מפלגת ש"ס קמה, בין השאר, על רקע תחושת קיפוח חזקה מאוד של יוצאי עדות המזרח, ורבים ממצביעיה אינם חולקים עמה תפישת עולם משותפת בכל הנוגע לדת – קרי, הם אינם חרדים – אולם מצביעים לה כמפלגה "ספרדית". את תקומתה – בבחירות המוניציפאליות בירושלים בשנת 1982 – היא חבה בין היתר לתחושת ייאוש מהאגף המזרחי בתנועת אגודת ישראל.

כמובן, תחושת קיפוח זו איננה נטולת בסיס: מקימיה של ש"ס ב-1982 (בראשם המוהל הכושל נסים זאב) היו בשנות השלושים לחייהם כשהקימו אותה. זכרונות המעברה, הריסוס ב-DDT, מאורעות ואדי סאליב וכיו"ב עוד היו טריים בזכרונם. אחד עשר שנים קודם לכן הם ראו את הפנתרים השחורים מתנגשים עם המשטרה בכיכר ציון. הם היו בני נוער כשספרו הגזעני של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", יצא לאור. הם שמעו את אבא אבן – שמוצאו, באופן אירוני, מאותה היבשת, רק מחלקה האירופאי – ואחרים בהנהגה משווים אותם לערבים מסביב. הם זכרו את הדיבורים על הגבלת העלייה מארצות צפון אפריקה, לבל נידמה למדינות שסביבנו. על בשרם חוו גזענות.

ואכן, ש"ס היא ראיה חותכת לכך שכל שהמקופח רוצה הוא לקפח אחרים. ש"ס היא המפלגה הגזענית ביותר בישראל היום. יותר מישראל ביתנו, האיחוד הלאומני, הבית היהודי ובל"ד גם יחד. כתבתי את המילים הללו לראשונה ערב הבחירות לכנסת ה-17. אז, כינה יו"ר התנועה, אחד אלי ישי, את רשימת מפלגת העבודה לכנסת – שבראשה עמד הפולני עמיר פרץ – "גפילטע פיש", מפני שששת המקומות שאחריו היו שמורים ליוצאי אשכנז (מקום שביעי ברשימה היה אז, אם זכרוני אינו מטעני, איתן כבל – שיריון למזכ"ל). אם בתגובה היה פוליטיקאי אשכנזי כלשהו מכנה את רשימת ש"ס לכנסת "מופלטה" – לפי אותו היגיון ובמידה גדולה יותר של צדק – הוא היה עומד בתור ללשכה מהר מאוד.

אבל אילו היה מדובר רק בגזענות עוקצנית כלפי אשכנזים, הנתפשים כהגמוניה, מילא. אולם בשבוע האחרון נתנו לנו החברים מההתאחדות העולמית של ספרדים שומרי תורה שתי הצצות נהדרות לתורת הגזע שמנחה אותם: האחת בנושא העובדים הזרים, והשניה בנושא החבוט של העליה מרוסיה. כך, בזמן שאלי ישי מרצה לנו על ציונות ובאותה נשימה על מחלות בלי לראות את האירוניה, חברו, רבה הראשי של רעננה יצחק פרץ (לשעבר יו"ר ש"ס ושר הפנים מטעמה), מראה לנו בדיוק איזו מין ציונות זו: ציונות בגוון דתי-אורתודוכסי, כלומר, לא ציונות כלל.

הייתי חייב להוסיף מחווה לתום: כלומר, לא ציונות כלל – אילוסטרציה

[...]

בנושא העובדים הזרים יש הרבה מה לומר. למרבה המזל, יוסי גורביץ, תום – שהתמונה למעלה היא מחווה אליו, לציין סדרה נהדרת של פוסטים משובחים שלו – (וכאן, וכאן) וד"ר מאיר עמור אמרו את זה קודם, לפניי, וטוב בהרבה. אעיר רק זאת: אם פוליטיקאי יוצר מצג-שווא, יש לו בדרך כלל סיבה טובה. אלי ישי קושר יחד פליטים, מהגרי עבודה ועובדים זרים עם ובלי רישיון, מדיניות הגירה כללית יחד עם גירושם של כמה מאות ילדים. אין קשר מתחייב בין הדברים. ישראל צריכה לקבוע מדיניות הגירה כוללת – פליטים ומבקשי מקלט, מהגרי עבודה, עובדים זרים ואכיפת רשיונם – מתוך שיח ציבורי. המדיניות צריכה להיות מותווית כך שהיא ידועה לכולם, ולכלול בתוכה סנקציות כלפי ישראלים המפרים אותה. אי אפשר להתנהל עוד במדיניות אד-הוק. יחד עם זאת, את המדיניות הזו לא ניתן להחיל רטרואקטיבית על אנשים, שהם רק "זרים" עבור אלי ישי ודומיו. ילדים שנולדו כאן בארץ, שדוברים עברית כשפה עיקרית, שמעולם לא היו אזרחיה של מדינה אחרת ושאין להם שייכות לכל מקום אחר, מה הם אם לא ישראלים?

[...]

חזרה לנושא. היינו ברב יצחק פרץ. תגובתו לתפיסתו של דמיאן קרליק כחשוד ברצח המחריד של משפחת אושרנקו הייתה כדלקמן:

ראיתי הכול מראש, אמרתי שזאת תהיה בכייה לדורות. הזהרתי שהעלאת הגויים מרוסיה תיצור בעיות קשות מאוד שאי אפשר יהיה להתמודד איתם. לצערי הרב, הייתי כקול קורא במדבר

נפלא. זו "העלייה מרוסיה", ה"גויים", אלה שעלו מתוקפו של חוק השבות, ש, כזכור, אינו חופף בכל מאת האחוזים את ההלכה. כאילו לא הותר לפרסום כמה ימים קודם לכן שג’ק טייטל משבות רחל, רוצח יהודי כשר למהדרין, נתפס. על טייטל אמרו לנו – שלא בצדק – שהוא עשב שוטה ושאסור להכליל כנגד הציבור הדתי כולו. על קרליק, לעומת זאת, מותר. הוא גוי. ואם מישהו יזכיר להם זאת, הם עלולים לשלוף תירוץ כמו: "גם הרוצחים 
היהודיים (שיחנקו כולם), עדיין יש בהם צלם אנוש, לא כן הרוצחים הגויים" (אם אתם הולכים לקרוא את השרשור הזה, החזיקו בהישג יד שקית הקאה. אם לא נזקקתם לה, משהו אצלכם לא מתפקד).

[...]

יש שהדת מנוצלת לצרכים פוליטיים או לצרכי אגו. למעשה, הספרות היהודית משובצת בסיפורים כאלה. המפורסם שבהם הוא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שהוחרם ונודה בשל ויכוח פשוט בנושא טהרה. בסיפור, שמזכיר קצת את פרשת גיוריו של הרב דרוקמן, לאחר שלא קיבלו את עמדתו של רבי אליעזר, גם לאחר שהביא בפניהם "כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו", "הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש".

אבל יחזקאל הזכיר לי השבוע סיפור נוסף, מעניין גם הוא. הוא עוסק ברבי שמעון בן לקיש, שמכונה בתלמוד הבבלי פעמים רבות ריש לקיש, ובפולמוס שהיה לו – גם כן בענייני טהרה וטומאה – עם רבי יוחנן. ריש לקיש היה חברו ללימודים של רבי יוחנן, שנחשב לגדול האמוראים מהדור השני. בבגרותו, היה ריש לקיש למנהיג חבורת שודדים. היה זה רבי יוחנן שהחזירו בתשובה, כשהבטיח לו את אחותו לאישה אם יעשה כן. השניים היו לומדים יחדיו, והגמרא מלאה בסיפורים על שניהם. באחד הימים דנו ביניהם על טומאתו של הנשק. השאלה הייתה מתי הנשק נחשב גמור ומקבל טומאה. רבי יוחנן אמר "משיצרפם בכבשן", וריש לקיש סבר כי "משיצחצחן במים" – הכלי נחשב גמור רק אחרי שמבריקים אותו במים. רבי יוחנן התלהט, ככל הנראה, והטיח בריש לקיש "לסטאה בלסטיותיה ידע" – לסטים מבין בענייניהם של לסטים. ריש לקיש נפגע מהאזכור הזה של עברו, ועוד בידי מי שהחזירו בתשובה, לא פחות, וענה לו "ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי" (ומה טוב יצא לי? שם [אצל השודדים, נ.א.] קראו לי רבי, וכאן קוראים לי רבי). כדי כך נפגע השודד הרגיש הלז, שנפל למשכב ומת.

[...]

אם כן, אפילו הלכתם של היהודים מכירה, במספר סיפורים, בכך שיש שפסיקות נעשות מתוך שיקולים ש, איך לומר, אינם לגמרי הלכתיים. כזו היא ההתנכלות המכוונת של הרבנות – המלאה באש"ש של ש"ס – ושל מנהיגי התנועה הבזויה הזו לציבור הרוסי בישראל. הציבור העולה מרוסיה הוא האנטי-תזה לש"ס ויריבה הפוליטי המר ביותר: כוח אלקטורלי גדול, שהוא אתיאיסטי במובן העמוק של המילה, כזה שיהודים ישראלים – ויהיו חילונים גמורים – לרוב אינם מסוגלים לו. מי שגדלו בברה"מ האתאיסטית ומי שנולדו להורים שגדלו בה ובארץ שבה הדת הייתה מוקצה במשך שנים מנהלים את חייהם באורח שהוא לחלוטין נקי מדת, מה שיהודי ישראלי פשוט איננו מסוגל לעשות. גם יהודי ישראלי שהוא חילוני בכל מובן שהוא, לא מאמין במציאותו של בורא, לא מציין את חגי ישראל ומחזיק שינקן במקרר, גם הוא מתקין, בסופו של יום, מזוזה בפתח הבית.

הציבור הזה איננו ספרדי והוא סולד מגילויי דת פומביים, וככזה – הוא לעולם לא יצביע לש"ס. ברוניה של המפלגה הגזענית ביותר בישראל יודעים זאת היטב, והם עושים כל שלאל ידם כדי למרר להם את החיים. כל רוסי חשוד, מייד, כגוי שעלה לארץ מתוקף היות בנו או נכדו של יהודי. קראו, למשל, את סיפור נישואיו של דובי. ברי לכל מי שקורא את הסיפור הזה שזה אינו מקרה אנקדוטלי, וכמעט כולנו מכירים את זה. ואת החשד הזה הצליחו אנשי ש"ס לטפטף היטב לישראלים, שנפשם מורעלת דיה כדי שיהיה להם בכלל אכפת.

[...]

העליה מרוסיה – גויים ויהודים כאחד – היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו למדינת ישראל מאז ומעולם. הם אולי החיץ האחרון מפני חקיקה דתית נרחבת אף יותר מזו שאנו מכירים היום, ואולי גם התקווה האחרונה לביטולה של החקיקה הדתית הקיימת. בנחישותם, הם מלמדים את הצברים – ובייחוד קבוצה בהם שש"ס נאבקת על קצבאות הבטלה שלה בשיניים – שיעור או שניים בחריצות (ומפורסמים הסיפורים על מהנדסים ורופאים שעלו ארצה, ועד שיעברו את הבחינות הרלוונטיות עבדו גם בעבודות שצברים לא מתקרבים אליהן עם מקל). הם גם אלה הגודשים את התיאטראות ואולמות הקונצרטים ומחזיקים את מעט התרבות הגבוהה שעוד נוצרת כאן; הם עורכי דין, מתכנתים, רופאות, עיתונאיות. הם משרתים בצבאה של המדינה, משתתפים בבחירות; הם באקדמיה, בתיכונים, בספורט. הם הביאו עמם קידמה, וזה כל כך הרבה יותר משאפשר לומר על ש"ס.

וכשהגזענות הנמוכה הזו מתחילה, כשאנשים מתחילים לדבר על הרוסים הגויים האלה כעל רוצחים, שיכורים, זונות וגנבים שהגיעו לכאן לטמא את המדינה היהודית הטהורה ולהסתנן לשורותיו של הפולק היהודי, כשהתעמולה הזו, מבית מדרשו של גבלס, מרימה את ראשה, אז אפשר לראות בבירור שצדקו לאורך כל השנים מי שאמרו שהגזענות בשטחים תחלחל גם לתוך תחומי מדינת ישראל. אז אפשר גם לראות בבירור, שגירוש העובדים הזרים על ילדיהם הוא רק ההתחלה, כי בעיני מפלגתו של שר הפנים – ולאט לאט, גם בעיני ההמון – אין כל הבדל בין עובד זר לא-יהודי לבין אזרח ישראלי לא-יהודי. הם יגרשו את אלה כמו את אלה (למשל). אחר-כך "יתוקן" חוק השבות כך שיעמוד בסטנדרטים של ההלכה היהודית בלבד. כמובן, זה מנוגד לעקרונות הבסיסיים של הציונות – אותה ציונות שאלי ישי מעמיד פנים שהוא מגן עליה. אחר כך כבר לא יהיה מי שיאמר משהו. ישראל תהיה גוי-Frei, וחושך גדול ונפלא ירד עלינו.

[...]

הסתה לגזענות היא עבירה פלילית בישראל. אל חשש, שוטרים לא יתדפקו על דלתו של הרב פרץ, רבה הראשי של רעננה. מחר בבוקר, במשרד כלשהו של הרבנות הראשית לישראל, ישב פקיד שמקבל את משכורתו מהמיסים שאותם עולים משלמים, ויבקש מקשישה שעלתה מרוסיה ומנסה להוכיח את יהדותה של בתה לצורך נישואין לשיר ביידיש, כדי לקבוע אם דמה טהור. במשרד הפנים ישב פקיד אחר, וינסה לוודא האם משפחה כלשהי עלתה ארצה במרמה. העיסוק בדם הוא אובססיבי וחולני, קטליזטור לזוועות הגרועות ביותר שידע העולם בכלל והעם היהודי בפרט. אולי אסע הלילה להר הרצל. שם, אם אקשיב טוב, אוכל אולי לשמוע עצמות מתהפכות בקברן.

אם יראוני דם is a post from: בלוגיקה