בזמן האחרון אני נתקל בלא מעט בני נוער, בין אם באופן וירטואלי – בבלוגים, פורומים וב"במה חדשה" ובין אם פנים אל פנים. ולעניין אחד אי אפשר שלא לשים לב – אין כמעט כל הבדל בין השפה המדוברת של בני הנוער הללו לבין השפה הכתובה שלהם, למעט העובדה שכאשר הם מדברים, אין להם שגיאות כתיב.
השפה הולכת ונעשית שטוחה, כמעט נעלמת; ביטויים וניבים נעלמים לבלי שוב, ואת מקומם תופסים עגה ושימוש לקוי בסימני פיסוק. ילדים שנולדו בארץ וגדלו בארץ והתחנכו בארץ מתחילים פועל בגוף ראשון יחיד בזמן עתיד באות י’ או מוסיפים ה’ בסוף של פועל בזמן עבר בגוף שני יחיד. אוצר המילים שלהם שחוק, אפסי כמעט; לעברית המודרנית, לעומת השפות האירופאיות, מעולם לא היה הרבה להציע בתחום של אוצר מילים עשיר מאוד, השחיקה הזו הופכת בולטת במיוחד על רקע זה.

ההשפעה על התרבות הישראלית ניכרת לעין, וישנו קשר ברור בין ההידרדרות המוסרית של הנוער הישראלי לבין היכרותו של נוער זה את השפה העברית. שפה עשירה היא תנאי יסוד לתפישה של רעיונות מופשטים, כי השפה היא גם כלי מחשבתי. רעיונות מוסריים הם רעיונות מופשטים מעיקרם. אם יידרשו חלק מהנערים לחזור על התורה המוסרית של אריסטו, למשל, במילותיהם שלהם, לא יוכלו לעשות כן בצורה מדויקת – אין להם הכלים המתאימים.
בדרך, היכולת לקומוניקציה בסיסית הולכת ונשחקת. על פורום מק-איט, למשל, השתלטה חבורת בני תשחורת יצירתית ותוססת, שהודעותיהם בפורום, על פי רוב, פשוט אינן בהירות דיין כדי לענות להן. הקריאה דורשת מאמץ לא סביר, השיח הופך להיות מייגע. במידה שתקשורת היא הבסיס לחיים בחברה, היכולת לחיים חברתיים בישראל הולכת ופוחתת.
הדיבור הופך להיות רצוף סופרלטיבים ואלה מאבדים ממשמעותם ככל שהשימוש בהם הופך להיות יום יומי. "מהמם" הוא מה שמכה בהלם, "מקסים" מצביע על דבר מה בעל כוח מגי, "מדהים" הוא מה שמביא להשתוממות ותדהמה; אם לשפוט על פי השפה השגורה בפיהם של בני הנוער שלנו, הם משתוממים והמומים ברוב שעות הערות שלהם. יותר ויותר קשה לתאר דבר מה שהוא באמת עוצר נשימה, מרהיב, ספקטקולרי. נדמה לי שבני הנוער של ימינו יתנו לזוהר הצפוני את אותו הסופרלטיב שהם יתנו לחולצה של בת הכתה. בדרך, המילה עוברת הזניה ושחיקת ערך, והופכת להיות צליל נעדר משמעות, כמו ה"כאילו" המפורסם, מעין ממלא מקום, אפס לשוני. לא רק הסופרלטיבים עוברים תהליך כזה, אלא כמעט כל המילים כולן, בראיה קיצונית, הופכות לנטולות זהות. הטשטוש בין זכר ונקבה, שגיאות הכתיב, הטשטוש ההולך וגדל בין דקויות של הבדלים בין מילה למילה (בין אם הבדלי משלב או הבדלי דנוטציה, קרי הבדלי משמעות של ממש, כמו למשל ההבדל בין "גדול" ו"ענק") – כל אלה מרוקנים את המילה מזהותה והופכים אותה ליצור אמורפי, חסר פשר, בעל דנוטציה משתנה ולא מוגדרת. אני לא מדבר רק על התקת משמעות, כמו שעבר הביטוי "חבל על הזמן", למשל. אני מדבר על אותו התהליך שעברו מושגים דתיים בעידן החילון כפי שמתאר אותו בלומנברג – תהליך של הפשטה ממשמעות, מהות ותוכן, ריקון מוחלט מכל זהות עד להתפוררות והיעלמות מוחלטת. יותר ויותר מילים, ביטויים וניבים נופלים קרבן לתהליך הזה, שבסופו הם נעלמים מהשפה לבלי שוב. כמה בני נוער ידעו לשלב את הניב "ברחל בתך הקטנה" במשפט? מתי בפעם האחרונה שמענו בן נוער משתמש בצורת השלילה הנכונה בזמן הווה ואומר "אינני"?
הרזון של השפה מנציח ומגביר את עצמו. בהיעדרן של מילים מתאימות, תרגומים של יצירות מופת הופכים שטוחים גם הם, והסיפורים, הסרטים והמחזות מאבדים מזוהרם, מאותו ניצוץ של גאונות. כשבני הנוער של ימינו יידרשו לתרגם את קיטס, התוצר עלול להיות מאוד לא משביע רצון. בלי יצירות המופת הללו ככאלה, השפה תלך ותרזה ואתה היכולת לתפוש ולהביע רגשות, רעיונות ומחשבות באמצעות השפה המופשטת והאמורפית.

ב"במה חדשה" ניתן להתקל בתופעה הזו בכל יום. הדימויים יוצאים מהשיח כמעט לחלוטין, ואת מקומם תופסים הדגשות וסימני פיסוק קלוקלים. כשיוצרת מסוימת, שאת יצירותיה ערכתי אמש, ניסתה להדגיש שהדוברת בסיפור שלה עדיין אוהבת את החבר שלה לשעבר, אהבה עזה ואמיצה, היא לא פנתה למטאפורות, דימויים או תארים. תחת זאת, היא כתבה "אני עדיין אוהבת אותו" בפונט גדול ומודגש, מלווה במספר סימני קריאה. זו המחשה נפלאה לכל התופעות שדובר בהן כאן. השתלטותה של שפת הדיבור על שפת הכתיבה – הדגשות, אינטונציה וטון הם כלים מובהקים של שפת הדיבור; אי היכולת לעשות שימוש בדימויים, שמעידה על שחיקת אוצר המילים ואתו גם היכולת לתפוש ולהביע רעיונות מורכבים; השימוש הקלוקל בסימני קריאה מציין את ההתפרקות של סימני השפה ממשמעותם. בחלק מהבלוגים סימן השאלה קיבל צורה חדשה כסימן קריאה "מחוזק" – האנרכיה מונעת מהשפה להשיג את מטרתה הבסיסית ביותר – היותה מערכת סימנים מוסכמים ליצירת תקשורת בין בני אדם.
היכולת הביקורתית של מי שאוצר המילים שלו מסתכם ב"מדהים" מול "עלוב" נמוכה וחסרת דרך אמצעית, היכולת לבצע שיקול מורכב של מצבים אבסטרקטיים נמוכה אף היא, הרגישות לדקויות, הרגישות לתקשורת. אני כבר לא מדבר על היכולת לבנות טיעון חף מכשלים לוגיים (לרוב אד-מסריקורדיאם או אד-הומינם, אצל אלה) או לכתוב שיר – אלה יהיו שימושי שפה מתקדמים – אני מדבר על תקשורת יומיומית, דואר אלקטרוני, הודעה בפורום – שימושי השפה הבסיסיים ביותר. שיחה ארוכה היא עבודה, קריאה ארוכה היא עונש וכישורי התקשורת הולכים וקטנים.
אל גור, שהיה בעברו דיבייטור, אמר פעם "כשהעובדות לצדך, טען את העובדות. כשהחוק לצדך, טען את החוק. כשאף אחד מהם לא לצדך – זעק". כדי להביע את עצמם, יותר ויותר ישראלים מוצאים שאין להם את הכלים המתאימים – ואת הצעקות ניתן לשמוע כמעט בכל מרחב ציבורי.
אין לי פתרון. אין לי הצעה מעשית ואני לא לגמרי בטוח שהתהליך ניתן לעצירה, לא כל שכן הפיך. אני יכול רק להצר על כך, באמת ובתמים. בעידן "הדוגמניות", נדמה לי שהאנורקסיה החריפה מכל תקפה את השפה העברית.

רזה is a post from: בלוגיקה

אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת נפש נוראית. כחמישית ממקרי האנורקסיה מסתיימים במוות או נזק בלתי הפיך. זו מחלה שמלווית בשקרים, הסתרה וריחוק, ולכן גם בהמון המון בדידות. אף אחד לא יכול באמת להתקרב לחולה, כי ברגע שמישהו יהיה קרוב מדי, הוא יתחיל לחשוד. התחושה המתלווה דומה מאד, להבנתי, היא שאף אחד לא יכול להבין את החולה. כל דיון על אנורקסיה נרבוזה וגרורתיה חייב לצאת מנקודת ההנחה הזו, שהבסיס שלה הוא שמדובר בהפרעה נפשית. לא בחירה, לא הלך רוח, לא טעות – מחלת נפש.

לכותב שורות אלה יצא להתקל בהפרעה הזו פעמיים, באופן אישי. זה לא הופך אותי לסמכות בנושא, בשום צורה, ואין לראות בכתוב כאן שום דבר מעבר לדעתי האישית. בפעם הראשונה עשיתי את הטעות הטבעית – ניסיתי לשכנע, לדבר, אפילו כעסתי לפעמים. לקח לי די הרבה זמן להבין שזה חסר טעם. כמו שאי אפשר לומר למי שסובל מדכאון שיתעודד, כמו שלא ניתן לשכנע בהיגיון את הסובל מתסביך רדיפה שאין אחריו אף אחד – כמעט כמו שאי אפשר לשכנע מרכיב משקפיים שהוא רואה 6/6.
לאחרונה קבוצה אנונימית פתחה עצומה (עילגת למדי) להסרת בלוגי פרו-אנה מישראבלוג, וישראבלוג הגיבו. הבלאגן הנוכחי (דרך שושנה פורבס) הזכיר לי משפט שאמרה לי המורה שלי בכיתה י’: "אתה מקדים את זמנך, בחמש דקות". כתבתי על הנושא הזה בדיוק בדצמבר. אם לצטט את עצמי, כתבתי אז:

קשה לי לחשוב על טענה עניינית לשאלה מדוע שלא לחסום אתרי פרו-אנה. למעשה, למעט ה-Truism האינטרנטי הנפוץ, ש”אינטרנט לא מצנזרים”, נורא מסובך לחשוב על אחד. למעט זה המובן מאליו – המדינה לא יכולה להחליף מעורבות הורית בריאה.

המילים האלה רלוונטיות גם היום. מחיקת הבלוגים האלה לא תפתור את האנורקסיה של אף אחת. ובשיא הרצינות, הטענה שבלוג יכול לגרום להפרעה נפשית אצל הקוראים אותו היא מגוחכת לחלוטין. יותר מזה, מחיקת הבלוגים הללו לא תשרת כל מטרה – הרי יש אתרי פרו-אנה ופרו-מיה רבים מספור, ורובם הגדול לא נמצא בישראבלוג. המקצועיים והבעייתיים שבהם לא נמצאים בישראבלוג.
מה שמחיקת הבלוגים תעשה היא דה-לגיטימציה ציבורית לאנשים חולים. מחלות נפש אוהבות דחיה, הן ניזונות מבדידות. זו תופעה חדשה, בה הסובלות מהפרעות אכילה יכולות לדבר על זה. זה אמצעי תקשורת. זה אמצעי דרכו ההורים והחברים של הבנות האלה, כמו גם של קוראותיהן, יכולים להגיע אליהן. זו דרך תקשורת אל האנורקסיה, סוף סוף. אפשר אםילו לטעון שמי שכותבת על זה, גם אם בביטחון גמור, מבינה באיזשהו מקום שמה שהיא עושה הוא לא תקין. ויותר מזה – כשמדברים על משהו, יותר קל לדבר עליו אחר כך עם אנשים נוספים. התועלת של הבלוגים האלה גדולה לאין שיעור מהתועלת של מחיקתם (שלא קיימת).
העצומה הזו מנגנת לנו על הרגש. כולנו מפחדים מאנורקסיה. כולנו לא רוצים שהילדים שלנו יפתחו את המחלה. למעשה, העצומה מנגנת על אותו המיתר בדיוק שעליו מנגנת הצעת חוק 892. מה ההבדל בין צנזור של בלוגי פרו-אנה לבין צנזור פורנו, למען עתיד ילדינו? שתי ההצעות רוצות לכפות מוסרנות חסרת ביסוס עובדתי על חופש הביטוי האינטרנטי.
מי שחותם על העצומה הזו משתיק נערות חולות, דוחף אותן חזרה לחיק ההסתרה, הבדידות והפחד, נותן ידו לצנזור האינטרנט, מונע מידע חשוב מקרוביהן של הנערות החולות וקוראותיהן ומסב לנערות האלה, למשפחתן, לאינטרנט הישראלי כולו, נזק עצום. לנענע10 אני רק יכול להגיד יישר כוח על העמידה האיתנה.

ושוב על אנה, מיה וקצת על 892. is a post from: בלוגיקה