פוסטים עם התגית התפלספות
אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות
24 באפר'
משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.
המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.
אמת וכפירה, אושר וחירות, כפיה ואמונה – למה קירקגור חשוב?
18 בדצמ'
הפוסט הזה ארוך, ועל כן מחולק למקטעים. ניתן לדלג אל כל מקטע על ידי לחיצה על הלינק המתאים, על מנת לאפשר קריאה בהמשכים.
קרטיה
1 באוג'
אחד הספרים החשובים והמטרידים ביותר שיצאו בישראל בשנים הארונות הוא ויהי בימי שלוט השופטים של יואש מייזלר. כותרת המשנה של הספר, לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי, מבהירה היטב את כוונת המחבר – בבסיסה, ביקורת חריפה על המהפכה החוקתית של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק. הספר הזה מטריד וחשוב מפני שהוא מציב בפני השמאל הליברלי דבר מה שאותו שמאל ליברלי לא הורגל בו: טיעונים סדורים, בנויים לעילא ומגובים בדוגמאות והוכחות התומכים בעמדה שהם מתנגדים לה.
אפשר וצריך לענות למייזלר, לנתח את טיעוניו, לבקר אותם במקומות בהם הם ראויים לביקורת ולתקן את הדברים במקום שבו הם דורשים תיקון. אלא שזה ידרוש ספר עב כרס אף יותר מהספר המקורי, ולי אין לא את הזמן ולא את הכלים לעשות כן. תחת זאת, אני רוצה לענות תשובה אחת לעניין אחד שעולה אצל מייזלר, ונדמה לי שמדובר בעניין מהותי לטיעון שלו. העניין הזה איננו חדש: אריסטו התייחס אליו כשהבחין בין דמוקרטיה וקונסטיטוציה, ומאז התייחסו אליו עוד רבים וטובים.
איך להתייחס לשלטון החוק?
17 במרץ
הפוסט של מאשה והדיון בעקבותיו הביאו אותי לחשוב קצת על המקום של המשפט ושלטון החוק בחברה שלנו. נדמה שהחברה הישראלית מתייחסת באופן דואלי למערכת המשפט שלה: מחד, הולכות וגוברות הקריאות להחליש אותה; מנגד, אנחנו מצפים ממנה – ומכל מערכת אכיפת החוק, בעצם – לשמור את הסדר החברתי על כנו, ועושים שימוש במערכת המשפט שלנו על מנת לקבל ממנה צדק.
גלגולה של אלימות: בין עכו לקאנט וקירקגור
11 באוק'
הבאתי כאן בפוסט הקודם, כהרגלי, ציטטה משל קירקגור[1] שעסקה בגלגולה של אלימות, שקירקגור, באירוניה ראויה שעוד אתייחס אליה, מתייחס אליה כ"קומית":
פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו’. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...][2].
הציטטה הזו היא מהחביבות עלי, מפני שרק ממנה אפשר להוציא לא מעט תובנות; למשל, כמו שהערתי גם שם, יש כאן אבחון מדויק של האופן בו פועל אספסוף. אבל במיוחד אני אוהב את הטקסט הזה מפני שהוא ניסוח מחדש מדויק למדי של האימפראטיב (ציווי) הקאטגורי של קאנט[3].
לגדולתם של הקדמונים
15 בספט'
אמירתו המפורסמת של אלפרד נורת’ וויטהד, כי המסורת הפילוסופית המערבית כולה אינה אלא סדרה של הערות שוליים לאפלטון, היא לא רק מקור השראה לשמם של בלוגים מצויינים. היא גם נושאת בחובה לא מעט אמת. גם בזכות כמות הכתבים האדירה שאפלטון הותיר מאחוריו, גם עקב היותו של אפלטון פילוסוף כפול, באשר הוא מגלם בתוכו גם את הביטוי המזוקק ביותר של הפילוסופיה של סוקראטס וגם בשל מגוון הנושאים האדיר שאפלטון עסק בהם – מפוליטיקה ואתיקה ועד אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה. אבל באחת הדוגמאות הנאות ביותר להיותם של וויכוחים פילוסופיים מודרניים הדהוד מרוחק לרעיונות אפלטוניים נתקלתי רק לאחרונה, במסגרת עבודת סמינר שאני עושה.
לתרבות האינסטנט של החברה הישראלית
8 בספט'
בפטפטנות הזאת מתבטל ההבדל בין הפרטי לציבורי, ונעשה מעין פטפטנות ציבורית פרטית, שזו בדיוק דמותו של הציבור, שכן הציבור הוא דעת קהל המתעניינת בפרטי ביותר[1]
הקשר בין מושג "האח הגדול" לבין הצעת שר המשפטים להצר את צעדי בג"ץ שהתקבלה בממשלה הוא לא רק זה הגלוי לעין: ניכוס עוד סמכויות בידי הכנסת שעלול להביא לכל מיני חוקי "אח גדול" בלי שיהיה מי שיעצור אותם. יש קשר נוסף, סמוי, בין הריאליטי הנושא את השם הזה לבין ההצעה המדוברת. קשר תרבותי, שמכתיר את הדור שלנו בתור דור האינסטנט, קשר של ניהיליזם פרוע שמכחיד בשיטתיות כל סממן של אינדיבידואליזם, אך מתהדר באותנטיות; קשר של התנערות מכל היסטוריה לטובת התעלמות מכל עתיד.
- סרן קירקגור, העת הזאת [↩]
סדר לא יציב, תשובה ליהונתן קלינגר
11 ביולי
עו"ד יהונתן קלינגר – מהבלוגרים המעניינים ביותר ברשת בכלל וברשת העברית בפרט – עוסק בפוסט האחרון שלו, בין השאר, בשאלת אוטובוסי המהדרין, שאלה שעסקתי בה לא מעט לאחרונה. בזמן שאני מברך על העיסוק הציבורי בשאלה הזו – שזוכה לתהודה רבה לאחרונה, ואני רוצה להאמין שיש לי חלק בזה – ובמיוחד אני שמח שבלוגרים בסדר הגודל של יהונתן עוסקים בה; אני לא יכול שלא לחלוק על חלק גדול מהדברים שיהונתן אמר. אז זו סיבה טובה לפוסט.
אתאיזם – אמונה?
2 ביולי
בשיחה על אקזיסטנציאליזם דתי, ובייחוד על קירקגור, עלתה השאלה האם אתאיסט יכול להיחשב כמי שחי בספירה האמונית של קירקגור, שמתבטאת, בין השאר, באמונה יוקדת כלפי ה"מוחלט". אם לגבי קירקגור התשובה היא די ברורה – לא, כי לא ניתן לנתק את הדתיות מהמעגל האמוני של קירקגור – הרי שהשאלה שהיא מציפה היא מסובכת בהרבה: האם אתאיזם הוא אמונה? את השאלה הזו אני מקווה לתקוף כאן. יהיה ארוך.
אפס מפלצתי*
29 במאי
הציבור הוא גַיס, העולה במספרו על כל האנשים יחד, אולם הגיס הזה לעולם לא יעמוד לביקורת. למעשה לא יכול להיות לו אפילו נציג אחד, משום שהוא עצמו הפשטה. (ס. קירקגור, "העת הזאת", תרגום מ. איתן, עמ’ 65)
תחנת האוטובוס ברחוב שטראוס, על פי רוב מלאה באנשים בשעות כאלה, הייתה שוממת לחלוטין ונראתה לא טבעית באור הכחול המהבהב של ניידת המשטרה שחסמה את הרחוב. התחלתי ללכת במורד הרחוב, לכיוון התחנה הבאה במסלול, מקווה שהאוטובוס יגיע ממסלול חלופי. בצומת הבאה עשן סמיך קיבל את פניי. אש בערה ברחובות, עגלות אשפה בוערות סגרו כל צומת, והעשן היתמר וכיסה את השכונה כולה. רעשי ההתפרעות עוד לא שככו לחלוטין – חרדי ירושלים יצאו לעוד מפגן כוח.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
