פוסטים עם התגית מוסיקה
נמרוד בסינדיקציה
21 באוג'
פוסט חדש המציג את הבעייתיות שבתמוקרטיה הישראלית עלה לישראלפט.
התארחתי ברדיו, היה כיף בצורה בלתי רגילה, נאלצנו לחתוך את הפלייליסט תוך כדי תנועה כי לילי ותמר קיללו אותי וקראו לי היפו-משהו. תודה! לילי ותמר. מי שמעוניין לשמוע את התכנית (אמנם, זה לא אוספי סינסתיזה משובחים, ובכל זאת) יכול לעשות זאת דרך אתר אייקאסט כאן (לינק ישיר). תהיה מוסיקה נחמדה, אנאכסימנדרוס אחד שלי ואפילו ציטוט של אגי משעול.
פוסט אמיתי יעלה, אני מקווה, עד סוף סוף השבוע.
מקומות שנמרוד נמצא בהם – רדיו
17 באוג'
תכנית המוסיקה המעולה של רדיו הר הצופים 106FM, “שיחותיי עם הפסיכיאטר האלקטרוני” של לילי ותמר הבלתי נלאות, משודרת מדי יום שלישי בשעה שמונה בערב. מחר, ה-18 לחודש, אתארח אני בתכנית. גם את הפלייליסט של התכנית אני בחרתי. צפוי להיות קריר ומרענן, או כך לפחות מבטיחים לי.
מי שבמקרה יפספס את השידור, יוכל לתפוס אותו באתר אייקאסט, כי אנחנו חיים בזמנים יפים. נשתמע.
1.6
1 ביוני
דיסקליימר: פוסט בנושא אישי. מי שחיי הפרטיים אינם מעניינים אותו, מוזמן להמתין לפוסט הבא. מצד שני, יש כאן מוסיקה.
אז האחד ביוני הגיע. באחד ביוני לפני שנה הגיעה לסיומה הרשמי והסופי בהחלט מערכת יחסים רומנטית רבת תלאות, רצופה בעליות ובמורדות, בפרידות ובחזרות, ביני ובין מי שתמיד, על אף כל מה שקרה – או אולי לא קרה – תישאר החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי, שלצורך שמירה על פרטיותה תכונה כאן פשוט “רקס” (העובדה שיש רק שני אנשים בעולם שיודעים את הסיבה לכינוי הזה ממלאת אותי בעונג).
ובשופר גדול יתקע
20 באוג'
הנה חדשה שנישאה אליי הבוקר מהגוגל רידר, ואני לא חושב שתהיה זמינה באף אתר חדשות בארץ[1]: לרוי מור (LeRoi Moore), הסקסופוניסט/חלילן של להקתו של דייב מת’יוס, נפטר אמש. מור היה בן 46 במותו. הוא נפטר כתוצאה מסיבוכיה של תאונת טרקטורון שעבר ביוני. וזה ממש מבאס.
- נכון למועד כתיבת שורות אלה, בטמקא תרבות אין כלום [↩]
בן פולדס הוא האמן הכי מעפאן נכון להיום
14 באוג'
אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את בן פולדס. אהבתי אותו עם החמישיה שלו, אהבתי אותו לבד; Rocking the Suburbs הוא אחד האלבומים החביבים עליי; הביצוע שלו ל-Bitches Ain’t Shit הצחיק אותי נורא, ובכלל. בן פולדס הוא יופי של מוסיקאי. רק מה? חרא של בן אדם, כנראה.
פסקול
14 במאי
מאז שאני זוכר את עצמי, תקופות שונות התלוו לשירים שונים אצלי. מטבע הדברים, צברתי אוסף די גדול של מוסיקה בזמן הזה. בשבוע האחרון, שירים של שני זמרים ולהקה אחת, שבמיינסטרים הישראלי הם מוכרים פחות, לדעתי, מנגנים אצלי בלופ, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב עליהם. הנה קצת על ריאן אדאמס, דמיאן רייס ולהקת Live.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
כשרגשות מעורבים
12 במאי
השיר הזה נמצא לי בראש.
I know I make you cry, and I know sometimes you want to die, but do you really feel alive without me?
דמיאן רייס תמיד היה טוב יותר ממני בלומר את מה שאני רוצה.
מפגר
17 באפר'
במבט ראשון לא רואים עליי, וזה לא עובר ברושם ראשוני בדרך כלל, אבל האמת היא שאני קצת מפגר. לא פיגור שכלי מאובחן, לא. פיגור חברתי. מין אטיות כזו בתפישה, ניתוח ופעולה באינטראקציות חברתיות. אני לא בטוח איך עושים את זה. גדלתי עם המודל לחיקוי הכי מוצלח בעולם. אבא שלי הוא מסוג האנשים שמסוגל לצאת מהאוטו לתדלק ולהפרד מהמתדלק בצ’אפחות ידידותיות שלוש דקות אחר כך. מדי פעם מתקשר איזה מישהו שלמד אתו פעם בתיכון או באוניברסיטה או בצבא או באיזה קורס עזרה ראשונה מטעם שקר כלשהו, לבדוק מה קורה אתו. לאיש יש חברים מגיל שש עשרה וחברים חדשים כל יום. יש לו יומן טלפונים עבה יותר מהטלוויזיה שלי, ואת רובם הוא זוכר בעל פה. ובכל זאת, כנראה שלא למדתי כמו שצריך.
הנה סיפור שממחיש את כל העניין: במסע המסורתי לפולין ליווה את המשלחת אחד, מיכאל. מסתבר, בשיחת טלפון הביתה, שמיכאל הזה עבד פעם חודשיים עם אבא שלי, ואבא שלי ביקש שאני אמסור לו ד”ש. אז במעלית בדרך לחדר, ביום השלישי של המסע, אמרתי לו “מיכאל, יש לך ד”ש מאבא שלי”. מיכאל התעניין בדבר זהותו של מוסר הד”ש, וזו נמסרה לו. לרגע הוא בהה בי כאילו צמח לי על המצח מודל מושלם של מגדל פיזה. “אתה הבן של אבאבישר?! איך זה יכול להיות, אבא שלך כל כך נחמד!” נפלט לו לפני שהספיק להבין מה הוא אמר לבן שש עשרה נוח להתרשם. אחר כך הסמיק והתנצל, אבל התגובה שלו הייתה כל כך אמתית שרציתי לחבק אותו.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
