ביום חמישי, אחרי מה שכונה על ידי חברים "הגלח הגדול של 2008", אני יושב באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה ומחכה שהאוטובוס יתחיל בנסיעה. על האוטובוס עולה בחור שמידת ההיכרות שלי איתו היא קצת מעל ל"זר" – היינו בערך חודשיים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה העברית יחד. הוא ניגש אליי, אז אני מוציא את האזניות מהאזניים ואנחנו מנהלים שיחת חולין של כמה שניות. הוא אומר לי להתחדש, אני אומר לו תודה, ואז הוא שולח את הכפה שלו, מעביר אותה הלוך ושוב על הראש שלי, ומחזיר אותה חזרה.

אחד המאפיינים שלי, שמי שמכיר אותי נאלץ להתרגל אליו, הוא המרחב האישי הבעייתי שלי: אם אין לי מטר מכל כיוון, אני מרגיש חנוק. אני אעדיף לאחר, מה שאני שונא לעשות, מאשר לעלות על אוטובוס צפוף. אני נמנע מתורים. אני משתדל שלא להגיע למקומות הומי אדם – הפאב החביב עליי מתפאר במרפסת חיצונית רחבת ידיים. כשנאלצתי, כנציג שירות לקוחות, לחלוק דלפק עם נציגים אחרים, דאגתי לשריין לעצמי את הדלפק הקיצוני ביותר. ככה אני. אולי זה מופרע, אולי זה קיצוני, אולי זה לא נהוג, אולי במקומותינו יש לנהוג אחרת. ובכל זאת, זה אני, ואני לא מרגיש שאין לי זכות להיות כזה.

לפעמים אין לי ברירה, ואני מוצא עצמי במצב צפוף. "אוטובוס האורגיות" – כך מכונה במעגל החברים שלי קו שלושים להר הצופים, שהצפיפות בו בשעות מסוימות מביאה למצב בו הנוסעים לחוצים אחד כנגד השני – הוא האוטובוס שלי מהבית לאוניברסיטה. לפעמים אני צריך, או רוצה, להיות במקום המוני – הפגנות כאלה ואחרות, הופעות מוסיקה וכיו"ב. אז אני מכווץ את עצמי ככל הניתן, משפיל מבט וממתין שזה ייגמר. אבל מגע פיזי לא מוזמן? כאן עובר גבול. זה כבר לא המרחב האישי הבעייתי שלי. זה הגוף שלי.

אקסיות שלי יוכלו להעיד שאפילו איתן, אפילו בעיצומן של מערכות יחסים אינטנסיביות וארוכות, אני לא תמיד שש למגע. יש רגעים שבהם מגע ידיים, ואפילו ידיים אהובות ואוהבות, מרגיז אותי. אני לא יכול לחשוב על אקסית אחת שלא ניערתי מעליי לפחות פעם אחת. וכל זה, בלי לשכוח שזמן רב – עבור חלקן, רב מדי – חולף לפני שאני מרגיש בנוח מספיק עם מגע ידיים זרות בכלל. והנה, אני יושב לי לתומי באוטובוס, ואדם שהוא רק קצת יותר מזר מוחלט מעביר את היד שלו על הראש שלי, כאילו אני כלבלב ברחוב.

אחת השאלות המרגיזות שכל מיני שונאי נשים אוהבים לשאול על קרבנות של תקיפה, מינית ואחרת, היא מדוע הקרבנות לא חבטו בתוקף. מדוע, שאלו הטוקבקיסטים – חבורה סקסיסטית במיוחד – לא חבטה ה’ באשכיו של עבריין המין המורשע והמשנה לראש הממשלה חיים רמון? אם לא הכתה אותו, הם טוענים בלוגיקה עקומה במיוחד, סימן שהיא לא באמת התנגדה לזה.

נעזוב את זה שהטיעון הזה פשוט לא נכון – למשל, אף אחד לא אוהב לקבל דו"ח, ועדיין רוב האנשים לא מכים את השוטר שנותן להם אותו – מי שטוען דבר כזה, בבירור לא היה מעולם במצב בו מישהו חדר לפרטיות שלו – בדיבור או במגע – בבהמיות ובכוח וללא אישור. התגובה האנושית הראשונית היא הלם. אפשר לחשוב על זה ככה: אתם נכנסים למכונית, מניעים, כשלפתע אתם תופשים שיש זר במושב שלידכם. אז זה כזה, רק שבמקום למכונית, מישהו חדר לכם לגוף.

חמתי בערה בי. אחרי שהתעשתתי מהשוק, הרמתי מבט ושאלתי אותו מה לעזאזל גרם לו לחשוב שמותר לו לגעת בי. הוא גמגם שזה "מקובל". מקובל? לשלוח יד ולגעת באדם אחר בלי שום סימן מקדים? אולי במדינה שבה אחת משלוש נשים תיאנס זה מקובל. ואם זה המצב, אולי כדאי לשנות אותו. אולי כדאי שזה יפסיק להיות "מקובל". כך או אחרת, אני כבר חי במדינה הזו די זמן, ואני לא זוכר שאי פעם הייתי בסביבת אנשים שחשבו שזה מקובל לגעת לי בראש – וראוי לציין, שהגלח הנוכחי הוא ממש לא הראשון. במקום לומר את כל זה, החזרתי את האזניות למקומן הראוי וסובבתי את הראש. השיחה הזו נגמרה.

כבוד. כבוד בסיסי לבני אדם מסביבך, לאנשים שמהווים את ה"זולת". לא חנופה, לא ביטול העצמי, רק קצת כבוד מינימלי לעובדה שסביבנו, כל הזמן, נמצאים בני אדם, כמונו, שלפעמים רואים את הדברים אחרת מאיתנו. המשמעות העמוקה של להיות מנומס היא לנסות לחשוב על צרכים של אחרים לפני הרצונות שלנו. ככה מתנהלים בחברה, ככה נותנים לכל אחד מקום מבלי שהוא או היא יחושו מאוימים. אבל לאותו בחור לא היה אכפת אם לא כל כך מתחשק לי שהוא ינגב את כפתו על קודקודי. עד כדי כך לא היה אכפת לו מה אני חושב, שלא עלה על דעתו שאני יכול להרגיש אחרת לגבי ידיים על ראשי ממנו. הוא לא חשב לשאול אפילו.

כבוד בסיסי. מה שלא היה לבהמה שהחליט שהמקום לדבר סרה בקרובת משפחה שלי הוא לידי, במצעד הגאווה הירושלמי. העיקר שהוא הגיע לחגוג סובלנות. מה שלא היה למשנה לראש הממשלה כשעוד היה שר המשפטים. מה שלא היה לבחור שהחליט לחתוך לנתיב שלי. מה שאין לנו לעתים קרובות מדי.

כשהתפוצצה פרשת רמון אמרה רונית תירוש, מי שפעם הייתה אחראית על חינוך הילדים שלנו, שאנחנו מדינה לוונטינית, ולפעמים במדינה לוונטינית מחבקים ומנשקים. מעבר להיתממות המכוערת שבמשפט הזה – אני לא מכיר אף זוג ידידים, שלא לדבר על שר וחיילת, שמתנשקים עם לשון מדי פעם – הוא פסול מעיקרו. אם בשמה של איזו "אותנטיות" יש חלק באוכלוסיה שמרגיש שמותר לו לשלוח ידיים, אני מעדיף שנהיה כולנו רובוטים אירופאיים טיפוסיים וחסרי כל "אותנטיות". זה עדיף על בהמות.

בלי ידיים is a post from: בלוגיקה

השיחה הזו התקיימה לפני למעלה משבוע, ורשמתי אותה כי ידעתי שאני רוצה לפרסם אותה. אבל בגלל שעוד אין גוגל דסקטופ לניירות (למה באמת?), הצלחתי לאבד את הדף. היום מצאתי אותו. הבלוגיקה גאה להציג – חברים, סיפור טראגי-קומי.

חבר א’: …יבש, יבש, יבש. חודשיים כבר רק נשיקות. אפס אקשן.
חבר ב’: תקשיב, זה מפסיק להיות לגיטימי לבכות שאתה לא מקבל ציץ בערך בגיל 16.
אני: Dude! עד איזה גיל אימא שלך היניקה אותך?

מלצרית (בדיוק מגיעה לשולחן): שאני אחזור אחר כך?
חבר ב’: לא, רגע, אנחנו צריכים חוות דעת נשית. אכפת לך?
אני: תפסיק להטריד זרים שמקבלים כסף כדי להיות נחמדים אליך, טוב?
מלצרית: לא, לא אכפת לי.
חבר ב’: באיזה גיל זה נהיה לא לגיטימי לבכות כי אתה לא מקבל?
חבר א’: לא בכיתי!
אני: בכית, זה נתון, שתוק.
מלצרית: גברים תמיד בוכים על זה.
חבר א’: לא תמיד. אנחנו לא בוכים כשיש אקשן.
אני: מה הקטע עם ה"אקשן"? מה, האריסון פורד מופיע לך כשאתה עושה את זה?
מלצרית: גם כשיש לכם, זה לא מפסיק. אתם תמיד בוכים. זה או לא מספיק, או יותר מדי, או באמצע משחק… וכשאין לכם – ווהו. דמעות.
חבר א’: נו, זה הכול דברים שבאשמתכן.
מלצרית: יו, אתה באמת מבוגר מדי בשביל לבכות על זה.
חבר ב’: מ.ש.ל. אתה חייב לי מילקשייק.
חבר א’: לא התערבנו!
אני: אתה תפסיק לבכות מתישהו?
מלצרית: אחד מילקשייק. איזה?

אני אוהב את החברים שלי.

אני אוהב את החברים שלי is a post from: בלוגיקה