פוסטים עם התגית עלה ברשת
אפס ועוד אחד
5 בנוב'
שוכב לי על הדסקטופ כבר איזה זמן פוסט שלא ישודר. קורא לי. היה לי קשה לכתוב אותו, ובלתי נסבל לפרסם אותו, ואני מתלבט כבר איזה זמן. יוסי שריד עשה את זה, אז למה אני לא יכול?
אבל אני לא יוסי שריד וגם לא שאול אמסטרדמסקי, ואני לא יכול לקרוא לאנשים לא ללכת להצביע במערכת הבחירות הקרובה בירושלים. אין למי, זה כבר ברור; באופן אישי עזבתי את העיר שלא על מנת לחזור. בבחירה בין מגורים בהתנחלות למגורים בעיר חרדית, בחרתי בשלישי שהפך לבלתי נמנע ועזבתי את העיר. את חוסר הרצון שלי להצביע הבעתי כבר מזמן, אבל לכתוב פוסט שיגיד לאנשים לא להצביע, זה עוד לא עשיתי. ועכשיו אחד כזה שוכב לי על הדסקטופ. ורק פוסט שקראתי היום הביא אותי לשנות את דעתי לגבי פרסומו.
אינסטנט פודינג
16 באוק'
דובי כותב על עוני במסגרת blog action day, וגם עונה לדיון אצל קפיטן עופר על זמינותה של ביבליוגרפיה סרוקה לסטודנטים ומה זה עושה או לא ליכולות חיפוש המידע שלהם. לי נראה שיש קשר בין הדברים, אז אני מרשה לעצמי להכנס בין שני פוסטים שלו.
אורתודוכסים חובבי חופש
5 באוק'
אני קורא אדוק של הקפיטליסט היומי, מסיבות שאינן שונות בהרבה מאלו שמובילות אותי להיות קורא אדוק של "בחדרי חרדים": דע את האויב. לרוב אינני טורח להגיב לנאמר שם, גם כן מסיבות דומות; נקודת המוצא שלנו שונה, הערכים שלנו שונים והשקפת עולמנו שונה. יכולתי להתווכח עם כל פוסט שעלה שם, להקים את "הסוציאליסט היומי" ולתקוף אותם כל היום, אבל בגלל שהם מנצחים ואני צריך עדיין לצאת ולעבוד, אני מעדיף פשוט להניח לזה. לא אשכנע אותם והם לא ישכנעו אותי והבלוגיקה תתמלא בכל מיני מונחים בסגנון "ריבית משתנה" ו"גירעון תקציבי" וקוראיי הנאמנים יברחו.
אם כן, כשאני מגיב לשני פרסומים[1] בבלוג הקפיטליסטי להחריד הזה, נשאלת השאלה מה נשתנה. ובכן, מה שנשתנה הוא שהפעם נחשפת במלוא עוזה אותה התופעה המתרחשת אצל אנשים כאשר הם בטוחים שהם צודקים אל נוכח עובדות קצת שונות: מעבר מגישה רציונאלית לאמונה עיוורת. ואם כבר הגענו לאורתודוכסיה[2] קפיטליסטית, אז אנחנו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; ואני יכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל.
להגנתו האמונית של אברהם
30 בספט'
הבטחתי לאורי קציר שאסיים את הפוסט הזה, שנמצא אצלי בכמה פורמטים שונים, שהוא מעין כתב הגנה לאברהם אבינו בכל הקשור לאחד הסיפורים הבעייתיים יותר בתנ"ך; זאת בתגובה לפוסט אצלו. יש כמה נקודות עיון מעניינות בסיפור הזה, כמה נקודות אחיזה לביקורת על האורתודוכסיה היהודית של ימינו ובכלל, ואני מקווה לנסות ולגעת פה ברובן. מדרש מפורסם הוא שעקידת יצחק התרחשה בראש השנה; תהיה זו, אם כן, בחירה נאותה לפרסם את כתב ההגנה הזה דווקא עכשיו. אזהרה מראש: זה ארוך.
דבר אחד הייתי מבקש מהקוראת לשאת עמה בתודעה לאורך הקריאה: ערכית ומוסרית אברהם אבינו ראוי לכל גנאי; מעשה העקידה, שהטרימה אותו נטישתם של ישמעאל והגר במדבר, אינו עולה בקנה אחד עם אף נדבך בתפישת העולם שלי. לו היה "אבינו" חי בימינו-אנו, השוואתו לאלי "הפלה מאוחרת" פימשטיין, למשל, הייתה בלתי נמנעת. אין ספק בלבי שהייתי מריע להרשעתו של אברהם אבינו מודרני. הטענה שלי פה כלל איננה טענה מוסרית, היא טענה אמונית; בעיניי, חבויות בסיפור הזה רבות מההשקפות שאני חולק בכל הנוגע לענייני דת, ואליהן הייתי רוצה להתייחס. עניין ידוע הוא שלא כל מעשה אמוני נמצא באותה מדרגה עם המוסר הסטנדרטי. ולאחר שהדברים נאמרו, נדמה לי שאפשר להתחיל.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
בהתנשאות מזלזלת וחסרת רחמים
23 בספט'
הפוסט האחרון של יוסי גורביץ הפתיע אותי. גורביץ דן בבקשתם של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, הביריון והאורטור, לאשר להם ולחבר מרעיהם לצעוד ברחובות אום אל פאחם כאשר הם נושאים דגל ישראל. כפי שמעיר גורביץ, זה סוג הפרובוקציה שבן-גביר ודומיו אוהבים כל כך: אם תאושר להם הצעדה, ונדמה שעבורם זהו המקרה הטוב-פחות, יוכלו לעשות את שהם אוהבים מאוד: לעורר ריב ומדון. אם תושבי אום-אל-פאחם יגיבו, בין בהפגנה בין באלימות פסולה, יוכלו להגדיל ולטעון שהנה, ערביי ישראל הם גיס חמישי, שאינם מוכנים לראות את דגל ישראל מתנוסס ברחובותיהם. מנגד, אם הצעדה לא תאושר, יוכלו לטעון שהדמוקרטיה בישראל איננה דמוקרטיה כלל: יהיה זה כלי נשק נוסף בידי אלה החפצים לפרק את הדמוקרטיה בפוליטיאה היהודית, לטעון כאילו המשטר מתנכל להם באותה העת בה הוא מאפשר לאנשי שלומו לעשות ככל העולה על רוחם; וטיעון נוסף כנגד בג"צ בידי המבקשים לפרקו.
קול הדהוד מגפי הצדק
19 בספט'
כי כל בריאת אלוהים טובה היא ואין דבר משוקץ אם יאכל בתודה[1]
מבחינתי, אם לדעתי שואלים – והרי אתם קוראים כאן, אז סימן שכן – העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים כרגע. יש את אלה שתומכים בנו, ויש את אלה שמתנגדים לנו. ההתנגדות, מטבעה מעשה אקטיבי, מאבדת במקרה המיוחד שלנו את הטבע הזה. הפאסיביות שבאי התמיכה בנו היא בחירה אקטיבית שלא לתמוך, ולכן להתנגד. זה ה"או-או" שלי, המנפיסט שלי. אם אתה לא חלק מהפתרון, אומרים האמריקאים, אתה חלק מהבעיה. במקרה הזה אם אתה לא בצד שלנו, אתה מתנגד. ואני, לכל הפחות, אתנהג אליך בהתאם.
- איגרת פולוס האשונה אל טימותיוס, 4, 4 [↩]
לשאלת הפוליטיאה היהודית
18 בספט'
הבעיה עם בלוגרים מאוד טובים כמו דובי היא שהם מפרסמים פוסטים מוצלחים דווקא כשאין לי ממש זמן לענות להם. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, אני קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, מתיישב לכתוב סמינריוניות, הולך לישון, ושוב. זה נורא לא הוגן. אבל אם לשים את הבכי והנהי בצד, דובי כתב פוסט על ציונות, או אולי פוסט-ציונות, או "כנעניות", אני לא כל כך בטוח איך נכון לקרוא למה שהוא מציג שם. ואני מסכים איתו על חלק גדול מהדברים: אני מסכים איתו שפתרון של שתי מדינות לשני עמים בוודאי עדיף על כל פתרון אחר, אני מסכים איתו שבהיעדר אפשרות לכזה, משטר פדרטיבי הוא אפשרות הגיונית. א-ב-ל.
הרבה מן החושך*
22 באוג'
במייל של הבלוג נחתה, בין הבקשות של אנשי SEO לבקשות של ספאמרים מקצועיים, הודעה ארוכה ורהוטה מאדם שהזדהה כאיתמר שחר, רכז תקשורת וסנגור של "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע. בהודעה הוא הפנה את תשומת לבי לתופעה שאני נבוך להודות שלא הכרתי: מאות צעירות וצעירים פלשתיניים, הלכודים ברצועת עזה בגלל הסגר המוטל עליה, ואינם יכולים לצאת ללימודים בחו"ל, על אף שהתקבלו.
ומלבד זאת
22 באוג'
בימים האחרונים סיימתי את בנייתו של אתר עבור קבוצת סטונדטים המכנה עצמה פעילים למען פליטים – Activists for Asylum. מדובר בחבורה קטנה ופעלתנית, הנמצאת בקשר יומיומי קבוע עם פליטים מדארפור ומדינות אפריקה בארץ; מסייעת להם במאבקיהם, עוזרת להם למצוא מחסה, מזון ולמלא צרכים בסיסיים, פועלת ללא לאות למען הסברה ויצירת דעת קהל – בקיצור, מהאנשים האלה שלא מסתפקים בהחלפת סטטוס בפייסבוק כשהם רואים עוול.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
