם, ככל שהם מצליחים יותר בתפקידם, כך יש להם קהל גדול יותר, כי בסופו של דבר, האמנות מחיה את הנפש ופותחת את הדעת, משיבה את סימן השאלה. על כן יש לעשות להצלחתה: הצלחתה של התרבות האלטרנטיבית והחשיבה המטילה בספק הייתה לאורך ההיסטוריה הצלחתו והצלתו של המין האנושי כולו; ויש לו, למין האנושי, במה להתגאות. החשיבה המטילה בספק היא שהביאה אותנו להתגבר על טבענו ורצונותינו ודחפינו ולפתח ציוויליזציה.

העשייה להצלחתה היא פשוטה: יש לצרוך אותה. גם אם איננו מסכימים עם כל הנאמר בה, גם אם לא הבנו, גם אם היא מטרידה אותנו, יש לצרוך אותה, ולהתמודד בכנות מול עצמנו, בתשוקה נואשת ומתוך כוונה כנה לשאול את עצמנו, ולחיות היטב גם בלא תשובה.

[...]

הפוסט הזה נולד כתשובה לתהייתו של דרור שניר, שהופתע שאני נהנה מציפורלה, וחלקים ממנו היו חלק מהפוסט הקודם ונערכו החוצה; על כן, ראוי לומר מילה על ההקשר. בעוד פראפרזה על קירקגור, "עקיצה טבעית" הוא מחזה מעודד כל כך מפני שהוא מבטא תעוזה גאונית וילדותיות של תשוקות יוצאות דופן^[4]. ציפורלה יוצרים תרבות אלטרנטיבית המעמידה את החברה כולה, על מרבית מוסכמותיה, בסימן שאלה מטריד. במילים אחרות, זו ציפור נדירה מאוד בשמי התרבות הישראלית, ויש לשמור עליה מכל משמר.

רקמה עדינה is a post from: בלוגיקה

1. ס. קירקגור, יומנים
2. אריסטופנס, האבירים
3. וגם על כך יש לתהות, ואולי להעמיד זאת בסימן שאלה
4. חידה: על איזה מחזה פרי עטו של מחזאי דני נאמר משפט זה במקור?