‫בלוגיקה » ירושלים‬

‫ליקיאון‬

‫נמרוד אבישר‬ — Tue, 20 Jul 2010 22:44:57 +0000

יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה^[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.

צריך להיות ברור מדוע ההדחה היא ביזיון של האוניברסיטה הדרומית, אבל נדמה שאין הדבר כך. בשורה התחתונה, מדובר במרצה שבשיעור אתיקה הביע דעה שנויה במחלוקת. שהדעה המדוברת היא חשוכה ובלתי נאורה בעליל, המוצאת בדיכוי הנפש איזושהי גדלות ומכניסה שיפוט מוסרי למהותם של פרטים – אין ספק. קוראיי הקבועים יודעים כבר עד כמה אני בז לעמדות כאלה, עד כמה אני רואה בהן עמדות המשתקות את הפרט ופוגעות ביכולתנו, כבני אנוש, להביא את עצמנו לידי ביטוי חופשי ומקסימלי. לא פעם כתבתי כאן כנגד עמדות כאלה בכלל, וכנגד עמדות כאלה המופנות כלפי הומוסקסואלים בפרט.

אולם, אני יודע היטב שהעובדה שדעה מסוימת שנואה עליי ונראית לי שגויה והרת נזק בבסיסה, אין משמעה שיש לאסור או להטיל סנקציות על השמעת עמדה זו. ההגנה על חירותו של אדם לאחוז בעמדה שאינני מסכים עמה ולהביע אותה כרצונו היא אינטרס עליון שלי ושל כל אדם בעל דעה, משתי סיבות: ראשית, משום שמי שאינו מגן על חירות הביטוי של ברי הפלוגתא שלו שומט את הקרקע המוסרית תחת חירות הביטוי שלו עצמו, ולא יוכל לומר דבר אם ברי הפלוגתא שלו ישללו את חירות הביטוי שלו. ושנית, מפני שאם דעה קיימת ואינה נאמרת, הרי שלא ניתן להתמודד מולה, להפריך אותה, להראות לאילו עקרונות ואילו ערכים היא מחייבת אותנו על מנת לשכנע אחרים במשגה שהיא. כשם שהאדם ההיגליאני זקוק להכרתה של תודעה זרה בטרם יוכל להיות לתודעה עצמית, כך גם עמדות ודעות זקוקות לסימביוזה שבוויכוח ובדיון, ועל אחת כמה וכמה עמדות אתיות כלליות וערטילאיות. לא בכדי כתב אפלטון את הפילוסופיה שלו כולה בצורה של דיאלוגים: יש שעמדה מתחדדת, מתבהרת ויוצאת נשכרת מעצם התשובה שהיא מעמידה לעמדות אחרות, נגדיות ומקבילות. אין סכין מתחדדת אלא בירך רעותה.

ועל כן, אפשר וצריך להתעלם, ולו לרגע קט, מתכנם החשוך של הדברים שאמר ד"ר לויט, ולראות שמדובר כאן במרצה שהביע עמדה שנויה במחלוקת. באותה המידה יכול היה המרצה לומר שצעירים מבולבלים עשויים להיות מושפעים מאורח חיים דתי מוחצן, או שזוגות מרובי ילדים עשויים לגדל ילדים מחונכים פחות בשל מגבלות תשומת הלב של הוריהם, או שיש למנוע משני אנשים הלוקים בשכלם להביא ילדים בצוותא ועוד כהנה וכהנה דעות שנויות במחלוקת שניתן לדון עליהן. חלק מהדעות הללו חשוכות לא פחות, וחלקן מערערות על תפישת עולמם של כל מיני סוגי אנשים. חלקן אף יימצאו פוגעניות עבור חלק מהאנשים – למשל, כאלה שיש להם הרבה ילדים. זה, כמובן, בסדר גמור: אם אנחנו מגבילים את עצמנו לומר רק דברים שלא יפגעו באיש, אנחנו מצמצמים את מה שאנחנו יכולים לומר לכדי כלום. להט"בים, בעניין הזה, אינם שונים מכל קבוצת אוכלוסיה או פרט אחרים: אין להם חסינות מפני אמירות של אחרים שהם עשויים למצוא פוגעניים. כאמור, על אף שאנשים חושבים יתקוממו בכל מאודם כנגד אמירות הומופוביות וחשוכות, לאנשים המחזיקים בעמדות האלה יש חופש מלא לבטא את דעותיהם, והחירות הזו, כפי שהובהר כבר, היא הכרחית.

התקדמות מדעית, פילוסופית ואתית לא תתכן בלי הדיון החופשי. לא יכולנו להגיע לתוכנית החלל אם קפלר לא היה מטיל ספק בתורות העתיקות על נתיבות כוכבי הלכת. לא היינו מגיעים לתורת האבולוציה המודרנית אם למארק ודרווין לא הטילו ספקות על הדעה המקובלת שכל זן ומין נבראו בנפרד. מה עוד ואווירה אשר מרצים שונים מלמדים דעות שונות וגם נוגדות היא אווירה הכרחית להתפתחות האינטלקטואלית של התלמיד. על ידי התמודדות עם דעות שונות ונוגדות הוא לומד לסלול את דרכו הוא ולהתבגר לחוקר אמתי.^[2]

על אחת כמה וכמה הדברים אמורים כשמדובר באקדמיה: מחקרים והגות גם יחד לא יכולים להתקיים בסביבה הדורשת מהם לדרוך על ביצים. לחוקרים והוגים שמורה הזכות להיות שנויים במחלוקת, שערורייתיים וראדיקליים – בלי הזכות הזו, היכולת שלהם לקדם את החשיבה האנושית באמצעות המחקר וההגות שלהם נפגעת. ייתכן, שדווקא מרעיונות שחלקים באוכלוסיה מוצאים פוגעניים תמצא האנושות נשכרת. מעולם לא קנינו לנו את הזכות לומר לאיש האקדמיה מה לחקור או לאילו מסקנות להגיע. איננו יכולים לכפות את הפוליטיקה שלנו על הידע או הרעיונות, מפני שאלו נשארים טובים – או גרועים – גם אם נאטום את אזנינו אליהם ונסרב לשמוע אותם. כמה מההוגים הגדולים ביותר הביעו עמדות שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. חירותם לעשות כן קידמה את האנושות שנות אור קדימה.

אריסטו, למשל, חשב שמבנה של תא משפחתי חייב להיות מורכב מאם ואב. האם עולה על דעתו של מישהו להפסיק ללמד את האתיקה של אריסטו, שעד ימינו אנו היא מסמך מוסרי מתקדם ומהפכני בחלקו, ושרבות מתפישות הטוב והרע שלנו מושתתות על הרעיונות שבו? לו אריסטו היה פועל היום, כלום היינו צריכים לוודא שלעולם לא יעבוד בכל אקדמיה שהיא? ומה לגבי מורו של אריסטו, אפלטון, שהיה תומך נלהב במשטר מריטוקרטי טוטאליטרי ולא דמוקרטי בעליל, כלום עלינו להוציא את הפוליטיאה שלו מתכנית הלימודים בפילוסופיה פוליטית? ומה לגבי ההוגה המשפיע ביותר של המאה ה-19, פרידריך ניטשה, שערער על כל תפישות המוסר והחברה המקובלות בגרמניה בת זמנו – ובהרבה מובנים גם בימינו אנו? כשלהט"ב יטען, ובצדק, כנגד לויט, שלאדם יש את הזכות להיות למה שהוא, משוחרר מכבלים חברתיים ומסורתיים, הוא יתבסס על רעיונותיו של אותו פרידריך ניטשה. על מה היה מתבסס אילו הייתה האקדמיה הגרמנית מקיאה אותו משורותיה על דעותיו הקיצוניות? מה לגבי דארווין, אדם סמית’, ניוטון, לייבוביץ’? האם באמת צריך להזכיר את חשיבותה של החירות האקדמית?

[...]

אם כן, על אף שאינני מסכים עם ד"ר לויט כלל ועיקר, אין אני רואה כל סיבה לא לאפשר לו להביע את דעתו. זו תעודת עניות לאקדמיה הדרומית שלנו שהחליטה לפטרו בשל התבטאות שנויה במחלוקת, חשוכה, בעייתית – אבל כזו שנופלת היטב בתוך חופש הביטוי שלו. ראשיה של אוניברסיטת בן-גוריון יודעים זאת: לא מכבר הם הבטיחו לניב גורדון, שהביע עמדה שנויה במחלוקת, שמעמדו כאיש סגל אקדמי לא ייפגע, ורק קראו לו להתפטר.

אבל לא רק קברניטיה של אוניברסיטת בן-גוריון צריכים להתבייש בעצמם. גם נציגים של אותה קהילה שאמורה לדעת היטב כמה סכנה יש בהשתקה, בהדרה של דעות, באי-עמידה לצד חופש הביטוי. ובעיקר, צריך להתבייש בעצמו יונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים – ארגון שיודע דבר או שניים על השתקה – על המאמר הזה שכתב, שכותרתו, לא שאלה של חופש ביטוי מעידה מראש על הפליק-פלאקים הלוגים המרהיבים שייעשו בו, שכן צריך להיות לוליין מוכשר במיוחד כדי לטעון ששאלת זכותו של מרצה להביע עמדה בשיעור אינה שאלה של חופש הביטוי.

כותרת המשנה של המאמר הזה לוקה כבר בתחילתה בשתי שגיאות – האחת לוגית, השניה עובדתית. גר כותב:

הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות מסוגלים לומר שלהצהיר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם זה לא מדעי ולא לגיטימי

ובכן, נתחיל מהעובדות. ד"ר לויט לא טען "שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם". זה אובר-סימפליפיקציה של טענה שהיא מורכבת בהרבה ונוגעת לשאלה מוסרית ראשונה במעלה: שאלת משילתנו בדחפינו. ד"ר לויט טען שנטייה מינית, כמו כל דבר אחר, ניתנת לשליטה, שתאווה ניתנת לכיבוש, שדחפים ניתנים לריסון. זו טענה בסיסית למדי, של "מותר האדם". אריסטו, אנסלמוס, ניטשה וסארטר חשבו כמוהו^[3].

מהטענה הזו מסיק ד"ר לויט שגם נטיה מינית ניתנת לריסון, ושמתוך הרגל הריסון האדם מתעצב באופן שונה משהיה מתעצב בלעדיו. זו טענה פסיכולוגית בסיסית למדי. אבל אין פה שום דבר שאנחנו לא מכירים כבר, שום רעיון חדש ופוגעני. בסך הכול החלה של כללים שמקובלים, בסופו של דבר, על רובנו: שלאדם יש שליטה על דחפיו.

כמובן, העובדה שאדם יכול לחיות חיי פרישות מלאים ולעולם לא לעסוק בכל פעילות מינית, כפי שעושים גברים ונשים מכל הנטיות במנזרים ברחבי העולם, אינה אומרת שעליו בהכרח לעשות זאת. גם אם מקבלים את נקודת המוצא של ד"ר לויט, שניתן לחלוק עליה^[4], אפשר לומר שגם אם אנו מקבלים שאדם יכול לרסן את תשוקותיו המיניות, אין משמעות הדבר שעליו לעשות כן בהקשר הזה, או שריסון כזה עדיף מוסרית על היעדרו. כלומר, להכיר בזה שיכול להיות שהדברים של ד"ר לויט מבוססים על רעיון שאינו לגמרי שגוי – זה שקובע שלאנשים יש את היכולת לבחור להיות מה שהם – עדיין אין פירושו להסכים עם ד"ר לויט במסקנתו הסופית, לא בכלל.

מה שמביא אותי לשגיאה הלוגית. לומר שהצהרה כזו או אחרת איננה לגיטימית לא מעידה, כפי שכותב גר בטעות, על בטחון עצמי. להיפך. על בטחון עצמי הייתה מעידה האמירה הגאה שההומו בוחר להגשים את עצמו ככזה, גם אל נוכח אפשרויות אחרות במידה שכאלה אכן קיימות. הטענה כאילו אין להומו ברירה והוא נולד כזה היא טענה אפולוגטית להחריד, לא בטוחה בעצמה. הטענה כי ההומו, בלי קשר לברירה שיש לו, בוחר להגדיר את עצמו ככזה חזקה עשרות מונים ממנה, והיא הטענה הבטוחה בעצמה. לא בטחון עצמי הריץ את ציד המכשפות הזה, לא אמירה גאה, אלא אפולוגטיקה שקטה, "אין לנו ברירה" מתנצל ושפוף.

נמשיך. לאחר פסקת פתיחה בה מספר לנו גר שהוא חולק על עמדתם של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ושל האגודה לזכויות האזרח, שני ארגונים שגילו יושרה והתנגדו לפיטורים, קובע גר:

אין ספק, חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. מבחנו האמיתי של הדמוקרט הוא ביכולתו לצאת למאבק למען חופש הביטוי של אדם עם דעה הפוכה משלו – גם אם אותה דעה מנוגדת לדמוקרטיה עצמה.

מוסכם. חבל רק ש, כפי שנראה בהמשך, גר נכשל בבחינה הזו.
הפסקה הבאה מכילה את אחת הטענות המדהימות שיצא לי לקרוא אי פעם:

אלא שהדיון כאן איננו על חופש הביטוי. השיעור שבמסגרתו לימד ד"ר לויט, כי ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול (או עשוי – בהתאם לנקודת המבט) להיות מושפע מנטיית הוריו, וכן, כי נטייה מינית ניתנת לריסון לא היה שיעור פילוסופיה, ספרות, אולי סוציולוגיה – זירות הגיוניות לתפיסות עולם רבות ומתנגשות, מחוזותיו של חופש הביטוי. הדברים נאמרו, כאמור, בקורס לאתיקה רפואית, במסגרת לימודי רוקחות. עולמו של המדע.

ובכן. ראשית, אני רוצה לחשוב שגר שגה כשהציג את דבריו של ד"ר לויט, ולא, חלילה, שהוא סילף אותם במתכוון. אמירתו של ד"ר לויט, לפי הפרסומים בתקשורת כמו גם לפי דבריו שלו עצמו, לא היתה ש"ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול[...]להיות מושפע מנטיית הוריו". זה פשוט שגוי. עמדתו של ד"ר לויט הייתה:

אני מודאג בקשר לאנשים גבוליים אשר הפילוסופיה של התנועה של ההומוסקסואלים עשויה להשפיע עליהם ולמנוע מעצמם את השמחה של ילדים ונכדים.

הטענה כללית בהרבה: חברה שמאפשרת חיים חד מיניים מוחצנים, טוען ד"ר לויט, עלולה להשפיע על צעירים שאינם בטוחים באשר לנטייתם המינית.

כמובן, זו עמדה בעייתית בשתי רמות שונות: ראשית, משום שגם אם היא נכונה, אנחנו לא יכולים לדרוש מאנשים שלא להיות מי ומה שהם רק כי אנחנו חוששים שבני נוער מבולבלים יחליטו לנסות זאת גם; ושנית, כי היא מניחה מראש שבחירה בדרך חיים לא הומוסקסואלית טובה יותר מבחירה בדרך חיים הומוסקסואלית, ולכן אותו נער מבולבל היפותטי ייפגע כתוצאה מבחירה כזו – שזו, כמובן, עמדה שמניחה מראש את המבוקש. אבל בדיוק כשם שקל להצביע על הבעייתיות בעמדה הזו, כך היא גם לגיטימית. ושוב – גם אם אינני מסכים עם ד"ר לויט, אני מכיר בזכותו לחשוב כך.

שנית, הטענה המדהימה כי אתיקה רפואית איננה פילוסופיה, אלא "עולמו של המדע". אתיקה היא פילוסופיה. אתיקה רפואית, העוסקת בשאלות מוסריות ממעלה ראשונה כמו רביה, הפלות, השתלות איברים, הפריה חוץ גופית, המתות חסד וכיו"ב, איננה מדע. היא תחום של דעה ודעה נגדית, של שיטות מוסריות מחייבות ועקרונות וערכים שהן נובעות מהם. אף מחקר אמפירי לא ידע לתת לנו את התשובה לשאלה המוסרית של המתת חסד או הפלה. השאלה האם ביצית מופרית היא כבר תחילתם האימננטית של חיים ויש להתייחס אליה כאל חי לכל דבר איננה שאלה מדעית, שניתן לחקור בכלים אמפיריים. היא שאלה אתית, ואנו מטפלים בה באמצעות שיטות, רעיונות ודעות. יש יסוד סביר להניח שגר יודע זאת. שיעור אתיקה רפואית לרוקחים אינו שיעור של הרכב החומר בתרופה כזו או אחרת, הוא אינו שיעור אמפירי. הניסיון לטעון אחרת, הניסיון לטעון שמדובר בתחום מדעי, או שנעשה בתום לב – ואז הוא מעיד על בורות; או, גרוע מכך, נעשה במתכוון – ואז הוא מכשיל את גר במבחן שהוא עצמו הציב.

נמשיך:

קורס זה הוא אכן מקום לפולמוס ולמגוון דעות – בתחום המתות החסד, למשל, או (להבדיל) בתחום ההפלות. המרצה המוכשר ינצל את הפלטפורמה כדי לפתוח שאלות, להוביל את תלמידיו לחשיבה אתית יותר בבואם להתמודד עם סוגיות רפואיות. אך בעולם המדע, אין זה מקומו של המרצה לקבוע קביעות – בוודאי כאלה המגובות בסמכותו כמחנך וכאיש מקצוע למוד ניסיון – הסותרות את המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה. בין זה לבין חופש הביטוי אין דבר.

ראשית, זכותו של כל אדם, בוודאי מרצה, בוודאי איש מדע אחר, לחלוק על קונספציה או תיאוריה מדעית כזו או אחרת. מה זכותו, חובתו, אם הוא חושב שזה המצב. במשך שנים הושמו חולי עגבת שהגיעו לשלב השלישי של המחלה ופתחו עגבת המוח במוסד לחולי רוח, עד שהתברר שטיפול בפניצילין מרפא את השגעון הזה. הפסיכיאטריה נהגה להפריד את אונותיהם של פציינטים אלימים. לומר, שלאיש אקדמיה אסור לומר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטון המרכזי בתחום מחקר כלשהו, זו אמירה שעושה צחוק מכל הרעיון של חופש אקדמי ככלי לצבירת ידע. אם הפסיכולוגיה יודעת לענות לביקורת, תעשה זאת; אם לא, התורות שלה יתחדדו. אם הטון המרכזי בפסיכולוגיה היה שהומוסקסואליות היא הפרעה נפשית, כלום היה גר ממלא פיו מים פשוט על מנת לא לסתור את "המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה"? כלום היה צריך?

יתירה מכך: הבה נניח שאכן, ד"ר לויט התבטא מתוך בורות גמורה, והדברים שאמר הוכחו זה מכבר באורח בלתי ניתן לערעור או הפרכה כשטויות. אז מה? חופש הביטוי כולל גם את החירות שלי לומר שהירח עשוי מגבינה, או שתינוקות באים מהחסידה. מרצה לפיזיקה יכול לטעון – בסתירה מלאה לחלק מהמחקרים במדע המדינה – ששיטת המשטר הנשיאותית היא השיטה הדמוקרטית הטובה ביותר; נועם חומסקי מתבטא כדרך שבשגרה התבטאויות שעשויות להמצא פוגעניות שאינן בתחום הדעת שלו; וכן הלאה. אף אחד מתלמידיו של ד"ר לויט לא חושב שהוא מומחה בפסיכולוגיה, ואני משוכנע כי מעולם לא הציג את עצמו ככזה. נכון, הוא "איש מקצוע למוד ניסיון" – אולם אין משמעות הדבר שמי מתלמידיו יימצא סובר שיש להאזין לו לגבי שרברבות, פיסול בשיש או פסיכולוגיה. ככה זה: חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, וגם בתחום הזה חופש הביטוי של ד"ר לויט אינו נופל מזה של גר.

שנית, האמירה הבסיסית של ד"ר לויט, לפיה בני אדם יכולים להשתנות מתוך פעילות לכיבוש יצרם (והקורא חד העין ישים לב שאינני מתייחס, כרגע, ליישום השגוי שעשה ד"ר לויט ליצר ההומוסקסואלי דווקא), לא רק שאינה עומדת בסתירה למדע הפסיכולוגיה, היא נשמת אפו והבסיס של קיומו. הסיבה שהיישום על הומוסקסואליות הוא שגוי מעקרו היא מקור הוויכוח.

נקודה שלישית היא שאם הקורס הוא, אכן, "מקום לפולמוס ולמגוון דעות" אזי הוא כזה גם עבור המרצה – ודעות אנחנו מקבלים גם אם הן סותרות, לעתים, את המדע.

ולבסוף, שאלת הילדים לזוגות חד מיניים היא שאלה מוסרית ממעלה ראשונה, לא פחות משאלת ההפלות או שאלת המתות החסד. מעבר לדילמות המוסריות הברורות שהיא מעלה באופן מיידי – כמו דילמות מוסריות הנוגעות לניצול רחמן של נשים ממדינות עולם שלישי כדי לספק ילדים עבור זוגות במערב – היא מעלה שאלות חבריות מוסריות נוקבות, כמו למשל השאלה בדבר מבנה המשפחה המסורתי. אישית, אני סבור שמדובר במבנה שאבד עליו הכלח, אבל לא הייתי חולם לטעון שאין שום מקום לדיון בנושא. השאלה הזו מעלה בהחלט דילמות מוסריות, גם מתחום האתיקה הרפואית, ולהתעלם ממנה פירושו לפגוע בהגות האתית ולבצע פוליטיזציה של תורת המוסר.

ממשיך גר וכותב:

מוסכמה שכבר התקבעה במקומות ובזמנים שמרניים משלנו היא שבמסגרת שיעור תנ"ך אפשר לדבר על בריאת העולם, אך לבריאתנות אין מקום בשיעור ביולוגיה. שוב אין זו שאלה של חופש הביטוי, אלא של הגיון בריא (ולא בריאתני).

ובכן, הדבר הראשון שניתן לומר הוא שמוסכמות שהתקבעו אין פירושן סוף הדיון, ושמנכ"ל הבית הפתוח הוא האחרון שחשבתי שאצטרך להזכיר לו את זה. יהיו שיחלקו על הצורך לדבר על בריאת העולם בשיעורי תנ"ך, או אפילו על קיומם של שיעורי תנ"ך ככלל. כמובן, עמדה זו תהיה לגיטימית לחלוטין על אף המוסכמה החברתית. גם על מקומה של הבריאתנות בשיעורי ביולוגיה מתנהל דיון נוקב, שהגיע עד לבתי המשפט וטרם הסתיים. כמובן, איש לא יעלה על דעתו לפטר מרצה שיתבטא בעד התיאוריה הבריאתנית, ואפילו יהיה איש מדע.

זאת ועוד, עצם ההשוואה בין מרצה לקהל בגירים באוניברסיטה לבין תכנית לימודים לקהל שבוי של קטינים בבתי ספר מקוממת ודמגוגית. אין לי שום בעיה, ואני מקווה שגם לגר לא, עם הצגת התיאוריה הבריאתנית לסטודנטים לתואר ראשון. ההנחה היא שהם יכולים להתמודד עם התוצאות. מרצה נוצרי לביולוגיה שמביע עמדה בעד התיאוריה הבריאתנית עלול לספוג קיתונות של בוז כאיש מקצוע, מהסטודנטים ומאחרים – ובצדק – אבל איש לא יעלה על דעתו לפטרו משום שהביע דעה כזו. חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר שטויות, כזכור.

עוד כותב גר:

לו היה המרצה משתמש באותה סמכותיות רפואית להוציא מפיו את המשפט "בני הגזע ה-X הם…” או "בנות המין ה-Y הן…”, אזי לא הייתה למאן דהוא שום שאלה.

רגע, מה? סמכותיות רפואית? בשיעור אתיקה? סמכותיות רפואית יכולה להיות בשיעור נפרולוגיה. סמכותיות רפואית יש לרופא שממליץ על ניתוח. רופא שאומר שלדעתו אין זה מוסרי להרוג כדי להציל את חייך אינו סמכותי יותר מעורך דין, שרברב או כבאי שאומרים דברים אחרים. האם גר ממעיט בערכם של הרוקחים לעתיד כדי כך, שהוא חושב שהם לא יודעים להבדיל בין דברים שאומר אדם במסגרת דיון אתי לבין עובדות שאומר להם המרצה שלהם במסגרת שיעור רפואי מקצועי?

לו היה המרצה אומר שלדעתו, טובת הילדים מחייבת שאמם תישאר איתם בבית, הוא היה סופג ביקורת קשה – אבל יש יסוד סביר להניח שלא היה מודח. ככה זה כשאנחנו סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחר לטעות ללא סנקציות.

אמנם בזכות חופש הביטוי, בעמל רב שנים, הגענו לאן שהגענו (ועוד ארוכה הדרך), אך הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו, במיניותנו ובתפיסות המקצועיות לגבינו כדי להיות מסוגלים להצהיר שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות.

אני מתקשה לקרוא את הפסקה הזו כאומרת משהו אחר מ"חופש הביטוי חשוב לנו, אבל אנחנו לא חייבים לספק אותו לאחרים", אבל אני אנסה: מעבר להפשטת היתר של מה שנאמר, שוב, האמירה שדבר מה הוא "בריאתנות" לא הופך אותו לאסור או פסול או עילה לפיטורים. בתור מנכ"ל הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, אלו כבר שתי דעות שיש עליהן פולמוס ציבורי נרחב שהוא מוציא מכלל הגנתו של חופש הביטוי – לא דוגמה קלאסית לסובלנות. בשיעור אתיקה של החינוך, למשל, הייתי מצפה מהמרצה להעלות את שאלת הבריאתנות, ואף לנקוט עמדה פוזיטיבית אם הוא רוצה.

לא ברור לי מה בהצהרה "שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות" מעיד על בטחון עצמי שעליו גר מדבר. בעיניי, זה מעיד על התרפסות והתבטלות בפני דעות חשוכות למדי. מדובר, בצורה הפשוטה ביותר, בטענה לנכות. בסיסה של הטענה הוא שאין ללהט"בים שליטה על מי ומה שהם, ואין להם אפשרות להשתנות, ועל כן על החברה לקבל אותם כמו שהם. כאילו הייתה הלהט"ביות פגם, אבל כזה שאין לנו ברירה אלא לקבל. מין משיכה אפולוגטית בכתפיים, "אנחנו לא יכולים להיות כמוכם, באמת". אני הייתי מצפה, והייתי אומר שבהחלט הגיע הזמן, שלהט"בים יהיו מספיק בטוחים בעצמם ובמיניות שלהם כדי לומר שזה בכלל לא משנה אם הם יכולים או לא להשתנות – השאלה היחידה שמשנה היא האם הם רוצים להשתנות, והאם הם צריכים להשתנות. ואם אני לא מקבל – ואני לא מקבל, ואני משוכנע שגם גר לא מקבל – את ההנחה שהומואים צריכים להשתנות, שלהיות הומו זה פחות טוב, זה לא רצוי; אם אני לא מקבל את ההנחה הזו אז מלכתחילה אינני נזקק לטענה שלהט"בים אינם יכולים להשתנות. לשון אחר, בטחון עצמי יהיה לטעון כי אורח החיים הלהט"בי אינו עדיף יותר או פחות מאורח החיים ההטרוסקסואלי, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו, וממילא הדיון ביכולתם להשתנות הופך לעקר. כדי להלחם בגזענות נגד להט"בים לא צריך לאמץ את הנחות היסוד של הגזענות הזו, יש להלחם בהן. חד, חלק וברור.

הטענה צריכה להיות ברורה ופשוטה: לסבית, הומו, פאנסקסואל/ית, ביסקסואל/ית, טרנסג’נדר/ית וכיו"ב הם אנשים, שווי ערך להטרוסקסואלים בכול. הם מנהלים אורח חיים מיני שאינו הטרוסקסואלי, שכולל יחסי מין בהסכמה מדעת בין שני בגירים^[5] הכשירים להסכים^[6]. לאורח החיים הזה, שאינו שונה מאורח חיים הטרוסקסואלי סאדו מאזוכיסטי, למשל, ואינו עדיף יותר או פחות מאורח חיים הטרוסקסואלי, אין כל השלכה חברתית שלילית. מעשיהם של מבוגרים מסכימים מדעת בפרטיות ביתם הוא עניינם, ועניינם בלבד. כיוון שכך, אין כל פסול באורח החיים הזה, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו – כשם שאין צורך שהטרוסקסואלים ישתנו. הקבוצות הללו שוות ברמתן המוסרית. ומכיוון שאין צורך, אין שום מקום לדון ביכולת. אף אחד לא מדבר על יכולתם של הטרוסקסואלים לשנות את נטייתם המינית, פשוט מפני שאף אחד לא חושב שהם צריכים. ובכן, זו צריכה להיות הטענה, זו תהיה טענה בטוחה בעצמה. הטענה של גר לא מעידה על בטחון עצמי. היא מעידה על אפולוגטיות ומאמצת קטגוריות חשיבה בהן יש להלחם.

זאת ועוד – טענת חוסר היכולת היא מדרון חלקלק. אנשים שהחברה חושבת שצריכים לשנות את נטייתם המינית – פדופילים היא דוגמה פופולארית במיוחד – החברה תלחץ לשנות אותה גם בכפיה (סירוס כימי, למשל). עד לא מכבר זה היה מקובל לסרס הומואים כימית – המדען וגיבור המלחמה הבריטי אלן טיורינג, האיש שהצוות שלו פיצח את הקוד של האניגמה הגרמנית, עבר טיפול כזה. כי אם זה מה שצריך להיעשות, שאלת הנזק הנגרם למסורס הופכת לפחות רלוונטית. ועל כן, טענת חוסר היכולת היא לחלוטין בלתי רלוונטית לקייס הלהט"בי.

גר מוסיף:

זאת, לאחר שאיגוד הפסיכולוגים האמריקני, שהחלטותיו מקובלות ברחבי העולם, קבע שניסיון ליישם את אותו "כוח רצון" עלול להוביל לפגיעה ואיננו אתי (עמדה שאומצה גם על ידי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל). בנוסף, כל מחקר רלוונטי לגבי ילדים הגדלים במשפחה בת שני הורים מאותו המין מצא שאם יש איזשהו הבדל בין ילדים אלה לאחרים, זה מתבטא רק בבריאותם הנפשית הרבה יותר של הילדים להורים בני אותו המין.

כלל אצבע: אם כדי להבהיר נקודה נזקק הכותב לסילופים קטנים של המציאות, יש סיכוי טוב שהוא טועה ומטעה. על כותביו של פשקוויל ברחובות החרדים איש לא יחשוב להגיד שהם עברו על תקנון האתיקה העיתונאית. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי – והישראלי – מורה על צורת ההתנהגות והפרקטיקה הרצויה של פסיכולוגים, לא של מרצים לאתיקה. זה שפסיכולוגים לא צריכים לעסוק בהמרת הומוסקסואלים – כמו גם בהמרת דת, בהטפה להתאבדות או בהמלצה לקיום יחסי מין בלתי מוגנים עם פרטנרים מרובים – זה נכון, וזו אכן המלצתו של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. אלא שהמלצה זו אין משמעותה בשום צורה שאנשים לא יכולים לנסות לשנות את עצמם בעצמם (שהוא הדבר ש, בהפשטה מסוימת, הציע ד"ר לויט) או באמצעות אדם שאינו פסיכולוג (למשל, כהן דת). בוודאי שאין משמעותה שמרצה לאתיקה שחושב שההמלצה שגויה צריך נצור את לשונו. יותר מזה, האיגוד עוסק במתן הנחיות מעשיות לפסיכולוגים מתפקדים, לא במחקר או ביקורת, ועל כן הוא בוודאי לא מביא לידי ביטוי את כל זרמי המחקר בתחום, אלא את המיינסטרים המקובל בתחום חדש יחסית בלבד. זאת ועוד, המלצותיו של איגוד כזה עשויות להשתנות. על כן, אין די בהן כדי לבסס אפילו את הטענה שהתבטאותו של ד"ר לויט סותרת את המדע – שלא לדבר על המרחק הרב שיש לעבור כדי להגיע מהטענה הזו לפיטוריו של הד"ר, כפי שכבר פורט.

כמו כן, אני משוכנע שגר יסלח לי גם אם אומר שלאור כמה הטיות במאמר הזה, הוא יסלח לי אם אני חשדן מראש כשהוא כבר מסנן עבורי אילו מחקרים הם רלוונטיים ואילו אינם. מעבר לעובדה שבריאותם הנפשית של ילדים להורים בני אותו מין היא טענה לא רלוונטית לחלוטין -ד"ר לויט מעולם לא טען אחרת – במקרה הזה הטענה מלווה בסייג "כל מחקר רלוונטי". לא יכול הקורא שלא לתהות האם כל מחקר שיאמר ההיפך ייעשה, באחת, לבלתי רלוונטי.

אם הדובר הוא ח"כ ממפלגה מסוימת, הוא יכול לטעון אחרת בראיון בטלוויזיה, למשל. וגם אז, אני מייחל ליום שמי שיתקן אותו יהיה המנחה ולא המרואיין שכנגד. עם זאת, אדם לא יכול לטעון אחרת במסגרת לימודי רפואה, כאשר הוא בעל תפקיד סמכותי המלווה בתואר דוקטור, שאם אתה, כסטודנט, לא מקבל אותו – אתה מוזמן לצאת החוצה ולאבד את הנקודות בקורס

ראשית, אני די המום מכך שגר סבור כי לחבר כנסת המתראיין בטלוויזיה לקהל גדול ובלתי מאופיין שמורה הזכות לומר דברים שלמרצה לאתיקה המדבר לקהל קטן של תלמידי רוקחות אסור. חבר כנסת הוא "בעל תפקיד סמכותי", הוא פונה לקהל גדול בהרבה והוא משפיע על המונים. מרצה הוא בסך הכול מרצה. השפעתו מוגבלת בהרבה. יתירה מכך, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני שומע שיש אנשי מקצוע מסוימים שחופש הביטוי לא חל על דעותיהם, אלא אם כן הם חברי כנסת. ועוד, יש משהו אנטי-אקדמי לחלוטין בטענה שחירותו של הפוליטיקאי שונה מזו של החוקר.

שנית, אותו כלל אצבע לגבי אי-דיוקים תקף גם כאן: ד"ר לויט דיבר עם תלמידי רוקחות, לא "במסגרת לימודי רפואה". הוא העביר קורס על אתיקה, לא קורס בעל משמעות מקצועית. וכן, אם הטענה של גר היא שאנו לא בוחרים את המרצים שלנו והם עלולים להיות אנשים שאיננו מסכימים עמם, הרי שזה נכון בכל מקרה. זה אפילו בסדר. יש סיכוי שנלמד משהו, אולי נפתח את הראש לדעות אחרות. חשבתי שזה מה שהבית הפתוח מנסה לעשות.

בפסקה האחרונה, כותב גר את הדברים האלה:

תפקידו של המחנך לאתיקה לשאול שאלות ולא לקבוע קביעות, ונדמה לי שזו המחשבה שהנחתה בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות באוניברסיטת בן גוריון.

כמובן, נראה מיותר לומר שד"ר לויט אינו מחנך, הוא מרצה. תפקידה של האקדמיה, להבדיל מבית הספר, הוא ללמד, לא לחנך. לימוד האתיקה נעשה גם דרך דיונים בשאלות, הצגת כל העמדות האפשריות והעלאת שאלות. אולם אין משמעות הדבר כי המרצה לאתיקה חייב להישאר נטול דעה משל עצמו. דעה כזו איננה "קביעה", היא הבעת עמדה. יותר מזה: אני סבור שחובה על מרצה לאתיקה להביע את עמדתו. רק כך יוכלו תלמידיו לדעת לאילו כיוונים הוא נוטה, במודע או שלא במודע, ולהישמר מן ההטיה הזו. נוסף על כך, דומני שגר מזלזל זלזול עמוק בסטודנטים לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון, אם הוא חושב שהם ישמעו את דברי המרצה לאתיקה ויאמרו עליהם אמן וינהגו כאילו זו האמת היחידה מרגע שהמרצה אמר כך. המרצה, בוודאי כאשר מדובר באתיקה ולא בעובדות מקצועיות, איננו דברי ה’ חיים, והסטודנטים יודעים זאת.
את מאמרו חותם גר בדברים הללו:

ד"ר לויט – במקרה גם אדם דתי – בחר בשיחתו עם מנהליו לדבוק בתפיסת עולמו ולא לשנות את דרכו החינוכית. משכך, טוב שהאוניברסיטה החליטה כפי שהחליטה, לא רק מפני שד"ר לויט הוא הומופוב, אלא גם, כי הוא פשוט מורה גרוע.

תלמידיו של ד"ר לויט חשו אי נוחות מדבריו. הם לא קיבלו אותם כפשוטם, אלא התווכחו מולו, ואף פעלו כדי להלין עליו. דומני, שדי בעובדות אלה כדי לקבוע שד"ר לויט איננו מורה כה גרוע לאתיקה, ושבכל מקרה הטענה לפיה קביעה שקובע המרצה תתקבל כאמת צרופה על ידי תלמידיו היא מופרכת.

[...]

התגובה הזו לפיטורים היא תעודת עניות לקהילה שנאבקת כבר שנים מאבק יפה וצודק לשוויון ולמען חירויותיה. הקהילה צריכה הייתה לעמוד על רגליה האחוריות ולהתנער מהפיטורים הללו. הם היו קונים בכך את עולמם. הם בחרו אחרת. לי, באופן אישי, יהיה קשה מהרגיל להצטרף אל חבריי, ידידיי ובני משפחתי הלהט"בים במצעד הגאווה והסובלנות של הבית הפתוח הירושלמי השנה. קשה, כי כעת אני יודע שבראש הבית הפתוח עומד אדם שמוכן להצדיק פגיעה גסה בחירות הביטוי של אדם הסובר אחרת ממנו, ומשדר בכך תמונת מראה של אותה התכונה בחברה הישראלית שמצעד הגאווה והבית הפתוח מנסים לשנות.

ליקיאון is a post from: בלוגיקה

אתיקה רפואית
ד"ר ירוחם לויט, אתר סרוגים
או שמא היה זה להיפך?
למשל, תוך שימוש במודל של היידגר – גדול ההוגים במאה העשרים וחבר במפלגה הנאצית, אגב – לגבי תנאי הקיום הבסיסיים והלא משתנים שלנו
או יותר
מה שמכונה בלע"ז Consenting adults

‫עוורון בעין אחת‬

‫נמרוד אבישר‬ — Fri, 29 Jan 2010 11:26:30 +0000

הדרום אפריקאים הלבנים היו נוצרים ממוצא אירופאי, מה שאומר שהם היו נמושות פדנטיות, והתעקשו ללכת בדרך המלך. זו הסיבה שספר החוקים הדרום אפריקאי הכיל בתוכו חקיקה גזענית ממוסדת. זו הסיבה, למשל, שבית המשפט העליון של האתנוקרטיה הלבנה הרשיע אנשים ב"קומוניזם סטטוטורי" תחת החוק לדיכוי הקומוניזם מ-1950. החוק נוסח באופן מעורר פלצות: קומוניזם הוגדר בתור כל פעולה שמטרתה "להביא לכל שינוי פוליטי, תעשייתי, חברתי או כלכלי בתוך האיחוד^[1] על ידי קידום הפרת סדר או התפרעות" או שיש בו כדי לעודד "טינה בין הגזעים האירופאים והלא-אירופאים באיחוד שתוצאותיה יובילו [להפרת סדר] נוספת". יותר משש מאות איש נרשמו כקומוניסטים תחת ההגדרה הרחבה הזו, שמגדירה למעשה כל ניסיון להביא לשינוי במדיניות דרא"פ כקומוניזם.

בתי המשפט, כידוע, פוסקים לפי החוקים שמונחים לפניהם לאור העקרונות החוקתיים שעומדים מאחוריהם. כאשר החוק והמניעים מאחוריו כה ברורים, לשופטים אין ברירה אלא לפסוק "קומוניזם סטטוטורי". אין בכך דבר עם מושגים אבסטרקטיים כמו צדק, מוסר, טוב או רע. זה בסך הכול חוק.

בישראל, לעומת זאת, חיים ישראלים, והם פיתחו תרבות מיוחדת במינה של קריצה. כל מי שחי כאן מכיר את זה: אומרים משהו שאין כל כוונה לעשות, וכל מי שרלוונטי יודע שאין כל כוונה לעשותו, ועובדים על כל מי שלא בתמונה. כולם עושים את זה, מסוחרים ועד פוליטיקאים: החל מהמעסיק שמחזיק מלצרים שעובדים על טיפים; עבור בחברות הסלולר שמעלות תעריפים ביחד; נפנף לשלום בדרך לתמרורי הגבלת המהירות בכבישים; דרך נאום בר אילן – לעזאזל, אפילו כשאנחנו מדברים על בנטוסטנים אנחנו משקרים – ועד בכלל. קריצה, "ביחדנס", הראש היהודי כבר יעבוד על הגויים שוב.

וכל מי שאי פעם היה שותף ל"קנוניית קריצה" שכזו יודע עד כמה זה מרגיז ומקומם כאשר אחד השותפים מתעלם מהקריצה וחושף את האמת שמאחוריה, ובכך מפוצץ את התכנית. אדם כזה אינו רק לא חבר. הוא מלשן, מתנשא, צדקן, טהרן, בלתי לויאלי, חסר פטריוטיות, טרחן, יאכנע, בוגד – מוסר מוסרני, אם תרצו.

מערכת המשפט בישראל הולכת וממצבת עצמה כאותו אדם: היא לא משתפת פעולה עם הקריצה. באין שיתוף פעולה כזה, הופכת מלאכתם של העוסקים בקנוניה לקשה בהרבה. הפתרון: הרחקתה של מערכת המשפט ממעגל הקריצה. אבל ההרחקה הזו באה על חשבון פגיעה מהותית בתפישת זכותו של בית המשפט לפעול בכלל: מערכת המשפט הופכת לאחד מ"ההם", אלה שעליהם צריך לעבוד ואותם צריך לתחמן. ככה מדרדרים דמוקרטיה: ראשית פוגעים באכיפת החוק. אחר כך, במצב של כל דאלים גבר, יתממש חזונו של הובס – אנשים כבר יוותרו על זכויותיהם מרצונם.

[...]

היה מרנין במיוחד לקרוא את הטוקבקים מתחת לכתבות שעסקו בטקס החליצה של פנחס כהן ודורית בייניש. גינוי קריצה רפורמי. כמובן, כתב המטקבק הממוצע, אני לא מצדיק אלימות, אבל היא אשמה בתקיפתה. בית המשפט מנותק מהעם, ובכלל, זה מה שקורה כשנותנים עונשים קלים ולא מרתיעים.

שתי הטענות, אגב, מגוחכות. מערכת משפט שמרשיעה אחוז גבוה באופן בלתי נתפש מהבאים בשעריה היא מערכת משפט חובלנית, לא רחמנית. שני הצדדים של הסיפור – אחוז ההרשעות הגבוה וקולתם היחסית של העונשים – הם תוצר של אותו העניין: פרקליטות שמבכרת עסקאות טיעון על פני משפט. זה לא בידיים של בייניש.

לעניין הניתוק מהעם, בית המשפט לא אמור לפסוק לפי סקרי דעת קהל. הוא אמור לפסוק לפי החוק והרוח שמאחוריו. אם "העם" – איכשהו, המושג הזה אף פעם לא כולל מיעוטים – לא אוהב את החוק או את אופיה של המדינה, הוא יכול לשנות אותם. על "העם" להפעיל לחץ על המדינאים שלו – שדווקא כן עובדים לפי סקרי דעת קהל – לשנות ולחדד את החוק. כל עוד החוק נותר על כנו, זה אבסורד לבוא בטענות למערכת השיפוטית דווקא.

אבל את האבסורד הזה בדיוק אנחנו רוצים. האבסורד הזה עומד בלב ליבה של הקריצה הישראלית. אנחנו רוצים שהאות הכתובה תהיה כזו שתאפשר לנו לחזור שוב על המנטרה השחוקה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל אנחנו גם רוצים שאותה אות כתובה לא באמת תחייב אותנו. החוק הוא, הרי, מה שהחוק עושה, ואם החוק לא עושה הרי שהוא אות מתה: אפשר לנפנף בו כלפי חוץ ולנפנף אותו כלפי פנים.

[...]

בואו ניקח את כביש 443 בתור מקרה בוחן. הישראלים זעמו על פסיקת בית המשפט שמחייבת את פתיחת הכביש לפלסטינים. גם נבחרי הציבור שלהם. יעקב כ"ץ, מנהיגו של מיעוט קטן אשר לו נציגות בת ארבעה ח"כים בכנסת, אמר:

תמוה כיצד מעזים השופטים לאמץ קו אנטי יהודי וישראלי בניגוד לדעת צה"ל, קו המסכן שוב את אזרחי המדינה…מיעוט קטן אשר לו נציגות בת שלושה ח"כים בכנסת השתלט על בג"ץ ועל חיינו כאן

ח"כ יריב לוין מהליכוד אמר כי

לא יעלה על הדעת, ששני שופטים, נכבדים ככל שיהיו, מעזים לשים את עצמם במקום הממשלה, במקום הצבא ובמקום השב"כ, ולקבל החלטה שפירושה המעשי מתן פרס לטרור והפיכת הנוסעים בכביש לברווזים במטווח.

קואליציית הרעש של חברי הכנסת דני דנון, אופיר אקוניס ועתניאל שנלר דרשה לקיים דיון מיוחד בכנסת על ההחלטה. אבל רק משה מטלון ממפלגתו של הבריון מנוקדים הגיש הצעת חוק הקוראת לספח את הכביש ולתת לשר הפנים סמכות לקבוע תקנות לגבי חירות המעבר בכביש. בדברי ההסבר לחוק קבע מטלון כי "חלק מהקרקעות לצורך סלילת כביש 443 הופקעו באופן חוקי", שזה משפט שכל מי שנותר לו מעט חוש הומור יכול להעריך.

מה שיפה בהצעת החוק של מטלון זה שהיא לא מנסה להתחבא מאחורי ניסוחים פתלתלים. היא קובעת בדיוק נמרץ מה היא רוצה:

בג"ץ שדן בעתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח ותושבים פלסטינים קבע כי יש חוסר מידתיות בהחלטת האלוף שהורה על סגירת הכביש. הצעת חוק זו באה כדי לייתר את סיבת המידתיות וקובעת כי יש לספח את כביש המכונה ’443′ לתחומי מדינת ישראל[...]בכך יאפשר לתושבים היהודים לנסוע בבטחה בציר מרכזי זה בדרך לבירה.^[2]

כלומר, הצעת החוק הזו מעידה על עצמה שהיא רוצה לבטל את עקרון המידתיות, ולתת זכויות יתר ליהודים. זה סוג הדברים שממשלת ישראל נדרשת אליו, כאשר בג"ץ לא משתף פעולה עם הקריצה.

[...]

ויש קריצה. כל הכביש הזה הוא קריצה אחת גדולה. הוא הוקם תוך הפקעת אדמות בלתי חוקית, שהתירוץ לקיומה היה שהכביש מוקם לרווחת הפלסטינים באזור. סגירתו לפלסטינים נעשתה באופן חצי רשמי, דה פקטו בלי הדה יורה. היחס הישראלי לשטחים שמוחזקים תחת משטר צבאי הוא קורץ כבר זמן. עצם הרעיון, שעורק תחבורה ראשי לבירה יכול לעבור בתוך שטחים הנתונים תחת משטר צבאי ונדונים סביב שולחן המשא ומתן מעיד על רצינות המשא ומתן הזה והיחס לשטחים הללו. לממשלות ישראל מעולם לא הייתה כוונה אמיתית לחזור לגבולות 67.

הדרישה הפלסטינית להקפאת הבניה בהתנחלויות טרם הישיבה לשולחן המשא ומתן היא בסך הכול אמצעי טקטי יעיל מאין כמוהו לחשוף את הבלוף: אם ישראל באמת מתעתדת לנהל משא ומתן לשלום ולהקים מדינה פלסטינית, אין שום סיבה לבנות בשטחים אודותיהם המו"מ מתנהל. אם ישראל נחושה להמשיך ולבנות שם, הרי שאין כל סיבה להכנס איתה למשא ומתן על מה שהיא נחושה לא לתת.

אותו עניין עם גדר ההפרדה באזור בלעין: אם מטרתה של גדר ההפרדה היא בטחון ובטחון בלבד, אין שום סיבה שהיא תספח שטחים. אם ישראל בונה גדר בשווי מליוני דולרים, אין שום סיבה לחשוב שבבוא היום היא תפרק את הגדר ותחזיר את השטח הגזול. אותו עניין עם מגרון, עם פינויי המאחזים שחוזרים לשם בבוקר שאחרי, עם היחס לערבים אזרחי ישראל: אומרים או מחוקקים דבר אחד, ועושים דבר אחר. מדיניות של צביעות.

[...]

בהיעדרה של הצביעות, ישראל נאלצת לומר דברים נכוחים. כמו למשל הצעת החוק של ח"כ מטלון, שאם משהו יש לומר על מפלגתו לחיוב, הרי זה שהיא, כאותה נערה אירית משירו של טום לרר, יודעת שהשקר הוא חטא ונציגיה מדברים בכנות מפתיעה ונפלאה על רצונותיהם.

אם כן, בג"ץ וחוסר שיתוף הפעולה שלו מאלץ את ישראל לישר את מעשיה ודיבוריה באחת משתי הדרכים המקובלות. התגובה הישראלית לזה היא בקריצה – הפעם כלפי מערכת המשפט. שנתיים אחרי הפסיקה לגבי הגדר בבלעין, היא עדיין לא זזה. שנים לאחר הפסיקה בנושא מגרון, שר הבטחון שלנו הרשה לעצמו לדחות את הביצוע ולהגיע ל"הסכמה" – כלומר, לחתום על מסמך מול מועצת יש"ע שהתושבים הודיעו שאין להם שום כוונה לקיים. זה בסדר, ברק יודע. בית יהונתן, שהיה צריך להיות עיי חורבות כבר מזמן, עוד מוקם. אז לדור שלח עוד מכתב לראש העירייה (החילוני! ניצחנו!!!) של ירושלים. "תפסיק, או שאומר לך להפסיק שוב!".

כשכל מערכות אכיפת החוק משתפות פעולה בהתעלמות מהרשות השופטת, היא הופכת ללא רלוונטית. כשהרשות השופטת הופכת ללא רלוונטית, החוק הופך לבלתי רלוונטי. ממשלות ישראל מעדיפות את היכולת לנהוג בחוסר כנות על פני חיי ביטחון סבירים לאזרחים. מערכת המשפט היא נטל, אז אנחנו מסובבים אותה בכחש – ובדרך, מונעים כל יכולת להתייחס לחוק באיזושהי מידה של רצינות.

[...]

וכשכל זה קורה מסביב בתהליך זוחל אפשר לראות בבירור כיצד המשך ההחזקה בשטחים וההתנחלות פוגע בכל אזרחי ישראל, וכיצד נעל אחת איננה הסכנה האמיתית לשלטון החוק. הסכנה האמיתית היא מאלה שלא זורקים נעליים על השופטים, אלא מעדיפים תחת זאת להתעלם מהם לגמרי.

עוורון בעין אחת is a post from: בלוגיקה

דרום אפריקה, נ.א.

ההדגשות שלי, נ.א.

‫ציפור טיפשה‬

‫נמרוד אבישר‬ — Fri, 15 Jan 2010 13:31:08 +0000

הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
בראש שעון אוניברסלי שבור
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים.
במותינו הצבועות מתמוטטות בכל תמונה
עת כל השחקנים קופאים בהלם בני-תמותה:
הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה.

הרחובות נסדקים בגאיות זרועי הרס
כשהעיר מוכת האבדון מתמוטטת אבן-אבן:
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים^[1]

אנשים טובים באמת, שלבם מונח במקום הנכון ודעתם איתנה אל נוכח "רוח של אלימות כזו"; אנשים שהתכוונו רק לטוב וניסו אך לשפר, הלכו בלב שלם לקלפי בבחירות המוניציפאליות והצביעו עבור ניר ברקת. כמה מהר הופכת עשייה בלב שלם למחדל ולב שבור. מילות התוכחה של גתה נותרו נכונות כל כך: החרטה בוא תבוא. מכיכר ספרא יוצאות גרורותיו של אפרטהייד מזדחל, כאשר המשיח גלוי-הראש שולח את הברברים להעמיק אחיזתם בגזל. מי שחשב שהצבעה למרצ לצד הצבעה לברקת תרסן את הטרנד המתנחל בעמדותיו הגלויות של האחרון, כפי שהוצע לי טרם הבחירות, טוב יעשה אם יכתוב מכתב לסגן ראש העיר פפה אללו וישאל אותו מדוע הוא עדיין בקואליציה, ולאיזו תכלית. ראוי שיזכיר לו שכל עוד הוא שם, ידו במעל.

כשמונה הפה של הטלפיים, דוברה של מועצת י"ש יקיר שגב, לממונה על התיק של "מזרח העיר" – במשרה חלקית, כי הוא מחזיק גם בתיק הצעירים – היה בכך כדי לגרום להרמת גבה. אבל לנוכח ההתעקשות בספרא לייהד גם כפרים ושכונות שחיים בהם רק פלסטינים, ושהם רק בתחומה המוניציפאלי של יבוס בגלל שרירות לב, הגבה חוזרת למקומה. אם הולכים להפוך את בירת ישראל להתנחלות, ראוי שמקרב מקדשי הרגבים יבוא האחראי.

ואכן, יבוס והעומדים בראשה עושים כמיטב יכולתם כדי להפוך את ירושלים לאיתמר: מה שהתחיל בהריסה מאסיבית של בתים במזרח העיר המשיך בשייח’ ג’ראח, נמשך בבניה בגילה, עבור בסילוואן, דרך "בית אורות" המתרחבת וכלה – נכון לעכשיו – בשועפאט. אישורי הבניה האלה הפכו להיות עיקר פעולתם של שלטונות יבוס. בזמן שתהליכי התחרדות מזדחלים ממשיכים להתרחש בקריית היובל, והמקווה המיותר בבית הכרם מוסיף להבנות כחלק מההסכמים הקואליציוניים של התקווה החילונית הגדולה, בזמן שחרדיה של תובב"א יוצאים למפגני כוח אלימים בזה אחר זה, בזמן שילדים לא יכולים להגיע לגן הילדים שלהם באופן שאינו מסכן את בריאותם, החדשות הגדולות ביותר שיוצאות מספרא הן חדשות בניה. תמות נפשנו עם בטון.

[...]

בתקופתו של המלך לופו הראשון מונתה ועדה למתן הקלות לחייבי חשבונות מים, שהורכבה כולה מחברי קואליציה חרדים. היועץ המשפטי של העירייה נתן חוות משפטית, לפיה בכל ועדה כזו חייב לשבת לפחות נציג אופוזיציה אחד. אלי שמחיוף, אז סגן ראש העירייה, פנה לקבלת ייעוץ משפטי נגדי. העניין הזה, של עקיפת היועץ המשפטי של העירייה, הייתה דוגמה טובה לכל האלמנטים הבעיתיים בהתנהלותו של לופוליאנסקי, של המטרה המקדשת כל אמצעי.

אם כן, נותר לנו רק לחבק את האירוניה המופלאה, כאשר האביר על הסוס הכתום, שלא היסס לאכוף את החוק במזרח ירושלים כשהיה מדובר בבניה בלתי חוקית של ערבים – יצויין, בניה בלתי חוקית שנובעת במישרין ממדיניות מפלה בת שנים בכל הנוגע לאישורי בניה – פנה למשטרה באופן שהוגדר על ידי היועץ המשפטי של העירייה כלא חוקי, וביקש ממנה לעכב צווי הריסה שניתנו ל"בית יהונתן", בניה לא חוקית של אנשי "עטרת כהנים" בשכונת סילוואן. כמה נלעגים נראים דבריו של הראיס מהשנה שעברה, כשנתבקש להסביר מדוע הודיע על הריסת בתים של פלסטינים באותה השכונה:

כי חוק זה חוק. אני מצפה שהציבור ידרוש ממני להקפיד על החוק אם אין ואם יש אלטרנטיבות. אני מצפה מהסופרים הנאורים לוודא שהחוק ממומש במזרח ירושלים. אני מצהיר על כך בתוקף

בתוקף, אגב, שלטונות יבוס מנסים להעביר חקיקה מוניציפאלית שתעקוף את הצו הזה, שהיה צריך להיות מבוצע מזמן.

[...]

אך מדוע התעכבה נפילת רומא? הכול בזכות לחם ושעשועים^[2]

מילה על תקציבי תרבות: יש חלקים מתושבי ירושלים החילונים ואנשי השמאל שמאושרים. מצביעים על תקציבי התרבות הגדלים והולכים, על מסיבות רחוב ושאר אירועים. על הלחם והשעשועים. סילוואן והר הזיתים לא נמצאות בזווית הראיה שלהם, אלא אם במקרה מזדמן להם לחנות ליד הכניסה של חינוך לאוניברסיטה בהר הצופים. הם רואים ושומעים את המסיבה, בלתי מודעים לאלה הקופאים מקור מחוצה לה, אלה שלעולם לא ייכנסו אליה. מתברר, כך נראה, שטעיתי כשכתבתי:

בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה.

טעיתי, כי לא בשוך רעשי המסיבה תיפול ירושלים. היא תיפול כאשר שאון המסיבה המתגבר מחריש את קולות הזעקה. רעש החמשושלים ומסיבות הרחוב משתיק את מילותיו החדות כתער של פטרון המסיבות, כשהוא יושב עם אנשים כמו אורי אריאל וזאב אלקין ומכנה את ערביי ירושלים סכנה אסטרטגית. כשיכבו את המוסיקה, יגלו רבים מהחוגגים כי הם גרים בהתנחלות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי. הלחם והשעשועים, המוצגים בכל מיני בלוגים ירושלמיים כעיקר העיקרים, הם מסך עשן.

באוקטובר, נכתבו בקרנפיה הרשמית של ירושלים כדברים הללו:

כיף לי כתושב לראות ראש עיר שמבין ספורט, שעושה ספורט שנמצא באירועי ספורט. ראש עיר שמבין מה זה פיק אנד רול או דאבל פס. ראש עיר שמעודד ופטריוט של הקבוצות הייצוגיות של העיר ולא סתם בא להעניק גביע כמו פקיד אפור. זה חשוב לעיר, לדימוי שלה ולמסר שהיא משדרת. ספורט =בריאות נפשית וגופנית, גם לעיר כולה. תראו מה הספורט עשה למנצ’סטר התעשיתית, מה הוא עבור בוסטון האינטלקטואלית. ביציאה ממלחה ראיתי מתקני כושר ציבוריים חדשים שהותקנו שם בחודש יולי האחרון. אותם מתקנים שראש העיר הקודם עיכב את התקנתם בעיקר בשל החשש שגברים ונשים עלולים רחמנא ליצלן להתאמן יחדיו. כיף לראות.

התייחסות להפיכת העיר להתנחלות בחסות העירייה? ליחס הדואלי אל החוק? מצאתי אחת, קטנטנה, בשלהי דצמבר, שהתייחסה בכלל ליפו. הכול בסדר. ראש העיר מבין בספורט.

[...]

חוויה ירושלמית: אם עומדים בין הכותל, בו נעצרה אישה ונלקחה לחקירה על שום שהתפללה, לבין עיר דוד ומסתכלים מזרחה לכיוון סילוואן ניתן לשמוע, אם מקשיבים רוב קשב, את קולה המהדהד, המוכיח, של התבוסה.

מאוחר מדי לשאול אם מטרה קידשה אמצעים,
מאוחר מדי לחשב את המלאי המתמוטט:
הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים

ציפור טיפשה is a post from: בלוגיקה

סילביה פלאת’, Doomsday, תרגום שלי

סרן קירקגור, או-או חלק א’

‫המעגלים מתרחבים‬

‫נמרוד אבישר‬ — Mon, 03 Aug 2009 18:50:20 +0000

בשכונת בית הכרם בירושלים, סמוך לאחד הצמתים המחברים בין שניים מהרחובות הפנימיים השוקטים של השכונה, בין עצים וערוגות, מצוי לו ספסל אחד. הו, התיאור הזה רומנטי מדי. ספסל כעור, ירקרק, שאינו נוח לישיבה. במקומות אחדים ניכר בו קילוף הצבע. הוא נטוע בקצהו של מפרצון המשמש חניה לעת מצוא לאורחיהם של דיירי האזור, שעון כנגד גדר של מוסד חינוכי. כמעט כל כולו אומר עליבות. סביבתו – כמו שכונת בית הכרם – נאה ומטופחת, אבל הוא חסר חן ברמות מעליבות. הרי הוא לפניכם, לשיפוטכם.

הספסל המהולל

ומדוע אני מספר לכם על קווים לדמותו של ספסל עירייה מתכתי וכעור? מפני שאני אוהב לנסוע לשם אחת לכמה זמן, לשבת על הספסל הזה, ספציפית, ולחשוב. לא מעט מהפוסטים בבלוגיקה, בעיקר אלה התיאורטיים, נכתבו בראשי בעודי מנסה למצוא זווית נוחה, או למצער פחות לא נוחה, על הספסל. סיבותיי עמי, התאהבתי בספסל ובסביבתו, ואליו אני עולה לרגל.

עדיין לא רואים מדוע זה צריך לעניין אתכם? מיד נגיע. כדי להגיע לספסל, אני יוצא מביתי שבמבשרת ציון, נכנס למכונית, נוסע לכיוון הקסטל. פונה שמאלה בכיכר של הסטף, שמאלה בכיכר שבקצה הכביש, אל תוך שכונת עין כרם. עולה עד להר הרצל, פונה שמאלה סמוך לשכונת בית וגן אל תוך שדרות הרצל, וממשיך עד בית הכרם, עד הספסל. נסיעה בת עשר דקות, רבע שעה לכל היותר. מדי פעם – שומו שמיים והזדעקי ארץ! – אני נוסע לשם בשבת קודש. שישי בלילה, מאוחר, למשל, הוא זמן חביב עליי במיוחד. הדרך אינה עוברת בתוככי אף שכונה חרדית, ורק עוברת ליד – מגרדת את הקצוות של – שכונת בית וגן. ציר הרצל פתוח לנסיעה בשבתות, ומעולם לא היה אחרת.

מפעם לפעם, איזה בחור משועמם בשחור זועק לעברי "שאבעס!" ואני מתעלם. אם עונג השבת שלו הוא לזעוק איזה יום היום לעבר מכוניות קטנות ואדומות החולפות מולו, מי אני שאומר לו אחרת?

אבל ביום שישי האחרון לוותה זעקת "שאבעס" במה שהרמטכ"ל לשעבר היה מכנה מכה קלה בכנף. אבן, גודלה כגודל אגרוף, הושלכה לעבר מכוניתי, פגעה בחלקה הימני-אחורי וכופפה שם את הפח מעט. נזק קטן, שתי דקות עם פטיש יתקנו. לא מורגש כמעט. נכון?

תושבי בית וגן, על פי רוב, אינם מעורבים באלימות החרדית ה"רגילה". אבל בשבועות האחרונים משהו יצא מאיפוס. מהומות קרתא, התנועה האלימה לשחרור האם המתעללת, מישהו זרק אבן למים, ועכשיו לך תנסה להוציא. והנה, אבן על האוטו בפאתי בית וגן, על ציר תחבורה ראשי. אם לא הייתי רואה את התהליך הזה קורה בציר בר אילן, לא הייתי מאמין.

למים הקרים מתרגלים טיפין-טיפין. ראשית, מכניסים פנימה את בהונות הרגליים. אחר כך נכנסים עד הברך. אחר כך עד המתניים. בכל שלב מחכים קצת, נותנים לגוף להתרגל לקור. כך גם לאלימותם של העדר בשחור. בתחילה, זה פשקווילים מאיימים, מאבקים על עניינים ש"אי אפשר לוותר עליהם", הפגנות אלימות בתוך השכונות החרדיות. אחר כך זה נעשה לגיטימי – איש היום לא יבוא בטענות לחרדי שישליך אבן על מכונית הדוהרת ברחובותיה של גאולה. זו אלימות מוצדקת, מותרת.

אחר כך מהומה גדולה על כביש כזה או אחר. הפגנות בר אילן והפשרה שבעקבותיהן היו מכת המוות לתושביה החילונים האחרונים של רמת אשכול. מדי שבת היו נתונים במצור. אם היעד הבא להתחרדות הוא קריית היובל ובית הכרם, ציר הרצל הוא עוגן מרכזי. זה מתחיל מאבן בגודל אגרוף. בעוד עשר שנים יהיה מובן מאליו שאסור לנסוע משם, וזריקת אבן כזו תהפוך להיות לגיטימית. החברה שלנו מצדיקה אלימות, כי למדנו שאלימות עובדת. אני, אגב, מודיע נחרצות: אם יחסמו לי את הדרך לספסל שלי בימי שבת, אני עוקר אותו ממקומו ומציב אותו בסלון דירתי.

אבל זה בסדר, ראש העירייה החילוני של ירושלים תובב"א, אל תטריד את ראשך היפה בזוטות כגון אלו. המשך לבנות את המקווה שלך בבית הכרם, המשך למכור את הציבור שבחר בך בפשרות מבזות והסכמים קואליציוניים. המשך לתת פרסים לאלימות. בסוף זה ישתלם, בסוף היא תהיה מוצדקת. בסוף ידקרו הומוסקסואל תושב בית הכרם כי הלך ברחוב עם בן זוגו. או שמישהו ייצא למסע הרג במועדון להט"בי בתל אביב, כי היי, אלימות נגד הומוסקסואלים על רקע מצעד גאווה בירושלים זה בסדר. בסוף זה יימאס.

גן עדן לארכיאולוגים, ירושלים. מאבן אחת בגודל אגרוף על פח של רכב אפשר לראות את העתיד לבוא בבירור.
המעגלים מתרחבים is a post from: בלוגיקה

‫מכה אפורה על העיר‬

‫נמרוד אבישר‬ — Fri, 19 Jun 2009 01:25:46 +0000

ראש הרשות המוניציפלית של ההתנחלות הגדולה בישראל, ניר ברקת – נו, אתם יודעים, האיש הזה שהציבור החילוני בירושלים היה משום מה בטוח שהוא המזור לכל בעיותיו – הפגין כישורי פליק-פלאק של נערת גומי סינית. ראשית, הוא פתח את חניון ספרא בשבת. אחר כך באו המהומות של משליכי החיתולים וזועקי ה"נאצים". אחר כך עמד איתן בדעתו שהחניון יוסיף להפתח. ואז, כאילו לא היו דברים מעולם, החליט שהחניון ייסגר לשבועיים עד למציאת פשרה עם העדה החרדית – אתם יודעים, זה החבר’ה האלה שנורא אוהבים הידברות, כי תמיד האופציה של החיתולים והנאצים עומדת להם. אולי כמו עם עמי איילון, לא ברקת זיגזג, אלא המציאות.

תושבי העיר שאינם חובשי כיפה שעוד חושבים שיש להם מה לחפש שם נוהגים כמוכי ברק(ת). הם היו בטוחים שבחירתו של ראש עירייה חילוני תגרום לכל החרדים מסביבם לחזור בשאלה, או לכל הפחות להפסיק לשרוף אשפה. הם המומים מכך שראש העיר החילוני שלהם נכנע להפגנות ההמון החרדי. מי היה מאמין שאדם שמתגאה בקרבתו למרדכי אליהו ירצה לתת פרס לאלימות? אה, רגע.

[...]

מרדכי אליהו – לבושתנו, הרב הראשי הספרדי בעבר – נדון למאסר בראשית שנות החמישים על חברותו ב"ברית הקנאים". החבר’ה הסימפטיים האלה רצו להקים מדינת הלכה. לצורך כך הם גנבו נשק, התאמנו בו, הציתו רכבים שנצפו נוסעים בשבת ועוד. הם נתפסו כאשר שני פעילים נעצרו בדרכם למלכד את משרד החינוך – סוג של מחאה אדיבה על כך שבישראל יש זרם חינוכי לא דתי.

האיש הזה, שבטעות מכונה "רב" ולא "טרוריסט" או "עבריין משוחרר", תמך בברקת לאורך כל הדרך; ברקת, מצידו, קיבל באהבה את החיבוק הזה. היית מצפה מאדם שמכריז על מלחמה בכפייה הדתית כחלק ממסע הבחירות שלו להתנער מתמיכתו של אדם שהעלה את הכפיה הדתית לרמת אלימות פיזית, ברוטאלית ונמוכת מצח; שהפעיל טרור נגד אזרחי מדינת ישראל שאינם שומרי מצוות.

[...]

אז החילונים בירושלים בחרו בלב קל בראש עירייה שהולך לישון עם עמותת אלע"ד, ומה אתם יודעים, הוא נדבק במה שזה לא יהיה שיש להם. מקווה הטהרה הבלתי נחוץ ברמת בית הכרם מוסיף להבנות. אין בו כל צורך, לפחות לא עבור תושבי השכונה הנוכחיים, אבל הרי לא עבורם הוא נבנה. זה חלק מההסכם הקואליציוני, הבניה הזו. כמובן, שואל את עצמו אדם מדוע שלמפלגות החרדיות בעיר יהיה אכפת כל כך לבנות מקווה בלב שכונה חילונית, שהם יכניסו את זה להסכם הקואליציוני? ממתי עוסקים ברחוב החרדי בהרגלי ההטבלה של הנשים החילוניות?

המאבק בקריית היובל ממשיך להתחולל, ולמעשה כבר הוכרע בזכות הפשרה המצחיקה אליה הגיע ברקת לגבי עמודי העירוב המהודרים. כמה חילונים אתם מכירים שזקוקים לעמודי עירוב מהודרים?

הרכבת – תקלה. עוד דחייה במועד הסופי, ועוד אחת, ובינתיים רחובות העיר הראשיים נותרים חפורים וחסומים, הפקקים והמסלולים החלופיים של האוטובוסים הופכים את התנועה בעיר לבלתי נסבלת.

ועכשיו החניון. פתיחתו של חניון ספרא בשבתות נועדה לתת מענה למצוקת חניה אמיתית. מדובר באבסורד: אין כמעט בירושלים המרכזית מקום חוקי להעמיד בו את הרכב בשבת. הגיוני בהרבה היה לפתוח את חניון קרתא המרווח, הסמוך לעיר העתיקה; אולם אחרי הידברות הוחלט לפתוח את חניון ספרא. אין בזה כל חילול שבת: החניון פועל ללא תשלום ומופעל על ידי גוי של שבת. המכוניות הנוסעות אליו הן מכוניותיהם של מי שממילא נוסעים בשבת. ההפגנה על סגירתו הייתה פוליטית, לא הלכתית – וברקת צפה בחיתולים המתעופפים והחליט שמגיע להם פרס, הידברות נוספת.

קטע כזה, הידברות. זה נורא נחמד לשבת למשא ומתן כאשר הצד השני יודע שבמידה ואחר כך לא יאהב את הפשרה שהושגה, יוכל לצאת לרחובות חמוש בצואת תינוקות. וברקת, שנבחר על ידי ציבור גדול של חילונים עוורים שהיו בטוחים שהוא יביא עמו איזושהי בשורה, נכנע ללחץ. משי-זהב ניצח בנוק אאוט.

[...]

אילו הייתה הבלוגספירה הירושלמית ממוקמת בגן החיות התנ"כי, ירושלים האחרת היה ממוקם בכלוב של הקרנפים. הנה מבחר ציטוטים של עמית פוני, בלוגר שנמצא על הפיירול של ברקת – אבל לא טורח, כמובן, לשים גילוי נאות בפוסטים שלו שעוסקים בנושא:

מחר (רביעי) ייכנס לתפקידו ראש העירייה הנבחר. בעוד שבועיים תתקיים ישיבת המועצה הראשונה. קצת נרגענו פה אחרי הבחירות (שבוע מילואים בהחלט עוזר). מחר מתחילה הדרך הארוכה במסע להתחדשות ירושלים ולחזרה שלה (2.12.2008)

לעצור את ההתחרדות פירושו החזרת האיזון במועצת העיר, פתרון צרכי החרדים בשכונותיהם, מניעת מהלכים כוחניים (שגובלים באי-חוקיות) בשכונות לא-חרדיות וחיזוק האוכלוסייה הלא-חרדית במקביל[...]חשוב מאוד להבין על איזה בסיס נעשית השותפות עם החרדים. אף אחד לא חייב את הניצחון לא לרבי כזה ולא לרבי אחר ואפילו לא לרבי מגור. ברקת לא מתפקד כמו אולמרט עם שני חברי מועצה מסכנים, הם לא לשון המאזניים ומכיוון שצורפו אחרונים- הקואליציה לא תלויה בהם. הם איבדו שני מקומות במועצה. אם השותפות עם החרדים נעשית על בסיס ענייני ולא כפריעת שטרות על התגייסות או כהתחננות לעזרתם כלשון מאזניים- הרי שאין בה פסול. תפקידי המפתח לא נמסרים לידיהם בלית ברירה או כתוצאה מסחטנות (11.12.2008)^[1]

והשווה:

גם אם זה ייקח קצת זמן ויהיה פחות פופלרי אני מאמין שמבחן התוצאה יהיה זהה- יהיו חניונים פתוחים בשבת במרכז העיר. השאלה היא אם זה יהיה כרוך בעוד כמה שבתות אלימות, בפירוק הקואליציה העירונית (להזכירכם מאלו מפלגות שרי הפנים, השיכון ויו”ר ועדת הכספים) או שאפשר לחכות קצת ולהגיע לתוצאה דומה במחיר נמוך יותר (14.6.2009)^[2]

הפגנת השבת אתמול במחאה על פתיחת חניון קרתא לא מרגשת אותי יותר מדי. לפני 50 שנה הם הפגינו נגד שחייה מעורבת בבריכת ירושלים- גברים ונשים שוחים יחד. לפני 20 שנה הם הפגינו נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת- הם פתוחים. לפני 12 שנה הם הפגינו נגד הנסיעה בכביש בר אילן בשבת- נוסעים בו. לפני 3 שנים הם הפגינו נגד מצעד הגאווה- המצעד ממשיך לצעוד. (7.6.2009)

הציבור החופשי בעיר צריך להראות את כוחו, ההפגנות בעד פתיחת החניון הן דבר חיובי ולגיטימי, גם כדי להפעיל לחץ פוליטי על ראש העיר. אבל טובים אלף חיתולים משומשים שנזרקים מקהילה שאין לה כוח צבאי או משטרתי מאשר רטוריקת “כניעה”, “מלחמה”, “ויש / אין ביצים” מפי שומרי חומות הליברליזם. אם מישהו יגיד להם שירושלים לא צריכה להיות חופשית, הם כבר יראו לו מה זה! (פוסט אורח מאת אלי אושרוב, 16.6.2009).

[...]

כי כל בריאת אלוהים טובה היא ואין דבר משוקץ אם יאכל בתודה^[3]

כמה ביקורת חטפתי מחברים ירושלמים, מקוראי בלוג החצר של ברקת ומפוני עצמו כשאמרתי שברקת איננו המשיח החילוני, וסביר להניח שהוא יבעיר את העיר. בינתיים, ראש העירייה הנבחר של האנשים שהסכימו לתת ידם למעל מוסיף להרוס בתים בחלק שממזרח לעיר, שמכונה בטעות "ירושלים המזרחית", ובמקביל תמשיך להתחולל שם התנחלות יהודית; חברת המועצה שלו רחל עזריה תוסיף לשלוח לי אימיילים שבהם ירושלים שייכת ליהודיה בלבד^[4] והוא ימשיך במאמציו למנות רב משיחי-מטורף ציוני דתי להתנחלות הגדולה בישראל; השכונות תמשכנה להתחרד והאלימות תמשיך לקבל פרסים – ולרצות עוד. הנה, מעט אחרי שנראה היה שהשנה יעבור המצעד הירושלמי ללא בעיה, עם האוכל הגיע התיאבון (אגב, זו קריאה מפורשת לאלימות).

אלי אושרוב ימשיך לטעון שפלורליזם פירושו קבלה של דעות אנטי פלורליסטיות ולירות לעצמו ברגל, עמית פוני ימשיך לטעון שכל טעויותיו של ברקת הן מהלכים טקטיים מבריקים, וירושלים תוסיף לשקוע.

[...]

אז מה, חברים – היה שווה, המאמץ? יש לכם ראש עירייה חילוני. העיר עוד מטונפת, התחבורה הציבורית עוד איומה, ההתחרדות עוד נמשכת והגזענות עולה מדרגה. קווי מהדרין, הפגנות המונים, חניונים – רגליכם נדחקות עוד ועוד החוצה. אושרוב יכול לטעון עד מחר את הטענה האווילית "אבל מה ברקת יכול לעשות, אם הוא רוצה להישאר ראש העיר לעשר שנים ולא לחמש? הוא זקוק לקולות החרדים. מסתבר שהחבר’ה האלה הולכים להצביע. כן כן. הם אפילו יכולים להצביע נגדו!" – כאילו שעל ברקת לחזק את האלקטורט של מתחריו אם ברצונו להמשיך להיות ראש עיר; כאילו שאם יעשה כל שהחרדים תובעים הם לא יעדיפו להצביע למועמד חרדי; כאילו שאם יכנע לחרדים יש לתושבי העיר הלא-חרדים איזשהו אינטרס שברקת ייבחר שוב. בשורה התחתונה, זו רציונליזציה של אלה שעבדו קשה כדי להביא לבחירתו של מאן-דהוא, רק כדי לגלות שאין לו כל בעיה למכור אותם בנזיד הסכם קואליציוני. החילוני היחידי בעיר שמצבו השתפר מאז בחירתו של החבר של מרדכי אליהו הוא עמית פוני עצמו, שעכשיו הוא עובד עירייה. מזל טוב.

[...]

בקרוב נתעורר. נראה שהחרדים לא עזבו את ירושלים רק כי ברקת יושב על הכסא; נראה שהתחבורה הציבורית בעיר לא תהפוך ליעילה יותר רק כי בעל הון יושב בעירייה, להיפך; נראה שפחי זבל וחנויות בגאולה, מאה שערים וסנהדריה לא יפסיקו להצית את עצמם רק כי החרדים כבר לא בקואליציה, להיפך^[5]

מי יכול היה לראות את זה מגיע?
מכה אפורה על העיר is a post from: בלוגיקה

ההדגשות שלי, נ.א.

ההדגשות שלי, נ.א.

איגרת פולוס הראשונה אל טימותיוס, 4,4

"לכן כל כך חשוב שבתפקיד זה יכהן אדם ציוני, שאופייה הכלל ישראלי של ירושלים חשוב לו, ושמבין כי ירושלים צריכה להיות בית מזמין לכל יהודי באשר הוא שם"

סתם איזה בלוגר אחד

‫קולה המוכיח של התבוסה‬

‫נמרוד אבישר‬ — Fri, 08 May 2009 01:15:53 +0000

לאחר שנבחר התקווה הלבנה הבאה, מנהל ההיי טק המצליח, ניר ברקת, לראשות עיריית ירושלים, כתבתי כאן מספר דברי כפירה, ברוח הדברים שכתבתי בשבועות שקדמו לבחירתו של ברקת ולעקירתי שלי ממגוריי בעיר. בין השאר, כתבתי את הדברים האלה:

בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה. שלושת אלפים שנים הן די והותר בגלגול חייה של עיר. מיבוס המקראית יישאר רק קולה המהדהד, המוכיח, של התבוסה.

את האות לעתיד לבוא נתן ברקת כבר בחלוקת התיקים. ברקת נתן לחבר תנועת ירושלים תצליח, אחד יקיר שגב, להחזיק בתיק של מזרח ירושלים (לצד תיק הצעירים והסטודנטים). שגב זה, רקורד מרשים לו: קצין מצטיין בצה"ל, ראש אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית – ללא ספק, אדם משכמו ומעלה. מי מתאים ממנו לנהל שני תיקים במקביל?

אה, כן. שגב הוא גם יו"ר מנהלת ההסברה של מועצת יש"ע. אתם יודעים, זו שמספרת לנו שיהודה ושומרון הם הסיפור של כל יהודי. הוא גם היה בין החברים במועצה המסדרת של הבית היהודי, והיה בין המובילים של הפגנת אנשי המילואים לאחר מלחמת לבנון השניה. ראוי לציין, במאמר מוסגר, כי אחרי שדו"ח וינוגרד קבע שהצבא הוא האחראי הישיר לכשל באותה מלחמה, לא שגב ולא איש ממרעיו לא יצאו להכות על חטא על שטענו שהיו יכולים לנצח אילו הממשלה הייתה מרשה להם. אבל ניחא, לאגדת הסכין בגב התרגלנו.

וזה האיש, מכל האנשים, שבחר לו ראש עיריית ירושלים לשים כממונה על "מזרח ירושלים" – נו, אתם יודעים, איפה ש-250 אלף ערבים גרים. 250 אלף ערבים, שלא ראויים לכך שמחזיק התיק בעניינם לא יעסוק בדברים אחרים. מינויו של אדם כזה לתפקיד כזה הוא אומלל, לכל הפחות. באותה מידה יכול היה ברקת לשלוח חזיר חבוש סומבררו להתעטש על תושבי מזרח העיר.

[...]

מזרח ירושלים – שקר גס, באמת – הייתה על הכוונת של ברקת עוד לפני הבחירות, אם רק היינו עוצרים לקרוא את האותיות הקטנות. למשל, כשברקת אמר שבכוונתו להפוך את עיר דוד לטוסקנה. לא במקרה בחר ברקת בעיר דוד דווקא: עיר דוד שוכנת בלב השכונה סילוואן, והיוותה מקור מתח לא מבוטל בשל ההתיישבות היהודית שם. השכונה והאזור כולו עומדים בלב ליבו של המתח בין יהודים וערבים בירושלים: בתקופת ביבי הראשונה אושרה הקמת שכונת "מעלה הזיתים"; צמוד – ויש שיאמרו בתוך – שכונת ראס אל-עמוד, מעל הר הבית. תושבי השכונה, ראוי לציין, חובשי כיפה כולם. הכותרת בהארץ פגעה בול.

[...]

כל ההתיישבות הזו היא חלק מתכנית ישנה נושנה, שמטרתה העיקרית היא מניעה של כל אפשרות לחלוקת ירושלים. כבר כיום מדובר ברעיון שהוא על גבול האבסורד, לכל מי שמכיר את המפה; נקודות ההתנחלות היהודית בשטחי מזרח ירושלים יטרפדו אותו סופית. כשחושבים על זה רגע, זו אותה המטרה שיש להתנחלות בכל שטח אחר. וכעת, האדם הממונה על האזור הזה הוא מי שעומד בראש הארגון שמטיף לנו שיהודה ושומרון הם הבית של כל יהודי. מינויו של ראש העיר, שרוצה לראות טוסקנה בסילוואן.

ביום שישי האחרון קראה נציבות זכויות האדם של האו"ם לישראל להפסיק את הריסת הבתים במזרח העיר. מאז ששמאלני ירושלים שמו בקלפי מרצ וברקת והלכו לישון במצפון נקי, יש עלייה דראסטית במספר הריסות הבתים במזרח העיר. ברקת אמר אז שבגלל הפערים הגדולים בין מזרח העיר ומערבה, יש יותר עבירות על החוק במזרח. הן כל השומע יצטחק – אשתקד, זכו רק 87 משפחות ממזרח העיר להיתרי בנייה, מתוך 203 בקשות שהוגשו. השטח המוקצה לבניה במערב ירושלים גדול בהרבה מהשטח המוקצה לבניה במזרחה. ובכל זאת – כאשר רוצים לבנות שכונות יהודיות בלב שכונות ערביות, לפתע נמצאים כל ההיתרים כולם. כרגע, כ-1,500 צווי הריסה מחכים לביצוע; והעירייה נוקטת בטון מאפיונרי בזמן שהיא פועלת לגביהם.

אפרטהייד הוא מסוג הדברים שצורם באוזנו של העולם מספיק כדי לומר משהו, ומזכירת המדינה האמריקאית החדשה אכן עשתה כך. היא אמרה שהריסת הבתים הזו לא מסייעת לתהליך השלום. ברקת, בתגובה, גרם לתקרית דיפלומטית עם ממשל אובמה: הוא אמר שדבריה של קלינטון הם "אוויר בלי תוכן". ראש הממשלה נאלץ להוציא הבהרה.

[...]

זה, כמובן, לא מפתיע את מי שזוכר שברקת התגאה בקשרי הידידות שלו עם הטרוריסט המורשע הרב מרדכי אליהו, עזב את קדימה אחרי שהוצגה תכנית רמון לחלוקת ירושלים ובאופן עקבי למדי חוזר ואומר את אותם הדברים שבכוונתו לעשות. אנשי השמאל בירושלים העדיפו ראש עיר חילוני על ראש עיר חרדי, והיו מוכנים לתת את תושבי מזרח ירושלים בידיהם של יקיר שגב וניר ברקת לצורך כך.
איזה מזל, אם כן, שהם מקבלים בדיוק את אשר ביקשו.

אחד הדברים הראשונים שעשה ברקת עם היבחרו היה לבקש מקודמו להקפיא, בינתיים, את כל ההליכים לבניית מקווה בבית הכרם. וכל כך למה? כי בבית הכרם, שכונה חילונית באופן מובהק, ואולי המעוז החילוני האחרון, כבר נבנה מקווה אחד. מקוואות נוספים מצויים במרחק הליכה בשכונות הסמוכות, ואין כל ספק שלשכונה אין כיום כל צורך במקווה. סליחה, לתושביה הנוכחיים של השכונה היום אין כל צורך במקווה. ברור לגמרי, הרי, לטובתם של אילו תושבים המקווה נבנה: הוא נבנה לטובת תושבי השכונה העתידיים. אתם יודעים מי אלה.

אחרי שהקפיא, חתם ניר ברקת על הסכם קואליציוני עם החרדים – יהדות התורה וש"ס. וראו זה פלא: הבניה חודשה. לא עזרו מחאות התושבים שבחרו בברקת. הטרקטורים חופרים בגן השבשבת באין מפריע. בשישי שעבר התקיים בבית הכרם הפנינג כנגד הבניה. כמה עשרות מתושבי השכונה השקטה התאגדו סביב כיבוד קל ומערכת הגברה קלוקלת, כששני שוטרים משועממים מביטים בהם. חברי מועצת העיר, פפה אללו^[1] ולורה ורטון ממרצ ועופר ברקוביץ’ מהתעוררות ירושלמים, הסתובבו בין התושבים. אלה אותם חברי מועצה שאנשים נבונים הבטיחוני נאמנה שאם אצביע לברקת ובפתק השני למרצ/התעוררות, הם ישמרו על ברקת לבל יעשה שימוש לרעה בקול שנתתי לו. אולי היו צריכים אותם אנשים נבונים להיות שם. לשמוע את ברקוביץ’ מסביר – כמה מהר הפך לפוליטיקאי משופשף! – שהוא תומך בתושבים, באמת, והוא אפילו הוציא נייר עמדה, אבל לא, הוא לא ילך על זה למשבר קואליציוני, כי יש אתגרים נוספים; לשמוע אותו שואל "חוץ מלהדליק מדורה מול המשרד שלו^[2], מה עוד אני יכול לעשות?"; לראות את סגן ראש העירייה אללו מושך בכתפיו.

[...]

חווית תיירות ירושלמית: כשהולכים ברגל ברחוב יפו החפור עד לזרא, מהדוידקה לכיכר ציון, ומקשיבים רוב קשב למתכת הכבדה המקישה על הקרקע בבנייתה של הרכבת הקלה, פעמוני הרחוב של מרכז ירושלים כבר זמן רב מדי; אפשר לשמוע, אם ממש מתאמצים, את קולה המוכיח של התבוסה.
קולה המוכיח של התבוסה is a post from: בלוגיקה

מסגניו של ברקת

של ברקת, נ.א.

‫בשוך רעשי המסיבה‬

‫נמרוד אבישר‬ — Sat, 15 Nov 2008 23:18:20 +0000

בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה. שלושת אלפים שנים הם די והותר בגלגול חייה של עיר. מיבוס המקראית יישאר רק קולה הדהדהד, המוכיח, של התבוסה.

בבלוגים ירושלמים שבהם הגבתי לפני הבחירות, מנסה לשכנע את האנשים הטובים שקוראים וכותבים בהן שהמעשה ההגון לעשותו, המעשה המוסרי, הוא להמנע מהצבעה הפעם, הואשמתי בציניקניות. קהילת "הרע במיעוטו" והמסתפקים במועט סיפרו לי שאני ציניקן, שמתנגד לכל עשיית מעשה ומוותר מראש.

ציניקן? הלוואי והייתי יכול להיות. הלוואי והייתי יכול להתבונן בגיחוך מתנשא בשעה שהבלון של "התעוררות" יתפוצץ לירושלמים בפרצוף, כאילו אינני צד מעוניין. כמו חוקר תרבויות, להתבונן מהצד ולרשום הערות, להשקיט את הלמות הלב שרוצה לבכות מאז הבחירות.

[...]

בשלהי 2005 התכנסו, כמה חברים, להרים כוסית לכבוד החורף. שוחחו על העיר ועל אלכוהול ועל העיר ועל הלימודים ועל העיר ועל פוליטיקה ומישהו אמר שאולי כדאי שהחבורה תקים רשימה ונרוץ למועצה, ותעמיד מישהו שירוץ לראשות העיריה. החברים הסתכלו עליו ושאלו אותו אם הוא שתה יותר מדי. עניתי שאני נוהג. הייתה שם אחת טיפה אאוטסיידרית, אז הייתה בת זוגו של אחד מהחברים, היום כבר לא; היא הגיעה מהמרכז, ולכן היא שאלה אותנו בתמימות מה רע בניר ברקת. אז עוד לא היו לנו הציטוטים הללו מ"הארץ", חברותו עם הרב אליהו. אז ברקת תמך בקדימה, אבל אז קדימה עוד הייתה ימין.

הוא איש ימין, ענה לה מישהו. יש לו אפס ניסיון ניהולי, ענה אחר. הקרן שעמד בראשה הייתה כשלון ולבסוף נסגרה, טענה מישהי מהפינה – טענה ש, דרך אגב, איננה רחוקה כלל ועיקר מהמציאות. "אבל הוא חילוני", הקשתה האאוטסיידרית. אז מה. על דרך האנלוגיה, ניסיתי להסביר לה שמעולם לא היה בישראל ראש ממשלה חובש כיפה, ובכל זאת המימון לרשתות יצירת המצביעים של ש"ס ולבטלני הישיבות, לטפילי ההתנחלות ולהסדר חסר ההגינות והמפלה זרם כרגיל. ניסיתי להסביר לה שהקריטריון לבחירתו של אדם לתפקיד לא יכול להיות הכיפה שיש או אין לראשו. אני לא בטוח שהיא הבינה, אבל זה לא שינה הרבה. שבועיים אחר כך היא הייתה לשעברית. שבועיים אחר כך נולדה "ירושלים שלי".

[...]

אוקיי, אז מגיע לי^[1] מינוס כמה נקודות על קופירייטינג לא מוצלח, אבל כמה נקודות פלוס על העקרון, לא? ההתארגנות התחילה. שלוש שנים לפני הבחירות המוניציפליות, ואחרי שלוש שנים תחת אורי לופוליאנסקי^[2], התנועה החלה לקרום עור וגידים. אספנו תורמים ופעילים. כתבנו אג’נדה. ישבתי במזנון הכנסת עם חברי כנסת ושרים. ביקשנו תמיכה. למשך תקופה קצרה באמת ובתמים חשבתי ששמי יתנוסס על פתק צהוב בקלפיות הירושלמיות.

ואז הגיעה הדעיכה, כמעט באותה המהירות. פעילים הפסיקו להגיע. מס’ 2 ברשימה עבר למרכז, ולקח איתו את הגרסה הסופית של התכניות הכלכליות. אני עדיין מחכה שתשלח לי אותן. אני יודע שאתה קורא את זה, ולא מפריע לי בכלל אם אתה מרגיש שאתה חייב לי התנצלות. אחר כך התחילו להגיע סירובים. אחר כך אנשים אמרו שאין זמן. בפעם הרביעית שנסעתי לחלק פלאיירים של עצמי ושל רשימה לא-קיימת, חסרת אנשים, בעצמי, כי לא היה עוד אף אחד אחר; בכנס השני שאליו לא הגיעו יותר מקומץ פעילים שהצלחתי לגייס, החלטתי שדי. את כספם של ארבעת התורמים, כמה אלפי שקלים, החזרתי לתורמים. כל ההוצאות, אם כן, היו מכיסי. שקעתי במעגל העבודה-לימודים-עבודה, וקיוויתי שעד הבחירות המפלגות הגדולות יתנו לברקת מענה ראוי.

[...]

המפלגות הגדולות בגדו. ירושלים, ירושלים, ירושלים, הם מטרטרים לנו, אבל מה הם כבר עושים בשבילה? מפלגת העבודה, בצעד לא מפתיע, הצטרפה לרשימתו של האולגירך תוצרת בית. לא מפתיע, אם נזכרים שבבית שמש היא הצטרפה לש"ס. גם קדימה חברה למשיח החילוני החדש. הליכוד לא העמידו כל מועמד. פפה אללו ממרצ החליט לשחק אותה פידל קסטרו רק למועצת העירייה. רק דן בירון מהמסוממים נותר כמועמד, או כבדיחה עצובה.

אנשים הגיוניים לא רואים לפעמים שהם נוהגים בחוסר היגיון, כשהם מסומאים על ידי הנצחון, שיכורי כוח ועוורים משנאה. אנשים שלא היו מוכנים לקבל את גאידמק כראש העירייה עושים כל שלאל ידם כדי שברקת ייבחר. אין כל הבדל בין השניים. שניהם אנשי ימין, שניהם אוליגרכים עשירים שריצתם היא גילומו המכוער של חיבור ההון והשלטון. למעשה, סביר להניח שברקת עשה פחות למען ירושלים מהאיש שרכש את ביקור חולים והבטיח את הפנסיה של גמלאיו. שניהם חילונים.

[...]

גרועה מעמדתו הפוליטית הנוטה לימין היא העובדה שברקת הוא בעל הון וימין כלכלי^[3]. סביב זה סבבו הבחירות בתל אביב, הרי. ימין כלכלי לא הולך לעשות דבר כדי לשפר את מצב התחבורה הציבורית בעיר. לסגור את מרכזה לתחבורה ציבורית – צעד מתבקש שצריך היה לעשותו מזמן – פשוט לא נמצא בראש מעייניו. להיפך. ימין כלכלי לא הולך לסייע לסטודנטים. ימין כלכלי לא הולך להוריד את הארנונה. ימין כלכלי לא יתמודד עם מצוקת המגורים, שהוחרפה עקב מדיניות מוניציפלית בלתי נסבלת שאפשרה למאות צרפתים להפוך שכונות שלמות לשכונות רפאים. אלה הבעיות האמיתיות של ירושלים, וימין כלכלי לא יתקן אותן.

יש שרואים בכוונתו של ברקת לבטל את פרוייקט הרכבת הקלה – בעלות גבוהה למדי, יש לציין – סוג של תכנון אורבני ראוי. לא היא. פרוייקט הרכבת הקלה היה סוגר לכלי רכב פרטיים חלקים נרחבים במרכז העיר, הוא היה מאפשר תחבורה ציבורית מהירה וקלה, הוא היה משפר את התחבורה בעיר. רק ההכנות של אגד סביבו שיפרו את איכות החיים בקווי האוטובוס. לא הרבה, אבל גם זה משהו.

אבל הרכבת הקלה לא משרתת אינטרסים של ימין כלכלי. ורכבת שיש לה תחנה בשועפט לא משרתת אינטרסים של ימין מדיני. והנה, הנזק כבר מתחיל, בעוד הירושלמים חוגגים.

אז אם עמדותיו של ברקת דומות לאלו של גאידמק, מה הופך את ברקת לטוב מגאידמק?

[...]

אמרתי את זה בשיחה סלונית כזו או אחרת, ומייד זינק עליי אחד מהברקתאים. הוא הרעים עליי בקולו, ביקש לדעת אם אני ברצינות תומך בגאידמק. עניתי שלא – מה פשטנית היא החשיבה הסקטוריאלית. אני פשוט לא תומך בברקת, ולא רואה כל הבדל עקרוני בינו ובין גאידמק.

בכל פעם, בשבועות האחרונים, שציינתי את מגרעותיו של ברקת – היותו אוליגרך, היותו חסר ניסיון ניהולי, מושבו באופוזיציה הכושלת ביותר בישראל, התנערותם של חברי מפלגתו ממנו, אי-מחויבותו למדיניות חברתית, רצונו להפוך את עירי להתנחלות רשמית, תוך הפקעת קרקעות, חברותו עם הימין הדתי הקיצוני, כולל עם הטרורב^[4] מרדכי אליהו והסכנה שזה מביא, כפי שלמדנו בעכו; בכל פעם שהעליתי את הדברים הללו נעניתי בשאלה, האם אני חושב שפרוש טוב יותר. גם פרוש ימני, הטיחו בי, הוא אפשר את בניית הר חומה. גם חברי תנועתו של פרוש מתנערים ממנו. גם פרוש איננו חברתי, הוא דואג לאנשיו. גם פרוש שונא ערבים. גם פרוש וגם פרוש וגם פרוש.

בשיחה עם ידידה ירושלמית בעלת עמדות דומות לשלי שאלתי אם אולי אני טועה. אם כולם נוסעים נגד כיוון התנועה, יש סיכוי טוב שעשית טעות. האם אני טועה? האם אני רק מדמה שכל ה"גם פרוש" הם בסך הכול סיבה לא להצביע פרוש, לא סיבה להצביע ברקת?

אבל לברקת יש יתרון על פרוש. הוא חילוני. והם, החוגגים עכשיו שבקרוב יתעוררו עם כאב ראש משכרון החושים, מאמינים שזה מכשיר כל שרץ. ראש עיר חילוני, הם אומרים, יש לנו ראש עיר חילוני. אז? גם אולמרט היה ראש עיר חילוני. אחריו נחתה על ירושלים אפלה של שש שנים.

[...]

בקרוב נתעורר. נראה שהחרדים לא עזבו את ירושלים רק כי ברקת יושב על הכסא; נראה שהתחבורה הציבורית בעיר לא תהפוך ליעילה יותר רק כי בעל הון יושב בעירייה, להיפך; נראה שפחי זבל וחנויות בגאולה, מאה שערים וסנהדריה לא יפסיקו להצית את עצמם רק כי החרדים כבר לא בקואליציה, להיפך; מצעדי גאווה לא ייתקלו בפחות התנגדות רק כי עכשיו ראש העיר כבר לא מתנגד להם^[5], להיפך; נראה שכשממלאים את העיר בדתיים לאומנים נוסח מרכז הרב מקבלים חבית חומר נפץ; נראה שכשעיר מעורבת רוצה להפקיע אדמות פלשתיניות אנשים מתלהטים. הירושלמים בחרו בפוליטיקה של זהויות קטנוניות, ולא של מהויות. ניצחנו, אמרה העלמה עפרונית, אחד משלנו נבחר, השמענו את קולנו. החילונים הירושלמים עברו בכך לשחק באותה הצורה שהחרדים משחקים, אותה סקטוריאליות חסרת אחריות. משום כך הם גזרו על עצמם חידוד של הבדלי הזהות הקטנוניים, חידוד של המאבקים הסקטוריאליים.

אז אפשר לקרוא לי ציניקן. אפשר לומר שאני מאוכזב שההתארגנות הפוליטית שלי נכשלה, ולכן אני מתנגד לזו של אחרים. אפשר לומר את הדברים האלה, אבל הם אינם נכונים. אני סירבתי להסתפקות במועט. סירבתי לבחור בין שני רעים גדולים מי מהם פחות רע. לא סירבתי להאמין שיכול להיות טוב, אלא דווקא האמנתי, ועודני מאמין, שלירושלים מגיע טוב בהרבה מברקת או פרוש.

ולא הצבעתי, כי ידיי לא ישפכו את הדם הזה. אף אדם הגון לא היה מצביע בבחירות כאלה, ורק נבל או שוטה היה חוגג ניצחון פירוס שכזה.

[...]

טענה שהוטחה נגדי ביום הבחירות ולפניו היא שאם אני לא מצביע אני מחזק את פרוש. הגיע הזמן לפרק את הטענות הללו. ראשית, תיאורטית: אין כל דרך לדעת לפני הבחירות מי מרוויח מאחוזי הצבעה נמוכים. למעשה, אין כל דרך לדעת זאת גם אחריהן. לאיש אין יכולת בחינת כליות ולב, שהוא יכול לומר לנו כיצד היו מצביעי אלה שלא הצביעו, ולכן את מי אי-הצבעתם חיזקה. כל שכן לפני הבחירות, אז האמיה הזו מביעה משאלת לב נבואית ותו לא.

שנית, מעשית: לו הייתי מוכרח להצביע, למשל מתוקף חוק, הייתי מצביע לפרוש. כל טענה שלי כלפי ברקת נענתה ב"גם פרוש". אם כך, אם השניים זהים, לפרוש יש יתרון משמעותי בניסיון פוליטי – אמנם, הוא רק בן 54, אבל עשה קצת יותר מברקת בחייו הקצרים – ובהבאת תקציבים. ויש לו גב מפלגתי חזק. נוסף על כך, הציבור שלו הוא ציבור התחבורה הציבורית והסיוע העירוני, הציבור המשווע לדיור: פרוש היה מכוון הרבה יותר, אם כן, לפתרון הבעיות שהועלו כאן קודם. כן, הייתי מצביע לפרוש לראשות העירייה ולמרצ במועצה, ומקווה שההצבעה החילונית למועצה תחייב אותו לחבור אליהם בקואליציה ולכן תמנע ממנו סקטוריאליות יתר. בסיטואציה שנוצרה, זה הרע במיעוטו האמיתי. זה עדיין רע מאד. משום כך לא הצבעתי. אולם מה שחשוב כאן הוא שהאמירה, כאילו באי הצבעתי חיזקתי את פרוש היא פשוט לא נכונה – למעשה, ההיפך הוא הנכון; מנעתי ממנו קול.

[...]

מי שמוכר לנו שהסיכוי היחידי לשינוי הוא על ידי בחירה באדם בינוני רק כי הוא "משלנו", מי שמוכן לא רק להסתפק במועט אלא גם להיאבק עבורו כאילו הוא נאבק על מועמדות נאצלת של אדם משכמו ומעלה^[6], אלה המדברים אתנו על הרע במיעוטו, אנשי ה"גם פרוש", הם הציניקנים, הם אלה שאמונתם מוגבלת למה שיש ולא למה שאפשר, הם אלה שלא מעזים לחלום. הם מסתפקים בפוליטיקאים בינוניים שלא אומרים כלום ולכן טועים פחות – שיטת הרע במיעוטו במיטבה, הם אלה המסרבים להחליט, ובגלל ציניקנים כאלה הכנסת שלנו נראית כמו שהיא נראית, מפלגת השלטון שלנו נראית כפי שהיא נראית, המחפשים מיצוע במקום הצטיינות. במקום ללמוד מאובמה את הקמפיין שלו, היינו צריכים ללמוד ממנו את המהות: הבטחה לפוליטיקה חדשה, נקייה יותר, שמחפשת אנשים ראויים, לא רע במיעוטו. וזה שלהם יש את החוצפה לכנות אותי ציניקן, ובכן, זו רק הציניות במיטבה.
בשוך רעשי המסיבה is a post from: בלוגיקה

לא לנו. לי. האפיזודה כולה הייתה יוזמה שלי, רצון שלי, דחיפה שלי. החברים האחרים, והם יהיו הראשונים להסכים, היו תפאורה. הכשלון היה שלי, ולכן הקרדיט הוא גם שלי

תזכורת: לופו החליף את אולמרט, שהלך להיות שר התמ"ת, שנה לפני הבחירות הקודמות, וסך הכול כיהן שש שנים

כמה מאלה שהצביעו למשיח החילוני קראו את המצגת הזו?

טרוריסט ורב, כמובן

וגם זה לא בטוח – ל"כל העיר" אמר ברקת בזמנו כי "זה לא מתאים לעיר שלנו"

"ברקת אובמה"? תנו לי הפסקה

‫מתה המפלגה, בואו נפנטז על חדשה‬

‫נמרוד אבישר‬ — Thu, 13 Nov 2008 19:16:06 +0000

הבחירות לרשויות המקומיות דפקו מסמר נוסף, יש שיאמרו מיותר, בארון המתים שהוא מפלגת העבודה.
האידאולוגיה היחידה שנותרה למפלגה הזו הוא הכסא. בבית שמש רצה מפלגת העבודה עם המועמד החרדי משה אבוטבול, והצליחה להכניס נציג לעירייה ברשימה הש"סניקית הזו. בירושלים רצה המפלגה עם האוליגרך שניצח, זה שאמר^[1]:

בענתא תקום שכונה יהודית חדשה, שתהיה פתרון למצוקת הדיור לסטודנטים ולשכבה הצעירה.

או במילים אחרות: רוצה ללמוד באוניברסיטה העברית? בוא תהיה מתנחל. אורי שטרית, מי שהיה מהנדס העיר, אמר לפני כשנתיים שאי אפשר לקדם את "שער המזרח", אותה שכונה זדונית שברקת זומם להקים, כי היא תדרוש הפקעת קרקעות של פלשתינים.

במקום להעמיד מועמדים ראויים משל עצמה, מפלגת העבודה תפסה טרמפים על המובילים בסקרים. אפשר לפרסם אין סוף ראיונות עם הלא-ירושלמית אסתי קירמאיר-בקלה, המפלגה משום מה חשבה שהיא ראויה, בסופו של יום, המפלגה הפקירה את ירושלים, בית שמש וערים נוספות.

בתל אביב, המפלגה שלחה את שלי יחימוביץ’ להתקרנף על דב חנין. ניכר בה שהיא נהנתה מאד – ואני מזכיר, על זה היא צריכה לשלם מחיר בקלפי.

את מפלגת העבודה יש להעלים מהמפה הפוליטית, ולהחליפה בכוח שמאל אמיתי. מי אתם הייתם רוצים לראות בכוח כזה? בואו להגיב כאן. מה יש, גם לנו מותר לפנטז.
מתה המפלגה, בואו נפנטז על חדשה is a post from: בלוגיקה

פוסט על תוצאות החרפה בירושלים מתישהו שבוע הבא

‫עוזב את העיר‬

‫נמרוד אבישר‬ — Mon, 20 Oct 2008 03:52:42 +0000

אתמול נחת עוד אחד בתיבה, וחבר לחמשת המיילים הקודמים; עוד מייל שבו מי מקוראיי הקבועים יותר או פחות שואל אותי מדוע טרם פרסמתי פוסט תמיכה בניר ברקת לראשות עיריית ירושלים. זה בעיקר משעשע אותי, אני שיודע כמה אנשים באמת מבקרים כאן מדי יום, שמבקשים ממני להביע תמיכה במועמד משל הייתי איש ציבור בעל שם; אבל קוראיי, שהתרגלו לקבל ממני מפעם לפעם עדכונים מהחזית וסיפורים על התחרדות העיר, הם תוהים מדוע טרם הבעתי תמיכה במועמד החילוני המוביל לראשות העיר.

אחד המיילים האלה התייחס לבאנר של העלמה עפרונית ששמתי בצד, שקורא לאנשים לצאת להצביע, ושאל מדוע לא הלכתי עוד צעד וקראתי להם להצביע לברקת^[1]. אחר שאל "למה אתה תומך בדב חנין ולא בניר ברקת"^[2] ורמז לחוסר פטריוטיזם ירושלמי מצדי. אחרת טענה שאם ההתחרדות מפריעה לי ואני לא כותב כלום על האופציה, אני אשם בהתחרדות. הכול דברים יפים ונכונים במידת מה.

בדרך כלל התשובה שלי פשוטה: הבעת תמיכה זה פשוט לא מה שאני עושה כאן. יש לזה לא מעט סיבות, כמעט כולן קשורות למטרות שלי בבלוג הזה; אבל השורה התחתונה היא שכמעט ואין כאן עמדת "בעד", ושזה מכוון לגמרי.

אבל האמת היא שזה לא הכול. הסיבה שלא פרסמתי פוסט תמיכה בניר ברקת היא פשוטה בהרבה: אני לחלוטין לא בטוח שאני מצביע עבורו. למעשה, הבחירות המוניציפליות הן עבורי כאב ראש לא קטן, מפני שלראשונה בחיי אינני בטוח שאני יודע מיהו הרע במיעוטו. סביר להניח שאקבל את ההחלטה בעד מי להצביע רק בקלפי. אבל נתחיל מההתחלה.

[...]

אחרי שפוטרתי מעבודתי הקודמת, נכנסתי להיסטריה לכמה ימים. חיפשתי כל עבודה שהיא, כל דבר. לקחתי כמה פרוייקטים כפרילנסר, שלחתי קורות חיים לכל העולם, קיצצתי בהוצאות למינימום הכרחי. שינוי קל במצבי התעסוקתי אז, שאני עדיין מנוע מלדבר עליו, הביא לרגיעה מסוימת: ידעתי שיהיה לי מה לאכול בשבועות הקרובים. כשהרגיעה הזו הגיעה, הראש התבהר ויכולתי לשבת ולעשות קצת סדר עדיפויות: הדבר הראשון שהחלטתי היה שאני לא מעתיק את מקום מגורי בשביל עבודה; ספציפית, אני לא עובר לאיזור המרכז.

נולדתי בביה"ח הדסה, שלוחת הר הצופים. אני ירושלמי מלידה, מאוהב בעיר וברחובותיה, שכל אחד מהם עמוס בזכרונות עבורי. בחוגים חברתיים (תל אביביים) מסוימים אני ידוע כ"נמרוד ירושלים", אני מכיר את העיר ונפתוליה היטב, יודע בדיוק איפה כדאי לאכול שווארמה ואיך הכי כדאי להגיע לכל מקום בשעות העומס. ירושלים, לטוב ולרע, היא חלק מהזהות שלי; במידה שבה האדם הוא תבנית נוף הולדתו, אני ירושלים.

כך יצא ששלוש הצעות עבודה, אחת מהן מפתה מאוד בתחום ה-BI, דחיתי כי הן דרשו מעבר למרכז. הסוף ידוע: קורא אדיב במיוחד^[3] שלח לי מייל, קורות חיים שוגרו, והיום אני עובד מאושר למדי בחברת תכנה ירושלמית שכיף, באמת, לעבוד בה.

ודווקא עכשיו, אחרי כל ההתעקשות הזו, התחלתי בימים האחרונים לחפש לי דירה מחוץ לירושלים. לא, לא באיזור המרכז, אבל כן לצאת מהעיר. מודיעין-מכבים-רעות, מבשרת, איזור המזלג; אלה היעדים החדשים שלי. וזו לא החלטה קלה. אבל ייאוש קיומי ממש ממלא אותי כשאני מסתכל על העיר ועל המועמדים לראשותה; אינני רואה עתיד לעיר הזאת תחת אף אחד מהראשים המוצעים לי.

[...]

הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי הוא שאמצא דירה לפני ה-11 בנובמבר; אם לא אגור בירושלים, סביר להניח שלא ארגיש נורא אשם אם לא אלך להצביע, וההתלבטות הזו שבסופה הידיעה הארורה שבמו ידי הייתי שותף לגורל המתרגש על עיר הולדתי תיחסך ממני. "ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך", כל פתק שאשלשל לקלפי יהיה פתק שאשנא את עצמי על שאותו בחרתי.

[...]

נו, שואל הקורא, מה כל כך נורא בניר ברקת, שאפילו הרע במיעוטו אתה לא מוכן לקרוא לו?

לכבוד הוא לי לקבל את תמיכתם של אביגדור ליברמן ורשימת ‘ירושלים ביתנו’. ליברמן הפגין מנהיגות ואומץ בלתי רגיל בהתמודדותו עם האתגרים בפניהם עמד, ובעמידתו האיתנה למען הערכים בהם הוא מאמין. אני מתכוון להנהיג את המערכה למענה של ירושלים בירת ישראל, לבסס את ריבונותה ולהביא עתיד טוב לתושבי העיר. אביגדור ליברמן ואני חולקים תפיסת עולם בה ישראל חייבת להיות חזקה וירושלים חזקה בליבה, אני רואה בליברמן וסיעתו שותפים בבנייתה וחיזוקה של ירושלים.^[4]

אני נרגש ומודה לרב אליהו על האמון שהוא נותן בי. במשך השנים האחרונות זכיתי לבלות שעות רבות במחיצתו של הרב, יחד פעלנו לקידום נושאים חשובים לירושלים כגון מינוי רב ראשי מהזרם הציוני לעיר. תמיכתו של הרב אליהו חשובה לי ומחייבת אותי לפעול לשמירת ירושלים המאחודת ולאחדות המחנה הציוני בה.^[5]

הרב מרדכי אליהו, שברקת מתגאה בשעות שבילה במחיצתו, היה בתחילת שנות החמישים חבר ב"ברית הקנאים", אותה מחתרת שמטרתה הייתה כפיית מדינת הלכה; חברי המחתרת, בין השאר, הציתו כלי רכב שנצפו נוסעים בשבת ותכננו להשליך רימון עשן למשכן הכנסת. על פעילותו זו ריצה הרב החרד"לי – שעוסק, בין השאר, בקבלה – עשרה חודשי מאסר. כלומר, הרב מרדכי אליהו הוא טרוריסט מורשע.

הוא גם האיש שהתנגד לחתימה על כרטיס אד"י, לבדיקת רקמות ולשירות לאומי לבנות. זה האיש שניר ברקת מעיד שתמיכתו חשובה לו. האיש שקבע שאסור לאכול טחינה וחומוס אם הוכנו על ידי נוכרים (מילה יפה, נוכרים. כמעט ולא שומעים בה את ה"ערבי") תומך בברקת: הוא כנראה יודע מה הוא עושה.

על אביגדור ליברמן, ה"אמיץ" הזה שמצע המפלגה שלו קורא ללקיחת אזרחותם של ערביי ישראל, אין טעם להכביר במילים; אם ברקת מעיד על עצמו שהוא רואה בליברמן ובסיעתו^[6] שותפים וחולק עם ליברמן תפישות עולם, אז זו בהחלט סיבה משכנעת לא להצביע עבורו.

רגע, יקפוץ הקופץ, מה חוסר הקונסיסטנטיות הזה לך? לא אמרת כאן לפני כמה שבועות שאין לעמדות פוליטיות דבר וחצי דבר עם תפקוד כראש עירייה? ובכן, הבדל מהותי נעוץ בין ריצתו של פוסט-ציוני שהוא (אחרי שהובהר שדב חנין איננו פוסט ציוני, אלא ששלי יחימוביץ’ שמטה סופית את הקרקע המוסרית מתחת הקריירה הפוליטית שלה, שאני מאחל לה שתסתיים במהרה, אין טעם לחזור על השקר; לכן, הדיון כאן הוא תיאורטי בלבד באדם כלשהו שכן, להבדיל מדב חנין, מחזיק בעמדות פוסט ציוניות) לראשות עיריית תל אביב לבין ריצתו של איש ימין מובהק לראשות עיריית ירושלים. מהו?

הדרך הקלה לבחון אותו היא לראות שהטענות שהועלו נגד מי שטפלו עליו את עלילת הפוסט-ציוני, כאילו ישפיע על החינוך ויחנך לסרבנות ולאי-עמידה בתקווה, היו ונותרו מגוחכות: אין כל ספק בלבי שניר ברקת לא יחנך את הנוער לשנאת ערבים, כי לא הוא קובע את תכנית הלימודים. הבעיה כאן היא אחרת, והיא נובעת מההבדל המהותי בין ירושלים ותל אביב: האחת היא אחד ממוקדי המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלשתיני, ואילו השניה היא עיר מעורבת שהיחידים שמציעים לתת אותה לפלשתינים הם אנשי ימין.

לפני מספר שנים סערה הבירה, עקב הבניה בהר-חומה ("חומת שמואל"). וכל כך למה? כי הר חומה תוקע טריז יהודי בתוך רצף פלשתיני. אחת השאלות המהותיות שנצטרך לדון בהן בסופו של יום תהיה חלוקת ירושלים. כבר היום, קשה עד בלתי אפשרי למצו חלוקה שתבטיח את התנאים הבאים:

א. השטח שיינתן לפלשתינים יכלול שטח מהותי מירושלים, ולא ספיחים מדולדלים ממזרחה הרחוק של העיר; הסעיף הזה הוא קריטי אם רוצים להגיע להסכם, ואין סיבה לחשוב שהם יתפשרו על פחות מזה.
ב. התנועה מכל נקודה בעיר הישראלית לכל נקודה בעיר הישראלית ומכל נקודה בעיר הפלשתינית לכל נקודה בעיר הפלשתינית תתאפשר ללא מעבר בשטח של הצד השני; כלומר, ירושלמים משני העמים לא יצטרכו לעבור מחסום או גבול בדרכם היומיומית. חלוקה שכזו נדונה לכשלון.
ג. בהתאם לסעיף ב’, אבל תוך הרחבה מסוימת שלו אל נוכח פתרונות פרקטיים – ללא מובלעות.

התנאים הללו חיוניים לקיום חלוקה הוגנת. כבר היום, הרבה תודות להר-חומה, כמעט בלתי אפשרי לשרטט קו כזה. הסיבות לכך הן היסטוריות: בזמן שירושלים הערבית התפתחה מזרחה, העיר המערבית התפתחה צפונה ומזרחה. שכונות כמו מעלות דפנה, ארמון הנציב, הר חומה, פסגת זאב ונווה יעקב כבר כיום מקשות מאד על יצירת איזשהו רצף אפשרי פלשתיני.

ראש עירייה ירושלמי יכול, במחי החלטת בניה, למנוע דה פקטו כל אפשרות לחלוקה עתידית צודקת של ירושלים. כמובן, גם כאן הימין לוקה בעיוורון: אם חלוקת העיר לא תתאפשר, הפתרון היחידי יהיה בינאומה. אבל לא זה הנושא: הנושא כאן הוא שגם אם ניר ברקת יהיה ראש עירייה^[7] מעולה, לפעולותיו עלולות להיות השלכות במישור הארצי של הסכסוך, השלכות שהן לצנינים בעיניי.

אם כן, ברירה אחת שלי היא להכניס לקלפי פתק שנותן כוח לאדם שיכול להאריך את סכסוך הדמים במישור הארצי או להוביל לבינאומה של בירת ישראל שאני אוהב כל כך; שעלול, ולאור התגאותו במינוי רב "ציוני" לעיר מדובר באיום של ממש, לעשות מירושלים עכו, להפוך את עירי לעיר עם מנטליות של התנחלות; ושלכל הפחות מתגאה בתמיכתו של אדם שהיה חבר בארגון טרור שמטרתו מדינת הלכה. לא ממש ברירה נוצצת כפי שחלק מעדר החילונים מציג אותו.

מולו ניצב מאיר פרוש, עוד עסקן חרדי טיפוסי מבית היוצר של יהדות התורה. את התנגדותי לחירודה של העיר שאני עוזב הבעתי די פעמים, נראה לי מיותר להכביר על כך מילים. אלה הן שתי האפשרויות^[8]. זה מה שיש לי לבחור.

מה כאן הרע במיעוטו? אני לגמרי לא משוכנע שבבחירה בין ירושלים חרדית לירושלים התנחלותית אני בוחר באחרונה. למעשה, אני מקווה שמלכוד 22 הזה ייחסך ממני: אני ממש מקווה למצוא דירה מחוץ לעיר בקרוב. אחרי 25 שנים, אני עוזב את ירושלים. אם בכל מקרה הבירה הולכת לעזאזל, לפחות ידי לא תהיה במעל.
עוזב את העיר is a post from: בלוגיקה

אני חושב שיש חובה מוסרית להצביע. לא משנה לי כל כך למי

אגב, זה לא נכון

הייתי אומר מי, אולם לא לי לכפות פרסום על אדם שאינני יודע אם הוא מעוניין בכך

ניר ברקת, כאן

ניר ברקת, כאן

כולל, אני מניח, את אסתרינה טרטמן, ההיא שאמרה שמינוי שר ערבי הוא "התבוללות"

אגב, משום מה בשלטים שלו גבה הלבב הזחוח הלז מציג עצמו כ"ראש העיר"

גאידמק לא באמת משחק תפקיד, מסיבות מובנות

‫11 בנובמבר – יוצאים להצביע‬

‫נמרוד אבישר‬ — Sat, 13 Sep 2008 10:26:39 +0000

העלמה עפרונית העלתה כמה באנרים לשימוש חופשי. בר מזל שכמוני, אפילו קיבלתי פריוויו שלהם. בגלל שקני קראה לי לעשות מעשה למרות הייאוש הכללי שהבעתי בפוסט על התחרדות העיר, אני מציע את רוחב הפס שלי להמונים.

מופיעים למטה באנרים והקוד הדרוש להטמעתם. ירושלמים, זה הזמן לשים באנרים. ולצאת להצביע.
אם העלמה עפרונית או כל אחד אחר רוצה להוסיף לכאן באנרים עם אפשרות להטמעה, תרגישו חופשי לבקש – אני אשמח לתת לזה מקום.

11 בנובמבר – יוצאים להצביע is a post from: בלוגיקה