העולם נמצא במשבר כלכלי. אומרים לנו את זה עוד פעם ועוד פעם, והכל בגלל שחבורה של אמריקאים מכרו לוקשים לכל מיני אנשים אחרים בעולם, ועכשיו כולם מגלים שאין להם בעצם כסף. הכל היה יכול להיות בסדר, אם הם היו חושבים מה יש להם במקום כסף, כלומר, מה יש להם באמת. כי חברים, כסף הוא לא באמת. הוא לא שווה את הנייר (או הפלסטיק) שהוא מודפס עליו, ורובו היום הוא וירטואלי לחלוטין. המערכת הכלכלית שלנו בנויה על תחזיות של אנשים לא מנוסים ברובם, שלא יודעים לבחון את המערכת שלהם בעיניים ביקורתיות ולעשות חושבים. המערכת הכלכלית העולמית פועלת מתוך תפישה שאם יש מקום שבו אפשר להרוויח, אנחנו צריכים להרוויח, ולא משנה מה זה אומר.

הצד האחד של זה הוא "המצאת" הכסף כמו שעשו סוחרי הנדל"ן בארצות הברית. הצד השני הוא העברת מפעלים לירדן, לסין, לתאילד ולכל מקום אפשרי בעצם. והצד המקומי הן חברות כוח אדם למיניהן. העניין הוא, שמי שעוסק בכסף שוכח שיש מלבדו, ושיש צורך במשהו מלבדו והשכחה הזו מביאה אותנו לפעולות שאם רק נתעמק בהן, נבין שהן פסולות.

התיאוריה היא יפה. היא אומרת שהשוק יעשה רגולציה לעצמו, ואנשים יכניסו את הערכים שלהם לתוך המערכת  וימנעו מצבים שהם לא רוצים בהם. התיאוריה היא יפה. העניין הוא שהתיאוריה לא עובדת. היא לא עובדת כי אנחנו כצרכנים בחברה שלנו לא שואלים מאיפה מגיע הכסף, מאיפה מגיעים המוצרים שאנחנו משתמשים בהם ומה הערך האמיתי שלהם. אנחנו לא דורשים מאף אחד לשים תוית מחיר אמתית על העבודה שאנחנו עושים ולא מנסים לתמחר ככה עבודה של אף אחד אחר. שוק העבודה העולמי מבוסס על ערכים שתלויים בשוק עצמו. אם מה שאני עושה טוב לשוק הכלכלי, זה לא משנה יותר מה הערך הפוזיטיבי האמיתי של העבודה. לכן, סוחר בוול סטריט מקבל משכורות עתק, בעוד שהעובד שתופר את הבגדים שהוא לובש מקבל שכר רעב. העניין הוא שהתמחור הזה הוא לא ממשי, העבודה המושקעת של התופר שווה משמעותית פחות מהעבודה המושקעת של הסוחר. תמחור כזה, מרחיק אותנו מעבודה יוצרת, ומביא אותנו ל"מקצועות קצה" כלכליים.

לג’יימי אוליבר, השף הבריטי, יש תוכנית טלויזיה שבה הוא מראה לאנשים מאיפה בא האוכל שלהם. הוא מפציר בהם להבין את האכזריות הטמונה בענפי הבשר, הביצים והחלב; ולהסכים לקנות, אולי במחיר גבוה יותר, מוצרים באיכות גבוהה יותר, שבאים מחוות שפועלות בפחות אכזריות. הרעיון יפה. העניין הוא שפספסנו פה משהו. אנחנו נרתמים למען ביצי חופש, אוכל צמחוני, נגד פרוות – וכל זה חשוב – אבל לא אכפת לנו שאת הנעליים שלנו, את הבגדים שלנו, את האוכל שלנו, את הרהיטים שלנו ולמען האמת את רוב הדברים שבהם אנחנו משתמשים, מייצרים במחירים מגוחכים עובדים בתנאים לא תנאים. כשמפעלי ביגוד ותעשיה עושים הגירה למקומות אחרים, שבהם מותר לשלם שכר רעב לעובדים ולהחזיק אותם בתנאי עבדות אנחנו מחייכים, כי המוצר הופך להיות זול יותר. כשהמפעל נסגר אנחנו משחררים אנחת רווחה ואומרים, טוב נו, עוד מפעל נסגר.

אנחנו רצים אחרי הזול, ושוכחים מה המחיר האמיתי שלו. אנחנו מסתכלים על שווי המניה של חברה מסויימת ולא על שווי המוצר שלה. אנחנו מפטרים עובדים כדי לשכור עובדים זולים יותר. ופה טמונה הסכנה. אותה סכנה של העברת המפעלים בכל מקום אחר ש"משוחרר" לשוק הפרטי ללא פיקוח. בריצה שלנו אחר רווח אנחנו מאפשרים ניצול של רבים, גם במדינה שלנו וגם במקומות אחרים בעולם. העברת מפעלים והנסיון הזה להביא לייצור הזול ביותר, מזיקה לכולנו. היא מחלישה את היצור במדינה ממנה מעבירים את המפעל, והיא משמרת את הניצול במדינה שאליה מעבירים אותו. במקום שבו המדינה והיצרנים מעדיפים לא להתערב, הצרכנים הם היחידים שיכולים עוד איכשהו להשפיע. אנחנו אלה שבכיסם נמצא הכסף של החברות האלה. אנחנו המקור לרווחים שלהן, ואת זה אסור לשכוח.

אני לא קוראת לכם להפסיק לקנות. אני לא נאיבית מספיק להאמין שהחלטה של אדם אחד היא מספיקה, אבל אני קוראת לכם לשאול שאלות. לשאול מאיפה מגיעים הבגדים שלכם ומי עשה אותם, לשאול מאיפה מגיע המזון ומי עשה אותו. לשאול. כי אם לא שואלים, אז קל להעלים עין ולומר שאתם לא יודעים, שזה זול יותר ולכן זה בסדר. תחליטו לבד מה מתאים, אבל אל תעשו את זה כשאתם לא יודעים לקראת מה אתם הולכים.

מאשה יודשקין, 21, עתודאית; סיימה תואר ראשון במדע המדינה ומסיימת בימים אלה תואר ראשון במשפטים, בחורה מגניבה לכל הדעות.

מודעות וצרכנות – (פוסטורח) is a post from: בלוגיקה

אני קורא אדוק של הקפיטליסט היומי, מסיבות שאינן שונות בהרבה מאלו שמובילות אותי להיות קורא אדוק של "בחדרי חרדים": דע את האויב. לרוב אינני טורח להגיב לנאמר שם, גם כן מסיבות דומות; נקודת המוצא שלנו שונה, הערכים שלנו שונים והשקפת עולמנו שונה. יכולתי להתווכח עם כל פוסט שעלה שם, להקים את "הסוציאליסט היומי" ולתקוף אותם כל היום, אבל בגלל שהם מנצחים ואני צריך עדיין לצאת ולעבוד, אני מעדיף פשוט להניח לזה. לא אשכנע אותם והם לא ישכנעו אותי והבלוגיקה תתמלא בכל מיני מונחים בסגנון "ריבית משתנה" ו"גירעון תקציבי" וקוראיי הנאמנים יברחו.

אם כן, כשאני מגיב לשני פרסומים^[1] בבלוג הקפיטליסטי להחריד הזה, נשאלת השאלה מה נשתנה. ובכן, מה שנשתנה הוא שהפעם נחשפת במלוא עוזה אותה התופעה המתרחשת אצל אנשים כאשר הם בטוחים שהם צודקים אל נוכח עובדות קצת שונות: מעבר מגישה רציונאלית לאמונה עיוורת. ואם כבר הגענו לאורתודוכסיה^[2] קפיטליסטית, אז אנחנו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; ואני יכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל.

כי באמת, אנשי השוק החופשי שעוד מאמינים בו ומתנגדים בכל תוקף להתערבות של הממשל במטרה למנוע קריסה של בנקים גדולים, גם אחרי שהיד הנעלמה נתנה להם כאפה מצלצלת, מזכירים לי בעיקר את אמירתו המפורסמת של ליבוביץ’, כי גם אם יוכיחו לו שאלהים אינו קיים, הוא יוסיף להאמין בו. כמובן, כל אמונה מכבדת את בעליה, אבל נדמה לי שהכלכלה שלנו ראוי לה להיות מנוהלת על ידי עובדות ולא על ידי אמונות. רוב האנשים, אמר שופנהאור, סבורים כי גבולות העולם הם כגבולות ראייתם. מעטים לא. בדיוק כשופנהאור, אני קורא לחסידות השוק החופשי להצטרף אל הקבוצה השניה.

אבל ניסוחים אירוניים ומלאי פאתוס, מגובים בציטוטים של גרמנים מתים, אינם תשובה מספקת. הגישה שלי היא פשוטה, אבל משום מה היא מצליחה לפגוע במרקסיסטים-בשקל ובליברטריאנים-ביוקר גם יחד; זה כבר נקודה לזכותה. היא מבוססת על הפרגמטיזם האמריקאי.

מנקודת מבט פילוסופית טהורה, הפרגמטיזם האמריקאי הוא זרם שלא זכה לתשומת לב רבה. מרקס הוא סקסי ומסעיר, מורד ניהיליסט שגורם לנו להתרפק בחיבה רומנטית על חזרה למצב הטבע הרוסיאני^[3] דווקא, זה שנגמר ביום שמישהו הכריז "זה שלי". לעומתו, מיל, בנתאם, יום, האצ’סון, מנדוויל ואדם סמית’ הם מדוייקים כמו גדי אלכסנדרוביץ’ ונשמעים כל כך בטוחים בעצמם, שבחרנו לבסס עליהם שיטה כלכלית. לעומתם, הפרגמטיזם האמריקאי שעון על משנתו של ג’ון דיואי, ולכתביו של האיש יש משהו במשותף עם ילד היפראקטיבי על מערכת תופים: מגיע הרגע שבו גם פציפיסט מושבע יהיה מוכן לפנות לאלימות כדי לגרום לזה להפסיק.

לקרוא במנדוויל ואדם סמית’ זה מסעיר ומלא רעיונות; לקרוא במרקס גורם לאדם לרצות להתאחד עם פועלי כל העולם; לקרוא בדיואי זה כמו לצלוח את הכינרת עם משקולת של טון על כל רגל. ואל תטעו: פילוסופיות ופילוסופים הופכים פופולריים בזכות הקסם והסקס אפיל שלהם^[4].

אבל דיואי – לא מרקס, כפי שטוענים כל מיני אנשי שמאל כלכלי במבט צדקני של "אמרנו לכם" – צדק: השוק החופשי לקוי. במונחים טכנולוגיים, לשוק החופשי יש באג בקרנל, שמאז שנות העשרים של המאה העשרים פורץ בעצמה כל כמה זמן. מה שחותר תחת השוק החופשי הוא לא הממשלות הרעות שרוצות – רחמנא ליצלן – לפקח עליו, אלא דווקא השוק החופשי עצמו.

את כל זה כבר כתבתי פעם בהקשר אחר. המשבר עכשיו הוא לא, כמו שכמה ניאו-קומוניסטיםמרקסיסטים^[5]מיהרו לצהול, גלגול של "המשבר המחזורי". המשבר המחזורי הוא בכלל משבר בייצור, שבו הפועלים הופכים להיות עניים מדי בשביל לרכוש את המוצרים שבעלי ההון מייצרים. מה שקורה עכשיו הוא נורא פשוט: אם המטרה של כל אחד היא למקסם את הרווחים שלו, כפי שהציע אדם סמית’, אז מנכ"לים של בנקים להלוואות ילוו כמה שיותר כדי לקבל בונוס שמן, וישתמשו ביד הנעלמה כדי להראות לעולם אצבע משולשת.

אבל חמורה יותר מילדים עם חולצות של ארנסטה גווארה ואידאולוגיה מטומטמת בעיניים, חמורה עשרות מונים, היא אותה גווארדיה של חסידי שוק חופשי שעכשיו, אחרי שהיד הנעלמה שלהם הכזיבה – וממש לא בפעם הראשונה – מתנגדים בתוקף לקבל עזרה מהממשל. הם יעדיפו לראות את וול סטריט עשנה וחרבה ולא להסכים לרגולציה. כאלה הם שני המאמרים שקישרתי אליהם למעלה.

יכולתי להתייחס אחד לאחד לטיעונים שמעלה אורי רדלר, בעצמו ודרך רוברט מרפי. למשל, שהטענה כאילו רגולציה איננה הפתרון כי על פאני מיי ופרדי מק הייתה רגולציה וראו מה קרה היא מגוחכת, כי היא מתייחסת לרגולציה כאל עניין בוליאני – או שאין, או שיש – ושוכחת שרגולציה זה שם קוד למספר פעולות שונות בכל מיני קונסטלציות; כלומר, שזה שהייתה רגולציה ממש לא אומר שהיא נעשתה כמו שצריך. למעשה, לאור העובדה שמדובר בחברות סמי ממשלתיות ששקעו בהלוואות בסיכון גבוה, סבירה מאד הטענה שהיא נעשתה לא כמו שצריך. הייתי מוסיף וטוען בלהט שאי אפשר לטעון מחד ש"פאני מיי ופרדי מק הם גופים בחסות ממשלתית, שהיו נתונים לפיקוח הדוק של גופים פדרליים ממשלתיים וועדה מיוחדת בקונגרס" ומאידך ש"שתי סיבות העומק העיקריות למשבר הן הסרת ההגבלות על הזרמת כספים לשוק; והרצון לתת לכולם בלי לשאת בתוצאות".

אבל זה יהיה בזבוז זמנם של הקוראים, ובוודאי יוביל לוויכוחים קטנוניים שבהם קללות כגון "רצועת האלכסון" יעופו וקישורים לויקיפדיה יחליפו ידיים. הרי הנקודה כאן היא אחרת לגמרי: מי שמאשים את תכנית החירום כי "הבסיס העיקרי שלה הוא משאלת הלב, שמה שלא הלך בכוח, ואחר־כך לא הלך בעוד יותר כוח, ילך עכשיו עם פטיש של עשרה קילו" ומנסה להטיף לנו שהשוק החופשי כבר ידאג להכול, באמת; מי שמטיף להמשך משחקי "החזק שורד" וטוען שיש "לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל"; מי שמבקש "לתת לחברות חדלות הפירעון לנקות את עצמן החוצה מן השוק" לוקה באותה החוצפה, אם לא גדולה יותר, שמרפי מאשים בה פולסון.

שוקי גלילי מזכיר לנו היום את הדברים שהביא ב-2006 מפי פרופ’ ג’וזף שטיגליץ, לפיהם הניאו-שמרנות היא אידאולוגיה של כת. אם היינו זקוקים לראייה נוספת לצדקת דבריו של שטיגליץ, הרי שני המאמרים הללו הם היא. כמו האביר השחור ממונטי פייתון, שהמשיך לאיים ולגדף ולבקש להילחם גם כשהיה חסר גפיים לחלוטין, ממשיכים הניאו ליברלים בעיוורון שאין לו שם אחר חוץ מדתי לטעון שאם רק יסירו מהם הפיקוח והמגבלות ולא יתערבו להם בשוק החופשי, הכול יהיה בסדר. הצמיחה תגיע, ותחלחל למטה.

הבעיה הגדולה עם ה"חלחול למטה" היא שהוא לא קורה. כלום לא מחלחל לשום מקום. למעשה, אם אדם הגיוני לוקח רגע לחשוב על התיאוריה שמאחורי השיטה הקפיטליסטית, אותה תיאוריה של מנדוויל-האצ’סון-סמית’, הוא מיד רואה שאין שום סיבה שיתבצע חלחול שכזה. כל אדם פועל על מנת לשרת את האינטרס שלו ("חטאים פרטיים, מעלות ציבוריות") ולמקסם את הרווח שלו. הדגים השמנים – אלו שבראש הפירמידה – ממקסמים את רווחיהם, ואילו האנשים הרגילים לא רואים שום חלחול, כי לא נותר מה שיחלחל. שכבת בעלי ההון סופגת את רווחי הצמיחה יותר טוב משאולוויז אולטרה סופגת נוזל כחול.

גם אחרי שהשיטה שלהם מראה את הבאג הקיים בה בעצמה בלתי רגילה, מוסיפים הם להאמין בה; דומה שהם מעדיפים לרסק מאשר להודות שטעו. אורתודוכסים. וכמו כל קנאות דתית, יש מי שנדרש לשלם את המחיר. כשמדברים גבוהה-גבוהה על הצורך לתת לחברות חדלות הפירעון להסתלק מהעולם, כשמרפי שואל מי בכלל צריך את הבנקים, משהו אחד נשכח מלב – ובהתחשב בהיסטוריה הנאו-שמרנית, ייתן שבכלל לא היה בלב מלכתחילה: הבנקים האלה אינן חברות פרטיות המוכרות מוצר כלשהו ובקריסתן מפסידים כסף רק המשקיעים שלהן, הם בנקים שמשרתים ציבור. אמריקאים רבים ופשוטים – כאלה שלא נתנו לאף אחד הלוואת סאב פריים מימיהם – מחזיקים את החסכון לקולג’ עבור הבת, את קרן הפנסיה של האם, את ביטוח החיים של הסבתא וכיו"ב חסכונות קריטיים בבנקים כאלה.

השאלה כאן היא שאלה פוליטית-אתית מהמעלה הראשונה. כסף חסר במערכת משום שהוא ניתן ללווים שלא יכולים להחזיר אותו. מי צריך לשאת בעלות של חוסר האחריות הכפול הזה – פעם אחת מצד הלווים שלקחו על עצמם התחייבות כלכלית שהם לא יכולים לעמוד בה ופעם שניה מצד הבנקים שהלוו להם – שהוביל למשבר הנוכחי? יש שתי אפשרויות: או שמי שיישא בעלויות יהיו מי שבמקרה הם לקוחותיו של בנק שיקרוס, והם ישלמו על כך בכל רכושם, הונם וחסכונותיהם; או שישאו בעלות הזו כל משלמי המיסים האמריקאים. מי שעונה את התשובה השניה כנראה זוכר משהו מעורפל כמו "ערבות הדדית" ו"רשת בטחון חברתית". מי שעונה, כמו רדלר ומרפי, את התשובה הראשונה מזכיר לנו למה תורת החלחול-למטה לעולם לא תעבוד: אנשי הדארוויניזם הכלכלי הזה הם לעולם אטומי לב.

כי לג’ון דיואי אולי אין סקס-אפיל, אבל הגיע הזמן שנקשיב גם לו, ונפעל לשחרר את האדם הקטן שנלכד בין תאגידים ואיגודים. הוא קרא לזה חברה של תלות הדדית. איזה עוד סוג של חברה יש?

אורתודוכסים חובבי חופש is a post from: בלוגיקה

1. גילוי נאות: אני לקוח של החברה של אורי רדלר, כי אני משתמש במעבד התמלילים המעולה "מלל"
2. מיוונית: סברה נכונה
3. או, רעיון לפוסט
4. יוצא מהכלל הזה הוא הגל, שהפך לפופולרי ובו-זמנית טען שרק אדם אחד בחייו הבין אותו, וגם הוא לא הבין אותו. אירונית, הסברה היא שזה נאמר על קארל מרקס
5. ראו למשל מגיב מספר 3 כאן