במחזה ‘האבירים’ מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית[1].

מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר’ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס – הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר’ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.

מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי – חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט – יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג’ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".

הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר’ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים[2]. ערסים, בקיצור.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

  1. סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
  2. יהודים גאים עילגים [↩]