רוב הדברים כאן נכתבו בערב נאומו של כבוד הנשיא לשעבר, כעשרים דקות אחרי תחילתו, לפני שנהיה ברור לכולם שמסיבת העיתונאים הזו היא פארסה גמורה. לפני שכבוד הנשיא לשעבר דיבר משך שעתיים וחצי על כל הדברים הרעים בעולם, ועל זה שכולם כולל כולם נגדו. חשבתי על מה שכתבתי לאור הפארסה הזו, ועדיין, אני חושבת שיש להעיר על מסיבת העתונאים הזו מספר הערות.

מי שצפה במסיבת העיתונאים – ששודרה, לפחות בתחילתה, בכל הערוצים – זכה לראות את התרבות הישראלית במיטבה. את האדם הקטן, המסכן, בעל המשפחה שהמערכת המשפטית מתנכלת לו, מחפשת אותו, מנסה להשמיד אותו ואת כבודו. מי שצפה, ראה את נקודת השיא במסע של כבוד הנשיא לשעבר להביא לזילות מערכת המשפט בדוגמה אישית.

מה שאמר קצב היה פשוט- מגיע לי, ואתם לא נתתם לי את מה שמגיע לי. הוא ירד לקטנות, ניסה לסחוט דמעות ולנגן על העצבים של הצופים שלו. ואני אניח הנחה, שחלק מהצופים ישבו בבית מהנהנים- כן, המשטרה מתנכלת. כן, היועמ"ש מושחת ומונע משיקולים זרים. כן, הבנות התלוננו ללא סיבה. כן, כולם מנסים לדפוק אותנו. זה כל מה שהמדינה עושה, תראו, אפילו לנשיא, האזרח מספר אחת, עושים את זה.

אחרי מסיבת העיתונאים הזו התפטרו יועציו של כבוד הנשיא לשעבר, בגלל "חילוקי דעות". גם להם זו נראתה הגזמה, אבל למרות זאת הם הוסיפו – הוא חף מפשע, אנחנו מאמינים בו. היועצים האלה לא שונים מכבוד הנשיא או מאותה תקשורת שהוא מנסה לצאת נגדה. גם הם מאמינים שניתן לחרוץ דינו של אדם לפני שהוא מגיע לפתחו של בית המשפט, וגם הם אינם רואים בבית המשפט פלטפורמה ראויה לפתרון הבעיה הזו.

אני צפיתי במסיבת העתונאים הזו ונחרדתי. מר קצב יצא כנגד השימוש שנעשה נגדו בתקשורת, נגד ה"קמפיין" של ערוצי החדשות השונים להביא להכפשת שמו ונגד הפניה של אנשי המשטרה והפרקליטות לתקשורת בנושאים האלה. וכשהוא עשה את זה, הוא יצא נגד כל מערכת החוק כולה. הוא קרא לה לא לגיטימית והעדיף את המערכת התקשורתית, מחפשת הרייטינג, כפלטפורמה להוכחת חפותו.

קצב אמר לנו שמערכת החוק לא נותנת לו את זכויותיו – ואני ישבתי תוהה על איזה זכויות מדובר. נראה שהמערכת במקרה של קצב יצאה מגדרה כדי להבטיח את הזכויות האלה שלו. הוא הוזמן לשימוע אחר שימוע, הוצעה לו עסקת טיעון מקלה וחסרת תקדים, והוא לקח אותה, ואז בחר לחזור בו. והכי חשוב – הוא הולך למשפט – המקום בו צריכים להיות מוכרעים כל הסכסוכים מסוג זה במדינה מתוקנת. יכול להיות שהיו כשלים בהתנהלות המשטרה והפרקליטות, יכול להיות שנעשו טעויות. יחד עם זאת, מי שחורץ את דינו של אדם בישראל אינה הפרקליטות ואינה המשטרה. למרות שמנסים לגרום לנו להאמין שהאמירה "המשטרה ממליצה על הגשת כתב אישום" משפיעה על ההחלטה ובעצם גוזרת דינו של האדם, אין זה כך. רק בית המשפט יכול לעשות דבר כזה.

קצב אמר לנו שהבנות לא התלוננו, שהחקירה התחילה משמועות. אפילו אם זה נכון, כל זה לא משנה, כי החקירה מצאה תמיכה בעדויות של הבנות. כל זה לא משנה, כי זה לא פוגע בשום זכות של מר קצב. אם הוא עשה מעשה פסול, הוא צריך לתת את הדין על המעשה הפסול הזה, ועדיף אחרי חקירה של המשטרה, הגשת כתב אישום ובבית המשפט. בשום שלב, אפילו הבעייתיים ביותר, השאלה מבחינת המשטרה (כמו שהוצגה על ידה) לא הייתה אם יש ראיות שהוא ביצע מעשה פסול. השאלה הייתה על סוג המעשה הפסול שהוא ביצע, וזה צריך להיות מספיק כדי להביא למיצוי הדין עם אדם. (שלא לדבר על האלמנט הפסול שיש בכך שאדם שיש נגדו חשדות כבדים כי ביצע עבירות מין ימשיך לכהן בתפקיד רם מעלה, ביחוד לאור עסקת הטיעון שחתם עליה, ואף שחזר בו מאוחר יותר).

העניין הוא שקצב בדבריו קלע בול. כי אצלנו סכסוכים לא צריכים להיות מוכרעים במערכת המשפט, הם צריכים להיות מוכרעים בדרך פופוליסטית, שחושפת את כל המשתתפים בהם ומביאה כמה שיוצר חומר צהובונים מוצלח לעיני הציבור. סכסוכים אצלנו מוכרעים במכות מחוץ למועדון, ביריות ליד הרכב, ובכלל – מי שמנצח זה אותו אחד שיש לו את ה"חבר’ה" החזקים יותר.

וקצב חושב שהחבר’ה שלו חזקים יותר. יותר מהפרקליטות, יותר מהמשטרה, בטח ובטח שיותר מהמתלוננות ויותר מכל המדינה כולה. הוא, קצב, צריך לקבל את ה"זכויות" שמגיעות לו, וכיוון שלא קיבל, כולם צריכים לסתום את הפה ולעשות מה שאמר הוד מעלתו הרם, הבלתי פגיע והמושלם – או ללכת לעזאזל.

אני מאמינה למר קצב שהוא פגוע, שהוא לא חשב שיגרר להליך משפטי סבוך וארוך כל כך, ושלא האמין שמשהו שהוא עשה יביא אותו לפתחו של בית המשפט. העניין הוא, שזה קרה. וחלק מהסיבה שזה קרה נעוצה גם בהתנהגותו של מר קצב, שלא היה מוכן (וגם היום לא מוכן) לעמוד למשפט ולהוכיח את חפותו בבית המשפט. מר קצב לא רוצה להיות שם, הוא רוצה להיות הביריון, הכוחני, זה שמתנכלים לו ולא נותנים לו את מה שמגיע לו. הוא רוצה להיות זה שנדחף לתור במכולת, זה שעוקף מתי שבא לו בכביש, זה שדוחף בכניסה למועדון, זה ששורק לכל בחורה שהוא רואה ברחוב ומעיר הערות, זה שיורק גרעינים במיוחד כדי שהמנקה יצטרך להתכופף ולנקות, וזה שלא ירים את הטישו שהוא זרק על הרצפה. זה נוח להיות כזה, זה לא דורש ממך להתמודד עם עצמך.

אם מסיבת העתונאים הזו עשתה משהו למר קצב, זה להראות לנו שהוא אכן היה מסוגל למה שמאשימים אותו בו. שהוא מסוגל להשפיל את העובדות (והעובדים) לצידו, להפוך אותם לחסרי חשיבות בכל הסיפור הזה, ולהתעלם מהביקורת. על אחת המתלוננות הוא אמר ש"היה קשה לעבוד איתה" – ואני שואלת, אולי הסיבה נעוצה בזה שהיא לא הסכימה לעשות כדבריו של מר קצב (איש משפחה וסבא, קרית מלאכי). מסיבת העתונאים הזו הייתה עוד פרק ב"הישרדות – בית הנשיא" שמשודרת אצלנו כבר כמה שנים. יש בריאליטי הזה הכל – ראיונות חושפניים, בגידות וסכינים בגב, סיפורים ווידויים מעוררי דמעות, משימות מאתגרות והדחות.

העניין הוא, שבריאליטי מה שקובע היא מועצת השבט, אבל אנחנו שוכחים שאפילו בריאליטי, מועצת השבט נתונה לחסדי ההפקה. ובמקרה הזה זו מערכת המשפט – שלה המילה האחרונה, ומולה צריכים להתייצב אלה שחשודים בזה שעברו על החוקים.

מאשה יודשקין, 21, עתודאית; סיימה תואר ראשון במדע המדינה ומסיימת בימים אלה תואר ראשון במשפטים, בחורה מגניבה לכל הדעות.

משה, איש משפחה, קרית מלאכי – פוסטורח is a post from: בלוגיקה