בלוגיקה

במבט ראשון לא רואים עליי, וזה לא עובר ברושם ראשוני בדרך כלל, אבל האמת היא שאני קצת מפגר. לא פיגור שכלי מאובחן, לא. פיגור חברתי. מין אטיות כזו בתפישה, ניתוח ופעולה באינטראקציות חברתיות. אני לא בטוח איך עושים את זה. גדלתי עם המודל לחיקוי הכי מוצלח בעולם. אבא שלי הוא מסוג האנשים שמסוגל לצאת מהאוטו לתדלק ולהפרד מהמתדלק בצ'אפחות ידידותיות שלוש דקות אחר כך. מדי פעם מתקשר איזה מישהו שלמד אתו פעם בתיכון או באוניברסיטה או בצבא או באיזה קורס עזרה ראשונה מטעם שקר כלשהו, לבדוק מה קורה אתו. לאיש יש חברים מגיל שש עשרה וחברים חדשים כל יום. יש לו יומן טלפונים עבה יותר מהטלוויזיה שלי, ואת רובם הוא זוכר בעל פה. ובכל זאת, כנראה שלא למדתי כמו שצריך.
הנה סיפור שממחיש את כל העניין: במסע המסורתי לפולין ליווה את המשלחת אחד, מיכאל. מסתבר, בשיחת טלפון הביתה, שמיכאל הזה עבד פעם חודשיים עם אבא שלי, ואבא שלי ביקש שאני אמסור לו ד"ש. אז במעלית בדרך לחדר, ביום השלישי של המסע, אמרתי לו "מיכאל, יש לך ד"ש מאבא שלי". מיכאל התעניין בדבר זהותו של מוסר הד"ש, וזו נמסרה לו. לרגע הוא בהה בי כאילו צמח לי על המצח מודל מושלם של מגדל פיזה. "אתה הבן של אבאבישר?! איך זה יכול להיות, אבא שלך כל כך נחמד!" נפלט לו לפני שהספיק להבין מה הוא אמר לבן שש עשרה נוח להתרשם. אחר כך הסמיק והתנצל, אבל התגובה שלו הייתה כל כך אמתית שרציתי לחבק אותו.
להמשך קריאה »