פספסתי לגמרי. ב-17 בינואר חגגה הבלוגיקה את יום ההולדת השני שלה, ואני שכחתי. אם כן, פוסט יום הולדת מאוחר. בהמשך צפויות הפתעות נוספות.

קצת סטטיסטיקה: בשנה שעברה היו כאן 206 פוסטים בממוצע של פוסט כל פחות מיומיים. זה השתנה מהקצה אל הקצה, משלל סיבות. מאז נכתבו רק 71 פוסטים, מה שמעמיד אותנו על סך כולל של 277 פוסטים בשנתיים, שהם פוסט כל יומיים וחצי בממוצע, ובשנה האחרונה פוסט כל חמישה ימים לערך. מנגד, אורכם הממוצע של הפוסטים התארך – גם זו החלטה מודעת לחלוטין. אני מעדיף היום לכתוב טקסט קריא ומפורט של אלפיים מילים שמחדש משהו לקורא מאשר להזדרז עם טקסט שאחר כך דורש השלמות. גם הריווח הגדול ביותר בין הפוסטים איננו מקרי: למדתי שדיונים ערים כבים ודועכים עם פרסומו של פוסט חדש.

אבל אשקר אם אומר שההאטה כאן היא רק תוצר של החלטות מודעות. היא גם תוצר של פחות זמן פנוי, יותר עבודה, יותר לימודים ויותר חיים ככלל. זה דבר טוב, אני חושב.

[...]

כתבתי בשנה שעברה:

החלפתי שלושה מקומות עבודה, שלוש דירות ושלוש בנות זוג בשנה הזו. הבלוגיקה היא הקבוע הכמעט יחידי בחיים שלי. לכן אני יכול לומר בבטחון די מלא שנתראה בשנה הבאה.

השנה "הספקתי" פחות, ובכל זאת, הבלוגיקה הייתה ונותרה הקבוע היחידי בחיי, והיא הולכת והופכת למקום שכיף לי יותר ויותר להשקיע בו את מעט הזמן הפנוי שלי. עשיתי כאן כמה דברים שאני גאה בהם. למדתי להרגיש עם הבלוג בנוח. ולכן, גם השנה אני יכול לומא שנתראה בשנה הבאה – כמובן, אם לא אשכח את יום ההולדת שוב.

יום הולדת (2) is a post from: בלוגיקה

לכבוד יום ההולדת הקרב ובא של הבלוגיקה, ולאחר שהעירו לי שהעיצוב שלה משעמם, החלטתי לחדש קצת. תוציאו ת’אף מהרסס ובואו לראות.

בלוגיקה חדשה is a post from: בלוגיקה

חדי העין שביניכם ודאי שמו לב לכך שלא עדכנתי את הבלוג תקופה. זה כי הייתי עסוק מאוד בהקמה של IsraLeft, בלוג קבוצתי פוליטי שמאלני באנגלית. לשמחתי, כמה מטובי האנשים ברשת הישראלית בכלל, וכמה מטובי הבלוגרים הפוליטיים בפרט, הצטרפו אלינו כחברים בקבוצה וככותבים אורחים קבועים בבלוג. בשבוע וחצי של עבודה הרמנו את מה שאני מקווה שיהפוך להיות פלטפורמה מרכזית לקבלת מידע, ניתוחי עומק וזווית ראיה נוספת על המתחולל בישראל.

המחשבה להקים בלוג באנגלית מנקרת במוחי זמן רב. חלק מהדברים שקורים כאן חייבים להתאוורר בחוץ. זו תפישה כל כך צרה של פטריוטיזם, לחשוב שביקורת מעבירים בשקט בפנים, אבל שומרים על סולידריות כלפי חוץ. אם החברה שאני חי בה מתביישת במה שהיא כלפי חוץ, הרי שעליה לשנות את עצמה. אם החברה שאני חי בה לא מתביישת להראות את מה שהיא, הרי שאין שום בעיה לעשות כן.

אבל בכל פעם שהמחשבה חלפה, היא גם נגוזה מיד. אין לי זמן להחזיק שני בלוגים, לעדכן אותם באופן קבוע וטוב. לא היה ספק בליבי שאם אחזיק שני בלוגים, האיכות בשניהם תהיה ירודה.

לפני כמה שבועות התחלתי לגלגל בראש רעיון חדש, ולפני שבועיים בערך צייצתי אותו לעולם. אני לא יכול להחזיק כזה בלוג לבדי – אבל מה אם יצטרפו אליי בלוגרים נוספים לבלוג קבוצתי?

אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שאקבל היענות כזו. ציפיתי לשניים-שלושה "אני אקרא את זה", אחד "הייתי מוכן לקחת חלק" מהוסס ואיזה ארבעה "בוגד שכמוך". במקום זה, הצטרפו אליי אנשים משכמם ומעלה. ביחד, בדיונים קדחתניים ולעתים טרחניים, במיילים בלתי פוסקים, התחלנו להקים משהו, שהוא כל כולו קבוצה.

והיום הוא נולד. IsraLeft, הבייבי המשותף שלנו. את ההקמה של הבלוג עשיתי אני, כך שאם למישהו יש הערות או הארות לגבי העיצוב או הפונקציונליות שלו, המקום הוא כאן.

אני רוצה לומר תודה לאנשים שעשו את זה לאפשרי. ללא כל סדר מיוחד, תודה רבה ל:
דובי קננגיסר

מיטל רוזנבוים

ערן כ"ץ

אור ברקת

נועה רז

דותן חרפק

ולב פולישר.

כמו כן, תודה למי שלקחו חלק והתנדבו לספק תכנים ללא חברות קבועה בבלוג:

יוסי גורביץ

ואלעד וו.

אולי זה המקום לומר שהקבוצה פתוחה לחברים חדשים, באישור כלל חברי הקבוצה.

אז קדימה, בואו ל-IsraLeft. יהיה מעניין.

הבינלאומי הראשון is a post from: בלוגיקה

כשאני חושב על מאורעות הבלוגיקה בשבוע החולף, אני נדהם מהסימביוזה של אמצעי מדיה שונים שהשתתפו בה. הכול התחיל בציוץ הזה של מ. שאילתא, הבלוגרית והכול יכולה שמאחורי בלוג האלטרנטיב-אינפורמציה שאילתא, שבכלל עשתה ריטוויט למיכאל זילברמן, שגם הוא בלוגר – הוא מפעיל, בין היתר, את הבלוג ההיסטורי המצוין טופס 630. הציוץ הכיל קישור לכתבה של רותי סיני בכלכליסט, על הפסיקה השערורייתית של השופט המחוזי משה דרורי, שנמנע מלהרשיע אברך ממשפחה מיוחסת שדרס קופאית ממוצא אתיופי.

הכתבה הרתיחה את דמי, וממנה נולד הפוסט הקודם. מה שקרה מאז היה סחרור בלתי רגיל, שנתן לי הרבה חומר למחשבה על המשך דרכי כבלוגר ובכלל, ונתן לי פרספקטיבה אחרת לחלוטין על המפעל הזה.

פרסמתי את הפוסט ההוא בשעה עשר וחצי בלילה. בשתיים בצהריים ביום למחרת הוא עבר כבר את חמש מאות הכניסות. מאז זרם המבקרים הלך וגבר. כתום 24 שעות, מעל 1,500 קורא וקוראת כבר עברו על הפוסט^[1]. לאחר 48 שעות, כמעט כפול.

בזמן הזה, בלוגרים אחרים החלו לכתוב על הנושא – בין אם קישרו לכאן ובין אם לאו. אמיתי סנדי, רן יניב הרטשטיין, אתר חופש. כניסות החלו להגיע ממספר פורומים בתפוז, מאוניבריסטאות שונות בארץ; אנשים שיתפו את הקישור בפייסבוק, במייל, בכל מקום.

דורה קישינבסקי נתקלה באותה הכתבה, עשתה תחקיר מעמיק משלי ופרסמה אף היא פוסט מפורט בנושא, לא לפני שהיא צייצה ציוץ שקיבל ריטוויט אחרי ריטוויט.

כתבתה של רותי סיני – שכפי שרן יניב הרטשטיין אבחן יפה, התחילה את כדור השלג הזה^[2] – הפכה להיות כתבה בעמוד הראשי של וויינט, ואחריו בשאר אמצעי התקשורת. עדה, קוראת מסורה, שלחה את הפוסט שלי לקול ישראל – ודיון בנושא נפתח בתכנית "הכל דיבורים".

[...]

ביום רביעי נאלצתי לשלם לחברת האכסון שלי עוד כמה גרושים עבור רוחב פס גדול יותר, אחרי שהבלוגיקה הפכה לא זמינה לסירוגין במשך כמה שעות. אחד מתוספי הסטטיסטיקה התחיל להציג תוצאות לא אמיתיות, והאחר פשוט לא נטען. רק הקליינט של Woopra הוסיף לעבוד.

אי אלו אנשים סיפרו לי שהם הפיצו את הפוסט במייל. מעט אחר כך, התחלתי אני לקבל אותו מחברים. ביום חמישי סיפרה לי שרונג – שהיה ממש נחמד מצדה לטרוח ולספר לי – שגם אליה הגיע אחד המיילים. במילותיה, הפוסט שלי נהיה ויראלי.

ולא רק. גם הפוסט של דורה הופץ בפייסבוק ובכל מקום אחר, וגם זה של אמיתי סנדי, וגם אחרים.

[...]

היה בתהליך הזה משהו שלרגע נתן היגיון בבליל הזה של הרשת הישראלית. דווקא טשטוש הגבולות בין העיתונות המקוונת הממוסדת לבלוגספירה נתן לרגע תחושה של סדר. הבלוגספירה ניזונה מהתקשורת ומעצמה; הקוראים הקבועים – חלקם בלוגרים בעצמם, חלקם משתמשים כבדים יותר ברשת – העבירו הלאה את הבשורה. כאן נכנסו הרשתות החברתיות לתמונה: קוראים הפיצו לקוראים נוספים – בפורומים, במייל, בפייסבוק ובטוויטר – וגם משתמשים שבימים כתיקונם לא מבינים למה הבלוגים האלה טובים בכלל נחשפו לסיפור. בתורם, המשתמשים הללו הפיצו הלאה את הבשורה – ויראלי, כפי שנאמר – ויחד עם זה גם התחילו להגיב ולהפרות את הדיונים. להבדיל מהדיונים באתרי החדשות, משהו במבנה הטוקבקים בבלוגספירה – אם זה הידיעה שכותב הרשומה הוא גם זה שמאשר את התגובות, אם זה השיח הבלתי אמצעי עם הכותבים, אם זה הצורך לנשאיר מייל ברוב האתרים ואם זו האווירה האינטימית – מזמין דיון פורה בהרבה ולא הצהרתי.

התעוררות הדיון ליבתה עוד את השיח האיטרנטי, שבתורו הזין – כפי שאבחנה יפה נועה רז – את אתרי החדשות הממוסדים. כי מעיתון באת ואל עיתון תשוב – אבל איזה קאמבק מפואר!

היה ברור, לרגע, שאתרי החדשות, הבלוגספירה, הרשתות החברתיות והקוראים הם מערכת שלמה אחת, שכל גורם בה משפיע על הגורמים האחרים ומושפע מהם. הבלוגספירה הוכיחה כאן כוח אמיתי – כוח, שאפשר היה להתחיל לחוש בו בבחירות המוניציפאליות בת"א ובבחירות הארציות – הטמון ביכולתה להיות שופר ממוקד שפונה לקהל קוראים פעיל ומקושר מאד, שבתורו יכול להפעיל קהלי קוראים אחרים. אין לבלוגים התפוצה של אתרי החדשות – אבל יש להם הפוטנציאל להניע טרנדים מקוונים, ולהגיע לקהלים גדולים מאוד.

[...]

התקשורת הממוסדת פנתה אליי מספר פעמים בשבוע האחרון על מנת שאתראיין. סירבתי בנימוס. אני זונה של תשומת לב, אבל לא רציתי שהסיפור הזה, של השופט המחוזי משה דרורי, ימוסגר בתור רעש של "הבלוגים האלה". הפעם, השכילה העיתונות הקלאסית שלא למסגר את הסיפור בתוך "מה הטריד את הבלוגים השבוע", אלא להרים את הסיפור שהיא עצמה הפילה, מנופח כדבעי בעזרתה של הבלוגספירה, ולרוץ איתו ככזה, ולא כקוריוז של "סערה ברשת". כל כך שמחתי שזה קרה, ובאמת שלא רציתי לשלם על עלייה לשידור בת חמש דקות את המחיר של הפסד הגישה הזו וחזרה למסגור הממלכד כל-כך של "זה מה שהבלוגרים עוסקים בו".

יחד עם זאת, אני חושב שיש מקום ללמידה והפקת לקחים גם של התקשורת הממוסדת. יפה עשו שם כשהתרכזו בסיפור עצמו ולא ברעש הבלוגספירי סביבו. אולם טוב היו עושים אילו בכל זאת היו מצביעים גם על הרעש ברשת, ומפנים למקורות שונים ברשת – ואין הכוונה רק לכאן.

הבלוגספירה הרימה את הפרי הבשל של רותי סיני, קילפה אותו והתחילה לחלק אותו. התקשורת הממוסדת נהנתה מהתוצאות, אולם לא טרחה לחלק חזרה. בגיע הזמן שהתקשורת בישראל תתבגר: אתם מתחרים אחד בשני, לא בבלוגספירה. בלוגרים אינם כותבים למטרות רווח, ועל כן אין להם היכולת לבצע תחקירים עיתונאיים מקיפים. אין בלוגספירה פוליטית-חברתית בלי אמצעי התקשורת הממוסדים. כולנו מייצרים תוכן שבתורו מייצר טראפיק, מאחד לשני. הבלוגרים כותבים ללא כוונת רווח, ואין להם כל בעיה לייצר טראפיק לאתרי החדשות. נראה שבפרשה הזו הוכיחה הבלוגספירה שיש ביכולתה להיות שופר רב עצמה שמוביל תהליך שבסופו כתבה סטנדרטית בכלכליסט נכנסת לסלון של כל משפחה ישראלית. כשהעיתונות הסטנדרטית תתחיל להתייחס לבלוגים בצורה כזו, ולא להתבייש לקשר אליהם ולהסתמך עליהם ולצטט מתוכם, הלגיטימציה הציבורית של השופר הזה תגדל. הבלוגספירה תחדל להיות חבורה של אקסהביציוניסטים חסרי חיים בעיניי הציבור, ותהפוך להיות מקור תוכן נוסף. זו הפריה הדדית למופת, וכדאי שכלי התקשורת ידעו לראות זאת ולעשות את השימוש הנכון בה.

[...]

נועה רז, מנקודת המבט שלה כעורכת ב-ווינט וכבלוגרית, זקפה לזכותי יותר קרדיט משאני הייתי זוקף לזכותי בפרשה הזו. המגיב אילן מצביע על זה כשהוא מזכיר את תרומתה האדירה של דורה להתגלגלות הפרשה, אולם דומה שגם הוא פוסח על שני הסעיפים. הקרדיט בסיפור הזה צריך להיות של גוף שלם שפעל ביחד – רשת, אם תרצו. כל מי שהגיב, הפיץ, שלח פקס/מכתב/אימייל לגופים הרלוונטיים, שיתף בפייסבוק שלח במייל, קישר, כתב, צייץ וכיו"ב, כל מי שהיה שותף להפצה של הסיפור ראוי לקרדיט על הפיכתה של כתבה סטנדרטית בכלכליסט לכתבת שער באתרי האקטואליה המובילים.

וכל אחד ואחת שעשו כן יכולים גם קצת לטפוח לעצמם על השכם כשנודע אמש (א’) שגלעד ארדן החליט להסיר את תמיכתו במועמדותו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. אמנם, זהו נצחון קטן: בעולם מושלם, היה השופט מודח מתפקידו – ויש לקוות שאכן כך זה ייגמר – וארדן לבדו לא ימנע את המינוי (אם כי, בהנתן הרכבה של הוועדה למינוי שופטים, המהלך הזה הוא בעל פוטנציאל לטרפד את המינוי); ויש מי שמגלה סקפטיות אפילו לגבי זה. אבל, גם נצחון קטן הוא בכל זאת נצחון. משותף, לכלב השמירה הפורמאלי של הדמוקרטיה, ולכלב הרחוב התועה שהוא הבלוגספירה.

[...]

ארדן העניק לי את מתנת יום ההולדת^[3] הטובה ביותר שיכולתי לבקש – התחושה שהיה לי חלק במשהו שיכול לשפר, ולו במקצת, את פניה של המדינה שאני חי בה. אני מאחל את התחושה הזו לכל בלוגר ובלוגרית באשר הם שם. אני חושב שכל מי שעשה או עשתה להפצתו של הסיפור יכולים לחוש כך גם.

לאחר המבול is a post from: בלוגיקה

1. נספרו רק משתמשים ששהו בדף הפוסט מעל לשתי דקות
2. גם אם אני חולק על רן לגבי הנימה וחלק מהתוכן של דבריו
3. כן, זה היום

כששידפון כזה יצוק על אחוזתנו המרוששת,
איזה טקס של מילים יכול להטליא את  החורבן?^[1]

שואל המגיב אביעד בתגובה לפוסט הקודם:

אני מעריך ונהנה מאוד מהפירסומים שלך בבלוג.. אבל יש לפעמים הרגשה של שכנוע המשוכנעים. הרי כל מי שקורא את הבלוג לרוב הוא בקשת הפוליטית מהמשמאל שמאלה ועוד קצת שמאלה. וכל הדיבורים והתגובות נראים יותר כמו התבכיינות (בלי להעליב) קולקטיבית במקום לנסות להחדיר את הרעינות והדעות כאן לפורומים בהם יש אנשים עם דעות קצת שונות.

והתשובה שלי לשאלה הזו, שאני נתקל בה לא מעט, היא ארוכה מכדי להכנס לטוקבק ומצדיקה פוסט משל עצמה.  היא נוגעת לעצם הסיבה שבשלה אני כותב כאן בכלל.

ערעור על הנחת היסוד

ראשית, הקביעה של אביעד שרובם של הקוראים פה הם אנשי שמאל. לאביעד אין דרך לדעת זאת. לי, למעשה, אין דרך לדעת זאת. מגיבים כאן באופן קבוע כ-20 אנשים לפוסט. כמעט פי עשרה מנויים לבלוג, בלי שהחשבנו כלל כניסות מזדמנות. כלומר, רוב רובם המכריע של הקוראים כאן הוא דומם. בדומייתם, עמדותיהם הפוליטיות ניתנות לניחוש בלבד. לחלקם אין עמדות פוליטיות. אחרים הם אנשי מרכז, אחרים עוד הם אנשי ימין שבאים לדעת את האויב, ויש מספר אנשי חדשות המנויים לכאן, ייתכן שבשל טעמם האישי וייתכן שעבור עבודתם. רבים מהלינקים הנכנסים לכאן (עוד עליהם בהמשך) הם מאתרי ימין, אתרים דתיים ו"בחדרי חרדים", ולאחרים אינני יכול להכנס (הבחור/ה שמפרסמ/ת פוסטים שלי בפורומים של אס"ט, עוררת את סקרנותי). כך שהאמת היא שאין לנו שום נקודת מוצא להתחיל להסיק איזושהי מסקנה סטטיסטית, בוודאי כזו המדברת על רוב מובהק, לגבי התפלגות פוליטית של הקוראים כאן.

חשוב גם לזכור שהנושאים כאן עולים כשאנשים מחפשים דברים בגוגל (למשל), באמת שאין לנו אומדן על דעותיהם של הקוראים כאן, קבועים כמזדמנים.
אבל בכך לא מסתכמים הדברים.

[...]

גם-אם

אז אחרי שערערתי על הנחת היסוד של אביעד בצורה הטובה ביותר שיכולתי, אני רוצה לטעון שבכלל לא משנה אם כל מי שאי פעם קרא פוסט בבלוגיקה הוא איש שמאל קיצוני מובהק. אני טוען זאת משתי סיבות: הראשונה, לחלוטין אינני יכול לקבל את ההנחה המובלעת בשאלה, כאילו כתיבה למשוכנעים בלבד היא מיותרת. אני חושב שגם כאלה שדעתם כדעתי בנושאים רבים יכולים להפיק תועלת מהקריאה כאן – ואכן, לעתים מזומנות הם מפיקים. השניה היא שאני חושב שלכתיבה פומבית ערך מעבר למדיום המיידי שלה.

אם כן, על מנת לטעון שזהותם הפוליטית של מרבית קוראיי אינה רלוונטית למידת הטעם שיש בכתיבה כאן, אני מוכן לקבל כנקודת מוצא תיאורטית את הנחת היסוד לפיה כל קוראיי הבלוגיקה כולם הם אנשי שמאל קיצוני. אם אצליח להראות שהכתיבה כאן רלוונטית ובעלת ערך גם במצב כזה, אז על אחת כמה וכמה שהיא בעלת ערך גם במצב שיש להניח שהוא אמיתי יותר, ובו קוראיי הם בעלי דעות רבות ושונות.
ֿ

[...]

We demand a shrubbery

.
השיח הציבורי הישראלי נגוע. בין שאר הנגעים והמחלות שלו, עליהם אני מרבה להצביע כאן, בולטת במיוחד הרטוריקה המשתיקה. ישנן דעות שבישראל לא לגיטימי לבטא בציבור, על אף שאנשים אוחזים בהן. יש תחושה ואווירה של השתקה לדעות של שמאל מדיני, לעמדות שוויוניות ביחס למיעוטים בישראל וכיו"ב. התחושה היא שהמימרות הבסיסיות של הפולקיזם היהודי מתקבלות באהדה – כך הוא הדבר תמיד עם ססמאות פשטניות – בציבור הרחב ונתפשות כאמת. ניסיון לייצר דיון רציני ומעמיק מול אלה המדברים בססמאות נדון כמעט תמיד לכשלון מהדהד בפני קהל גדול. סלוגן מעוצב היטב הוא פיסה של שירה אקזיסטנציאליסטית: הוא מפתה ומושך, נוגע ובועט, מניע לפעולה. לפני כחמש עשרה שנים, הדבר הזה בדיוק שיחק לידיים של מחנה השלום. ישראל חזקה עם רבין, שתי מדינות לשני עמים, דור שלם דורש שלום. אל מול הססמאות הללו, הסלוגנים של גוש אמונים נראו הזויים ולא קשורים.

אולם המטוטלת נעה בעצמה ימינה מאז. אל מול "בלי נאמנות אין אזרחות" קשה להציב ססמה. צריך לדון בנושאים בכובד ראש. לעולם בויכוח ציבורי זה המסביר בארכנות ייראה רע יותר וטועה יותר מזה שנותן קאץ’ פרייז, לפחות עבור ההדיוטות.

השיח הזה התערבב בפטריוטיזם קלוקל: כזה שלפיו הפטריוט תפקידו הוא לתמוך במעשיה של מדינתו בשעה שהיא מדכאת בני עם אחר, ואילו מי שנחלץ לעזרתו של העם האחר הוא בהגדרה לא פטריוט או בוגד. פטריוטיזם מעוות כזה מוכן להעלים עין מכל חטאיה של המדינה, ובלבד שתחטא כלפי מי שאינם מבניה הנבחרים. בזמן שאוהבי המדינה האמיתיים – אלה הרוצים לראות אותה מגיעה למקומות אליהם היא יכולה להגיע, ושואפים לערכים מוסריים מסוימים עבורה – מוקצים בשיח כבוגדים; אלה המוכנים לתת למדינה לדרדר עצמה לתהומות פולקיסטיים חשוכים ולהריע לה תוך כדי כך מכתירים עצמם כאוהביה האמיתיים.

הערך המזוייף הזה, נקרא לו תת-ריוטיזם, יוצר אוטומטית בועה מסרסת סביב דעות מסוימות. ביחד עם התגברותן של הססמאות מימין, אגדת הסרטן בגוף האומה לגבי ערביי ישראל וכיו"ב, יותר ויותר דעות נכללות במעגל המושתק. כל מיני בעלי ראשי תיבות במסדרונות המחלקות לתקשורת קוראים לזה "ספירלת השתיקה".

מה שבאמת מעניין בסיפור הזה הוא שבזמן שרואים – ואם אתם לא רואים, תסתכלו רגע על כמה כיסאות בכנסת כתוב "שמור לישראל ביתנו" – את ההשפעה של השיח הזה על הלך הרוח הציבורי, התקשורתי והפוליטי; קיימים עדיין לא מעט אזרחים שהצביעו אחרת, חושבים אחרת, ופועלים בתוך סביבה עויינת ש, ביודעין או לא, משתיקה אותם. בלי להשמע במרחב הציבורי, התהליך הראשון ילך ויתחזק, האזרחים הסוברים אחרת ילכו ויתמעטו.
בלי להכנס לשאלת הסיבות, הבלוגספירה הפכה למקום ציבורי כזה. כאן הדעות הללו יכולות להיות מושמעות בחופשיות – על ידי בלוגרים כמו גם טוקבקיסטים. נדמה לי שבתנאים האלה לא יהיה קשה לטעון שבלוג כדוגמת הבלוגיקה נחוץ גם אם הוא פונה רק למשוכנעים – גם אלה זקוקים לאגורה משלהם.

[...]

כשאני בוחן את הקישורים הנכנסים לכאן, אני רואה קישורים נכנסים מפייסבוק, מג’ימייל וכיו"ב. אנשים מפיצים את מה שקראו פה. בין אם על הקירות של הפייסבוק, בין אם במיילים, בין אם בעל פה. טיעונים נוספים, נושאי שיחה נוספים, אמיתות נוספות שמחביאים מאתנו – לא לכולם יש את האנרגיה והיכולת למצוא – כולם כולם מוצאים את גלגולם אחר כך לתוך השיח. זה התיקון העמוק היחידי – לשכנע אחד אחד, לא בדעות שלנו כי אם בלגיטימציה שלהן, תמיד. התחושה של הקורא – ואפילו, כאמור, יהיה משוכנע ממילא – היא שהוא לא לבד. שהדברים שהוא חושב ומאמין בהם הם לגיטימיים לביטוי. שיש עוד כמוהו. וככה שוברים את הספירלה, ככה מביסים את השתיקה.

ועוד עניין. המשוכנעים לא תמיד נותרים משוכנעים. בכלל, רוב האזרחים לא באמת מתעמקים בפוליטיקה, מצביעים מרכז וניזונים מחצאי אמיתות תקשורתיות ו, כמובן, ססמאות. לאט לאט, כשמביאים למרכז הבמה עוד ועוד סיפורים שהתקשורת הממוסדת לא מספרת, אולי אפשר יהיה לגעת בנקודה רגישה אצל מישהו בלתי מעורב, על מנת שיהפוך להיות מעורב. ומכל מקום, היות ואנחנו רואים אנשים חושבים ומשוכנעים מחליפים את דעתם תדירות, אם ב"שכנוע המשוכנעים" ניתן לחזק את הדעות הללו בקרב אלה שעשויים להחליפה, יש בו ערך.

[...]

אז זו, פחות או יותר, התשובה שלי. ראשית, זה לא נכון – עמדותיהם הפוליטיות של הקוראים כאן לוטות בערפל מבחינתי. שנית, גם אילו זה היה נכון, זו עדיין לא סיבה להפסיק לכתוב. להיפך. אחרי הכול, לא סתם בחרתי בטאגליין שבחרתי.

טקס של מילים is a post from: בלוגיקה

1. סילביה פלאת’, שיחה בין ההריסות

הלינק התחיל אצל סיני גז. סיני העביר אותו לעידו קינן, עידו העביר אותו לאטימולוגיה עממית, משם הוא התגלגל אל מעיין דר. מעיין העבירה אותו למזבלה, והם העבירו אותו  ליוני ציגלר. יוני מסר את הלינק ליאיר יונה, שמסר במסירות את הלינק הלאה לשמוליק כץ. כץ נתן את הלינק במתנה לנדב לזר, שהעביר אותו לאורי אילון. אורי נתן את הלינק לד"ר אייל גרוס, והוא נתו את הלינק לאייל ניב. הוא נתן אותו לאיש עטור הזכויות נתי יפת. נתי נתן לדותן. דותן נתן את הלינק לנדב פרץ, שנתן אותו לשחר. שחר רצה להעביר לגדי אלכסנדרוביץ’, אבל לא יכול היה מפני שהם שניהם תחת אותו דומיין. תחת זאת, שחר מסר את הלינק לדובי קננגיסר, שתיקן עוול היסטורי ונתן את הלינק לגדי. גדי הוסיף כמה דברים מעניינים על האינסוף העביר אותו אליי. תודה!

ועכשיו לשתי האגורות שלי, או כמו שאני אוהב לקרוא לזה, פילוסופיה בגרוש:

מה שיש לנו כאן, בעצם, יכול להיראות כהמחשה נאה לתיאוריה הפילוסופית המכונה "תיאורית הפועל" או "תיאורית הסוכן". תיאורית הפועל באה להתמודד עם שאלת הסיבתיות. בל יקל הדבר בעיניכם, דיוויד יום הקדיש ספר שלם לניסיון למצוא את אותו הגורם שהופך סיבתיות לעניין ודאי – ונכשל.

אבל יום יחכה. את הבלאגן התחיל אריסטו, הוא והלוגיקה הארורה שלו. עקרון "השלישי הנמנע" קובע שטענה יכולה להיות או אמיתית או שקרית, אבל לא שניהם ולא אף אחד מהם. אריסטו שואל את עצמו מה קורה עם טענה על העתיד, ועונה שגם היא יכולה להיות או אמיתית או שקרית, ורק אחד מאלה. כיוון שכך, הטענה הייתה אמיתית או שקרית תמיד, ולכן אמיתותה או שקריותה יתקיימו בהכרח.

נניח, למשל, שאני טוען שביבי נתניהו הולך לזכות בבחירות הקרובות. הטענה הזו יכולה להיות אמיתית או שקרית, ואת אמיתותה נדע רק לאחר הבחירות. עם זאת, אמיתותה של הטענה לא השתנתה, היא הייתה אמיתית או שקרית כבר כשטענתי אותה. אם בעוד שלושה שבועות נתניהו יתמנה, חלילה, לראש הממשלה, נוכל להביט אחורה על הטענה ולומר שהיא הייתה אמיתית. השלישי הנמנע מחייב, אם כן, שהיא אמיתית כבר עכשיו (או שקרית, במידה ולא יתמנה).

הגישה המבוססת על התפישה הזו מכונה דטרמיניזם. לדטרמיניזם שני סוגים: הסיבתי גורס שכל מה שקורה הוא תוצר של שרשרת של סיבה ותוצאה שהתרחשו לפניו, ולכן התרחשותו היא בלתי נמנעת. טענה נפוצה עבור המאמינים בגישה זו היא שאפשר ללכת אחורה ולהגיע לראשית הכללית, שמזוהה פעמים רבות עם אלוהים. אגב אינסוף, אחת הסיבות שאריסטו, למשל, התעקש שהשרשרת הסיבתית הזו חייבת לנבוע ממקור אחד – כלומר, לא יכולה להמשך אחורה לאינסוף – היא שהיוונים העתיקים ראו באינסוף מושג חסר מובן.

מנגד, הדטרמיניזם הטלאולוגי מניח שכל הדברים בעולם מכוונים לתכלית, טלוס, אחת, שכל הדברים מתכווננים אליה. דברים קורים בעולם לא מכתוצאה של הדברים שקרו לפניהם, אלא כסיבה לדברים שיקראו אחריהם. אחד המייצגים המודרניים הבולטים של הגישה הזו היה, כמובן, הגל, עם כל תיאוריית ההתפתחות המדעית שלו.

הדטרמיניזם מבטל לחלוטין רצון חופשי, בצורתו הקיצונית. אם כל מה שאני עושה נקבע מראש על ידי שרשרת של סיבה ותוצאה הנמשכת מהראשית או מושכת אל התכלית, הרי שלא באמת הייתה לי ברירה אלא לעשותו, והעשייה נקבעה מראש. יתירה מכך: ההנחה החבויה כאן היא שאם אני יודע את החוק הסיבתי, אני יכול לדעת כל מה שיהיה וכל מה שהיה. מספיק שאצפה בדבר אחד שמתרחש בעולם, ואוכל לחשב לאילו דברים הוא יביא בעוד עשרה, עשרים ואף אלף ויותר מכך צעדים בשרשרת. אם אני מבין את עקרון הסיבתיות, אני יודע את כל שהיה ואת כל שיהיה (אינדוקציה).

מיותר לציין שגישה כזו מעמידה בסימן שאלה רציני שאלות מוסריות ראשונות במעלה. למעשה, אף אדם אינו אחראי למעשיו אם אנחנו מניחים שאלה נקבעו מראש מפעולות שהתרחשו בעבר, לפני שנולד, לפני שהוריו נולדו, מהראשית.

מנגד, הגישה הקיצונית ההפוכה תטען, כמובן, שהכול נתון בידי הרצון החופשי. הגישה הזו אינה חפה מבעיות ואף לא פותרת עבורנו את הבעיה המוסרית. אם הכול נתון בידי הרצון החופשי, משמעותו של הדבר ששום דבר אינו נתון בידי הסיבתיות. אם אשליך את הכוס שבידי אל הרצפה, היא תישבר או לא תישבר בהתאם לרצוני/לרצונה/לרצון של משהו. כיוון שכך, אם אני מכה אדם בפניו באמצעות מוט ברזל, אני יכול ברצינות ובכנות (ויניב היה אומר, ברצינות ובביוגרפיות) לטעון שלא ידעתי שהמוט ישבור את פניו; הדבר היה כפוף לרצוני ו/או לרצונו ו/או לרצונו של המוט. אם פניו נשברו, סימן שרצה בכך, ובכל מקרה, היות ולא יכולתי לדעת שמכה בפניו של אדם תשבור אותם – כי הסיבתיות התמסמסה – איך ניתן להחזיק אותי אחראי?

[...]

השאלות האלה הן שאלות קשות. כל תיאוריה שתנסה ללכת בדרך האמצע תצטרך להתמודד עם השאלה – מתי נגמרת השרשרת הדטרמיניסטית ונכנס הרצון החופשי, ואיך הוא לא מבטל את הסיבתיות מאותו רגע ואילך?

אחד הפתרונות האפשריים לשאלה הוא תיאורית הסוכן או הפועל (Agent, בלע"ז). תורה זו היא תורה דטרמיניסטית, אלא שהיא טוענת שיש בעולם ישים המסוגלים לפתוח שרשרת סיבתית חדשה במעשיהם. לרוב מיוחסת היכולת הזו לבני אדם המודעים לעצמם. אדם המודע לעצמו לא חייב לפעול בהתאם למה שהתרחש לפניו, אלא הוא יכול לשקול ולהחליט לפעול אחרת, ופעולה אחרת שלו מתחילה שורה חדשה של סיבתיות. במצב הזה, ניתן להאשים פועל אם בחר לעשות פעולה מסוימת שהובילה לתוצאה מסוימת, ואפילו אם בחר להמנע מפעולה. ההנחה היא שלפועל יש יכולת – אמנם לא מוחלטת, וזו שאלה פתוחה: Chisholm טען שבכל פעם שאדם מניע את ידו, זהו נס – לחזות ברמת סבירות גבוהה מה תהיינה השלכות מעשיו, כמו גם ההשלכות של אי-עשיית מעשה.

ראוי לציין שהתורה הזו היא דטרמיניסטית: היא מכירה בכך שדברים מתרחשים בעולם בשרשרת של סיבה ותוצאה. אולם להבדיל מהדטרמיניזם הקיצוני, היא מאמינה שלפרטים יש את היכולת לקטוע את השרשרת ולהתחיל חדשה. בכל מקרה, הסיבתיות נמשכת.

[...]

כדי להוסיף עניין ולסבך עוד קצת, אולי כאן המקום להזכיר תיאוריה נשכחת^[1] של פרנקפורט, שמבוססת על תיאורית הפועל אולם מנסה להגדירו טוב יותר.

פרנקפורט מבדיל בין שני סוגי אנשים (Humans) בעולם: רצונון (Wanton) ואדם (Person)^[2]. טענתו הבסיסית היא שלאנוש (Human) יש יכולת לתשוקה מסדר שני (second order desires). תשוקה מסדר שני היא הרצון לחוות תשוקה או רצון מסויימים. לא-אנוש (Non human) יכול לרצות לאכול, או לרצות לעשות את צרכיו, או לרצות לראות את מגדל אייפל. אבל אנוש (Human) יכול להשתוקק לרצון לאכול, לרצות את הרצון לחיות וכו’. קל לחשוב על דוגמאות כאלה: למשל, בהחלט ייתכן שאנוש (Human) שאיבד את התיאבון עקב מחלה ואינו רוצה לאכול ירצה לרצות לאכול.

פרנקפורט קובע עוד כי הרצון לרצון מסוים אין משמעותו שאנוש (Human) יפעל לפי רצון זה, או אפילו שיהיה לו הרצון אליו הוא משתוקק. בואו נדמיין, למשל, אנוש (Human) שכל סביבתו מעוררת בו גועל, והוא רוצה לחוש התעוררות מינית (תשוקה מינית, רצון מיני). הרצון לרצות מין לא יביא אותו לפעול כאילו הוא רוצה מין. מאוד יכול להיות שאפילו לא תהיה לו תשוקה מינית כלל, אבל הוא ימשיך לרצות אותה.

אז זה לגבי תשוקה מסדר שני, שהיא מאפיין של אנוש (Human). אולם אמרנו שקיימים שני סוגים: רצונון (wanton) ואדם (person).

הרצונון (wanton) מסוגל לחוש תשוקה מסדר שני (הרצון לרצות לאכול), אולם תשוקות אלו לא מצביעות על רצונותיו מהסדר הראשון (הרצונות הרגילים שלו). כלומר, אם נביט על כל הדברים שהוא רוצה לרצות, לא נוכל לגזור מכך מהם הדברים שהוא רוצה. באיזושהי צורה, שני סוגי הרציות הללו אינם כרוכים זה בזה. הרצונון (wanton) מסוגל לרצות רצונות מסוימים, אולם לא מתקיים קשר בין תשוקותיו האלה, מהסדר השני, לבין רצונותיו שלו הרגילים.

האדם (person), לעומת זאת, מסוגל לכך שהרצון לתשוקה מסוימת יביא לכך שתשוקה זו תהיה תשוקה מוליכה בחייו. הוא פועל להגשמת רצונותיו מהסדר השני, מקבל בברכה רצונות שהוא רוצה ודוחה רצונות שאינו מעוניין בהם. רצייה כזו מהסדר השני מכונה על ידי פרנקפורט second order volition, כלומר, רצייה מסדר שני (להבדיל מתשוקה מסדר שני, second order desire).

ההבדל בין האדם (person) לרצונון (wanton) נעוץ במושג ההעדפה. כשתשוקותיו של הרצונון (wanton) עומדות בסתירה, הוא אינו מעדיף אף אחת מהן. מנגד, האדם (person) יכול לחוות העדפה לגבי רצון מסוים (גם אם זה לא ינצח בקונפליקט לבסוף). במילים אחרות, כשאדם (person) פועל, הוא מובל על ידי רצון שהוא רוצה או רצון שהוא לא רוצה. כשרצונון (wanton) פועל, הוא מובל על ידי רצון שהוא אדיש לגביו.

יש בתיאוריה הזו כשלים רבים, ותקצר היריעה מלהביא את כולם. עם זאת, המסקנה המוסרית שלה היא לכל הפחות מעניינת. פרנקפורט טוען כי זו טעות להניח שאדם פועל מרצונו החופשי רק אם יש לו רצון חופשי – שזה למעשה ניסוח מחודש של הדילמה המוסרית שהדטרמיניזם מציב בפנינו: שהיות והאדם איננו יצור בעל רצון חופשי אלא נתון לשרשרת סיבתית, הוא לא אחראי למעשיו כי אינו פועל מרצונו החופשי. פרנקפורט, אם כן, טוען שהדילמה הזו פשוט לא נכונה: אם אדם (person) פועל בצורה מסוימת מפני שהוא רצה את הפעולה הזו, והוא גם, בסדר השני, רצה לרצות בפעולה הזו, ניתן לטעון שלא היה בוחר אחרת גם אילו היה לו רצון חופשי. לכן מבחינת הערכת האחריות המוסרית, לשאלה האם באמת יכול היה האדם (person) לבחור אחרת משבחר.

כלומר, אם אדם רצה את הרצון שהוביל לפעולה מסוימת, אפשר לומר שזה בכלל לא משנה אם יש לו היכולת לפעול לפי רצונו החופשי: גם אם אין לו, ניתן להאשימו שאילו היה לו, היה בוחר באותו הדבר בדיוק.

שוב, גם תיאוריה זו לא חפה מחורים. אתם מוזמנים להשאירם בתגובות, ואני אנסה כמיטב יכולתי לשחק את פרקליטו של השטן ולתמוך בעמדה של פרנקפורט, ולו רק כתרגיל מחשבתי. מראש אזהיר שאני חמוש בכתביו, בעיקר בדוגמאות הנגד המפורסמות שלו.

[...]

אם נחזור ללינק, טענתי שהוא הדגמה יפה לתיאורית הפועל. יש שני קצוות אפשריים: אם כל מי שמקבל את הלינק היה חייב להעביר אותו הלאה, הלינק היה יוצר שרשרת דטרמיניסטית של בלוגים. מנגד, אם כל אדם שמקבל את הלינק היה יכול להעבירו הלאה, או לא, או אולי להעבירו למספר אנשים, או אולי להעבירו עוד יומיים, היה נוצר כאוס שבו לא ניתן עוד לעקוב אחרי הלינק באופן שבו כל חוליה מובילה לחוליה הבאה. מה שקורה הוא משהו באמצע: אדם יכול להשיב בנימוס שאיננו מעוניין לקבל את הלינק, שימשיך גם בלעדיו, או לקבל אותו ומיד להתחיל שרשרת חדשה לפי הכללים. הבלוגר הוא פועל, ואולי גם בעל רצון חופשי.

[...]

הפוסט הזה נולד מפני שהאדם אליו אני מעביר את הלינק חייב לי פוסט אורח פילוסופי כבר תקופה ארוכה. בזמן הזה הספקתי להפגש איתו כאשר היה בביקור בארץ, וניהלנו אין ספור ויכוחים און ליין. הלינק חוזר לבלוגלי: אלעד – קח את זה מכאן, אני סומך עליך.

אני משחק רשת is a post from: בלוגיקה

1. האמת, מדוברת למדי, אבל לא בקרב אנשים שאינם בחוג לפילוסופיה
2. כל התרגומים שלי, וחלקם גרועים

היום לפני שנה פתחה הבלוגיקה את שעריה לעולם הרחב בפוסט שעסק בביקורת מוסיקלית. אז הבלוגיקה הייתה הבלוג השני שלי וישבה בבלוגלי. היום היא הבלוג היחיד.

הבלוג הזה הוא הניסיון השלישי שלי בבלוגינג, היחידי שצלח, והבלוגינג הפך לחלק אינטגרלי ממי ומה שאני.

יש כאן 206 פוסטים שפורסמו, כשפוסט המאה נכתב ב-28 ביוני – כלומר, לאורך זמן קצב הפרסום הוא פחות-או-יותר יציב ועומד על פוסט כל 1.77 ימים. לפוסט ממוצע יש כ-11 תגובות. קהילתי משהו. סה"כ 2250 תגובות, מהן 145 טראקבקים.

מבקרים כאן בין מאה וחמישים למאתיים אנשים ביום ממוצע. כשיש לכאן קישורים מטמקא, המספר מוכפל. יש כמאה וארבעים מנויי רסס, 12 מתוכם במייל. הפייג’ראנק שלי בגוגל הוא 3.

החיפושים הפופולריים ביותר שמביאים אנשים לכאן נוגעים ללוגיקה, פילוסופיה והגדלת איבר המין.

פעמיים זיהו אותי ברחוב ושאלו אותי אם אני נמרוד אבישר. בפעם הראשונה עניתי שלא.

כתבתי 205 מתוך 206 הפוסטים כאן. יש פוסט אורח אחד. ההזמנה לכתוב עוד עומדת.

החלפתי שלושה מקומות עבודה, שלוש דירות ושלוש בנות זוג בשנה הזו. הבלוגיקה היא הקבוע הכמעט יחידי בחיים שלי. לכן אני יכול לומר בבטחון די מלא שנתראה בשנה הבאה.

יום הולדת is a post from: בלוגיקה

עדכון: עקב תקלה במנגנוני חסימת ספאם (לא תאמינו כמה אני מקבל) חלק מהתגובות לא פורסמו. עכשיו צריך להיות בסדר.

למי שלא שם לב, הבלוגיקה הייתה לא זמינה לאיזה שעתיים. היו כמה באגים בבסיס הנתונים שדרשו טיפול כבר זמן, ואחרי שאתמול נמנעה מחלק מהמגיבים היכולת להגיב, הבנתי שאני חייב לפנות זמן כדי לטפל בזה. אחרי שחפרתי לבסיס הנתונים בקישקע, כבר על הדרך שדרגתי לוורדפרס בעברית 2.7. מומלץ בחום, אחלה שדרוג למנשק הניהול. עוד דברים שעשיתי כבר כללו שינויים במנגנון הגיבוי החם שלי ועוד כל מיני שטויות שרצות ברקע כדי להבטיח בלוגיקה לכול.

בגלל שיותר ויותר מתנהלים כאן דיונים ארוכים, בימים הקרובים הולכים להתווסף שיפורים למנגנון התגובות. חלקם הם שיפורים מאחורי הקלעים – יש כאן יותר מדי מגיבים אנונימיים לגמרי, ואני לא מחבב את זה – ואחרים הם שיפורים שתוכלו כולכם לראות.

אם אתם נתקלים בבעיות בבלוג, אנא דווחו.

אה, כן. זה פוסט המאתיים. אני גרפומן. הייתי חוגג אותו במשהו חגיגי יותר, אבל או-טו-טו סוגרים שנה, נחגוג אז.

שיפוצים מנהלתיים is a post from: בלוגיקה

98 אנשים לקחו את הזמן והאנרגיה להצביע עבורי בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר של בלוגרים.נט בקטגוריית פוליטיקה, קהילה וחברה. מספיק בשביל מקום שני בהפרש טוב בקטגוריה, ומקום 15 בדירוג הכללי. תודה לכם.

יהיו שיסתכלו על התחרות הזו ויראו את הבלוגים שלא השתתפו בה, אני מעדיף להסתכל על אלו שכן, כי אלו שהשתתפו בה עשו אותה למעניינת וקשה במיוחד עבורי, ועל כך מגיעה להם תודה. בקטגוריה שלי השתתפו, בין השאר, הבלוגים הבאים (מובאים לפי דירוג, כדי להמנע מטענות על העדפות):

הזוכה בענק בקטגוריה שלי, היתוך קר למפגרים – שרון, יהונתן et al.

מפת סיביות – בצלאל.

אפלטון – אורי קציר.

מלה – קפיטן עופר.

הרהורים של אבא – נדב ונתאי פרץ (הבלוג סיפורי סבתא של נתאי זכה במקום הראשון המוצדק בקטגורית בלוג טכני מקצועי).

עבודה שחורה.

בתחרות בכלל השתתפו בלוגים נפלאים, מה שמגדיל את הכבוד שנפל בחלקי להמנות עמם:

לא שומעים – דובי קננגיסר (מקום ראשון בקטגוריית בלוג אישי)

יומנו של האקר (מקום שני בקטגוריית טכנולוגיה ואינטרנט)

ספר חברה תרבות – גלעד סרי לוי (מקום ראשון בקטגוריית בלוג תרבות).

בשמי ובשם הבלוגיקה, תודה, אם כן, למשתתפים, למצביעים, ולכל מי שטרח להזכיר לי, בקליק של העכבר, שלמפעל בן עשרת החודשים הזה יש גם את מי שמעריכים אותו.

תודה לכם is a post from: בלוגיקה

אמלא את החובה הנעימה הזו בקצרה. הקו המנחה בלינקים היה לתת לינקים לבלוגים פחות מוכרים מחד, אבל לא כאלה שכותביהם אוהבים שהם אינטימיים מאידך. גם לא בלוגים שאני מקשר אליהם הרבה.

אור ברקת

יהודה

יחזקאל

נועה אסטרייכר

בועז רימר

זהו. אין מילות סיכום גדולות. רוצים לעזור לי עם הסמינריונית?

בלוגדיי is a post from: בלוגיקה