פוסטים עם התגית מיניות
כעת, אנחנו מקשיבים
6 בפבר'
שעונים בוכים: דממה היא שקר, יקירתי;
הגלגלים מסתובבים, היקום מוסיף לרוץ.
(גאה את עוצרת על המדרגה הסיבובית)[1]
אני ממעט לדבר על חוויותיי האישיות כנפגע תקיפה מינית. תמיד הערצתי את אלו שיכולות לדון על כך בקלות רבה ממני. אצלי זה תמיד התחמקויות והצטדקויות, הודאה רפה עם הגב לקיר. הסברים הסברים הסברים. יש משהו, ברגע שאתה מודה בזה, שמוציא אותך מתוך רשת ההגנה הגברית ומעביר אותך אל ארץ הדממה של נפגעות תקיפה מינית. זה מדבר צחיח, שבו עליך ללכת לבדך, מפנים בושה ואשמה, מזכיר לעצמך שוב ושוב ושוב -
עתיד אבד אתמול
באותה הקלות ואי היכולת להשיבו
של כדור טניס בעת דמדומים[2]
וגם משום כך, הרשימה הזאת של אשכר אלדן כהן היא חשובה, אמיצה וראויה להערכה.
הפסקת פרסום
3 בספט'
ג’ון מקיין בחר בשרה פיילין כסגניתו. על פניו, זה נראה כמהלך רע, לפחות מבחינת הקמפיין. מקיין מבסס את הקמפיין שלו על ניסיון. זוכרים את התשדיר עם פאריס הילטון? Is he ready to lead, שאל מקיין על אובאמה.
ועכשיו מקיין, בגילו המופלג, צריך להסביר לבוחרים למה הניסיון הוא כבר לא כל כך חשוב במקרה שלו, חלילה, יקרה משהו שימנע ממנו להמשיך בתפקידו כנשיא – אם ייבחר. קשה לעשות את זה בלי סתירה. מקיין שם את עצמו, מבחינת ניהול קמפיין, בעמדה לא נוחה. ובדרך, מקיין גם הפך את הרחם של נערה בת 17 לסוגיה פוליטית.
מאי וכל מה שאחריו, או: אבדן זהות
7 באוג'
אזהרה: הפוסט הזה הוא אישי, הכי אישי שיכול להיות. אני לא יודע מה יהיו התגובות כאן. אלה דברים שאני מדבר עליהם כשצריך, אבל בד"כ לא ואף פעם לא בפירוש. הפרסום של הדברים נובע מהצורך שלי לאוורר חלק מהדברים, בבמה הציבורית ביותר שיש לי. השתדלתי לשמור את הבלוגיקה עד עכשיו בנימה אישית אבל לא כיומן פרטי, ויש לי כוונה להמשיך כך – הפוסט הזה הוא עניין חד פעמי. עם כל הקוראים הקבועים שימצאו את הפוסט הזה לא מעניין ולא תורם הסליחה. עם זאת, אני חושב, בקריאה שניה, שיש בו ערך.
מי הרס את הרומנטיקה?
22 ביולי
כשחיים רמון הורשע וחזר מידי המערכת המשפטית לידי הציבור – שחיבק אותו, לצערי – שיחות המשרד והטוקבקים כללו את ההצהרה המגוחכת ההיא, שהשופטים הרסו את הרומנטיקה ושאי אפשר כבר לחזר. כאילו שהמהלך הראשון בחיזור הוא תחיבת לשון.
אולי אני לא עושה את זה נכון, אבל אצלי הנשיקה באה אחרי החיזור, היא אחד התוצרים הראשוניים שלו, לא המהלך עצמו, שבדרך כלל לא כולל מחוות פיסיות פולשניות. מונטי פייתון מתארים היטב כמה מגוחך הניסיון להקדים את המאוחר כך:
What’s wrong with a kiss, boy? Hmm? Why not start her off with a nice kiss? You don’t have to go leaping straight to the clitoris like a bull at a gate…So, we have all these possibilities before we stampede towards the clitoris, Watson
מנשקים – ככה, לפחות, לימדו אותי – כשברור שהצד השני מעוניין בכך, ולא רק כי אני מעוניין. ואולי כאן הבעיה.
בלי ידיים
20 ביולי
ביום חמישי, אחרי מה שכונה על ידי חברים "הגלח הגדול של 2008", אני יושב באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה ומחכה שהאוטובוס יתחיל בנסיעה. על האוטובוס עולה בחור שמידת ההיכרות שלי איתו היא קצת מעל ל"זר" – היינו בערך חודשיים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה העברית יחד. הוא ניגש אליי, אז אני מוציא את האזניות מהאזניים ואנחנו מנהלים שיחת חולין של כמה שניות. הוא אומר לי להתחדש, אני אומר לו תודה, ואז הוא שולח את הכפה שלו, מעביר אותה הלוך ושוב על הראש שלי, ומחזיר אותה חזרה.
אני אוהב את החברים שלי
29 ביוני
השיחה הזו התקיימה לפני למעלה משבוע, ורשמתי אותה כי ידעתי שאני רוצה לפרסם אותה. אבל בגלל שעוד אין גוגל דסקטופ לניירות (למה באמת?), הצלחתי לאבד את הדף. היום מצאתי אותו. הבלוגיקה גאה להציג – חברים, סיפור טראגי-קומי.
השיטה האולטימטיבית להגדלת הפין*
1 במאי
אני מקבל עשרות מיילים ביום. אחוז גבוה מהם הוא ספאם. אחוז משמעותי מהספאם הוא הצעות להגדלת פין. בהתחלה חשבתי שמישהי אמרה להם משהו, אבל אחר כך שמעתי שעוד אנשים מקבלים את המיילים האלה, ביניהם גם כאלה שנשבעו לי שהפין שלהם כל כך גדול, שהם נאלצו לעבור לדירה גדולה יותר רק כדי לקיים חיי מין תקינים. ביניהם גם כאלו שאין להן פין. כך שנראה לי שזה עובד על שיטת המצליח.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
עוד דיון על פוסטינור
29 באפר'
ממש נהניתי מהדיון שהתפתח פה סביב נושא הפוסטינור, אז החלטתי להמשיך אותו:
הדיון בפוסט(ינור) הקודם גלש קצת מהפסים המקוריים שלו. הפוסט ההוא עסק בגבולות של הלגיטימי בשיווק, אני הרגשתי שפוסטינור חצו אותם פעמיים: באופן השיווק שלהם, שהציג את גלולת-יום-הדין שלהם כאמצעי מניעה סטנדרטי וביחס המבזה שלהם לנשים. על כך הייתה הסכמה. אחר כך התגלע ויכוח שונה לגמרי, והיו בו שני רבדים: האחד, הדיון על האם לתת לרוקח אפשרות להחליט אם למכור או לא למכור פוסטינור; השני, האם פוסטינור צריכה להיות תרופה במרשם. בעיניי הנושאים לא לגמרי לא קשורים – אם התרופה ניתנת במרשם, צריך לוודא שרופאים ירשמו אותה – ולכן בפוסט הזה אני מתכוון להתייחס לשניהם, בתקווה שהדיון ימשיך גם כאן. נתחיל?
לא לגיטימי, אלא אם הוסכם אחרת*
27 באפר'
1. לצעוק עליי: אני מבוגר. יש לי אוטונומיה מלאה לקבל כל החלטה שאני ארצה לקבל במסגרת החוקי בישראל. אפשר לא להסכים, אפשר להתווכח, אפשר לכעוס. לא לגיטימי לצעוק. אם את לא יודעת לשלוט בכעס שלך, זו לא בעיה אצלי.
שלושה חודשים היא הרימה עליי את הקול. שתקתי. היא צעקה כשלא קיבלתי אפטר וצעקה כשאיחרתי למסיבה, צעקה כשהיה לי פנצ’ר בדרך אליה וצעקה כשלא הסכמתי לנגן לחברים שלה, צעקה כי רציתי ללכת לישון וצעקה כי טעיתי בדרך. שלושה חודשים לקח לי להבין שזה לא לגיטימי, אלא אם הוסכם אחרת.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
פוסטינוק
24 באפר'
אם יש אתר אינטרנט שהצליח להקפיץ לי את הפיוזים, זה האתר הורדרד של פוסטינור, הידועה בשמה העממי גלולת היום שאחרי. ולא רק בגלל שהוא ורוד יותר ממסטיק של פרחה בת שש עשרה, על אף שזה חטא נורא בפני עצמו. ואפילו לא בגלל שהוא דורש ממך לאשר שהם לא אחראים לשום דבר, אבל ממש שום דבר, לפני שאתה נכנס לאתר. הוא מרגיז אותי כי נתקלתי כבר באתרי פורנו שהכילו את המילה Bitch בשמם שגילו יותר כבוד לנשים מהאתר הבזוי הזה.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
