אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם^[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.

כך גם אותו אדם שומר מצוות, הסבור שבשל העובדה שהוא קיבל על עצמו מצוות מסוימות, הרי שעל אחרים לקבלן גם – לפחות במידה בה הוא לא ייאלץ לסבול בשל בחירתו. לכאורה, הוא מדבר על זכויות, אולם זה ציפוי דק לטיעון בדבר זכויות-היתר שלו, תחושתו הפנימית לפיה בחירתו האמונית האישית צריכה להיות בחירתם של כולם סביבו.

בערב יום הכיפורים האחרון כתב חברי אלחנן מילר, שלצד היותו אדם משכיל, צמא ידע ונבון בצורה בלתי רגילה הוא גם חובש כיפה, על חיבוטיו וחשבון הנפש שלו לנוכח המתח ההלכתי שבין ישראל לעמים, לנוכח טקסטים דוגמת "שלא עשנו כגויי הארצות" ו"כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". בין השאר, אלחנן כותב בכנות כך:

תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה’ דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.

אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?

נדמה לי שיהיה מדויק לומר שגישתו של אלחנן תהיה לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד הדתי והחרדי בישראל. עסקניו של מגזר זה עושים יומם ולילה כדי לחייב גם את אלה שמסרבים לקבל עליהם עול מצוות לשאת בחלקים ממנו. זה בכל מקום – מהזזת השעון המסורתית טרם יום כיפור כגי לקצר את הצום, עבור בהשחתת שלטי חוצות ועד לדרישה שנשות ישראל תשבנה במושב האחורי באוטובוס והצתת חנויות המעזות למכור מיני תשמישים אלקטרוניים. לא קשה לראות שדווקא הגישה המתייחסת למצוות כאל אחריות, נטל שנישא מבחירה (של האל ביהודים ושל היהודים במצוות אלוהיהם) מעניקה מקום גדול יותר לאמונה היחידנית, שבה הפרט עובד את אלוהיו בעצמו וכשלעצמו. אם כן, אשריך, אלחנן, שיכול אתה לומר "נקי הנני". אתה יחיד סגולה.

[...]

התבשרנו היום כי כמה מטורללים הנודעים בשם "השדולה לערכי היהדות" יצאו ביוזמה חדשה ומרנינה: לבקש מבעלי עסקים בצפת המעסיקים – לא עלינו – ישמעאלים, לדרוש מעובדיהם לחתום על הצהרה לפיה הם מתחייבים לקיים את אותה תועבה המכונה "שבע מצוות בני נח", ולחתום שבאם לא יעמדו בהתחייבותם זו יפוטרו ללא פיצויים.
נוסח התצהיר כפי שהוא מובא בנרג’ מחליא:

אני הח"מ מר _____
מאשר שאני מתחייב לקיים את שבע מיצוות בני נח, כפי שיוסבר לי בע"פ, ושהם תצהיר נאמנות שלי לעם היהודי ע"פ ערכי היהדות[...]וידוע לי שאין בחתימה זו היתר גורף הלכתי שמתיר לי לגור כאן בעיר, או בכל חלק מארץ ישראל, ומשמעותו רק "לצורכי עבודה ותעסוקה".^[2]

כלומר, העובדים הערבים נדרשים לחתום על מסמך דתי שהוא בגדר הצהרת נאמנות לעם היהודי, משום מה, תוך הכרה מלאה בכך שבכל מקרה הם אינם מותרים במגורים בכל מקום בארץ ישראל. יתנו – לא יקבלו, לא יתנו – גם לא יקבלו.

מה שבמיוחד יפה בסיפור מעורר הפלצות הזה הוא שהסיפור הזה לא רק שאינו חדש – במקור, תלוי ועומד איסור על יהודי צפת להעסיק ערבים ככלל – אלא הוא גם בסך הכול הצעד ההגיוני הבא בתפישת העולם שאומרת שעל החברה כולה להתיישר סביב שמירת המצוות של חלקים ממנה. הדוגמאות רבות מספור: מפעל אינטל פועל בשבת? הפגנות מחאה המוניות ולעתים קרובות אלימות של אותם הסבורים ששמירת השבת שלהם מחייבת גם את עובדי אינטל. מצעד גאווה? מחאה קולנית ומסיתה – שכבר הובילה לשפיכות דמים יותר מפעם אחת, ודי אם אזכיר את בקבוק התבערה על מועדון השושן בירושלים ואת ישי שליסל שדקר צועדים במצעד הגאווה – מצד אותם המאמינים שמשכב זכר הוא חטא. נשים על שלטי חוצות? השחתה אלימה של קניין למחיקתן מצד אלו המאמינים שבצלם אישה על שלט מסתתר יצר הרע. שירת נשים? בני עקיבא כבר ידאגו להביך את עצמם ולהחמיץ אותה, שלא חלילה תעבור מחשבת זימה בראשם למשמע הסירנות. הרעיון מאחורי כל הדברים הללו, ועוד רבים אחרים, הוא אותו הרעיון: שמירת המצוות שלהם, בחירתם האמונית, מחייבת גם את אלה הסבורים אחרת.

[...]

שהרי זוהי מהותה של אורתודוכסיה. היא מניחה מראש וללא הוכחה – משום כך, הרי, היא אמונית – את צדקתה המלאה, ומרגע שהיא מניחה את צדקתה אין עוד כל טעם לשמוע, לקבל או להכיל כל עמדה אחרת. מובן, שאין כל טעם לתת להם מקום, ולעולם רגשותיהם, אמונותיהם ורצונותיהם של אלה שאינם מאמינים הם מוטעים, חסרי חשיבות וניתן – ואף רצוי – להכפיפם לאלה של האורתודוכס. האורתודוכסיה, על פי רוב, חסרה את תחושת הפקפוק העצמי – במקרים רבים, עצם הפקפוק נתפש ככפירה – ונדמית כאותו נהג, שגם אם מאות מכוניות יחלפו על פניו בכיוון ההפוך ימשיך לחשוב שהוא בכיוון הנכון, והם כולם טועים.

יותר ויותר נוגסת האורתודוכסיה בחירויותיהם של אלה שאינם אורתודוכסים. מבחינתה, היא משחררת אותם מטעותם. כשהאמת נתונה בידיך, שוב אין לך את הבחירה. היכולת להחזיק באמונה שכל מה שאתה מאמין בו הוא אמת שאין בלתה יחד עם הקבלה של דרכים אחרות עבור אנשים אחרים, ולהגביל את האמונה היוקדת שלך לתחומי עצמך בלבד היא יכולתם של יחידי סגולה אמיתיים, מתי מעט בטלים בשישים.

קירקגור היה דתי כזה. אמונתו בבורא המנהיג את סדרי העולם לא הייתה מוטלת בספק, אמיתותה הייתה אבסולוטית בעיניו, כמו גם אמונתו ששאר הברואים צריכים לקבל זאת על עצמם. ובכל זאת, הוא שם בפיו של פאולוס את המילים

אינני יכול ואינני מעז להכריח אותך לציית, אך באמצעות הקשר של מצפונך עם אלוהים, אני קובע שאתה אחראי לנצח לקשר שלך עם התורה.^[3]

ואכן, היה מסוכסך עם הממסד הדתי דרך קבע.
אולם קירקגור היה יחיד סגולה. והנה, בינינו מהלכים כמה אורתודוכסים שיכולים ומעזים להכריח אחרים לציית.

[...]

היום זה ערבים, אתמול זה נשים, מחר זה שמאלנים. בסוף זה אתה ואת. האורתודוכסיה לא תסתפק בפחות מנצחון מלא ומוחלט. היא לא מכירה מהלך אחר. קשה להצביע על דרך אחת להיאבק בה, אבל אפשר להתחיל מהאמירה הברורה: בחירותיי תקפות וטובות, ואיש לא יאמר לי שהן שגויות או ראויות פחות. האורתודוכוסיה היהודית לא יכולה להיות פטורה מהצורך לכבד את בחירתם של אחרים. השעה הגיעה זה מכבר שהציבור הלא-דתי בישראל יאמר את דברו בעצמה. תחת זאת, נדמה כי מרבית הציבור הלא-דתי בישראל חש, במקום כלשהו, כאילו דבר מה פגום בו מעצם אי-דתיותו, ומתייחס לחוסר הסובלנות האורתודוכסי בסלחנות מקבלת ואף מעודדת. למרבה הצער, אני בספק אם גילוי גזענות חריף כל כך כלפי ערביי ישראל יהיה מה שישנה את התמונה הזאת.

דבר אחד אני יודע: המהלך הזה שומט את הקרקע מתחת לפתרון אחר, אותו הפתרון שהרצל הגה בו בצעירותו: שהציבור החופשי בישראל יארגן התנצרות המונית. אחרי הכול, עד למהלך הנתעב הזה,  להיות חילוני אפשר היה בישראל רק אם אינך יהודי. עכשיו אפילו התירוץ הזה לא יעמוד לנו.

פטור גורף משאלות is a post from: בלוגיקה

1. במובנו הצרפתי
2. ההדגשות שלי, נ.א.
3. בין גאון לשליח

בקרוב מאד יוסרו כל מיני צווים אוויליים, כולנו נרעש ונגעש מסביב לסיפור והוויכוח שהתחיל אחרי פשע השנאה בברנוער יחזור ויתלהט. מצד אחד של המתרס יעמדו אלה שהתחייבו לומר אמת, גם אם היא אינה נעימה, ויגידו – שוב – שישנה קבוצת אוכלוסיה בישראל שאחראית על מרבית מקרי האלימות על רקע פוליטי בישראל, ושזה לא מקרה, אלא חלק מתפישת עולמם. מצדו השני יעמדו אנשי הקבוצה הזו, שותפיהם לדרך הפוליטית והאידיוטים המועילים שעל הגדר ויגידו לנו שאל לנו להכליל, אלה רק כמה עשבים שוטים. בכל חברה יש כאלה, והם אינם מעידים על הכלל במעשיהם.
אבל הם לא עשבים שוטים, לא בכלל. ההפך הוא הנכון – הם הפרחים היפים ביותר בגן, הם טופלו ביד חמה, רגישה ואוהבת וכשנגמר מס השפתיים, הם הופכים לגיבורים.

אחרי הרצח בברנוער נשמעו כמעט מיד קולות שקראו לא להכליל, לא להאשים את חובשי הכיפה לפני שנתפס הרוצח. נסים זאב צוטט כאומר "אני לא בטוח שהרצח נעשה בגלל העניין של ההשתייכות של האוכלוסיה הזו. יכול להיות שמי שירה גם שייך לאותה אוכלוסיה", למשל. אנשים רבים, טובים יותר ופחות, אמרו שעד שלא ייתפס הרוצח ויוכח כי הוא נמנה על קהל חסידי יהוה, אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי-חרדי.

כמובן, בעצם האמירה הזו מוסווית ההודאה, שאם אכן הרוצח ייתפס ואם אכן כיפה מעטרת את קודקודו והקב"ה מנחה את אצבעו אשר על ההדק, הרי שיש מקום להפניית אצבע מאשימה כזו כלפי הציבור אליו הוא משתייך. אבל אל חשש, ההנחה הזו תקפה רק כל עוד הרוצח לא נמצא. מרגע שיימצא, ויתברר – הו, ההלם – שאכן גם הוא נמנה על הכת היהודיסטית, תמיד יוכלו לומר אל נוכח האצבע המאשימה שאין לה מקום, שמדובר בסך הכול באדם אחד שפעל על דעת עצמו ולא במייצג של ציבור, ושבכלל, הכללה כזו על כלל הציבור של אותו רוצח היא בפני עצמה הסתה.

[...]

אם הפרסומים הזרים נכונים, הרי שבקרוב מאד תשמעו את זעקות הבכי הללו. וכשתקראו את נסים זאב ואת היללן התורן מגוש אמונים מייללים את היללה הרגילה, נסו לשאול את עצמכם שאלה אחת: אם לכם היו עשבים שוטים בגינה, האם לא הייתם עושים מאמץ אקטיבי לנכש אותם?

[...]

מנהיגיו של הציבור הדתי – ובייחוד של הציבור החרד"לי-חרדי – טיפחו את השנאה לקהילה הגאה במשך שנים. הם טיפחו את ההתנגדות האלימה למצעדים, האשימו את בני הקהילה במחלות ואסונות טבע, קראו להמונים להתגייס למאבק בכל פעם והשמיעו פעם אחר פעם אחר פעם אמירות מסיתות, הקוראות במפורש לפגיעה בבני הקהילה הלהט"בית. הם עשו זאת למרות שהם ידעו שצאן מרעיתם עלול לבצע את מה שהם אומרים – עובדה, הם המשיכו לעשות כן גם אחרי שחרדי צעיר בשם ישי שליסל דקר צועדים במצעד הגאווה הירושלמי. עשב שוטה, כמובן.

אנחנו זוכרים את העשב השוטה ההוא, מ-1995. עשב שוטה שצמח באוניברסיטת בר-אילן, שדיבר על כוונותיו בגלוי עם חברים חובשי כיפה, שקיבל הבטחות לסיוע באמל"ח מתלמידי הסדר. עשב שוטה שזוכה לדפוסי הערצה חולניים, ושתנועה הולכת וגדלה קוראת לשחרורו המיידי מהכלא. עשב שוטה, שצמחים רבים בגן נושאים אליו עיניים.

כשהרב יואל בן-נון חשף, באותו כנס חשבון הנפש שערכו המפד"ל ומימ"ד, שידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף על רבין הי"ד, הוא נרדף בעצמו ונאלץ לעזוב את מקום מגוריו בעפרה. הוא הפריע לתיאוריית העשבים השוטים.

[...]

שיעור היסטוריה:

ב-1949 נכנס אברהם צרפתי, עולה מאיראן, אל הכנסת (שאז עוד הייתה במקום משכנה בתל אביב) ומכוון תת מקלע לכיוון שולחן הממשלה. סדרן השתלט עליו בטרם הספיק לירות, ולחוקריו מסר שרצה לשכנע את הממשלה להקים בית מקדש שלישי. הוא מוגדר כחולה נפש.

ב-1954 מחתרת עג’מי, קבוצת חרדים שתכננה להפיל את הממשלה, נעצרת ומשוחררת מיד.

באותה שנה נחשפת ברית הקנאים, אותה מחתרת שבה היה חבר גם מרדכי אליהו המכונה בטעות "רב", שזממה, בין השאר, להניח מטען בפתח משרד החינוך.

ב-1957 שלושה אנשי ימין דתי – זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר – ניגשים לישראל קסטנר, מוודאים את זהותו ויורים בו מטווח קצר.

ב-29 באוקטובר 1957 משליך אחד, משה דואק, רימון למליאת הכנסת. משה שפירא, שר הדתות, נפצע קשה; גולדה מאיר ודוד בן גוריון נפגעים מרסיסים. לדואק היו בידו עוד שני רימונים שלא הספיק להשליך. גם הוא מוגדר כמעורער בנפשו. ההגדרה הזו לא משתנה כאשר הפסיכיאטר הממונה קובע שהוא כשיר לעמוד לדין, וגם לא כאשר לאחר שחרורו, בשנת 1988, הוא מקים מפלגה ("זעם-תרשיש", ההיא עם תשדיר הבחירות הנהדר "נוער-נוער-נוער") ומנסה לחדור לכנסת שוב.

באוקטובר 1967 מנסה אברהם בן-משה, עוד אחד עם כיפה, לדקור את ח"כ מאיר וילנר.

בפברואר 1983 משליך יונה אברושמי רימון לעבר הפגנת שלום עכשיו. מהפיצוץ נפצעים תשעה מפגינים (בהם גם אברהם בורג) ונהרג אחד – אמיל גרינצוויג. באוגוסט 2005 עלה החייל החרד"לי עדן נתן-זאדה, שערק מצה"ל בעקבות ההתנתקות, על קו 165 בשפרעם ורצח ארבעה מנוסעי האוטובוס. וכל הרשימה הזו, מבלי שציינו חובשי כיפה שפגעו בפלסטינים על דעת עצמם. למשל, שבועיים אחרי שהחייל הבוגד נתן-זאדה שוחט באזרחי ישראל עליהם נשבע להגן, מגיע תושב שבות רחל בשם אשר ויזגן לאיזור התעשייה בשילה, ופותח במסע הרג שגבה את חייהם של ארבעה פלסטינים. הפעולה הזו, אגב, הייתה בעלת אופי פוליטי מובהק: היא נעשתה במחאה על ההתנתקות. וישנם ברוך גולדשטיין (הידוע גם בכינויו "ברוך הגבר", בגלל שהחברה הדתית מתנערת ממנו והוא רק עשב שוטה), נחשון וולס, גור האמל – הרשימה ארוכה, ואת קודקודה מעטרת כיפה.

[...]

אני יודע מה אתם הולכים להגיד. שלמרות שמדובר ברשימה ארוכה ומרשימה למדי, וברוב מובהק של חובשי כיפה מבין מפעילי האלימות הפוליטית בישראל, זה עדיין לא מכתים ציבור שלם – הם עדיין יכולים להחשב לעשבים שוטים. ובכן, זה רק נכון אם בביטוי "עשבים שוטים" אנחנו מבינים "מעט מאוד אנשים", וזו פשוט לא משמעותו.

באופן טבעי, מתוך קהילה אידאולוגית כלשהי, רק מתי מעט עושים יותר מלהאמין באידאולוגיה המשותפת ולדבר עליה. רק מעטים מבצעים, רק יחידי סגולה מוציאים לפועל. בייחוד הדברים אמורים כאשר ההוצאה לפועל הזו איננה חוקית וטומנת בחובה סכנה של ממש – כליאה ארוכה, למשל – עבור המבצע. קל מאוד לשכנע אנשים ש"כך צריך להיעשות". קשה יותר לגרום להם לצאת לרחוב ולהפגין. עוד פחות אנשים ייענו לקריאה למחאה בסגנון שביתת רעב או חרם צרכנים. עוד פחות מהם ייענו לקריאה לתרום כסף למאבק, או ללכת לרסס גראפיטי בשלוש בבוקר. אם כן, למצוא את הבודדים שיהיו מוכנים לאחוז בשלח ולעשות בו שימוש, תוך סיכון משמעותי לעצמם ולמשפחתם ותוך עשיית מעשה שמוסריותו מפוקפקת, זו משימה קשה למדי. מעצם העובדה שמדובר בבודדים – ותמיד אלימות על רקע אידאולוגי היא נחלתם של בודדים – עדיין אין ראיה שמדובר בעשבים שוטים. כי עשבים שוטים הם כאלה שאינם מייצגים את החברה אליה הם משתייכים ועקרונותיה, שדיעותיהם ומעשיהם אינם רצויים וראויים לגינוי בעיני מרבית אותה קבוצה חברתית, ושהשתייכותם לחברה זו נכפתה על שאר החברים בה הר כגיגית.

חישבו לרגע על מושא ההשוואה: עשב שוטה הוא עשב שאינו רצוי בגינה אליה בה הוא צומח. הוא לא נשתל שם, הוא לא חלק מהגינה, הוא הגיע לשם בעצמו והוא אינו רצוי. בעלי גינות משקיעים ממון רב ומאמץ רב בניסיונות להפטר מהיבלית. הם מנסים למנוע את הגעתה, ומשהגיעה, הם ינכשו אותה החוצה ללא רחמים, בטרם תתפשט. עשב שוטה הוא נטע זר.

[...]

האם באמת מעשי האלימות הפוליטית שתוארו לעיל, כמו גם פשע השנאה המחריד בברנוער, נעשו על ידי אנשים שאינם מייצגים את הציבור אליו הם משתייכים? האין מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור הזה, ברובם הגדול, מעודדים – או מסכימים בשתיקה עם – אלימות אידאולוגית? האם אין בגוש אמונים מדיניות "תג מחיר", שקובעת שעל אכיפת חוקי המדינה בשטחים תהיה תגובה אלימה כנגד פלסטינים? האם אין תרבות של פולחן סביב חלק מהפושעים שתוארו קודם? האין הרב אליהו אחד מהרבנים המרכזיים ביותר של החרד"לים והדתיים הלאומיים? דמיינתי את בכורו של הרב עובדיה "כולנו פנחס" יוסף, יעקב יוסף, מורה לצאן מרעיתו לומר בסיום קריאת מגילת אסתר "ארור המן, ארור יוסי שריד" (שטיק ש, אגב, למד מאביו, שבמרץ 2000 אמר בדיוק את אותו דבר מפני ששריד, אז שר חינוך, היה מסוכסך עם סגנו משולם נהרי)? האם לא הוסיף ואמר – הדברים נאמרו רק במרץ השנה! – כי "השמאל אינו תמים, השמאל אינו תינוק שנשבה, השמאל מסכן את אזרחי המדינה"? וצריך לזכור, שאותו שריד בדיוק כבר עבר ניסיון אחד לפגיעה בשלמות גופו מידיו של אחד, אוהד ברט, לימים ברשימת המפד"ל לכנסת. עשב שוטה, בוודאי.

[...]

וצדיק אחד בסדום אין. לא זכור לי רב אחד שיצא באופן פומבי כנגד המתקפות האלה ואחרות. לא זכור לי רב אחד שיצא בפומבי כנגד מסע ההסתה ב-1995. לא זכור לי רב אחד שיצא בפומבי כנגד מסע ההסתה המתחולל זה שנים נגד הקהילה הגאה בישראל. מועצת יש"ע פרסמה ב-2006 את הדברים הבאים:

חובה עלינו להילחם בביזוי הרוחני, שממנו גם עלולה לנבוע היחלשות אחיזתנו בארץ. מצעד הגאווה הוא ביטוי לרעידת אדמה המזעזעת יסודות ארץ ועולם[...]מצעד עזות המצח, המבזה את ערכי ישראל כבירת ישראל, עיר הקודש והמקדש, אמור לקומם כל יהודי.

איה הרב ה"מתון" שדיבר אז על הצורך להמנע מאלימות? איפה המיינסטרים הסובלני שמתחייב כתוצאה מהוקעתם של האלימים כ"עשבים שוטים"?

[...]

מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור הדתי-חרדי בישראל יודעים ידוע-היטב שחלק מצאן מרעיתם מסוגלים לקום ולעשות מעשה של קנאות אמונית בעקבות הדברים שהם אומרים. הם ראו את זה קורה ב-1995, הם ראו את זה קורה בכל אחד מהמקרים שתוארו בתחילת הדברים, הם ראו את זה קורה עם ישי שליסל במצעד הגאווה הירושלמי ב-2005. ובכל זאת, ההסתה לא שככה לרגע. למעשה, ב-2007 הציע אלי ישי למשרד המשפטים לחון מחבלים יהודיים לרגל שנת השישים. שמו של שליסל, כמובן, היה ברשימה.

ואיך אפשר בלי הקתדרלה על שם המוהל הכושל, נסים זאב? מבחר קטן:

הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה.

לטפל בהומואים כמו בשפעת העופות.

הומואים מחדירים רעל לחברה.

ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית.

לבער הזוהמה הזו מקרבנו – שלא נמצא עצמנו נגועים באיידס כמו מדינות אפריקה.

(מקור)

ובשום מקום אין איש יוצא כנגד שטף השנאה המחריד הזה, אין איש פוצה פה ומצפצף. כלום באמת ניתן לומר שפנחס שהניף את הרומח בידו הוא עשב שוטה שאינו מייצג את החברה בה צמח?

[...]

הם ידברו על עשבים שוטים, ומייד ישובו להסית. אחרי רצח רבין, היה לפחות סוג של ניסיון לחשבון נפש – גם אם לטווח מוגבל מאוד – בקרב חלקים מהציבור הדתי-חרדי. הדוגמה הבולטת – אך לא היחידה – היא כמובן דבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין המתון מאוד^[1], שאמר אז:

אבל כמובן, שתחושת הכלימה והבושה, אופפת, וחייבת לאפוף, את הציבור שלנו במיוחד. עד כמה שכל אדם מישראל הוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, הרי שבמקרה דנן, ביחס לציבור המכונה "דתי לאומי" – שאנו גאים להיות חלק ממנו – קביעה זו נכונה במיוחד ובמישרין.
מדובר באדם שטופח במיטב מוסדותינו. לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה, כסיפור שכולנו היינו מתגאים בו[...] לפני עשרה ימים, היינו רצים לחילוניים ואומרים להם: "חבר’ה, תראו איך אתם נראים, היכן מבלים הצעירים שלכם, איזו תרבות או תת-תרבות או חוסר תרבות, ואצלנו – תראו: "איזה גידולים גידלנו!".
המשנה בכתובות אומרת שסוקלים נערה מאורסה (שזינתה) על פתח בית אביה משום זיקתה להוריה: "ראו גידולים שגידלתם". עתה נשמעים בקרבנו קולות, "מה זה ‘גידלתם’, אנחנו גידלנו? חס וחלילה! איזה עשב שוטה, פרח בר, אחד שגדל שם בשולי הערוגה, מהמנודים והמוחרמים: אנחנו גידלנו?!" אבל, רבותי, לא ייתכן שמי שמוכן לקחת קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם. אם לפני עשרה ימים היינו מנפנפים בגאווה בצעיר – "ראו גידולים שגידלנו" – עלינו לדעת גם היום לומר "ראו גידולים שגידלנו".
אחרי פרשת המחתרת, לפני כ-12 שנה, פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "היכן שגינו?". תמצית המאמר – קריאה לחשבון נפש אחרי הדברים שהיו, והדגשת העובדה שלא מדובר באנשים שבאו מהשוליים, אלא בקבוצת אנשים שהם מטובי בחורינו, ושבל נשלה את עצמנו לחשוב שיש כאן משהו שולי בפריפריה שניתן להתנער ממנו, אלא שיש לערוך בדק בית אמיתי ורציני, בו רואים לא רק את הענפים, אלא גם את השורשים.
אם כך היה אז, הרי שהיום על אחת כמה וכמה. נשמעים קולות של התנערות, "עשב שוטה" וכדומה; אולם, עלינו לראות את הדברים בפרספקטיבה של חז"ל. בפרספקטיבה של חז"ל יש כאן דברים איומים ונוראים. אני כמעט פוחד להוציא אותם מהפה. איני אומר, חס וחלילה, ליישם את הדברים כמשמעם, אך עלינו להבין מאיזו זווית ומאיזו תחושה חז"ל ניגשו למקרים כה חמורים. אחרי פרשת המולך, נאמר [...] שאם הציבור לא ידאג לבער את הנגע, לבער את הרע מקרבו ולהעניש את החוטא, אז "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו". שואלת הגמרא בשבועות (לט): "אמר ר’ שמעון: אם הוא חטא משפחתו מה חטאת? לומר לך, אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו". בל נשלה את עצמנו. במידה רבה ואמיתית – אנחנו המשפחה. חיפוי מתקיים בשתי בחינות. יש חיפוי ששומרים על אדם שלא יתגלה ושלא תופעלנה סנקציות נגדו. במובן זה, החיפוי הוא לאחר המעשה. אבל אנחנו מכירים בהלכה גם חיפוי שהוא טרם-מעשה, חיפוי שמאפשר את הגידול ואת ההתפתחות:[...] וכאן במידה מסוימת, לצערנו הרב – אבל אם לא נצטער לא נעמוד על האמת – יש מידה של חיפוי שאיפשרה ושטיפחה את הגידול. הלוואי שיכולנו לומר שמה שאירע, לא נעשה בגלל הדרך והחינוך שקיבל הנער, אלא למרות. אך עלינו לשאול את עצמנו "האמנם?!"[...] אבל שם^[2] היה ברור, וכך גם כיום, שאם יוצא בחור מחלל שבת מאיזו ישיבה תיכונית או ישיבה גבוהה, מקרים אלו הם למרות החינוך. כאן נשאל את עצמנו האם הכול למרות, או בחלקו גם בגלל. [...]לעתים הגענו והגיעו חניכינו למצבים שבהם הוודאות המוחלטת הפכה להיות תחושה של התנשאות. התנשאות שהביאה לכך שלא ראינו את עצמנו כאחראים לציבורים אחרים, ולעתים אף לא לערכים אחרים. זכורני לפני עשר שנים, עת הייתי חבר בוועדת בדיקה פנימית, בין יתר האנשים שהופיעו בפניה היה אדם התופס מקום נכבד בתוך הציבור שלנו. הציבור אותו הוא מייצג, שיושב במקומות בהם הוא יושב, כך קבע, הוא כל כך נפלא – "אין ציבור כמותו בעולם" – שבעצם אין בכלל מי שראוי להיות מושלו ושליטו. יצאתי מזועזע. במשך העשור החולף, הנימה הזאת של "אנחנו והם" – אנחנו הטובים, אנחנו הדואגים, אנחנו בעלי הערכים – רק הולכת וגוברת, לצערי. שנית, לעתים חינכנו לפשטנות באורח החשיבה. פשטנות, שמצד אחד היה בה כדי לשלהב ולהלהיב. [...] שלישית, לא פעם חינכנו חלקים לא מבוטלים מהציבור שלנו, אולי מתוך כוונות טובות, להתייחסות מזלזלת וחשדנית כלפי אחרים. מי שלא חושב כמונו, מי שלא פועל כמונו, אינו מוצג כשוגה או כטועה, אלא כאיש זדון[...]מאורחות חשיבה כאלה, מתוך מסרים שמעבירים ומסרים שלא מעבירים, ניתן להגיע לדברים איומים ונוראים[...]ישנן גם שאלות קשות ונוקבות לגבי הובלת המערכת ומנהיגותה. איני רוצה להיכנס כאן לשאלות כמו "מה אמר פלוני", "מה אמר אלמוני", שיסיטו קצת את הדיון ואת חשבון הנפש ממסלולם המתבקש, אבל גם אם נתעלם מהרובד הזה, הרי שצריכה לנקר בתודעתנו אותה נקודה המופיעה בחז"ל בהקשרים שונים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (הציטוט המדויק הוא מהניסוח החד והברור של הגמרא בשבת נד:). עד כמה מי שהיה בידו למחות, מיחה או לא מיחה, יחשוב כל אחד לעצמו ויעשה את החשבון האישי. אבל דומני שלא אחטא אם אומר – ואני כולל את עצמי בכלל – שברור לגמרי שלא היתה מידת המחאה שנתבקשה.

[...]

נדמה שברור היום כי דבריו נפלו על אזניים ערלות, אולם הם דברים נכונים מאין כמוהם. לא ניתן לטפח את הגידול, ואח"כ לטעון שהוא שוטה. וגם מנפילתם על אזניים ערלות ניתן ללמוד משהו על המיינסטרים.

ישאל עצמו הקורא, מה הסיכויים שנקרא בקרוב, לצד הדיבורים על עשבים שוטים, טקסט כזה?

[...]

החברה הדתית-חרדית לא תיקח אחריות, ומנהיגיה, יש להניח, יוסיפו להטיף את דברי שנאתם. במקום הזה, צריכה הייתה המדינה להתערב; לחקור רבנים ומנהיגים מסיתים בדיוק כפי שהיא עוצרת מפעם לפעם את השייח’ ראאד סלאח, למצות את הדין עם מסיתים ולגלות מדיניות של אפס סובלנות כלפי ההסתה החוזרת ונשנית, בעוצמות הולכות וגדלות, באחד הציבורים המרכזיים בארץ. אולם המדינה לא מפעילה כוחה, ונוח לה לתת לחובשי הכיפה להסתתר תחת טיעון העשבים השוטים, בזמן שהשטורמאבטיילונג של גוש אמונים מוסיף להטיל חתתו על אזרחי המדינה כולה. כל עוד לא נכיר בסכנה האורבת לנו מאי אכיפת החוק על ביטויי תפישת העולם של הקנאים לדבר האל, כל עוד לא נחיל את החוק על מי שבמילותיהם ומעשיהם מכשירים אלימות אידאולוגית, יוסיפו אזרחי ישראל הסוברים אחרת מהם להיות תחת איום טרור מתמיד.

[...]

כשהיללות הרגילות יתחילו, כשידברו על הסתה נגד ציבור שלם בשל עשב שוטה אחד, נזכור: העשב השוטה הזה גדל בגינה מחבקת ואוהבת, בידי גננים מסורים ומיומנים.

שוטים is a post from: בלוגיקה

1. איש נתיבות שלום
2. בוולוז’ין, נ.א.