קודם כל, נקריב אותה. מימין על מזבח הנאמנות למדינה ותרבות הקריצה, ומשמאל על מזבח הרדיפה והמשטר הצבאי. ננפנף בה כבדגל, נצלוב אותה – מימין לקול מצהלות, משמאל בדמעה. אחר כך היא תהיה סמל – לבוגדנותו של השמאל ולכוחנויתה של המדינה. אבל לפני הכול, עליה לעלות לעולה. מערכת הבטחון הישראלית מצאה לעצמה את מי להעלות קרבן על שרשרת חטאים שאת סופה מי ישורנו. אנחנו, מימין ומשמאל, מקבלים את הקרבן באהבה.

קצינים בצבא ההגנה שלנו, קצינים בכירים ורמי מעלה, ביודעין ובמזיד, עברו על חוקי המדינה והתעלמו מפסיקת בית המשפט שלה. זה היה צריך לעלות בראשים. גבי אשכנזי ויאיר נווה היו צריכים להיות מורדים לדרגת טוראי ומודחים בבושת פנים מצה"ל, אולי אף מועמדים לדין. אף מדינה – זולת מדינות הנתונות תחת משטר צבאי – לא יכולה להרשות לעצמה צבא שמפקדיו מעמידים את עצמם מעל לחוק. זו מרידה של הצבא בסמכויות שמעליו, חד וחלק, ויש מקום לשקול להעמיד את הצמד חמד לדין לפי סעיף 97 א’ של חוק העונשין:

מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם.

המעשה של השניים מסוכן לשלומם של אזרחי המדינה, מסוכן מאוד: היום, הצבא מתעלם מהחוק בנוגע לפסיקת בג"ץ לגבי פלסטינים. מחר, לגבי מפגינים נגד הגדר. מחרתיים, לגבי מתנחלים. בעוד שבוע, לגבי סתם אזרחים. צבא, כל צבא, זו מערכת בעלת עוצמה ופוליטיקה פנימית, וכאשר כוחה הוא אבסולוטי ומעמדה הוא אקסטרה-לגאלי, אין איש שיכול לחוש בטוח. מי שמתעלם היום מפסיקות בג"ץ יתעלם מחר מהוראות ממשלה – ואז אין עוד הצבא כפוף לאיש. כשמפקדו הבכיר ביותר של הצבא והפודל שלו בפיקוד מרכז דאז עוברים על החוק ביודעין, אולי אף מתוך אידאולוגיה, הם מורדים בסמכות שלה הם כפופים – החוק במדינת ישראל.

[...]

הקוזאקים הנגזלים, כשגילו שעבריינותם נחשפה ברבים, מייד פתחו בחקירה לבדוק מי הפר את הקוד האתי של הגנבים – מי גנב מהמרצחים. החקירה התנהלה תחת שרביט המנצחים של האיש שהודיע קבל עם ועדה שהוא לא יהסס לפגוע גם בפעילות חוקית אם הוא רואה בה "חתרנית" – או במילים אחרות, שהוא הופך את שירות הבטחון הכללי לשטאזי. החתרנית נתפסה, והיא מואשמת בהאשמות חמורות, לא לפני שהועלמה כלא הייתה והושמה במעצר בית חסר פרופורציה למשך ארבעה חודשים. לשטאזי דרכים משלו לשבור צעירות בחקירתן.

ביום פרסום הפרשה, כשכבר היה ברור שאין כל אפשרות לשמור אותה בסוד, ואולי אפילו טיפה אחר כך, תדרך ראש השטאזי את העיתונאים. הוא שלט בקצב הפרסום ובתוכנו באופן מלא וגורף. כך, יכול היה להציג את השה לעולה כבוגדת, עוכרת ישראל, מרגלת רצחנית שמעשיה הופכים את כולנו לחשופים לאיום ממשי. אף אחד לא אוהב להיות חשוף לאיום ממשי, ואם דיסקין אמר, דיסקין יודע. השטאזי הפך את המלשינה לאויבת העם, והעם לא אכזב – הקלשונים והלפידים יצאו ממחבואם.

[...]

ישנן חברות מופת – לרוב כאלו שמתנגדות לכיבוש הישראלי הממושך בשטחים ולכן הופכות בדעת הקהל הישראלית אוטומטית לאנטישמיות – שבהן מספקים מטרית הגנה ציבורית ואחרת לחושפי שחיתויות. חברות שבהן הייתה ענת קם מוזמנת לחקירה לא במרתפי השב"כ אלא במצ"ח, מתוך כוונה לאסוף את המידע שבידה ולהשתמש בו במשפט כנגד הקצונה הבכירה המצפצפת על החוק. אולי אף הייתה מוזמנת לעדות. מטריית ההגנה ניתנת לחושפי שחיתויות מתוך הכרה בכך ש"מלשינים" כאלה הם הכרח אם רוצים לשמור על המערכות שלנו נקיות. מי שרוצה להיאחז בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם חייב לעודד את אותם אלה המתריעים בקול רם וצלול כאשר צה"ל פועל בניגוד לחוק – לא רק שהם מסייעים לסתום פירצה ספציפית, אלא שבעצם קיומם והעידוד הציבורי לקיומם הם גורמים לקצינים לחשוש שמא מעשה לא חוקי ייחשף, ובכך מהווים גורם ממשמע. רוצה לומר, אילו מעשים כמו אלה של קם היו מעודדים על ידי החברה הישראלית, יש סבירות לא רעה שלא היה בהם צורך.

מטריית ההגנה הזו מסופקת, במקומות אחרים, לחושפי שחיתויות לא רק מפני רדיפה של השלטונות אלא גם – ובעיקר – מפני החוק, אם נאלצים חושפי השחיתויות לפרוע אותו בדרכם. כשם שברור לכל בר דעת כי החוק האוסר על רעש אחרי אחת עשרה בלילה אינו תקף לאותו אדם המזהיר בקול רם את שכניו מפני שריפה, כך כאשר אנו מזהים עבירה על החוק עלינו לשאול האם העבירה הזו נעשתה לתכלית ראויה. על אף שאישומי ריגול לא דורשים כזו מבחינה חוקית ופורמלית, הרי שכחברה עלינו לשאול את עצמנו האם לענת קם הייתה איזושהי כוונה להעמיד מי מאזרחי ישראל בסכנה כלשהי. הרי – כפי שהעיר היטב ידידי יוסי גורביץ – קם לא נפגשה עם אף סוכן זר ולא הייתה לה כל כוונה לעשות כן. בניגוד לאותו סמרטוט אומלל שמערכת הבטחון מוסיפה להתעלל בו לאחר שריצה את עונשו, מרדכי ואנונו, קם אפילו לא מסרה את המידע שבידיה לעיתונאי זר: היא מסרה אותו לעיתונאי הארץ, שממילא כפוף לצנזורה הצבאית בכל אשר הוא מפרסם ולכן ממילא אין בידו לפרסם כל מידע שעלול לפגוע בבטחונם של אזרחי ישראל. משום כך, ובניגוד למה שיוסי כותב, החלה של תקדים שמגר בפרשת ואנונו לנושא זה תהיה מתיחה מוגזמת של כל הגבולות: גם אם ניתן לקבל, באופן חלקי מאוד, את הטענה לפיה מסירת מידע לכלי תקשורת זר כמוהו כמתן הידיעות "בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל" – ושעל כן מדובר בריגול, קפיצה לוגית לא פשוטה כלל ועיקר – הרי שאת אותה הטענה בדיוק לגבי כלי תקשורת בארץ אי אפשר אפילו להתחיל בלי לשגות. אם יש משהו שמעצר בן ארבעה חודשים של עיתונאית מבלי שמילה תתפרסם על כך בארץ יכול להוכיח, זה שהתקשורת הישראלית לא יכולה להביא לידיעת הציבור בארץ שום דבר שמערכת הבטחון לא רוצה שהיא תביא לידיעת הציבור, או לכל הפחות שום דבר שמערכת המשפט לא מאשרת. על כן, מסירת מידע לעיתונאי הישראלי, הכפוף לצנזורה הישראלית, לא מסכנת במאום את בטחונם של אזרחי ישראל – ממילא מערכת הבטחון תוכל למנוע את הפרסום של כל מידע שיש בו כדי לסכן את בטחונם של האזרחים.

משום כך, ובהיעדר כוונה לפגוע באזרחי ישראל, נדמה כי מעשיה של קם נעשו, לכאורה – ויש לציין שכל שאנו יודעים הוא מה שראש השטאזי היה מוכן לומר לנו, ולשטאזי – שוב גורביץ – יש נטיה לשקר, ולכן כל מה שאנו יודעים על מעשיה של קם הוא לכאורה בלבד – לשם נשיפה במשרוקית, סימונם של עבריינים מסוכנים בצמרת הצבא המורדים בסמכות שמעליהם. כלומר, לטובתם של כלל אזרחי ישראל.

[...]

כנגד זה, יטענו מיני מיליטנטים שעצם החזקת המידע באופן שאינו מוגן ומחוץ לרשות הצבא חושפת אותו להאקרים של האויב ועלולה להביא לחשיפתו, ושהסיכון כאן אינו מידתי ביחס לשחיתות שנחשפה. אנשים אלה חוטאים להיקפה של השחיתות שנחשפה – כאמור, לא מדובר כאן "רק" בהחלטה לחסל כמה פלסטינים, מדובר כאן בעבירה ביודעין של מפקדיו הבכירים של הצבא על החוק, בהתקוממות צבאית כנגד הסמכות הפוליטית והשיפוטית. אולם נדמה כי אנשים אלה חוטאים גם להיקפה של הסכנה בה העמידו קם ובלאו את אזרחי ישראל. כמעט כעניין שבשגרה מאבדים קצינים בכירים לפטופים ואמצעי אחסון מידע צבאיים, הנגנבים מרכביהם או אובדים בנסיבות אחרות. ראש המוסד לשעבר פרסם מסמך סודי בספר, וראש ממשלתנו הקריא מסמך סודי, את מסמך שטאובר – כשהוא נתון תחת חסינות מהותית ולא כפוף לאף צנזורה, בניגוד לבלאו – מעל בימת הכנסת. סגן ראש המוסד, לפי האמור כאן, מסר מידע סודי לעיתונאי. ראש אמ"ן לשעבר, אלי זעירא, חשף בספרו סוכן מוסד במצרים. אשרף מרוואן כבר איננו בין החיים, ומי יודע עד כמה דמו על ידיו של זעירא. מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. אלעזר שטרן מסר מידע סודי על חייל ל (נו, נגיד) עיתונאי, וכולנו אולצנו לשלם את הקנס שלו. הוא לא הועמד לדין על ריגול.

אם המידע שהיה, לכאורה, בדיסק הקשיח של קם מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל מעצם היותו שם, הרי שגם המידע שהיה בלפטופ של סגן אלוף שנגנב מרכבו מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל, מאותם סיבות ובאותה העצמה. ובכל זאת, ציוד מחשב המכיל מידע סודי אובד כדבר שבשגרה, ואיננו רואים את הצבא פועל במלוא העצמה כדי להפסיק את התופעה. כיוון שכך, אין לנו אלא להסיק כי מערכת הבטחון שלנו מעידה על עצמה במעשיה כי היא נכונה לספוג את הנזק שבאבדנם של מסמכים כאלה במקרה של סגן אלוף רשלן שמחשבו נגנב ונמצא בידי גורמים עברייניים – מדוע, אם כן, שנחשוב שאבדן של מסמכים בהיקף כזה גורם יותר נזק בידיה של חיילת לשעבר או עיתונאי הכפוף למגבלות הצנזורה?

זאת ועוד: אילו היה המידע כה מסווג עד שסוכני אויב, כפי שהגדיר זאת ראש השטאזי, מריירים עליו וחולמים עליו בלילה – מדוע היה המידע כה זמין עד כי כל פקידה יכולה הייתה להעתיק אותו בנקל – לכאורה – לדיסק קשיח? מדוע לא נשמר על מחשב שאיו לו יציאות חיצוניות, או באופן שבו לא ניתן להעתיקו החוצה אלא באמצעות סיסמה, או באמצעות איזשהו מיגון? הרי סוכני האויב מנסים באופן אקטיבי להגיע למידע – בוודאי לכזה שהם חולמים עליו בחלומותיהם הרטובים ביותר – ולא מן הנמנע שינסו להגיע למידע זה בשלל דרכים, החל בשוחד לחיילים וכלה בהחדרה של סוס טרויאני למערכת. מיגונו של מידע זה – גם ובעיקר בתוך מחשב צה"לי – צריך היה להיות מבוצר, אם חשיבותו היא כה גדולה כפי שהגדיר אותה ראש השב"כ. האחריות לשמור מידע סודי כל כך נחה על כתפיהם של המפקדים שהכניסו אותו למחשב, והייתה זו גם אחריותם – כלפי כל אזרחי ישראל – לשמור על מידע שחשיפתו עלולה לסכן כל אחד מאיתנו גם מפני פקידות בלשכתם. כך שאם נכונות טענותיו של דיסקין, אחריותם של אותו שליח נקלה של המתנחלים בתקן של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, ושל המפקדים האחרים בלשכתו לשמירה על המידע הייתה כפולה ומכופלת, ויש לבדוק בדיוק כיצד נתנו שהמידע יוכל להיות מועתק כה בקלות – במקרה זה, בידי חיילת, במקרה רע יותר, בידי סוכן אויב.

ונקודה שלישית – איזה תכניות לחימה "סופר מסווגות" מחזיק צה"ל בפיקוד מרכז, בדיוק? הרי דיסקין טוען שמדובר במידע כה סודי ורגיש, שאויבנו יכולים רק לחלום על השגתו. תכניות מיגון מטילים מצויות בפיקוד העורף, על פי רוב. תכניות לחימה הנוגעות לסוריה וללבנון מקומן בפיקוד צפון, וגזרת עזה נמצאת בפיקוד דרום. פיקוד מרכז חולש על גבול של שלום עם ירדן ועל התנחלויות ושטחי הגדה המערבית, שקשה לראות את הסכנה הבטחונית הנוראית, הקטסטרופה המודיעינית הצפויה לאזרחי ישראל ממנה בזמן הקרוב ובכלל. האם באמת מידע הנוגע למשטר הצבאי ברש"פ הוא כזה שאויבנו מריירים עליו בחלומותיהם? כחייל מילואים השייך לפיקוד מרכז נחשפתי לחלק מההערכויות שלו – האם עליי לחפש סוכנים איראניים מאחורי גבי? אין בכך לומר שאין כל סיכוי שמדובר במידע רגיש בצורה בלתי רגילה, אלא רק שהסיכויים שדיסקין מדייק בתיאורו אינם חד משמעיים. התסריט היחידי שאני מצליח לשוות לנגד עיניי שעונה להגדרה של דיסקין הוא אם יש במידע כדי לחולל נזק תדמיתי לישראל ולצבא – ואם זה המצב, אז אור השמש הוא מקומו היחידי של מידע כזה.

אם כן, טענותיהם של בטחוניסטים בשקל ומאדירי צה"ל לגבי סיכון בטחוני צריכות להלקח עם יותר מגרגיר מלח: צה"ל מתמודד עם אובדן של מידע רגיש כמעט באופן יומיומי, ולא נראה כעושה מאמצים כנים ומלאים להפסיק זאת, המידע ממילא נלקח מהפיקוד הכי משעמם בארץ ובכל מקרה, מי שהשאיר את המידע פרוץ צריך לשאת באחריות לא פחות מהש.ג. – משהו אומר לי שדחוח הלוי לא ימהר לקרוא להעמיד את יאיר נווה לדין בגין הפקרת המידע הזה – ואולי שלא בצדק.

[...]

כמובן, כל הדברים האלה ישחקו מעט מאוד תפקיד בשיח הציבורי בקרוב. הימין ימהר להכתיר את ענת קם כבוגדת, ידרוש עונש מוות, יפנטז על סוכני מוסד שיתנקשו באורי בלאו ויצלוב את הבוגדת. השמאל יעלוז במרטירית החדשה שלו, ייתן לה לסבול על הצלב למען הוכחת צדקתו, יגיש אותה על מזבח לחימתו המאספת על הדמוקרטיה הרעועה הישראלית. בסופו של דבר, איש לא יעניק לנושפת במשרוקית הזו את מטריית ההגנה לה היא ראויה, וכותרת קטנה בעיתון תבשר על סיום משפטה שבו תורשע – ככל הנראה ועל סמך ניסיון העבר – בעבירות פחותות בהרבה משיוחסו לה בתקשורת בהרחבה. ובפעם הבאה איש לא ינשוף במשרוקית. צליבתה הציבורית של ענת קם חיונית לצה"ל – היא תאפשר לו להשלים את ההפיכה השקטה שלו, את המרידה שלו בחוק, לקעקע עוד יותר את סמכותו של בג"ץ עליו, באין מפריע. ללא קשר לתוצאות החקירה והמשפט, צה"ל ניצח בסיבוב הזה, לא את ענת קם – אלא את כל אזרחי ישראל החפצים בדמוקרטיה.

המרטירית is a post from: בלוגיקה

1950. בקשר לירי רקטות ופצצות מרגמה לדרום ישראל על ידי חמושים פלסטינים[...]החמושים הפלסטינים לא הבחינו בין מטרות צבאיות לאוכלוסיה אזרחית ועצמים אזרחיים בדרום ישראל. שיגור רקטות ופצצות מרגמה, שאי אפשר לכוונן בדיוק מספק על מטרות צבאיות, עומד בניגוד לעקרון הבסיסי של הבחנה. היכן שאין יעד צבאי מטווח והרקטות ופצצות המרגמה משוגרים אל אזורים אזרחיים, הן בגדר מתקפה מכוונת כנגד אוכלוסיה אזרחית. פעולות אלה יהיו בגדר פשעי מלחמה, ועשויים להיות פשעים כנגד האנושות.
1951. [...]מתקפות הרקטות ופצצות המרגמה, ששוגרו על ידי חמושים פלסטינים הפועלים מעזה, גרמו לחרדה^[1] בקרב האוכלוסיה המטווחת בדרום ישראל. מתקפות אלה גרמו לאבדן חיי אדם ולפציעות פיזיות ומנטליות לאזרחים, כמו גם לנזק לבים פרטיים, מבני דת ורכוש, ושחקו את החיים התרבותיים והכלכליים של האוכלוסיה המטווחת והשפיעו בחומרה על הכלכלה והזכויות החברתיות של האוכלוסיה.
1952. לגבי המשך החזקתו של החייל הישראלי גלעד שליט[...]כחייל המשתייך לכוחות החמושים הישראלים ושנתפס במהלך פלישת אויב לישראל, גלעד שליט עומד בכל התנאים לסטטוס של אסיר מלחמה תחת אמנת ג’נבה השלישית ויש להגן עליו, להתייחס אליו באנושיות ולאפשר לו תקשורת עם העולם שבחוץ בהתאם לאמנה זו.^[2]

שלושה סעיפים אלה, בהם קובעת ועדת גולדסטון באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהחמאס אחראי על ביצוע פשעי מלחמה, שירי הרקטות לישובי הדרום גרם נזק רב, ושהחזקתו של גלעד שליט נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי (בהמשך, בחלק ההמלצות, קוראת הועדה לשחררו מסיבות הומניטריות). כל הטענות שישראלים טוענים כל הזמן כנגד החמאס.

לא מפתיע, אם כן, שתגובתו הראשונית של החמאס הייתה לדחות את הדו"ח מכל וכל. כמו בישראל, החמאס לא ממש אוהבים שמציגים אותם כפושעי מלחמה. אחרי הכול, בדיוק כמו ישראל, הם בטוחים בצדקתם, ובטוחים בחרפתו של הצד השני. כמובן, לכל ההצהרות הללו של הנייה וכנופיתו אין זכר היום. בעקבות מעורבותו עד צוואר של אחד, מחמוד עבאס, בדחיית הדיון באו"ם על הדו"ח של השופט היהודי הדרום-אפריקני (וראו רחביה ברמן בנושא זה), חמאס תוקף את נשיאה של הרשות הפלסטינית בחריפות. ונשאלת השאלה מה קרה? איך חמאס עבר בתקופה כל כך קצרה מדחיה מכל וכל של דו"ח גולדסטון לחרפות וגידופים על ראשו של מנהיג פלסטיני שמונע דיון בו באו"ם? הלא, אם חמאס אינו מקבל את הדו"ח וחש שהוא אינו מאוזן, מדוע שירצה שהאו"ם ידון בו?

[...]

ה-Hasbara הישראלית, זה מה שקרה. בגמר אליפות אירופה בדיבייט ב-2006 קרה מקרה שיכול, אולי, להמחיש היטב מדוע:

נושא הדיבייט היה האם לאפשר למעסיקים שלא לשכור עובד על רקע היותו של העובד מעשן. הקו של הקבוצה התומכת היה, כמובן, טובת המעסיק. אחת מהנחות היסוד שהניחו הייתה שעישון איננו התמכרות – שהרי, אין להתנכל למי שמכור, אלא לסייע בידו – אלא בחירה, וככזו, על הבוחר בה להיות נכון לשלם מחיר על בחירתו. הנחת היסוד הזו נועדה לקעקע את הטענה שהם ציפו לה מצד האופוזיציה, אולם זו בחרה בקו אחר לגמרי: המתנגדים להצעה טענו שעישון הוא חוקי, וככל דבר חוקי – כמו למשל, יחסי מין סאדו-מאזוכיסטיים בהסכמה – הוא בחירה לגיטימית שאין להתנכל לעושים אותה ואין להטיל סנקציות מכל סוג שהוא על הבוחרים בה. בשלב הזה קם הדובר הראשון של התומכים ותקף, באמרו שעישון ממכר ומכורים אינם באמת נתונים לבחירה חופשית. דובר האופוזיציה רק חיכה לרגע הזה – הרבה בזכות הרגע הזה, הוא זכה בתואר הדובר המצטיין בגמר – וענה בחדות "אתה אמרת שזו בחירה, ניל. אתה אמרת שזו בחירה".

כי זאת יש להבין: זה בכלל לא משנה אם עישון הוא התמכרות או בחירה חופשית – וסביר להניח שהוא לא זה ולא זה. מה שמשנה הוא שאם אתה טוען משהו מתוך שורה של הנחות יסוד, אתה יוצר את המציאות שעליה מתדיינים. אתה לא יכול אחר כך למשוך את הנחת היסוד שלך מבלי להפיל גם את הקייס שלך, ואם הנחת היסוד שלך משרתת את הצד השני – ובכן, זה רק אומר שהפסדת בוויכוח, שהטיעונים שלך אינם משכנעים מספיק, שלא הצלחת להוכיח באופן לוגי את שביקשת להראות.

מערכת ההסברה הישראלית בניצוחו של הקוסם דובר האנגלית ושר החוץ הסובייטי שלו הצליחה לעשות בדיוק את זה: בדחייתם ההיסטרית את דו"ח גולדסטון, הם טענו השכם והערב שהדו"ח חד צדדי ומציג את ישראל כפושעת מלחמה יחידה. היות וזה מה שהם טוענים, זה הופך להיות הבסיס לדיון. החמאס הבין את השגיאה הראשונית שלו, הוריד פרופיל, וכעת הוא יכול לעשות את אבו מאזן לחוכא ואיטלולא – וככל הנראה גם לגוויה פוליטית. איש אינו זוכר שאותו הדו"ח בדיוק נדחה על ידי חמאס. כשהוא רק יצא, הוא היה רע לחמאס. כעת, אחרי שהישראלים פמפמו לכולי עלמא שהדו"ח מאשים רק את ישראל, הוא משרת את האינטרס הפלסטיני ואת האינטרס של חמאס בפרט – ואבו מאזן הוא סוג של בוגד. היסטריה היא חרב פיפיות מסוכנת.

[...]

ישראל עשתה כל טעות אפשרית עם דו"ח גולדסטון. החל מההחלטה העקרונית שלא לשתף פעולה עם הועדה – אם אינך משמיע את קולך, הוא פשוט לא נשמע; אף אדם מהוגן לא יחשוב שניתן להמלט מחקירה או דין צדק רק מפני שאתה מסרב להופיע במשטרה או בבית המשפט – וכלה בהתנגדות ההיסטרית לכל דבר שאפילו מזכיר את הדו"ח, בטענה הלא מדויקת שהוא חד צדדי (ואם לא רציתם דו"ח חד צדדי, למה לא באתם למסור את הצד שלכם?).

וזה לא שנתניהו וליברמן הם טירונים. פשוט, הרווח הפוליטי שלהם היה גדול מכדי לפספס אותו, ואם צריך למכור את מעמדו של מחמוד עבאס ברחוב הפלסטיני ואת מעמדה של ישראל בעולם, אז המחיר עדיין שווה את זה. צריך להבין: ככל שטבעת החנק סביב מדינה נסגרת, ככל שמתחדדת תחושת תושביה שהעולם כולו נגדם, שכולם צבועים שרק מחפשים לדפוק אותנו – ואצלנו, לא בלי נימה של פוביה מהעבר הלא-רחוק – כך מתחזקים גורמים לאומנים, המפמפמים את הזקפה הלאומית ומדברים על "עמידה גאה"  ועל "ריבונות" ועל "זכות". זה מעגל קסמים, שלחלק ממדינות העולם לקח שנים ארוכות לצאת ממנו. השופט גולדסטון מכיר על בשרו מעגל קסמים כזה.

כשה-Hasbara  הישראלית מדברת על אנטישמיות, קוראת לגולדסטון "יהודי שונא עצמו", טוענת להטיה מכוונת של הדו"ח מראש, פוסלת על הסף כל אפשרות שחיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, טוענת באותה הנשימה שבמידה ובוצעו כאלה הרי שהם חלק בלתי נמנע מלחימה בטרור ואין להתייחס אליהם ככאלה ופוסלת, מכל וכל, את החוק הבינ"ל כולו, כולל אמנות שישראל חתומה עליהן באופן וולנטרי לחלוטין; כשההסברה הישראלית עושה את כל אלו, היא לא מדברת אל העולם. היא מדברת אל הישראלים.

כי ההמון רוצה לשמוע שהוא צודק, שצה"ל גיבורים, שאנחנו הקרבן (שמחזיק את רצועת עזה במצור כבר למעלה משלוש שנים), שאנחנו הטובים, ושכל מי שחושב אחרת עושה זאת ממניע נסתר – אנטישמיות, שנאה עצמית, התרפסות בפני אומות העולם הפרו-ערביות וכו’.

לדוגמה: אחת הטענות האבסורדיות עד אימה שהועלו כנגד דו"ח גודלסטון הייתה שהוא לא התייחס לסוגיית השימוש במגנים אנושיים. זה, כמובן, לא נכון: אף שישראל הרשמית לא עשתה צעד אפילו כדי להעלות את הטענה בפני ועדת גולדסטון, הדו"ח דווקא מתייחס לה.

הועדה לא מצאה ראיות שמצביעות על כך שחמושים פלסטינים כיוונו אזרחים למקומות שהותקפו או שהם הכריחו אזרחים להשאר בטווח המתקפה. הועדה גם לא מצאה ראיות שחברים בארגונים הפלסטינים החמושים נכנסו לקרב בלבוש אזרחי. על אף שבתקרית אחת של מתקפה ישראלית על מסגד שהועדה חקרה נמצא שלא הייתה אינדיקציה שנעשה שימוש במסגד למטרות צבאיות או כדי לגונן על פעולות צבאיות, הועדה לא יכולה להוציא מכלל חשבון שדבר כזה אכן קרה במקרים אחרים^[3]

כלומר, לפי מכלול הראיות שהובאו בפניה, ועדת גולדסטון לא מצאה עדויות לשימוש של חמאס במגנים אנושיים. אם לישראל היו כאלה, הרי שהיה עליה להציג אותן. כיוון שלא הציגה, חזקה עליה שאין. המחשבה, שועדת גולדסטון צריכה לצאת מנקודת הנחה שברור שהיו מקרים כאלו, על אף שאין בידיה עדויות כאלה, היא למעשה דרישה מועדת הבדיקה שתהא מוטה.

[...]

כהערת אגב, הדו"ח מתייחס למגנים אנושיים בעוד סעיף:

הועדה חקרה מספר תקריות בהן הכוחות החמושים הישראלים השתמשו בתושבים פלסטינים מקומיים כדי להכנס לבתים שעלולים היו להיות ממולכדים או לאכלס לוחמי אויב (נוהל זה, שבגדה המערבית מוכר כ"נוהל שכן", כונה "נוהל ג’וני" במהלך הפעולה הצבאית בעזה)[...]^[4].

אותי מסקרן לדעת: במידה ואכן הופעל "נוהל ג’וני" כזה בעזה – לא רעיון בלתי אמין לחלוטין, בהתחשב בעובדה שצה"ל מפעיל כזה שנים, גם לאחר פסיקת בג"ץ בנושא; בצבא שחייליו רעולי פנים, אני לא אופתע אם הסיפור הזה יתברר כאמת – ואחד השכנים מהנוהל היה אכן נהרג בכניסה לבית ממולכד, האם בציבוריות הישראלית היו מזדרזים לומר שצה"ל אשם במותו של הבלתי-מעורב הזה, באותו האופן שבו הציבוריות הישראלית ממהרת להאשים את חמאס בירי מתוך אוכלוסיה אזרחית?

[...]

הטענה המרכזית של ישראל הייתה שזכותה להגן על עצמה, ושדו"ח גולדסטון מערער על הזכות הזו. מופלא, כי זו בדיוק אותה הטעות שבטענה שדו"ח גולדסטון הוא חד צדדי – זו טענה שיוצרת מציאות.

דו"ח גולדסטון לא מטיל לרגע ספק בזכותה של ישראל להגן על עצמה. כהערת אגב חשובה, הדו"ח טוען – טענה מורכבת מדי עבור ההמון הזועם – שהועדה חושבת שתכניות המבצע כוונו גם להשגתן של מטרות שאינן הגנה עצמית – כמו רווחים פוליטיים או אחרים.

1883. בעוד הממשלה הישראלית ניסתה לתאר את הפעולות באופן מהותי כתגובה למתקפת רקטות תוך הפעלת הזכות להגנה עצמית, הועדה חושבת שהתכנית^[5] הייתה מכוונת, לפחות בחלקה, למטרה אחרת: תושבי עזה ככלל.
1884. מבחינה זו, הפעולות שמשו לקדם מדיניות כללית שמורתה הענשתם של תושבי הרצועה על עמידותם ועל תמיכותם המסתברת בחמאס, וייתכן שמתוך כוונה לכפות שינוי בתמיכה הזו[...]^[6].

אבל אם נחזור לנושא, דו"ח גולדסטון לא עוסק בלקבוע האם לישראל הייתה סיבה מספקת לצאת ללחימה, קאזוס בלי מובהק. זה לא עניינו ולא זה המנדאט שניתן לו. דו"ח גולדסטון עוסק בחקר מאורעות הלחימה בזמן שזו התחוללה (החוק הבינ"ל מבחין בין שני הדברים – Jus Ad Bellum ו-Jus in Bello – בצורה ברורה מאוד). המנדאט של הועדה היה לבחון את שאירע בעת מבצע עופרת יצוקה, לאסוף ראיות ועדויות ולקבוע האם בוצעו פשעי מלחמה אם לאו. הטענה, כאילו מציאתה של ישראל אשמה בביצוע פשעי מלחמה במהלך המבצע שקולה לשלילת זכות ההגנה העצמית מישראל, היא למעשה הטענה שישראל לא יכולה להגן על עצמה מבלי לבצע פשעי מלחמה, וזה שקול לתביעה להרחיב את זכות ההגנה העצמית של ישראל לכלול גם פשעי מלחמה – או לכל הפחות, את הזכות שלא להיחקר בגין טענות לביצוען של כאלה. היות ואין אף אדם מהוגן שיסכים לומר שזכותה של ישראל להגנה עצמית עולה על זכותם של תושבי עזה הבלתי מעורבים לחיים, הרי שעצם הטענה הזו מערערת בכוחות עצמה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. הקשירה הזו, בין ההאשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה לבין הזכות להגנה עצמית של ישראל מערערת בעצם קיומה על זכותה של ישראל להגנה עצמית. ומי שמבצע אותה זו מערכת ההסברה הישראלית.

[...]

צריך, נכון וחשוב להעביר ביקורת חריפה על דו"ח גולדסטון. הדו"ח חוטא לאמת בכמה מקומות ובכמה עניינים מהותיים – למשל, הדו"ח לא עוסק כמעט בכלל בכל סיפור הפסקת האש שהופרה והשיחות על חידושה שנכשלו, משל אלו אינם חלק מהרקע ללחימה. חשוב גם להעביר ביקורת על הגוף ששלח את הועדה, מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבוחר בדרך קבע להטפל רק למדינות שאינן חזקות, ומתעלם מהפרות בוטות של זכויות אדם במדינות אחרות. זה מצב בלתי נסבל, בו חברי הפאלון-גונג לא זוכים להגנה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בזמן שתושבי עזה – שמצבם אינם מוצלח, אבל עדיין ולמרות מה שהאפטונבלאדט כתב, עדיין אין מוציאים אותם להורג כדי לסחור באיבריהם – מקבלים כל כך הרבה תשומת לב מהועדה. זה אבסורד שאין שני לו. הדו"ח הזה גם ודאי אינו מכיל את כל האמת, באשר הוא ניתן במעמד צד אחד. זה לא הופך אותו לבלתי תקף או לא לגיטימי, כפי שהסברתי בתחילת הדברים, אבל זה מקטין את מהימנותו כמייצג נאמן ככל האפשר של האמת.

אבל, וזה אבל גדול – להבדיל מכל מיני אינטלקטואלים שאני דווקא מסכים עמם בימים כתיקונם, ושהפכו מרגיזים למדי לאחרונה, אינני חושב שדו"ח גולדסטון הוא התגלמות הרשע עלי אדמות. הוא עוד זווית ראיה על מלחמה, שבינתיים ישראל הרשמית היא הגורם היחיד שלא מוכן לספק את הזווית שלו עליה. הוא עוד דו"ח – בדיוק כמו זה של HRW, "שוברים שתיקה", בצלם ואחרים – שאמור להדליק נורה אדומה ולגרום לנו לתבוע במפגיע שאירועי המלחמה ייחקרו לעומק, ושאם בוצעו פשעי מלחמה בשמנו – שהאחראים יובאו לדין. כפי שגולדסטון עצמו הטעים, זה מאוד לא יהודי – ומאוד לא אנושי – להתחבא מאחורי בורות.

[...]

אבל נתניהו הלך ונאם באו"ם והצליח לגרור מחיאות כפיים כאן בארץ, ועליה בפופולריות, וההמון הזועם כבר בטוח שוב שהעולם כולו נגדנו – ואם אני השופט גולדסטון, אני נמנע מביקור בישראל בקרוב. מי שהיה צריך לגזור קופון פוליטי מהדו"ח הזה, גזר אותו. הימין הישראלי והחמאס יצאו מחוזקים כלפי פנים, אהודים ופופולריים. עת התשלום על המשחק המסוכן הזה בוא תבוא, ונשלם אותו בדם ודמעות.

[...]

עוד הערה קטנה על הדו"ח, שאינה קשורה במישרין לאמור כאן, אולם היא חשובה מאין כמוה: בכמה מקומות מצליח גולדסטון להכניס לדו"ח שלו כמה דברים חשובים מאין כמוהם, על אף שאין הם בהכרח קשורים ללחימה עצמה. במספר מקומות מתייחס גולדסטון, כיאה למוצאו, להתנהלות של ישראל בתוך תחומיה. למשל, הדו"ח מציין את המתנגדים ללחימה בחברה הישראלית ואת יחס הממשלה אליהם – כולל, למשל, ניסיונות למנוע הפגנות כאלה. וחשוב מכך, בין השאר מזכיר הדו"ח כי:

1902. הדו"ח מציין, בדאגה, שישראל לא ספקה את רמת מיגון שווה מרקטות ופצצות מרגמה לאזרחים פלסטינים בטווח כמו שהיא סיפקה לאזרחים יהודים. בייחוד, היא לא סיפקה מקלטים ציבוריים או מיגונים לבתי ספר, למשל, עבור קהילות פלסטיניות החיות ביישובים הלא מוכרים ובכמה מהכפרים המוכרים. זה אמור להיות מובן מאליו שאלפי הפלסטינים הישראלים – כולל מספר משמעותי של ילדים – החיים בטווח הטילים, ראויים לאותה הגנה שמספקת הממשלה הישראלית לאזרחיה היהודים.

אהמ. ובזה גולדסטון עוד מבין משהו.

מדברים לעצמנו is a post from: בלוגיקה

1. terror, נ.א.
2. דו"ח גולדסטון, כל התרגומים מהדו"ח נעשו על ידי, נ.א.
3. דו"ח גולדסטון, סעיף 1953
4. דו"ח גולדסטון, 1925
5. לתקיפה ברצועה, נ.א.
6. דו"ח גולדסטון

צבאנו המהולל סידר לי חמישה ימי נופש פעיל באיזה בסיס נידח, החל ממחר בבוקר. משהו אומר לי שבבסיס הנידח אין אינטרנט.

יש פוסטים שיעלו אוטומטית (אני מקווה, לא יהיה לי איך לבדוק) במהלך השבוע על מנת לספק את קהל הקוראים. לגבי תגובות – כיוון שתגובתו הראשונה של כל מגיב חייבת לעבור אישור – יש כמה טרולים שמנסים להגיב פה ובטוחים שזה מתפרסם ורק אחר כך נמחק, אבל אני לא אשם שהם מאותגרים טכנולוגית – מי שמעולם לא אושרה לו תגובה כאן ייאלץ להמתין לשובי, מלא חוויות מהגוף שכולנו אוהבים.

[עריכה: צבאנו האהוב מטומטם מהצפוי ומתברר שקרא לי בלי שיהיה בי צורך כלל]

לשמור על המולדת is a post from: בלוגיקה