אלא אם כן אני מקבל, כדרכו של הסיציליאני, שהאמת היא מה שמשכנע את הרבים; שהרטוריקן יכול לא רק להניע לפעולה (או למצער, למראית עין של אחת) אלא גם לקבוע, בכוח נאומו, את המציאות כפי שהיא; אלא אם כן אני מקבל את הנחת היסוד הזו, שבטעות מכנים אותה פוסט-מודרנית והאמת היא שהיא קדמה למודרנה באותו האופן שבו דוד המלך קדם לדוד בן גוריון; בקצרה, אלא אם אני מקבל את הנחת היסוד הזו, עליי להתעלם מקריאתה של שלי יחימוביץ’ לעזור לה לקראת הבחירות המוקדמות במפלגת העבודה.

מושגים מופשטים, טוב להם לעתים להשאר מופשטים, כך שקבוצה של אנשים, שכל פרט בה קורא במושג משהו מעט שונה, יוכלו בכל זאת ולמרות האידאולוגיה להתקבץ סביב אותו מושג מופשט, להסכים בכל-זאת על דבר מה שאיננו האידאולוגיה של אף אחד מהם, אלא מעין מיצוע של כלל האידאולוגיות באותו רעיון מופשט. ויחד עם זאת, נדמה לי שישנו קו גבול, שבו דבר-מה שנקרא לתוך מושג מופשט איננו עוד חלק ממנו, שאחרת המושג היה הופך אמורפי לחלוטין, מסמן נטול מסומן – מפני שיכולים להיות לו כל המסומנים כולם, ומפני שבמציאות מתקיימת הבחנה בין המסומנים הללו.

כתבתי מעט על כך כשכתבתי על האנונימיות, בשבחה ובגנותה. ככל שאדם יכול להיות כל אדם אחר בעולם, ומשום כך אין הוא אף אדם, כך ככל שאידאה מופשטת יכולה לכלול כל רעיון שבעולם, הרי שאין היא עוד אידאה כלל. דברים טובים אמר שפינוזה בקשר לקיומו של אל בטבע, מין ויכוח חסר תוחלת שאת חוסר התוחלת בו הבין רק מאוחר בהרבה: שאם אין אפשרות להבחין בין מציאותו של דיאוס לבין מציאותו של טבע, הרי שהשניים חד הם, ועל כן אין אלוה, יש רק טבע.

וכך, למשל, תחת המושג המופשט של "טוב" יכולים לחסות מיני דברים, אפילו רצח; נדמה לי, שאילו היה מתקרב אדם אל הפיהרר ב-1938 ונועץ כדור בראשו, לא היינו טוענים שמעשה הרצח הינו רע; ויימצא אף מי שיטען שמעשה הרצח דבר טוב היה, שכן הוא מנע – או למצער, נשא בפוטנציאל למנוע, מאחר ואין לנו איך לדעת כיצד תתנהל היסטוריה אלטרנטיבית – את מותם וסבלם של רבבות ריבוא. הקרבתו של האחד למען הצלתם של הרבים היא דילמה, אולם ככל שהרבים רבים יותר, כך הקרבתו של האחד הופכת נכונה יותר: להקריב חייו של אדם אחד למען חייהם של חמישה אנשים, הרי לכם דילמה מוסרית ראשונה במעלה; להקריב חייו של אדם אחד למען חייהם של חמש מאות אלף, הרי זו החלטה קלה להכרעה. כל שכן, כאשר האחד הזה איננו חף מפשע, אלא הוא-הוא הגורם למותם הפוטנציאלי של הרבים; או-אז, המתתו היא צעד מתבקש.

אולם, אפילו תחת המושג המופשט של הטוב שיכול להכיל אפילו רצח לא יכול כל מעשה לחסות: כל אותם רוצחי-ילדים שנפלה בחלקנו החובה לראותם לאחרונה אינם יכולים לחסות בצילה, ודרושה מידה גדושה של ציניות כדי לנסות לשייך אותם לקטגוריית הטוב (ואולי, כפי שהעיד סוקראטס, לו היו יודעים טוב יותר היו עושים טוב מרצונם, אותה קשירה שעשה בין מוסר ותבונה, שקאנט לקח עליה קרדיט?).

כך המושגים "דמוקרטיה" ו"סוציאל דמוקרטיה", כשהמושג האחרון הוא מושג שיחימוביץ’ ניכסה לעצמה, ודומה שהיא עושה בו שימוש כדי להצדיק את כלל מעשיה. ואכן, סוציאל דמוקרטיה היא מושג מופשט, שתחתיו נכנסות תפישות עולם רבות ומגוונות, וייקשה הדבר מאוד לטעון שקיימת דרך סוציאל דמוקרטית אחת ותו לא – אם כי, בהנתן שבארצנו הדרך הסוציאל דמוקרטית איננה קיימת כלל, אולי אך חלום הוא לטעון לרבות כאלה – אולם ראשית, דומני כי מאדם אחד היינו מצפים לשמוע על תורה אחת סדורה, ולא על תרבות נעלה נוסח ניטשה, שמתבססת על אבסורד: קבלת רעיונות על בסיסו של אבסורד, פרדוקס וסתירה, הרי זה עניין לאנשי הדת שממציאים להם את האל שהם מאמינים שברא אותם, ולא למדינאים; אם אני חוזר לשפינוזה, שילובה של אורתודוכסיה בענייני ניהול הפוליטיאה הרי היא שילוב דבר והיפוכו.

ושנית, "אם יורשה לי להפריע לבן שיחי היחיד", גם לסוציאל דמוקרטיה, בדיוק כמו לאידיאת הטוב ואולי יותר ממנה, יש גבולות מופשטים, שניתן ללכת עליהם בזהירות, אולם הם זורחים בבירור כאשר הם נחצים. לא ניתן להצדיק בשמה של סוציאל-דמוקרטיה הבעת תמיכה במועמד שדואג לעשירים אל מול סוציאל-דמוקרט מושבע; ועוד על רקע מיליטריסטי ושקרי. לא ניתן להצדיק הסתה פרועה כנגד אדם בשמה של הסוציאל-דמוקרטיה – אין זו מדרכם של דמוקרטים אמיתיים לשקר ולהסית כנגד יריבים פוליטים, משום שהדמוקרטיה מעריכה את הקונפליקט והיריבות שהם לחם חוקה.

[...]

מעט על נקודה זו. במדינה שבה בחירות מתרחשות במועדן, והמפלגה שזוכה לרוב קולות מרכיבה ממשלה ומעבירה חוקים בפרלמנט, ואחוזי ההצבעה גבוהים, גבוהים היטב; וכולם, ללא הבדל, זכאים (מעל לגיל בגרות) לבחור ואף להתמודד ולקום ולעשות מעשה. נדמה כי קל לטעון שמדינה כזו ראויה לשם דמוקרטיה, אלא אם כן נניח שבאותה מדינה, בעשרות השנים האחרונות, התמודדה בבחירות רק מפלגה אחת. נכון, מפלגות נוספות יכולות היו לקום – ונדמה שכמעט בלתי אפשרי לצייר תרחיש שבו לכולם היה כל כך טוב שאף מפלגה יריבה לא קמה, אולם אבקש מקוראיי למתוח את הדמיון – אולם לא קמו, וזה מעניק טעם נפגם לדמוקרטיות שבמדינה.

כי הדמוקרטיה במהותה היא – בין שאר הדברים המהותיים לה – נסיון לארגון רצונות לתוך פעולה אחת על ידי בחירה, ובחירה דורשת אלטרנטיבה. אם אנחנו עומדים במצב שבו יש לנו רק ברירה אחת, ומעלינו עומד אדם אחר ואומר "יכולים אתם לבחור, בחרו נא", וכל זאת כאשר רק אלטרנטיבה אחת לפנינו, הרי שזה אבסורד בדיוק כמו תמרור "עצור ותן זכות קדימה" במקום שבו אין צומת. ועל כן, הדמוקרט האמיתי זקוק ליריבו הפוליטי האידאולוגי, זקוק ליריבות, זקוק לאלטרנטיבה, על מנת שיבחרו בו; כי שלטון ברירת מחדל הוא שלטונם של מונרכים ודספוטים אחרים.

[...]

מפלגת העבודה טוענת שקדימה היא מפלגה נטולת אידאולוגיה. זה ודאי נכון, כי הציניות הפוליטית הביאה את קדימה להשתמש במושגים כה מופשטים, עד שיכולים לחסות בצילם חיים רמון לצד צחי הנגבי, שאול מופז לצד דליה איציק; אם לחזור לתחילת הדברים, אם כל אידאולוגיה יכולה לחסות בצילה של מפלגה, הרי שאין לה אף אידאולוגיה. כל הוא אף, זו תרומתי הצנועה ללוגיקה של הפוליטיקה בישראל 2008.

אולם גם מפלגת העבודה הצליחה לרדד את האידאולוגיה שלה לכזו שמכילה בתוכה תפישות עולם שונות; המפלגה נשכבה על גבה בעבור המיליטנט הנמוך בעל הדירה במגדלי היוקרה, "מר ביטחון"; המפלגה רואה את עיקר האידאולוגיה האמיתית שלה – לא זו המבוטאת בעלונים לבוחר ומופקת על ידי משרדי הפרסום, המומחים בלומר מאומה במילים יפות מאוד – בישיבה בשלטון. כך, הצטרפה מפלגת העבודה לרשימתו של ניר ברקת, שרוצה להפוך את ירושלים להתנחלות, ולו רק בשביל כיסא במועצת העיר. זו מפלגת הכסא, שמנסה למכור לנו שמעצם נוכחותם בשלטון הם מסייעים לנו איך שהוא.

שלי יחימוביץ’ מתאימה, אם כן, למפלגה הזו ככפפה ליד. גם היא מנסה למכור לנו שמעצם ישיבתה בכנסת חיינו יהיו טובים יותר, שמעצם היותה שם הרעיון הסוציאל דמוקרטי ירוויח. אבל כאשר ניתנה לה האפשרות לעשות מעשה, במקום לתמוך בפרלמנטר עתיר זכויות וזכיות כדב חנין, שהוא סוציאל דמוקרט ממעלה ראשונה על פי כל קנה מידה, במקום זאת בחרה לתמוך באחר. ולא זו בלבד, אלא שהיא בחרה לתקוף את יריבה החדש באופן שקרי, בטענה שאיננה אמיתית כי חנין לא עומד לשירת ההמנון ומטיף לסרבנות; העוזר הפרלמנטרי שלה, בטקסט נלעג שמקביל ציונות למיליטריזם ובכך משמש יותר כלי נשק בידי תוקפי הציונות ונוקט עמדה ציונית שרק נבל יגן עליה ורק אידיוט יחיה לפיה, כיזב וטען שחנין כתב ספרים על השתמטות; חיפשתי את הספרים הללו בסטימצקי הקרוב לביתי, ולא מצאתיהם. את ההסתה שהיא התחילה, אחרים, גאים בציונותם המנוולת, שמנסה – הו, האירוניה שבקונסיסטנטיות – להכניס תחת המושג "ציונות" משהו שאיננו שם, המשיכו. מכבר טענתי, שלא תוכל יחימוביץ’ לטעון שידיה לא היו במעל.

[...]

האם חייו של מי מהקוראים השתפרו באורח משמעותי מפני ששלי יחימוביץ’ ישבה בכנסת? אני משער שאם יחימוביץ’ או העוזר המשקר שלה קוראים את הטקסט, אז לפחות תשובתם כנראה תהיה חיובית, אבל נדמה לי שבכך זה יסתכם. אבל משום מה אנחנו צריכים להאמין שעלינו לסתום את האף ולהעמיד פנים שלא ראינו את יחימוביץ‘ עומדת על המרפסת המטאפורית וזועקת מלוא גרון "משתמט! אנטי-ציוני! לא עומד בהמנון!" אל מול קהל משולהב, כי ככל הנראה מעצם ישיבתה בכנסת היא ממלאת אחרי האידאולוגיה "שלנו". זו איננה דרכה של הסוציאל דמוקרטיה, וגבולותיה זהרו בבהירות מפתיעה כשיחימוביץ’ החלה במסע ההסתה הזה. זו איננו האידאולוגיה "שלנו", ודומה שהאידאולוגיה של יחימוביץ’ הפכה זהה לזו של מפלגת העבודה – אידאולוגיית כסא טיפוסית.

[...]

התפקדתי למפלגה לפני שנים מספר, ואני מחדש את ההתפקדות שלי מדי שנה, רק השד יודע מדוע. אולם לא-לי להסתפק באי הצבעה עבורה: בכוונתי לעשות כל שלאל ידי כדי לדאוג שיחימוביץ’ תשלם בקריירה הפוליטית שלה על אותה התבטאות, שלא הייתה פליטת פה אלא מסע השמצות מכוון. שתדע, שידעו מסביבה, שהדרך "שלנו" מענישה באופן דמוקרטי את אלה שאומרים לנו שהם עושים את דברנו ולמעשה עושים את דברם, שמי שמבטיח שינוי ומקיים מצב קיים משלם מחיר פוליטי, שאין יושר בלי יושרה, ושמי שהשררה עלתה לראשו, ירד מהשררה.

כשכתבתי תגובה ברוח הדברים שהובאו כאן בפוסט המדובר באתר של בקרוב-ח"כ-לשעבר יחימוביץ’, היא נמחקה מיד. כמה נעים לדעת ששלי יחימוביץ’ נותנת ידה להשתקה וסותמת אפשרות לדיון. נעים, מפני שכעת אני יודע שצדקתי – שיחימוביץ’ איננה סוציאל דמוקרטית כלל ועיקר, היא עוד חברת כנסת ממפלגת העבודה – חובבת את הכסא, ותעשה מה שהיא צריכה כדי לשמור עליו.

אני, לפחות, מתכוון לעשות מה שאני צריך כדי שלא. אני מעודד את הקוראים לעשות אותו הדבר. בינתיים, אקדיש ליחימוביץ’ שוב את שירו הנפלא של גתה:

Gehe,
Verschmahe
Die Treue,
Die Reue
Kommt nach

לך,
בוז
לנאמנות,
החרטה
בוא תבוא.

כרטיס אדום is a post from: בלוגיקה

נראה שהמיטיבים מחבבים יותר את אלה שעמהם היטיבו, משהללו אוהבים את מיטיביהם^[1]

שלי יחימוביץ’ לא מרפה מההתקפה האישית המכוערת על דב חנין. הפעם, שילחה בבלוגה את עוזרה הפרלמנטרי, עמית בן-צור (שמשום מה לוקח את תמונתו משרתי טמקא) כנגד הסכנה המתרגשת ובאה על מדינת ישראל: ראש עירייה לא ציוני, ר"ל.

"הציונות היא לא ספין" היא כותרת מאמרו רווי הפאתוס של בן-צור, כאילו היה זה חנין שהעלה את הציונות לדיון. אכן, מר בן-צור, הציונות איננה ספין; מה חבל, אם כן, שמעסיקתך הפכה אותה לכזו. שימו לב להיפוך שנוקט בן-צור ברשימתו:

התייחסותו של חנין לציונות כאל ספין במערכת בחירות היא זלזול בוטה במדינת ישראל ובמקרה הזה גם זלזול בתושבי תל אביב.

המשפט הזה מעניין, מפני שהוא "מופנם כמו ביטוי רפלקסיבי" ממש. הציונות הפכה לספין בידיה של יחימוביץ’. כאן המקום להזכיר שיחימוביץ’ הזכירה את עמדותיו של חנין בנושא בהקשר של הבעת תמיכה בחולדאי. לא שמענו מיחימוביץ’, עד למועד כתיבת שורות אלו, מדוע היא תומכת בחולדאי. שמענו ממנה מדוע היא מתנגדת לחנין, ועוד איך, אבל לא שמענו מה לדעתה יעשה חולדאי בתל אביב שהוא כל כך חיובי. אני מניח, אם כן, שלו היה מתמודד ארקדי גאידמק במקום רון חולדאי, הייתה יחימוביץ’ מביעה תמיכה בגיאדמק, מפני שהאחרון ציוני. אגב, לשאלה הזו אין תשובה טובה. או שיחימוביץ’ הייתה מביעה תמיכה בקפיטליסט בעל הון, ואז היינו שואלים מה קרה לסוציאליסטית הדגולה, או שהיא הייתה מביעה תמיכה בחנין, ואז הייתה נשאלת השאלה כיצד הפכה הפוסט ציונות של האחרון לנסבלת לפתע פתאום.

מכל מקום, הבעת תמיכה במועמד א’ מתוך סלידה ממועמד ב’ היא ספין. היא מסיטה את הדיון – הדיון שאמור להיות על פני הדברים בעיר והחזון לעתיד של כל אחד מהצדדים – אל מאפיין אישיותי צדדי^[2], לא רלוונטי וקנטרני, והופכת אותו לחזות הכל. שימו לב כמה מילים וזמן מקדישה יחימוביץ’ כדי להסביר לנו שהתקיפה הזו שייכת למשהו. מה זה אם לא ספין? שלי, מה רון יעשה שהוא כל כך טוב?

ההמנון הוא סמל לאמונותינו הבסיסיות, ולא איזה יצור שזקוק ל“כבוד“ המפוקפק של יציאת מחאה מהמליאה. לפיכך המחוייבות לסמל הזה היא מחויבות להמשך קיומה של מדינת ישראל, מחוייבות שהאנטי – ציונות של חנין שוללת

ההמנון הוא סמל לאמונותינו הבסיסיות? באמת? זה לא אותו ההמנון שנמצא בדיון כבר שנים, שקוצץ משירו הארוך של הרץ-אימבר? הוא מסמל את אמונותינו (אנחנו. העם. כ-ו-ל-ם)? הגשש הבדואי ברצועת עזה מסכם את אמונותיו ב"נפש יהודי הומיה"? לוחם מג"ב דרוזי מוצא ביטוי עליון לאמונותיו ב"התקווה בת שנות אלפיים"? אתה בטוח?

לא, כשבן-צור אומר "סמל לאמונותינו הבסיסיות" הוא מדבר על אמונותיהם הבסיסיות של יהודי הארץ. הלא-יהודים כאן ממילא אינם מעניינים את מי שקורא ב"ציונות" את הצורך לשרת בצבא.

המחויבות להמנון אינה המחויבות להמשך קיומה של ישראל, והטענה שחנין שולל קיום זה ראויה לדיון בבית משפט במסגרת לשון הרע. חנין הוא פרלמנטר עתיר-זכויות, לא פחות מזו המשלמת את משכורתו של בן-צור, שעשה כפרלמנטר הרבה מאוד לצורך שיפור פניה של מדינת ישראל. האם עשה זאת רק כדי לחרבה? האם את הצעות החוק שלו העביר חנין רק כדי שבסופו של יום, תפסיק ישראל להתקיים? האם באמת ניתן לטעון שחנין שולל את קיומה של ישראל?

שהיא [שלי יחימוביץ', נ.א.] מחוייבת לציונות כשם שהיא מחוייבת לערכים הסוציאל דמוקרטיים.

זה שאתה מצהיר משהו לא הופך אותו לנכון. היות ותמיכתה של יחימוביץ’ בחולדאי נעשית מתוך שנאת המן, ולא מתוך אהבת מרדכי, ניתן לשער כי יחימוביץ’ הייתה תומכת גם בקפיטליסט^[3] ציוני על פני חנין. די ברור שהמחויבות כאן אינה שוות ערך כפי שבן-צור מתיימר להציג.

כעת גולש בן-צור לסיפור על סבו וסבתו. אני אדלג, ברשותכם, על הקטע הזה. אמנם בן-צור הוא זה שעירב את קרובי משפחתו בסיפור, אבל זה למטה מכבודי לתקוף שם. ולא שאין היכן. אתייחס בקווים כלליים למי שרואה בציונות שירות צבאי ותו לא, ואומר שהוא מקשקש. גששים בדואים משרתים בצה"ל, ואי אפשר להאשים אותם בציונות יתר. ודאי שאי אפשר להאשים בציונות את אנשי גוש אמונים, שמשרתים גם הם – ואולי מוטב היה שלא ישרתו.

דוב חנין הוביל לאורך השנים מסע ”חינוכי“ להנחלת הסרבנות. הוא יצג סרבנים בבתי משפט, הוא רקם עבורם את האתוס שלהם באמצעות ספרים שכתב על כך. שני בניו הם סרבני גיוס.

ייצוג סרבנים בבית משפט הוא עניין חינוכי, כמסתבר. או כתיבת ספרים. בניו של חנין סירבו להתגייס. כלומר, הם לא היו מוכנים להיות עובדי הכפייה של צה"ל בשלוש מאות שקל לחודש. וואו, זה כנראה אומר שחנין אף פעם לא יוכל לפתור את בעיות החניה של תל אביב. מה, לא?

יחימוביץ’ נכשלת, פעם אחר פעם, להראות את הרלוונטיות של השקפת עולם סרבנית – שאפשר להיות ציוני גמור ולהחזיק בה – לניהול עיר. בערים עם אחוז ה"השתמטות"^[4] הגבוה ביותר – עיירות הפיתוח בדרום, אם התעניינתם – פועלים ראשי עיר ציוניים לעילא ולעילא. איה השפעתם? אהוד אולמרט, ראש הממשלה הציוני שלנו, היה ראש עיריית ירושלים, עוד עיר ש"משתמטת" הרבה יותר מתל אביב. או אולי הקשר הוא חד צדדי. אולי בן-צור מנסה לטעון שראש עירייה ציוני לא ימנע סרבנות, אבל ראש עירייה תומך סרבנות יגדיל אותה. לי זה נראה מופרך.

לגיטימי לדגול בהשקפה הזאת, אבל מבחינתי לא לגיטימי שבראש העיר תל-אביב-יפו, עיר של ערבים ויהודים, יעמוד אדם שמחנך לסרבנות. הסרבנות היא הדרך המובטחת להפרטתה הסופית של מדינת ישראל ולפירוקה.

והנה, לאט לאט, נשלף שוב מרצע ה"כולם, עד אחד" משק ה"סוציאל-דמוקרטי-ציוני". לא לגיטימי שבראשה של עיר מעורבת יעמוד מי שחושב ששירות חובה אינו כורח, וחושב שאנשים צריכים לפעול לפי צו מצפונם, אומר בן-צור. מה יהיה, שואל בן-צור, אם כל אחד יעשה את מה שבא לו? יפעל לפי צו מצפונו? או אז, הפרטתה של המדינה וודאית, לדעתו. מדוע?

חברה בה מועדף מצפונו של כל יחיד על פני המשך קיומה, חברה שבה האינדיבידואליזם הקיצוני הפך לערך בפני עצמו, היא חברה שהפריטה את עצמה לדעת מבחינה קיומית.

שימו לב – בן-צור טוען שביטול שירות החובה שווה ערך להפסקת קיומה של המדינה. מדוע? הרי הרעיון של ביטול שירות חובה עולה לפרקים. האם באמת לא יכולה ישראל להתקיים בלי גלי צה"ל, מורות חיילות או פקידות לשכה לרוב? האין זה צה"ל שמשחרר נשים מדי מחזור גיוס על "עודף נשים"? האין זה צה"ל שמתנגד לקליטתם של החרדים, שמא יהיו לו יותר מדי?
ועוד. חברה בה מועדף מצפונו של כל יחיד על פני המשך קיומה היא חברה שבה סכום היחידים מחליט שעדיף לו בלי המשך קיומה של החברה. האם בן-צור כופר בזכותם של אנשים להחליט שאין עוד ברצונם להיות חלק מהכלל? אזה מין בולשביזם זה? הרשות נתונה – כל עוד אתה מוכן להיות איתנו? עסקת מאפיה כזו מפלגת העבודה יכולה למכור למי שעדיין עיוור דיו כדי להצביע להם.

כמה סרבנים בודדים לא מפרקים חברה עם שורשים ערכיים, אלא מאתגרים אותה. ראש עיר מרכזית בישראל, או מי שמתיימר להיות כזה, שמחנך לסרבנות – מתחיל לעקור את זרעי האחריות החברתית הטמונים באדמה. זרעים אלה כבר לא ינבטו בשעת הגורל הבאה.

מדוע? מה ההבדל בין דב חנין, פרלמנטר, לדב חנין, ראש עיר; זולתי ההבדל שכראש עיר אין הוא יכול להשפיע על מדיניות ברמה לאומית? מדוע ראש עיר שתומך בסרבנות עוקר את זרעי האחריות החברתית (לא עוקרים זרעים, עם כל הרצון למליציות ופאתוס)? הא? האם אחוזי הסרבנות בתל אביב לא עלו בתקופתו של רון חולדאי?

הציונות היא זו שהחזירה את העם היהודי אל ההיסטוריה באמצעות לקיחת אחריות מלאה על עיצוב גורלו. מדיניות ההפרטות הכלכלית-חברתית הדוגלת באחריותם של כוחות השוק לגורלנו היא פוסט-ציונות מוחלטת. בכך אנחנו נאבקים יום-יום.

אני מסכים. אבל בן-צור עצמו לא מסכים. לקיחת אחריות מלאה על עיצוב גורלו – כל עוד היהודי לא חושב, חלילה, שאולי מוטב לו לחיות במדינה דו-לאומית^[5], או שאולי צה"ל לא באמת צריך אותו. קח אחריות, אומר בן-צור, אבל אם מצפונך אומר לך שישראל תהיה מקום טוב יותר אם היא תפסיק את הכיבוש, התגייס בכל זאת, כי יש מה שעומד מעל מצפונך. יש מקרים, כנראה, שבהם היהודי לא צריך לקחת אחריות – עליו להכנע לתכתיבים ממעל, שלא יבולע לאמנסיפציה שלו. מי נסוג לעבר השטעטל כעת?

אנטי ציונות אידיאולוגית, כזו בה מחזיק דב חנין, היא עמדה לגיטימית בדמוקרטיה הישראלית. אבל מאד מטרידה התמיכה בו של אנשים צעירים, שחלקם הגדול אינם מבינים בכלל מהי אנטי ציונות.

אם אתה לא חושב כמונו, סימן שאינך מבין משהו. יחימוביץ’, אגב, עדיין לא פירטה מה בדיוק היא רואה כציונות. מה שהעוזר שלה רואה כאנטי-ציונות, קרי: [לראות] "בהקמת המדינה עוול בלתי נסלח או פשע, כפי שרואה זאת חנין", לא מעיד על עודף ידיעה. אפשר להיות ציוני ועדיין לראות באופן בו הוקמה המדינה עוול – ובוצעו פשעים נוראיים עם הקמתה. התנועות אינן סותרות. אף אחד לא מבקש שמאחר ונעשה עוול, יקומו היהודים ויעזבו בבקשה. חנין בוודאי לא חושב שאין לו זכות לחיות כאן. הוא חושב אפילו שיש לו זכות לנהל עיר כאן. ציונים אחרים חושבים שלא. פירכה, מישהו? מותר לחשוב שנעשו פשעים נוראיים בהקמת המדינה – מה לחשוב, זו עובדה – ועדיין שיש ליהודים מקום כאן.

בענייני היום-יום של העיר הם מבינים ואפילו יש להם עמדה. בענייני ההיסטוריה והעתיד של המדינה – קצת פחות. האם הם לוקחים אחריות על מה שיקרה פה? את זה הם משאירים לאחרים. תנו להם להיות מדינה נורמלית, אפילו ירוקה-אדומה, ולעזאזל הבעיות שלכאורה מתקיימות מחוץ לתל-אביב-יפו. הם כבר פוסט ציוניים.

תראה קטע, אלה בחירות מוניציפאליות. הבעיות מחוץ לתל אביב יפו לא צריכות לעניין אף אחד בבחירות מוניציפאליות. "הם" – צעירי תל אביב – לא משאירים את האחריות לגורלם בידי דוגמות בולשביקיות המבכרות את ה-en masse in corpore על פני המצפון האישי, הם לוקחים את גורלם בידם ומוכנים להצביע למי שיהיה ראש העירייה הטוב ביותר. הייתי אומר שהם התגשמות החזון הציוני. ואם לא – את מי יש להאשים בכך? לפי שיטת "ראש העיר מחנך את הנוער" של יחימוביץ’, אני יכול רק להניח שהאחראי לתופעה שבן-צור מתאר הוא רון חולדאי. ואם זה כך, הרי שעליו לפנות את כסאו, לא? כי יש גבול למשחק הכפול שאפשר לשחק.

ובאשר לי, אעשה את כל אשר לאל ידי לעשות כדי שבכנסת הבאה יחימוביץ’ לא תשב. כי דה-לגיטימציה עובדת לשני הכיוונים.

Gehe,
Verschmahe
Die Treue,
Die Reue
Kommt nach

לך,
בוז
לנאמנות,
החרטה
בוא תבוא.^[6]

החרטה בוא תבוא is a post from: בלוגיקה

1. אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר 9 פרק 7
2. ואגב, לא ידוע. מעולם לא שמעתי את חולדאי מתבטא בנושאים האלה. עד כמה שדעתי מגעת, חולדאי עשוי להיות פוסט ציוני לא פחות מחנין. וגם זה אומר משהו על מידת הרלוונטיות של הדברים
3. כלומר, יותר קפיטליסט מחולדאי
4. כלומר, החיילים שצה"ל לא מגייס
5. למען הסר ספק, אני אינני סבור כך. אני מכיר בלגיטימיות של הדעה
6. גתה