עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.

מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג’ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.^[1]

הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.

וזה נכון. An Education הוא סרט כתוב היטב, רווי שיחות שנונות, תוססות ואלגנטיות. הבימוי של הדנית לון שרפיג הוא טוב, גם אם נוטה מעט לכיוון הבנאלי. המשחק – בייחוד של קארי מליגן (ראיתם אותה ב"גאווה ודעה קדומה" מ-2005 בתור קיטי בנט, וגם ב-Dr. Who, עונה 3 פרק 10 בתור סאלי ספארו) בתפקיד הראשי – מרנין. כל אלה הן סיבות טובות דיין ללכת לראות סרט; אם אתם מקבלים את דעתי וטעמי האישי, אבל בכך לא מסתכמים הדברים.

העלילה, המתרחשת בראשית שנות ה-60, מציגה בפנינו את ג’ני מילר, תלמידת תיכון מאחד הפרברים בלונדון בשנתה האחרונה, שמנסה להשיג ממוצע ציונים גבוה דיו כדי להתקבל לאוניברסיטת אוקספורד, מטרה שאביה, ג’ק, דוחף אליה באגרסיביות. כבר ב"נאמנות גבוהה" מביע הורנבי בוז עמוק כלפי החיים בפרברי לונדון – הוא מתאר באופן נלעג כיצד כל הפרברים הללו נראים אותו הדבר, וכל המשפחות בהן, ממעמד בינוני, דומות ומשעממות. גם הפעם לא נחסכת הביקורת הזו: ג’ק מילר מוצג לעתים קרובות כנלעג ומגוחך, אדם שמתחפר בנוחותו שלו, וחש בה לא בנוח. האם, מרג’ורי, בעיקר שותקת, אולם תסכולה מאורח החיים הזה, והשעמום שהיא חשה, בולטים היטב.

באחד הימים פוגשת ג’ני במקרה בדיוויד גולדמן^[2], המבוגר ממנה בהרבה. דיוויד פותח בפניה עולם חדש ומלא בכל הדברים שהיא אוהבת: הוא לוקח אותה לקונצרטים, לארוחות מפוארות וכיו"ב. ג’ני נקרעת בין לימודיה ואוקספורד הממתינה ברקע לבין החיים שדיוויד מציע לה.

אכן, עלילה בנאלית להחריד. הורנבי לא התאפק, ואפילו שם את הביקורת הזו בפיה של ג’ני, שלקראת סוף הסרט מטיחה באביה "נערות צעירות מתאהבות בגברים מבוגרים כל הזמן". אבל בנאלית ככל שתהיה, הפרוורסיה (אחת מני רבות בסרט) שמערכת יחסים כזו מייצגת נותרה מרתקת כשהייתה, מאז "לוליטה" ועד היום. תיאור מערכת היחסים הזו עשוי היטב, ומצליח לחמוק מהתבנית הבנאלית באורח מרשים למדי – אם כי, כמובן, סיפור המסגרת נותר על כנו.

[...]

הדמויות והדיאלוגים הם שמצילים את הסרט מבנאליות יתירה, והופכים אותו מעוד דרמה רומנטית סוחטת דמעות לסרט בעל אמירה עמוקה על החברה הבריטית, ואולי אף יותר מזה. לי, הסרט הזה נקרא כמניפסט אנטי אקזיסטנציאליסטי, ביקורת קהילתנית מהשורה הראשונה, ובשורות הקרובות אנסה להסביר מדוע. שימו לב – הניתוח עשוי להכיל ספוילרים, אם כי אשתדל להמנע מהם. אם אתם מתכוונים לצפות בסרט (וכדאי), אולי עדיף שתסיימו את הקריאה עכשיו, ותשובו לכאן אחר כך.

דיוויד גולדמן הוא המפתה האקזיסטצניאליסטי המושלם. הוא משכנע, לפרקים, אפילו את הצופים באמיתות כוונותיו. על אף הפערים הרבים בינו ובין ג’ני – השנים, השיוך הדתי והמעמד – הוא מושך אותה אליו בקלות ובמהירות, מראה לה עולם עליו היא חלמה ומעודד אותה – במרומז, ככל מפתה טוב – למצוא, בפראפרזה על קירקגור, את אותה אמת שתהיה אמת עבורה, לנטוש את תכתיבי החברה מסביבה ואת המקובל והנכון בעולמה. הוא מציב בפניה את הקיום האותנטי – במקרה שלו, וזה כבר הכי אקזיסטנציאליסטי שאפשר, קיום חובב אמנות ומעודן – כניצב מעל למוסריות הפוריטנית, הקאנטיאנית כמעט, של המבוגרים בעולמה, מוסריות שלתוכה גדלה והתחנכה. לא אחת הזכירו לי שיטותיו לאורך הסרט את אותו המפתה הרומנטי של קירקגור מהספר "מיומנו של מפתה". גם הוריה של ג’ני נופלים בקסמיו.

ג’ני, מצדה, מתפתה בקלות, קוראת דרור לנפשה ומוצאת בעצמה את אותה האמת. היא הופכת להיות, לקראת אמצע וסוף הסרט, נושאת הלפיד האקזיסטנציאליסטי בעצמה. את מה שדיוויד מרמז, היא אומרת בקול רם וצלול. טיעוניה נראים כמוחצים את המבוגרים שסביבה – מורתה, מנהלת בית הספר, הוריה, חברותיה, כולם נותרים חסרי תשובות לטענותיה הסדורות כנגד סדר העולם שהם שבויים בו. הם נפגעים ממנה, אבל נראים חסרי קשר למציאות. למשל, [ספוילר] בזמן שג’ני שוטחת משנה סדורה כנגד ההסללה החברתית והשעמום שבא עמה, עסוקה מנהלת בית הספר שלה בתומתה של ג’ני, עיסוק אנאכרוניסטי. כשהיא שומעת על התפתחות משמעותית במערכת היחסים, כל שמעניין אותה הוא שדיוויד יהודי. "את יודעת שהם הרגו את ישו?" היא שואלת בטון מנצח (שמוביל, אגב, לאחד הדיאלוגים השנונים בסרט) [/ספוילר].

דיוויד הוא האסתטיקן המושלם, החי בשביל הנאות הרגע ומחפש את העונג המיידי בכל אשר יפנה. כאשר ג’ני מתחילה לשאת מניפסטים נלהבים כנגד השעמום ומדברת על העניין והצבע בחייה מאז שפגשה בו, היא מייצגת במובהק עמדה אקזיסטנציאליסטית אסתטית, שאינה נבדלת בהרבה מזו שנושא האסתטיקן של קירקגור בתחילת "מחזור הזריעה"^[3]:

בני אדם מנוסים סבורים כי יציאה מנקודת הנחה יסודית הנה הגיונית ביותר; אני נכנע להם ויוצא מנקודת ההנחה שכל בני האדם משעממים. או אולי יימצא מישהו, משעמם דיו כדי לסתור אותי בעניין זה? [...] מאחר והשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. [...] אך מדוע התעכבה נפילת רומא? הכול בזכות לחם ושעשועים.^[4]

[ספוילר] כמובן, היות ודיוויד הוא האסתטיקן המושלם, הרי שגם הוא, בסופו של דבר, משתעמם. כשעליו להתמודד עם הקושי שמערכת היחסים שלו יצרה, משלל סיבות, הוא מבכר לברוח. הדרישה לעונג מיידי בכל זמן מביאה את ההחלטה לכדי כך. [/ספוילר]

[...]

[ספוילר גדול. לא לקרוא אם אתם מתכננים לראות]

אם כן, מדוע אני טוען שמדובר במניפסט אנטי-אקזיסטנציאליסטי? בגלל הסוף, כמובן. הסוף, בו דיוויד נוטש ומותיר את ג’ני מבולבלת לא רק באשר לוויתורים שעשתה ולמערכת היחסים שנגמרה, אלא בקשר לעצם הגדרתה העצמית. רק בסוף אנחנו מגלים שהסרט נעשה כטרגדיה: שיבוש, זיכוך, והשבת הסדר על כנו. השיבוש מתחיל במקום שבו ג’ני מתחילה את התיקון הקיומי המפורסם, בו היא מחפשת ומוצאת – כך נראה – את אותה אמת שתהיה אמת עבורה. השבת הסדר על כנו מתבצעת דווקא כשהיא מוותרת על התיקון הזה – ויתור מלא ומוחלט, שבו היא מוחקת מחייה את כל זכרונותיה מדיוויד – וחוזרת לתלם.

הורנבי נותן להגות הקיומית טעימה מהתרופה שלה עצמה. הוא משתמש בפיתוי, אנקדוטליות, אמנות, ליריות ואירוניה – כלי הנשק המובהקים של ההגות האקזיסטנציאלית – ומפנה אותם כנגדה, בשמה של הקהילה שהראיה האנטי-מוסרית^[5], הבסיסית כל כך להגות הקיומית באשר היא רואה את בני האדם כפרודות בודדות שלכל אחת מהן קיום אותנטי משלה, מסכנת. התפישה הקהילתנית – שהאדם לא יכול להגדיר עצמו בנפרד, שאין לו קיום אותנטי אלא כחלק מחברה המשחק לפי כלליה – היא שיוצאת וידה על העליונה בסוף. קאנט מנצח את ניטשה. והורנבי מצליח לעשות זאת דווקא באמצעות הצגה כמעט מושלמת של האקזיסטנציאליזם, ותוך הצבעה חוזרת ונשנית על הגיחוך הקיים באותה הקהילה עליה הוא מנסה להגן. ומעמדת החולשה הזו, הוא מפורר את הבסיס של ההגות הקיומית דק דק, ומשמש מעין מפתה מוסרי-קהילתני. והוא מצליח לעשות זאת בלי להיראות כמטיף.

[/ספוילר גדול]

[...]

ואת העמדה הזו, גם אם אני לחלוטין לא מסכים איתה, אני יכול רק לכבד, ואפילו להעריך, בדיוק באותה המידה שהורנבי מכבד ומעריך את העמדה אותה הוא תוקף. וזו הסיבה שהסרט מוסיף להתנגן לי בראש הרבה לאחר הצפיה בו.

(לחנך את ג’ני, מוקרן כל יום השבוע בסינמטק ירושלים, ואני מניח שבעוד מקומות).

בקשה מנהלתית: אנא, סמנו היטב ספוילרים בתגובות. תנו לאנשים ליהנות מהסרט.

הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע is a post from: בלוגיקה

1. ביקורת בוסרית-משהו על ספריו של הורנבי כתבתי פעם למגזין במה
2. פיטר סארסגארד – ראיתם אותו בתור ראול ב"האיש במסיכת הברזל"
3. יא אלעד, איפה הפוסטורח שלי?
4. או-או, כרך ראשון, תר’ מרים איתן
5. מוסר במובנו הקאנטיאני, כמובן

הערה: הטקסט הזה נכתב כיממה לאחר הרצח הנתעב במועדון הלהט"ב. התלבטתי רבות אם ואיך להעלות אותו, והחלטתי לשים אותו כמו שהוא. הוספתי רק את הכותרת.

אם אני אשמע או אקרא עוד בן אדם אחד שמנסה להטיף לי עכשיו להזהר מ"שנאת חינם" או ש"עכשיו הזמן לאהבה" אני עלול להפוך להיות אלים. שנאת חינם, מושג יהודי-ניו-אייג’י מפגר שכל מיני אנשים עם סטיקרים של "חייך, החיים יפים" על האוטו מזדרזים לשלוף כל פעם שמישהו מסביבם מעז להביע עמדה אמיתית. שבו, מנוולים, שבו על הגדר שלכם, תהיו בסדר עם כולם, אל תגידו שום דבר משמעותי אף פעם; מלאו את חייכם הריקים בססמאות ריקות יותר ותגידו לעצמכם שזו אידאולוגיה, מעורבות, מה לא; בסוף גם הגדר לא תוכל לשאת את משקלה של החשיבות העצמית הנפוחה שלכם, והיא תקרוס.

דור שלא ידע את עצמו. מוסיפים את המילה "חינם" למושג מטאפיסי כמו "שנאה" ופתאום כולנו אחים, אחדות מזויפת ומעורת בחילה בצרור מנשק אוטומטי. מאחורי התביעה המטונפת הזו, להמנע עכשיו מ"שנאת חינם", עומדת דרישה חד משמעית של אלה שחובי סטאר ממלא את שיחות הסלון שלהם, דרישה מאנשים מעורבים לכבות את הרגש, להקהות את הכעס, להתעלם ממה שקורה. לבוא להצטרף עליהם על הגדר. להחליף תמונת פרופיל ולהקדיש איזה שורת סטטוס, לצקצק בלשון ולהגיד כמה שזה נורא, והם רק ילדים ורק בתחילת הדרך, אבל לסרב בכל תוקף להרגיש משהו אמיתי. משהו שלא נראה כאילו הוא יצא מאיזה סרט של הולמרק. הדור הזה הוא דור חושב, אבל הוא לא דור מרגיש. הבטן שלו עשויה מהפלקאטים שהוא צורך בטלוויזיה והפלקאטים שהוא אוכל והפלקאטים שהוא מעריץ. נורא, נורא, זה רק ילדים! לאיזה מספר מסמסים כדי לתפוס את הרוצח?

פגשתי פעם בחור בן 18 שגדל בארה"ב. התזונה שלו הורכבה מפלסטיק במקדונלד’ס ופלסטיק בקנטאקי פרייד צ’יקן. ישבנו עם אחותו הגדולה, שחיה בארץ, במסעדה יפנית בינונית. הוא עיווה את פניו אל נוכח כל מנה: זה חריף מדי, זה מתוק מדי, זה מלוח מדי, זה לח מדי. כיוון שלא אכל כלום, אחרי האוכל לקחתי אותו לאיוו, ההמבורגריה הירושלמית המוצלחת. רבע קילו של בשר איכותי עלה על האש בשבילו, נצלה היטב מכל הצדדים. על הלחמניה הניחו לו ירקות טריים: עגבניה, מלפפון חמוץ, חסה. קצת בצל מטוגן. רוטב צ’ימיצ’ורי, צ’ילי מתוק ומיונז-שום. נתן ביס אחד והעווה את פניו. הטעמים, הוא ניסה להסביר, חזקים מדי, והעגבניה רטובה. אז נפל לי האסימון: הילד התרגל לאכול פלסטיק, וכל מה שאין לו את חדוות הטעמים של ארוחה למיקרוגל דוקר את סף הטעם שלו. הילד משותק בבלוטות הטעם. גם אנחנו. ריגוש זה ריאליטי. נקיטת עמדה זה סמס. אמירה פוליטית זו שנאת חינם. ומה עם הערבים האלה, הא? עוד לא למדו לא לעשות רעש?

לכו כולכם לקיבינימאט, עם הזיוף הזה שלכם שאתם נאחזים בו בכל מחיר, רק לא להרגיש, רק לא להרגיש. רק לא לפתוח את הלב והאזניים, לחיות באשליה של כולנו אחים, לא לצאת בחום הזה להפגנה, להתלונן על הפקקים בצומת הכפר הירוק, למלא את הזמן חסר המשמעות באמירות חסרות משמעות ויחסים חסרי משמעות ובידור חסר משמעות. אתם התגשמותו המופלאה של החלום הניהיליסטי. אין בכם כלום, ואתם מדושני עונג. איך אפילו מטבע אחת אין בכד, ובכל זאת הוא מרעיש? "אוהב את החיים", כתבתם בפרופיל הקולקטיבי, הזהה שלכם בפייסבוק או בג’יידייט.

כתבתי את המילים האלה פעם:

בית המשפט העליון מציץ מימיני
דרך חרכי ירי
משמאלי תחנת משטרה
מלפני בית קברות ארמני
מאחורי תיירים גרמנים.
ואני, שנדרתי לא לשבת על הגדר,
הולך על החומה.

ואתם? לא נדרתם כלום ואינכם חייבים מאום לאיש. אתם יודעים לומר מה רע. בזה אתם מומחים, בטטות כורסא שכמוכם, בלשבת מול המסך ולומר מה צריך לקרות. איך אתם הייתם עושים טוב יותר. מהכורסא אתם קמים רק כדי להשתין, ואם היה לגיטימי להסתובב עם חיתול, הייתם מוותרים גם על זה.
תחסכו ממני את החיוכים מלאי שביעות הרצון העצמית שלכם, את האמירה הציניקנית "די, עכשיו זה לא הזמן לשנאת חינם" ו"עדיין לא יודעים מי זה הרוצח" ו"תשמע, גם לדתיים יש רגשות, ואני בכלל חושב שמצעד גאווה זה טוב יפה, אבל למה לנופף להם את זה בפרצוף?". אני מתרגם אתכם. אני יודע מה אתם באמת אומרים. אתם אומרים "די, בואו שבו איתנו על הגדר, נחמד ונעים פה ויש לנו מקום".

הכול עובר לידכם, ואתם עסוקים בלהכין פאנקייק. ואתם לא מפריעים לי בכלל. תמשיכו לשבת על הגדר שלכם עד שהיא תשאיר לכם סימנים על התחת. רק אל תשכחו: הסיבה שלא טווחים עליכם על הגדר הזו היא האנשים האלה שאתם בזים להם ויורים בהם את ה"שנאת חינם" ושאר הבולשיט הניו-אייג’יסטי שלכם. האנשים שאכפת להם, שקמים ועושים מעשה, שדואגים – בלי לבקש מכם לקום מהכורסא – שאף אחד לא יפריע לכם על הגדר הזו. אז שבו על הגדר, אבל עשו את זה בשקט. תפסיקו לדרוש ממני להקהות את הרגש שלי כמוכם, לחיות את חיי הניילון הנצמד שלכם, תפסיקו להשתמש בססמאות הריקות שלכם והביטויים חסרי המשמעות שלכם עליי. אני רוצה לשנוא, לאהוב, להרגיש, לכעוס, לשמוח, לצחוק, לבכות – אני רוצה לטעום את הטעמים האמיתיים, החזקים. אם טוב לכם בפלסטיק, תיהנו. אם הצ’ילי שלי חריף לכם, אל תאכלו. אני אוהב חריף, ואף אחד לא יאמר לי לא לאכול אותו עם עוד איזו ססמה חסרת משמעות. כל פעם שאני צוחק, יש לזה יותר משמעות ממה שהייתה לכם אי פעם. כל פעם שאני כועס אני יותר אנושי ממה שאי פעם תהיו. לעולם לא אהיה אחד מכם. נדרתי את זה לפני שנים. ועכשיו אני כועס ושונא, ואף אחד בעולם לא יגיד לי שזה לא בסדר, ואף אחד לא יגיד לי שהשנאה הזו באה בחינם. היא באה בדמם של שני בני אדם בתחילת חייהם. כשאתם מדברים על "שנאת חינם" ומבקשים ממני לשתוק ולהפוך משותק, אני קורא משמעות חדשה ומזעזעת אצל פלאת’:

והנה אתה בא, עם כוס תה
מעוטרת אדים.
קילוח הדם הוא שירה,
אין לעצור אותו.

אתה מושיט לי שני ילדים, שני ורדים.^[1]

שתי הערות מנהלתיות: דובי הגיב – ובעוצמה – לפוסט על מערכת המשפט והדמוקרטיה. תגובתי בוא תבוא.
שנית, טקסט נוסף שלי עלה לישרא-לפט, גם הוא בעקבות הרצח. דיון מעניין מתפתח בתחתיתו.

חור שחור המאיים לבלוע אותי בריקנותו is a post from: בלוגיקה

1. Sylvia Plath, Kindness, תרגום שלי