פוסטים עם התגית התפלספות
אתאיזם – אמונה?
2 ביולי
בשיחה על אקזיסטנציאליזם דתי, ובייחוד על קירקגור, עלתה השאלה האם אתאיסט יכול להיחשב כמי שחי בספירה האמונית של קירקגור, שמתבטאת, בין השאר, באמונה יוקדת כלפי ה"מוחלט". אם לגבי קירקגור התשובה היא די ברורה – לא, כי לא ניתן לנתק את הדתיות מהמעגל האמוני של קירקגור – הרי שהשאלה שהיא מציפה היא מסובכת בהרבה: האם אתאיזם הוא אמונה? את השאלה הזו אני מקווה לתקוף כאן. יהיה ארוך.
אפס מפלצתי*
29 במאי
הציבור הוא גַיס, העולה במספרו על כל האנשים יחד, אולם הגיס הזה לעולם לא יעמוד לביקורת. למעשה לא יכול להיות לו אפילו נציג אחד, משום שהוא עצמו הפשטה. (ס. קירקגור, "העת הזאת", תרגום מ. איתן, עמ’ 65)
תחנת האוטובוס ברחוב שטראוס, על פי רוב מלאה באנשים בשעות כאלה, הייתה שוממת לחלוטין ונראתה לא טבעית באור הכחול המהבהב של ניידת המשטרה שחסמה את הרחוב. התחלתי ללכת במורד הרחוב, לכיוון התחנה הבאה במסלול, מקווה שהאוטובוס יגיע ממסלול חלופי. בצומת הבאה עשן סמיך קיבל את פניי. אש בערה ברחובות, עגלות אשפה בוערות סגרו כל צומת, והעשן היתמר וכיסה את השכונה כולה. רעשי ההתפרעות עוד לא שככו לחלוטין – חרדי ירושלים יצאו לעוד מפגן כוח.
דרוש: חילון
24 במאי
"משלמים מחיר יקר ומחריד כאשר אין הדתות משמשות בידי הפילוסוף אמצעי לגידול וחינוך, כי אם ניתן להן לשלוט מכוח עצמן ובאורח ר י ב ו נ י, כשהן רואות עצמן כמטרות סופיות ולא עוד אמצעי בין אמצעים" (פ.ו. ניטשה, מעבר לרע ולטוב, 62).
תופעה שראוי לתת עליה את הדעת בפרשת שריפת הספרים באור יהודה היא העובדה שגם המתנגדים לשריפה עושים זאת, ברובם, מתוך "יהודיזם" – שריפת הספרים מעוררת אצלם את בלוטות השואה – ולא מתוך הומניזם – קרי, התנגדות עקרונית להשמדת רעיונות, סתימת פיות, זלזול באמונתם של אחרים ולעומת זאת ראייה של זכותו של הפרט לריבונות מלאה החלטותיו כערך*. כי החברה הישראלית – גם אם לא במדינת ישראל, וזה נתון לוויכוח – היא הרבה יותר יהודית והרבה פחות דמוקרטית.
המתות חסד ודילמת האדם
12 במאי
אחת ההבחנות המעניינות שפילוסופים מסוימים עושים נוגעת לשאלת מהו "אדם" (Person*). בזמן שהמונח הביולוגי "בן אדם" (human או human being) קל יחסית להגדרה, המושג הפילוסופי חמקמק יותר. פריצת דרך ראשונה בנושא עשה ג’ון לוק (Locke), שטען כי האדם הוא יצור חי המודע לקיום של עצמו כנמשך לאורך זמן. כלומר, המושג "Person" מתייחס, אליבא דלוק, לבריה המודעת לכך שהיא בהווה והיא בעבר זו אותה בריה, ויש לה גם איזושהי תפישה של עתיד פוטנציאלי.
בורות בלתי מנוצחת
9 במאי
תרבות הדיון הישראלית לוקה בחסר, זה כמעט נתון. כבר מזמן שהשיח הישראלי עוסק ברציונליזציה* במקום ברציונליות, ב"הוכחות" מעגליות במקום בהיפוסתזות ברות אימות, בטיעוני אד מיסריקורדיאם ואד הומינם במקום בלוגיקה. בדיון ההוא על מדע המדינה כמדע של נהגי המוניות אצל דובי המגיבים הדגימו היטב את הכשל הרטורי המכונה "בורות בלתי מנוצחת" או Truthiness – הצדקה מעגלית המסרבת להכיר בכוחם של טיעונים נגדיים, בלי קשר לאיכותם של הטיעונים. כדי כך, שבסוף הדיון החליט אחד המשתתפים לפסול את הלוגיקה עצמה: "א’ הוא א’ בתוך תחומי הלוגיקה, וזה בסדר. אך אנו עוסקים במציאות".
עוד דיון על פוסטינור
29 באפר'
ממש נהניתי מהדיון שהתפתח פה סביב נושא הפוסטינור, אז החלטתי להמשיך אותו:
הדיון בפוסט(ינור) הקודם גלש קצת מהפסים המקוריים שלו. הפוסט ההוא עסק בגבולות של הלגיטימי בשיווק, אני הרגשתי שפוסטינור חצו אותם פעמיים: באופן השיווק שלהם, שהציג את גלולת-יום-הדין שלהם כאמצעי מניעה סטנדרטי וביחס המבזה שלהם לנשים. על כך הייתה הסכמה. אחר כך התגלע ויכוח שונה לגמרי, והיו בו שני רבדים: האחד, הדיון על האם לתת לרוקח אפשרות להחליט אם למכור או לא למכור פוסטינור; השני, האם פוסטינור צריכה להיות תרופה במרשם. בעיניי הנושאים לא לגמרי לא קשורים – אם התרופה ניתנת במרשם, צריך לוודא שרופאים ירשמו אותה – ולכן בפוסט הזה אני מתכוון להתייחס לשניהם, בתקווה שהדיון ימשיך גם כאן. נתחיל?
לא לגיטימי, אלא אם הוסכם אחרת*
27 באפר'
1. לצעוק עליי: אני מבוגר. יש לי אוטונומיה מלאה לקבל כל החלטה שאני ארצה לקבל במסגרת החוקי בישראל. אפשר לא להסכים, אפשר להתווכח, אפשר לכעוס. לא לגיטימי לצעוק. אם את לא יודעת לשלוט בכעס שלך, זו לא בעיה אצלי.
שלושה חודשים היא הרימה עליי את הקול. שתקתי. היא צעקה כשלא קיבלתי אפטר וצעקה כשאיחרתי למסיבה, צעקה כשהיה לי פנצ’ר בדרך אליה וצעקה כשלא הסכמתי לנגן לחברים שלה, צעקה כי רציתי ללכת לישון וצעקה כי טעיתי בדרך. שלושה חודשים לקח לי להבין שזה לא לגיטימי, אלא אם הוסכם אחרת.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
כמה מחשבות על דמוקרטיה ישירה
22 באפר'
הקדמה
מאחר ותומכי הדמוקרטיה הישירה (בויקי שלהם הם קוראים לזה ד"י, וראשי התיבות הללו מאוד מקובלים עליי) הוציאו עצמם לפומבי בקול תרועה רמה, בפוסט הזה ובתגובות לביקורת עליו אצל דובי, החלטתי לכתוב איזושהי תשובה למסמך שהם מכנים "תשובות לספקנים".
אני ממליץ לקרוא את הפוסט והדיון אצל דובי כקריאה מקדימה, ובכלל.
תשלום על טוקבק – סקירה חובבנית
20 באפר'
יהונתן הביא כאן כדוגמה פוסט מרתק שלו. בסוף הפוסט הוא שואל שאלה מעניינת: האם זה לגיטימי, שואל עו"ד קלינגר, לחייב תשלום של חמישה ש"ח למגיב שמגיב תגובה שלא תמצא חן בעיני יהונתן?
כששאלה כזו נכנסת לי לראש ומתחילה לנקר אני יודע שהיא לא תפסיק. כדי לנסות להתוות לעצמי תשובה שאני יכול לחיות אתה, אני צריך ראשית חכמה לסנן לעצמי את תחומי הדעת שבהם אין לי את הכלים לענות על שאלה כזו. לאחר מכן, אני צריך למצות מהשאלה מהות כלשהי, כללית יותר, שאליה אני יכול לגשת בכלים שכן יש לי. אז קודם כל, מי שמצפה למצוא זווית משפטית כאן מוזמן לפנות לייעוץ משפטי אצל עו"ד קלינגר או כל עורך דין אחר לבחירתו ולשלם לאותו עו"ד חלף עבודתו. אינני משפטן, אין לי את ההשכלה הנדרשת, הכישורים הנדרשים והנסיון הנדרש כדי לתקל שאלה כזו מזווית ראייה משפטית. ייתכן מאוד שהמסקנה הסופית שלי אינה עומדת בקריטריונים משפטיים. ידוע לי שאת הבלוג הזה קוראים גם אנשים בעלי מידה כלשהי של השכלה משפטית, ואולי הם ירצו להוסיף חכמה ודעת בטוקבקים/טראקבקים (אגב, גם פוסט אורח הוא לא מן הנמנע ואף מוזמן).
הזווית שיש לי את היכולת לנמק ולייצג היא הזווית העקרונית מוסרית. מהזווית הזו, הייתי רוצה לשאול שאלה מעט יותר כללית: האם זה לגיטימי שבלוגר יגבה תשלום תמורת הזכות להגיב בבלוג שלו בכלל?
כמה הבהרות לשאלה הזו: ראשית, אינני שואל האם מותר, קרי, האם יש לי זכות, לעשות כן. על השאלה הזו קל לי לענות: מותר לי לגבות תשלום, כדרך שעושים כל מיני אתרים, על שימוש בחלק מפונקציות האתר שלי או בכולן, לרבות תגובות. אני שואל האם זה לגיטימי, כלומר, האם מעשה שכזה, על אף שהוא מותר, הוא מעשה ראוי? שנית, נדמה לי (הדיסקליימר הקבוע על כך שאינני משפטן וגו’) כי השאלה של קלינגר שונה לחלוטין משלי מבחינה משפטית: יהונתן שואל לגבי תגובות מסוימות, אני שואל לגבי תגובות בכלל, ולעניות דעתי (העניה ביותר) מדובר בשתי שאלות משפטיות שונות. שלישית, גם אם מסקנתי הסופית תהיה שמדובר במעשה ראוי ולגיטימי, עדיין לא יהיה בכך כדי לחייב שגם התשובה לשאלה של יהונתן היא כן, ולהפך – שינוי קל בנסיבות עלול להפוך את ההנמקה לבלתי רלוונטית לחלוטין.
עכשיו אפשר להתחיל.
צדק כהגינות – מנגנון להכרעה מוסרית
18 באפר'
הבטחתי, אז אני מקיים. אחד הפילוסופים החשובים של זמננו הוא ג’ון רולס (Rawls); הוא חשוב לא רק מפני שספרו מ-1971, ,תיאוריה של צדק (A Theory of Justice), הוא מהמצוטטים ביותר בפילוסופיה הפוליטית והאתית מאז שיצא, אלא גם מפני שהוא עורר את התחום הזה, שהיה רדום במשך שלושים-ארבעים השנים שקדמו ליציאת הספר.
אחת השאלות הקשות שרולס מתמודד אתן (וההתמודדות הזו, בעיניי לפחות, חסרה בספר הערוך מ-2001, "צדק כהגינות") היא השאלה של מה צודק.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
