חמושי צה"ל נטלו את חייו של זקן בן 66 בחברון – הפעם מדובר במעשה כל כך מובהק, שאפילו תעשיית השקרים הרגילה לא יכלה לכסות עליו. מוקדם יותר באותו השבוע חיסלו לובשי הירוק פלסטיני שהתקרב למחסום חמוש בבקבוק שתיה. בתחילה, זעקו הכותרות שמדובר בפיגוע דקירה, אולם לאחר מכן התבררה האמת – חיילינו האמיצים נבהלו מבקבוק שתיה. עוד זכור לנו סיפורם של שני ההרוגים הפלסטינים בפיגוע הקלשון שלא היה ולא נברא. במבצע עופרת יצוקה התפרסם סיפורו של עז א-דין אבו אל-עייש הנפלא, שבנותיו נהרגו מפגז צה"ל – אז טען דובר צה"ל בכותרות ענק שהיה צלף על גג ביתו, לאחר מכן שהבנות נהרגו בכלל מירי של חמאס – וכשהודה צה"ל בטעותו, הודה בה בשקט בשקט. בהפגנות השבועיות בבלעין שילמו בחייהם באסם אבו-רחמה, שהיה לא חמוש בעת שנרצח אל מול המצלמות מפגיעה ישירה של רימון גז כבד בחזהו; ואחותו, ג’וואהר, שנלכדה בענן של גז מדמיע ונפטרה משאיפת הגז. צה"ל עדיין לא מודה בחלקו בפרשה – בתחילה טען שג’וואהר כלל לא הייתה בהפגנה, מבלי להוכיח, כעת הקו הוא שג’וואהר מצאה את מותה עקב מצב רפואי קודם (שוב, ללא הוכחה). שוב ושוב ושוב מתברר שחיילינו האמיצים הורגים מפחד.

האקסיומה הזו, לפיה עדיפים פלסטינים חפים מפשע מתים – כך, ברבים – על פני חייל צה"ל אחד, שחוזרת על עצמה בטוקבקים ומצדיקה את החיילים שקודם יורים ואחר כך בודקים למה, תפסה לה מקום של כבוד בעקבות מלחמת לבנון ה-2 וקנתה אחיזה במסגרת ההצדקה העצמית של הציבור הישראלי לאחר עופרת יצוקה. הטיעון הוא, בערך, כזה: מותם של חפים מפשע הוא מצער, אבל במלחמה קורות טעויות. הטעויות קורות מפני שחיילים מרגישים מאוימים, ולכן פועלים כדי להגן על חייהם. גם אם הם טעו, אל לנו לגנות אותם, כי אז חיילים עלולים שלא להגן על עצמם כשהם צריכים.

זה איננו טיעון חלש, אבל הוא נופל בכמה בורות מוסריים מוכרים יותר או פחות. צריך לומר את זה בלב שלם: תפישה מוסרית שרואה בכל אדם כשווה ערך באשר הוא אדם דורשת קרבנות, ואורח חיים מוסרי דורש מאתנו, לפעמים, לבחור באופציה הפחות טובה עבורנו. אנחנו עושים בחירות כאלה כל יום – בכל פעם שאנחנו מעדיפים לשלם לחניון על פני לחנות במקום שמפריע לרכב אחר, לשלם בקופה בסופר במקום להכניס למעיל ולברוח, לא לדחוף בתור ועוד – בכל פעם שאנחנו דוחים את האינטרס המיידי שלנו כדי להיות יצורים חברתיים, כדי לנהוג באותו האופן שהיינו רוצים שינהגו כלפינו, אנחנו מבצעים בחירה מוסרית כזו, שמקריבה את ההנאה המיידית שלנו בשם הערכים והכללים שאנחנו חיים לאורם.

במלוא עליבותו המוסרית התגלה הטיעון הזה בפרשת הביריונים במדים שדרשו מילד לפתוח תיקים החשודים כממולכדים במקומם. מכל דרכי הפעולה האפשריות שעמדו לפניהם, בחרו החיילים בזו שתמזער את הסיכון להם ותעביר אותו למי שערכו נמוך – לאותו ילד.

דחייתה של האקסיומה הזו אינה פופולרית, בלשון המעטה, בדיוק מפני שהיא דורשת הכרה מלאה בעובדה שחיילים נדרשים לסכן את עצמם לעתים כדי לשמור על מוסריותם שלהם, של משימתם ושל שולחיהם. בישראל של 2011, מדובר במשפט שהוא כמעט בגדר בגידה, חתירה תחת חיילי צה"ל. אבל הוא לא. הוא כלל פשוט, בסיסי: אין בטחון של מאה אחוזים, דמם של חיילי צה"ל אינו סמוק יותר מדמם של פלסטינים, חיים מוסריים אינם נמדדים כאשר המוסר עולה בקנה אחד עם הנוח^[1].

[...]

ויש לומר עוד משהו בעניין זה: פעם, כשהייתי חייל יפה בלורית ותואר, חבר שעלה לשמירה פתח בנוהל מעצר חשוד מזורז לאחר ששמע רחש מהשיחים. הסמל שהגיע למקום לאחר שהיריה באוויר הדהדה תפס את החשוד – חתול קטן ואפור. הסיפור זכה לכינוי "נוהל מעצר חתול". בתדריך העלייה למשמר הבא, ביקש ממני הקצין לדקלם את נוהל מעצר חשוד. "עצור, עצור והזדהה, וואקף…", התחלתי. "לא!", רעם הקצין, "מההתחלה". מחיתי – הרי התחלתי מההתחלה. "לא נכון", אמר הקצין, הסתובב לכולם והטעים: "השלב הראשון של נוהל מעצר חשוד הוא – מזהים דמות חשודה". כנראה שאז היה יותר זמן. מפני שדרך הפעולה הנוכחית, המנסה לשמור על חיי חיילינו מכל משמר ומעל לכול, ויהיה המחיר בחיי חפים מפשע אשר יהיה, לא באמת מצליחה לעשות זאת. זו דרך פעולה שמביאה כוחות לירות פגזי מרגמה מרחוק על חשודים בפעילות חבלנית ליד הגדר ולהרוג צנחן. כי כשקודם כל פועלים כדי להשקיט את תחושת הסכנה, כשקודם כל יורים ורק אחר בודקים למה, אז גם קודם כל יורים ורק אחר כך בודקים במי. כי חייל שלומד שתחושת הסכנה שלו היא כל נוהל הפתיחה באש שהוא זקוק לו עלול למצוא את עצמו לא רק רוצח קשיש פלסטיני – למי אכפת ממנו? – אלא גם יורה בחייל אחר. וזה לא מקרה שכמחצית מההרוגים של צה"ל במבצע עופרת יצוקה נהרגו מ"אש ידידותית". אפשר לתרץ שוב ושוב על כוחות רבים בשטח קטן ובלבול של שעת לחימה – בסוף חשבון, אם חייל יורה על חייל זה בגלל שהוא לחץ על ההדק בלי להיות בטוח מי עומד מולו. זה מה שמביא להרג איש עם בקבוק, זה מה שמביא לחיסול קשיש חברוני, זה מה שמביא גם לירי דו-צדדי. הכלל – שאין מאה אחוזי בטחון בלחימה, ואי אפשר לנהל לחימה בלי לסכן חיילים – נשאר גם כאן. אם כן, השאלה הנשאלת היא בשם מה אנחנו מוכנים לסכן חיילים: בשם חיים לאור המוסר ומתוך אהבת אדם ורצון להמנע מהרג חפים מפשע, או בשם הפחד.

ואולי – זו שאלה ספקולטיבית מיסודה, ולכן גם כזו שלא באמת ניתן להגיע לפתרון בוויכוח עליה^[2] – אולי הפחד הזה אמנם עולה בחייהם של אותם החיילים שנפגעו מאש ידידותית, אבל חוסך חיי יותר חיילים. אבל גם אם כך הדבר – ושוב, מדובר בטענה שאי אפשר להוכיח או להפריך, ולכן כזו שבקושי ראויה לתגובה – לפחד יש מחירים נוספים: ראשית, בחיי אדם פלסטינים, שיש לכאוב אותם כפי שיש לכאוב מותו של כל חף מפשע ושיש לנו ולחיילינו מחוייבות חוקית ומוסרית כלפיהם בתור כובשיהם; בשנאה – הלא בלתי מוצדקת – שמותם מלבה ומטפח; באלימות שפושה בחברה שלנו כאן בתוככי הקו הירוק פנימה, מפני שהצדקה של פחד מתמיד מהאחר הופכת כל אחר לאויב פוטנציאלי.

[...]

במאמר מוסגר, הנזק הקטן ביותר, הפעוט ביותר בחשיבותו, הוא הנזק ההסברתי, אבל בחברת הפחד, יתייחסו בעיקר אליו. מותו של פלסטיני מצער רק עד כמה שהוא גורם לנו נזק במישור ההסברתי. הקרב הופך להיות קרב תדמיתי בלבד, וכזה שנדונו תמיד להפסיד בו – מפני שהעולם כולו נגדנו. והוא "נגדנו" לא מאיזו סיבה עניינית, אלא סתם, כי ככה. הטיעון הזה חלול, אבל יש לו קונים רבים: הלא, אם ממילא העולם כולו נגדנו מסיבות שאינן ענייניות, אז אין שום טעם לנסות ולהסביר, לנסות ולשכנע – אם הסיבות אינן ענייניות, אם הסיבות הן אנטישמיות ושנאת ישראל, אז טיעונים ענייניים לא יכירו את מקומם כאן. אפשר לוותר על קרב ההסברה מראש, מפני שכבר הפסדנו בו. מנגד, אם אנחנו עושים כזה עניין מהסברה, יכול להיות שזה בגלל שלאותם האנשים בעולם שמתנגדים לפעולותינו יש סיבות ענייניות, שאנחנו מנסים להפריך או להתמודד עמן?

[...]

השיח הזה, החושש כל כך מכל נזק לחיילי צה"ל ומוכן להקריב – בטובו – חיי פלסטינים רבים כדי לשמר חייו של חייל אחד, אותו השיח שפשה בקרב תומכי הטרוריסטים במדים שהשתמשו בילד כמגן אנושי, אותו השיח שהיה חלק מהדיון על "נוהל שכן" (זה נשמע יותר טוב מ"נוהל מגן אנושי", לא?), על הפצצות מהאוויר וכיו"ב; אותו השיח מגיע, כמובן, גם אל החיילים ומפקדיהם. הם לומדים את אותה המשוואה: חייל ישראלי אחד שלם ובריא שווה כמה וכמה פלסטינים מתים, ויהיו אפילו חפים מפשע. בתנאים האלה, היד על ההדק קלה מאוד, ומרחוק ככל האפשר. תחושת הפחד הסובייקטיבית של חיילים החמושים עד לשיניהם המצויים בקרב אוכלוסיה אזרחית ברובה הייתה קיימת מאז ומעולם, אולם באווירה הציבורית הנוכחית, גם פועלים לפיה. וכשחיילים חמושים להחריד יורים לפי תחושת הפחד הסובייקטיבית שלהם כשהם מצויים בלבה של אוכלוסיה אזרחית ברובה, התוצאות הן הרות-אסון וחפים מפשע מתים מבלי שסיכנו איש. הלכה למעשה, גזרנו עונש מוות ללא משפט על העבירה של הפחדת חייל. בעבירה הזו החייל הוא התובע, השופט והמוציא להורג גם יחד.

כשאנחנו לומדים לפעול על פי הפחד שלנו ולקבל אותו כשופט מוצלח של המציאות, אנחנו מאבדים את היכולת לחשוב. התבונה, כפי שהטעים קאנט, היא הבסיס להתנהגות המוסרית. בלעדיה, אנו מאבדים את כוח השיפוט. ואין שום סיבה שהלך הרוח הזה יעצור בשטחים: כל מי שבא בחברת אנשים מקבל על עצמו שהם עלולים להיות מסוכנים לו. מי שלא מוכן לקחת אף סיכון עם אנשים, לא יכול לחיות בחברה.

[...]

אז אנחנו ממציאים כללים, ואומרים לעצמנו שלחיות בחברה כן, אבל רק בחברה הומוגנית, כאלה שמורכבת רק מאנשים כמונו – רק מיהודים. שכל ערבי באשר הוא ערבי הוא סכנה – קשיש בחברון, אדם חמוש בבקבוק במחסום ובעל מכולת מיפו, כולם מסוכנים לנו בה במידה. והפחד מוליד – לא לראשונה בהיסטוריה – גזענות. כאילו שיהודים לא יכולים להיות מסוכנים ליהודים אחרים. וכאן הקו שמחבר את טעויותיהם הקטלניות של חיילי צה"ל עם מכתב הרבנים, עם רדיפת ארגוני שמאל ככאלה, עם סגירת כבישים לתנועת פלסטינים, עם היחס לאיראן, עם ההכנות התמידיות למלחמה שהייתה, עם תפישת בטחון שלמה שאומרת – כמה שיותר נפרד, כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מאחורי חומה ובלי גישה: הפחד. הפחד שלא דורש כל הצדקה, אלא מניח מראש את צדקתו, מניח מראש שכל ערבי הוא מסוכן, שמה שקרה פעם אחת בעבר הוא מה שיקרה בעתיד. והפחד הזה הופך אותנו לדבר שאנחנו פוחדים ממנו יותר מכל – הוא הופך אותנו למי שמוכנים לעמוד מנגד.

[...]

מאורעות השנים האחרונות מלמדים אותנו שאם יש סיבה אחת טובה להמשיך ולקחת סיכונים – בהידברות עם מי שהיום נחשב ל"אויב", ביחס שוויוני למיעוטים בתוכנו, בחופש הפעולה של מי שאיננו מסכימים איתו – זה כי בכל יום אנחנו לומדים שיעור חדש על כמה הפחד הזה מסוכן לנו יותר.

[...]

אוף טופיק: לאחרונה התקבלו מספר תרומות בכובע ההפוך. תודה לתורמים ולתורמות, מקרב לב, על רוחב ליבם וגם על הערותיהם.

אנגסט is a post from: בלוגיקה

1. אלא אם כן הנוח המיידי הוא-הוא המוסר, ואז, למה לקרוא לו מוסר?
2. מפני שהיא עוסקת במצב היפותטי אבל מבקשת תשובה אמפירית, ואי אפשר למדוד את המדומיין

בדברי הימים של מדינת ישראל יהיה, ככל הנראה, שמור מקום מיוחד לשתיקתם המהדהדת של כלי התקשורת בכל הנוגע להצעת חוק הטרור החדש של ישראל, אליה נחשפתי אני דרך שלום בוגוסלבסקי. כאילו אין עניין בחוק שמרחיב את הגדרתו של מעשה טרור, מחמיר את הענישה עליו ומעניק בידי כוחות הבטחון סמכויות נרחבות מדי.

רפרפתי על הצעת החוק (PDF) – אחרי הכול, מדובר במסמך של יותר ממאה עמודים, ואני אינני משפטן – ולא עבר זמן רב טרם נתקלתי בבעיות רבות בו. לא מפתיע, למי שמכיר את הכיוון אליו הממשלה שלנו הולכת. נושא אחד בולט אצלי בתור העניין המהותי ביותר בחוק המוצע, והוא שהגדרתו של מעשה טרור מצביעה, לפי החוק החדש, על שורת מעשים שהם באופן מובהק אינם מעשה טרור במובן המקובל של המילה. "טרור" מחליף כאן את המילה "קומוניזם" בחוק המפורסם לדיכוי קומוניזם שנהג המשטר הדרום אפריקני.

הנה ההגדרה של החוק המוצע למעשה טרור:

(א) מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה המהווה עבירה ומתקיימים בו כל אלה:

(1) נעשה או איימו בעשייתו מתוך מניע מדיני, אידאולוגי או דתי או מתוך עוינות כלפי ציבור

(2) נעשה או איימו בעשייתו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה להניע ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בינלאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה; לעניין פסקה זו – ראיה מראש, כאפשרות קרובה לוודאי, כי המעשה או האיום יעוררו פחד או בהלה בציבור כמוה כמטרה לעורר פחד או בהלה בציבור;

(3) היה במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה:

(א) פגיעה ממשית בגופו של אדם או בחירותו, או העמדת אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה;

(ב) פגיעה חמורה בבטחון המדינה, בשלום הציבור, בבטיחותו או בבריאותו;

(ג) פגיעה חמורה ברכוש או פגיעה ברכוש שהיה בה או עלול להיות בה משום פגיעה במוסדות השלטון או סמליו;

(ד) פגיעה או שיבושים חמורים של תשתיות, מערכות או שירותים חיוניים, או פגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בסביבה, או פגיעה בסביבה שעלולה לגרום לנזק כלכלי חמור."

סעיף ב’ של ההגדרה ממשיך לפרט שאם נעשה המעשה או האיום תוך שימוש בנשק, הוא ייראה כמעשה טרור גם ללא המטרה המוגדרת בסעיף (2), ואם תוך שימוש בחומר מזיק – גם ללא האמור בסעיף 3.

סעיף ג’ מפרט כי אם המעשה נעשה על ידי חבר בארגון טרור – אוטומאטית נראה את המעשה כמעשה טרור.

סעיף ד’ קובע כי שאין עניין בשאלה האם המניע והמטרה המפורטים בסעיפים 1 ו-2 לעיל הם המניע והמטרה הבלעדיים או אפילו העיקריים למעשה.

"עבירה", לצורך הסעיף הזה, היא עבירה מסוג עוון (3 חודשי מאסר עד שלוש שנות מאסר) או פשע (עבירה שנקבע לה עונש של למעלה משלוש שנות מאסר).

[...]

עד כאן הטקסט עצמו. להבנתי, בשפת בני אדם, החוק הזה אומר שעבירה (מסוג עוון או פשע) או איום בביצוע עבירה, שנעשית מתוך מניע אידאולוגי, דתי או עוינות כלפי ציבור; במטרה להניע מדינה או רשות שלטונית למעשה או להפחיד את הציבור (גם אם המטרה הזו היא מטרה משנית) ועלולה לגרום או גרמה לפגיעה בגופו או בחירותו של אדם, פגיעה בבטחון המדינה, בשלום הציבור, בבטיחות הציבור או בבריאותו, פגיעה ברכוש או במוסדות השלטון או סמליו, או פגיעה בתשתיות, מערכות, שירותים חיוניים, בכלכלת המדינה או בסביבה. ההגדרה הזו למעשה טרור היא כל כך רחבה, בדיוק מפני שזו מטרתה – לאפשר להדביק את מילת הקסם "טרור" על אזרחים שאינם טרוריסטים בשום מובן, ולעשות להם דה-לגיטימציה ציבורית כמו גם להרחיקם מהחברה ולהפכם לעבריינים. בואו נחשוב על מספר תרחישים שעשויים להיחשב כמעשה טרור לפי החוק המוצע:

מדינת ישראל מתעתדת להפריט מפעל שבבעלותה ולמכור אותו לאיש עסקים פלוני תמורת כמיליארד דולארים. העובדים ועמם פעילים חברתיים, מתוך חשש מוצדק לתנאיהם תחת הבעלים החדשים, פולשים לשטח המפעל ומתבצרים בו מתוך מחאה. כאן יש עבירה על החוק לפי סעיף 189 לחוק העונשין – "כניסה בכוח", המוגדר כ"[כניסה] למקרקעין בדרך אלימה כדי להחזיק בהם, בין שהאלימות היא בהפעלת כוח למעשה נגד אדם אחר או בפריצה או בכינוס אנשים במספר בלתי רגיל". העונש הקבוע בחוק על עבירה שכזו הוא שלוש שנות מאסר, מה שהופך אותה לעבירה מסוג עוון. הפעילים החברתיים שעשו זאת עשו זאת מתוך מניע אידאולוגי – וצריך לזכור שלפי הגדרת החוק, אין זה משנה אם המניע האידאולוגי הוא המניע העיקרי למעשה, כל עוד הוא שם. המעשה מהווה פגיעה ברכוש שעלולה לגרום לנזק כלכלי חמור כמו גם פגיעה חמורה בכלכלת המדינה, ומטרתו: הנעת ממשלה להמנע מעשיית מעשה. כלומר, הוא עונה לכל שלושת המסמרות שנקבעו בחוק להגדרת מעשה טרור, ועל כן הוא מעשה טרור. היות ומדובר במעשה טרור, הרי שהמתבצרים הם ארגון טרור ("חבר בני אדם המבצע מעשה טרור", כהגדרת החוק המוצע). המפגינים יהיו צפויים לעד שבע שנות מאסר, בהתאם להוראות החוק המוצע בסעיף 38. כיוון שכך, העבירה איננה סתם עבירת טרור, אלא "עבירת טרור חמורה", המוגדרת בסעיף 45 לחוק כ"עבירה המהווה מעשה טרור שדינה[...]חמש שנות מאסר או יותר". תחת הגדרה זו, קצין ממונה יכול לעכב הבאת החשודים בפני שופט לעד 48 שעות, והארכת מעצרם יכולה, בתנאים מסוימים, להינתן שלא בפניהם.

עכשיו יחשוב כל אדם בעצמו, האם הפגנה של עובדים היא מעשה טרור.

[...]

לפי החוק המוצע, ח"כ משה גפני יכול למצוא את עצמו במאסר ארוך. לפני כחודש התבטא יושב ראש ועדת כספים של הכנסת ואמר כי אם בית המשפט העליון לא יתחיל לפסוק כמו שגפני רוצה שהוא יפסוק, בוחריו יצאו למרד מסים ויפסיקו לשלם אותם. עבירה של העלמת מס, דינה שנת מאסר, כך שמדובר בעוון. המניע הוא אידאולוגי, המטרה היא הנעת רשות שלטונית לעשיית מעשה, והמעשה – יש בו כדי לפגוע פגיעה כלכלית במדינת ישראל. היות והחוק המוצע אומר, למעשה, שאיום בביצוע מעשה כמוהו כביצוע המעשה, הרי שעצם האמירה של ח"כ גפני היא מעשה טרור. ולא רק גפני: רחל אדטו, אורית זוארץ, אחמד טיבי, אורי אריאל ורונית תירוש פרסמו אשתקד קריאה לציבור להתחמק מהיטל הבצורת. אם סופר או איש רוח יקרא לציבור להפסיק לשלם מסים עד שהממשלה לא תפסיק להעביר תקציבים מנופחים לישיבות או להתנחלויות, ניתן יהיה להאשים אותו במעשה טרור – ובהתאם, לגזור עליו עונש כפול. אם נציג של הציבור הערבי יזהיר שחוק מפלה מסוים יעורר התקוממות בקרב הציבור הערבי – ניתן יהיה לראות בכך איום במעשה טרור, שהוא מעשה טרור בפני עצמו, לפי החוק המוצע.

עכשיו יחשוב כל אדם בעצמו, האם קריאה למרד מסים היא מעשה טרור.

[...]

במסגרת פינוי המאחז מעלה בוב, מתבצרת משפחת מתנחלים בביתה עם בלוני גז ואבי המשפחה מאיים שאם ינסו כוחות הבטחון לפנותו – יפוצץ את הבית על יושביו. פשע בוודאי שיש כאן, ואפילו כזה המסכן את שלמות גופם של אחרים. הפשע נעשה על מנת להניע את הממשלה למעשה (או לאי-מעשה, במקרה הזה) ומתוך מניע אידאולוגי מובהק. כלומר, מדובר במעשה טרור, המשפחה היא ארגון טרור, והם יהיו ראויים, לפי החוק, לכפל עונש.

עכשיו יחשוב כל אדם בעצמו, האם פעולה שכזו היא מעשה טרור.

[...]

אלה, כאמור, רק דוגמאות היפותטיות שבאות להמחיש דבר מה: חוק הטרור החדש הופך כל פעולה אידאולוגית במטרה להביא לשינוי מדיניות שיש בה איזשהו פוטנציאל לגרום לנזק ממשי למעשה טרור. אם יעבור החוק הזה, יהיה כאן מסר ברור של המדינה לאזרחיה: מעתה, כל פעולה אידאולוגית לשינוי מדיניות יכולה להיות רק כזו שהיא חסרת שיניים – פעולות מחאה שיש בהן ממש ייחשבו למעשה טרור, לא פחות. והואיל וטרור הוא מושג בעל סקס אפיל, יהיה קשה מאוד להתנגד לחוק בכנסת: איך ייראה בציבור ח"כ שמתנגד לחוק שמטרתו, לכאורה, שיפור הלחימה בטרור? הרי אנחנו מבינים בטרור את הניסיון השפל לפגוע באזרחים חפים מפשע, לא את התרחישים שהובאו מעלה ואחרים (כמו קריאה לחרם כלכלי על מוצרי התנחלויות, למשל). ותוך שימוש במושג טרור כפי שאנחנו מבינים אותו, תנסה הממשלה להרחיב את גבולותיו כך שיכלול כל פעולה של ממש כנגד מדיניותה. היא לא תהיה הראשונה.

[...]

ב-1950 העבירה הממשלה הלאומית של דרום אפריקה את החוק לדיכוי הקומוניזם. קומוניזם הוגדר בחוק ככל פעולה הנעשית "לשם הבאת שינוי פוליטי, תעשייתי, חברתי או כלכלי[...]על ידי קידום הפרעה או אי-סדר", או פעולה המעודדת "רגשות איבה בין הגזעים האירופאיים והלא-אירופאיים" בדרום אפריקה. הסמכות להגדרתה של תנועה או אדם כקומוניסט ניתנה בידי שר המשפטים; בדומה לסמכות להכרזה על ארגון טרור הניתנת בידי שר הביטחון (תוך פיקוח של היועמ"ש) לפי חוק הטרור המוצע.

החוקים אינם זהים. זה הדרום אפריקאי היה דראקוני מעט יותר, קבע מעט פחות סייגים. ההבדלים הם קוסמטיים. בשני המקרים מדובר בממשלות שרוצות שלא יפריעו את מנוחתן, שלא יפעלו כנגד מעשיהן. בשני המקרים נלקח מושג קיים ומפחיד ונטען במשמעות סטטוטורית חדשה, תוך ניצול העובדה שההמונים מתנגדים לאותו מושג ולכן יתנגדו לכל מי שהורשע בהיותו כזה, גם אם זה חורג מהמובן המקובל של המושג. ואם המקרה הדרום אפריקאי גרם להרשעתם של רבים בקומוניזם ("קומוניזם סטטוטורי" הייתה ההגדרה המדוייקת) על שום שהעזו לפעול כנגד משטר גזעני, הרי שדי בכך כדי להראות לנו שחוק כזה והרחבה כזו של מושג נותנים בידי ממשלה כוח שהיא עלולה להשתמש בו כדי לדכא אזרחים שפועלים נגדה. החוק למניעת הטרור עלול להפוך להיות מכשיר טרור בידי המדינה.

[...]

ולמה עכשיו? האם איומי הטרור התגברו? האם ההצלחה המרשימה של כוחות הבטחון במניעת טרור כבר עכשיו, במצב הנוכחי, הולכת להתפרק בקרוב? מדוע חשוב לנו כל כך להרחיב את העיסוק בטרור כעת, והאם אנחנו באמת יכולים או צריכים לנתק את העיסוק הזה ממגמה גוברת והולכת של דה-לגיטימציה לארגונים חוץ ממשלתיים? אדם הגון צריך וראוי שישאל את עצמו את השאלות הללו לנוכח חוק הנותן סמכויות מרחיקות לכת בידי גורמי שלטון. ואם אין להן תשובה מספקת, עליו – ולו רק בשל החשד – להתנגד לו.

[...]

ואולי זו הסיבה שעכשיו. יוסי גורביץ מספר לנו שאחרי הפוגה מסוימת, צה"ל חזר להתשמש בסעיפים האוסרים על הפגנה ותהלוכה בחוק הצבאי בשטחים, כי התנגדות בלתי-אלימה היא משהו שישראל לא יודעת להתמודד מולו. עם חוק הטרור החדש, אדם כמו עבדאללה אבו רחמה – שבסך הכול מארגן הפגנות כנגד גדר שהתוואי שלה נקבע על ידי בית המשפט העליון כלא חוקי לקול צפצופה של המדינה – יכול להיחשב טרוריסט. ייתכן שהרחבת ההגדרה של מעשה טרור באה כדי לתת מענה עלוב להתנגדות הבלתי אלימה של פלסטינים, להגדיר אותה מחדש כטרור ולטפל בה בדרך שטיפלנו בפיגועי ההתאבדות. וגם אם לא באה לעולם למטרה זו, הצעת החוק הזו היא נשק חזק מדי בידי אנשים שאנחנו יודעים שעלולים לנצל אותה למטרה זו.

כי חוק כזה לא נועד ולא צריך למנוע טרור – הוא נועד להעביר את המונופול עליו לידי הממשלה.

[...]

הערה: כמה תרומות נדיבות התקבלו בכובע ההפוך. תודה רבה לתורמים.

אל נא תאמר לי טרור is a post from: בלוגיקה

מאותו היום שבו עמנואל קאנט ביקש מאיתנו לעשות רק את אותו המעשה אשר בעשותנו אותו נרצה שיהיה לחוק טבע כללי, או בנוסח מעט אחר, שננסה להשתמש בשכל שנתן לנו הבורא כדי לבחון את מעשינו בעין אובייקטיבית מתוך ראיית האנושות כולה; דרך היום שבו תומס הובס ביקש מאתנו להניח שמחוץ למצב המדיני, מתקיים מאזן אימה מחריד בין אנשים שווים^[1]; דרך היום שבו ג’ון לוק העניק לנו זכויות שניתנות לכל אדם מרגע שהגיח לאוויר העולם; עבור ביום שבו ג’ון רולס נתן לנו בדרך אגב מכשיר ליצירת צדק שכולל הפשטה של בני אדם מתפקידים ותארים ועד לימינו אנו, המוסר ההומניסטי מחייב אותנו בדבר אחד פשוט: לראות כל אדם כאדם שווה ערך לנו עצמנו. כל הסתכלות אחרת מחייבת עליונות של אדם אחד או יותר על פני אנשים אחרים, העדפה של אנשים מסוימים על פני אחרים, מתן ערך שונה לאנשים. העובדה שעד לימינו אנו יש אנשים שדוחים את המוסר ההומניסטי בשם אמות מידה מוסריות אחרות, מפלות, מעידה כנגדנו שפריבילגיות הן משהו שקשה לנו, כבני אדם, לוותר עליו.

אותם שליבם אינו נדקר ועינם נותרת יבשה לנוכח מעשיהם של שני חיילי גבעתי שהורשעו ביום ראשון, מי שמהינים לומר שהרשעתם היא בגידה, לוקים בחטא הזה, חטא ההיבריס הקולקטיבי. כל אדם הגון, ליבו ייצבט לנוכח שימוש בילד קטן כמגן אנושי. השניים סיכנו במודע חיים של ילד קטן, ללא כל סיבה. אם חשדו באמת ובתמים שאחד או יותר מהתיקים הוא ממולכד, הרי שהם שיחקו רולטה רוסית בחייו של ילד בן 11. הם סיכנו במזיד ילד קטן, נער שלא פשע להם בדבר.

אילו היו שוטרים וחיילים, במהלך פינוי מאחז כזה או אחר, מעמידים אל מול מגיניהם ילדי מתנחלים רכים בשנים כדי להמנע ממטחי האבנים, הצבע והחומצה מהגגות, הייתה קמה זעקה גדולה, וסביר להניח שאותם הצועקים כעת היו מתקוממים. ובכן, מי שסבור ששלמות גופו של ילד אחד חשובה יותר או משמעותית יותר משלמות גופו של ילד אחר, הרי שבאחת הוא מוציא את עצמו מתוך אותה מסורת הומניסטית וקובע: לי ולשלי זכויות יתר. ובכך, מוציא עצמו גם ממשפחת האדם.

[...]

הבזיון היחידי פה הוא זה שבהרשעתם בסעיף של מה בכך – חריגה מסמכות והתנהגות שאינה הולמת חייל. ארורה מערכת המשפט הצבאי המשחררת רוצחים פוטנציאליים, שרק מזל בינם ובין פגיעה של ממש, פטורים בסעיף של התנהגות בלתי הולמת. אילו יעמדו אי פעם מחבריו של כתב האישום מול חמושים המורים להם – כשהם חמושים – לפתוח תיקים שעלולים להיות ממולכדים; אילו אי פעם יעמדו בסיטואציה כזו, שבה חייהם בסכנה לא משנה מה יבחרו לעשות, בגלל שרירות לבם של אחרים, ודאי לא יחשבו לעצמם שהתנהגותם של הבריונים נושאי הנשק היא "לא הולמת" ו"חורגת מסמכות". משהו אומר לי שאילו היו אלה הם עצמם, ולא ילד פלסטיני בן 11, הם היו משתמשים במונחים חריפים יותר. אבל חוסר היכולת של האחד לשים את עצמו בנעלי האחר היא מסממני ההיבריס הקולקטיבי.

[...]

"אנחנו קרבנות גולדסטון", נכתב על החולצות שלבשו החברים ובני המשפחה בדרך לבית המשפט. כאילו אלמלא נחקר המעשה, היה הוא צח כשלג. אם לא תופסים אותך, הפשע שביצעת אינו פשע כלל. הילד הפלסטיני כלל אינו חלק מהמשוואה של האנשים הללו, שמוכנים לתמוך במי שהיו מוכנים לצפות בו מת. המשוואה, בעיניהם, היא המדינה מול החיילים. לפשע של החיילים אין קורבן, כי קורבן הוא אדם, ופלסטיני – איננו. אפילו יהיה בן 11.

אם נכונות הטענות, אם מדינת ישראל פתחה בחקירה והעמידה לדין רק בעקבות ועדת גולדסטון, הרי שזהו הטיעון החזק ביותר ששמעתי בעד פעולתה של הועדה הזו. מי שמוכן לומר שפשעים, התנהגויות לא חוקיות, אלימות ביריונית וסיכון חיי ילדים הם בסדר גמור – כל עוד הצד המבצע אותם הוא שלו – ושחקירתם של האירועים הללו והוצאתם לאור היא-היא השגויה והיא זו שאותה יש לעקור, אדם כזה איבד צלם. כל מה שנותר לו הוא התפישה הפאשיסטית, המרעילה – העם שלי מעל לכול חוק, מוסר או שיפוט, מעל לכל ביקורת, עליון ונעלה. אם נזקקנו לגולדסטון כדי לחקור את מה שהוא פשע לכל דבר ועניין – וגם זאת תוך הקטנתו למימדים שאילולא הסיטואציה הטראגית היו נחשבים מגוחכים – הרי שזו עדות מצמררת על אי יכולתה של ישראל, על מדינאיה, מצביאיה ואזרחיה, להחיל על עצמה את כללי המוסר הבסיסיים ביותר, לגלות שמץ של ניסיון להיות עם ככל העמים, לתור אחר האמת ולהעניש את העבריינים. ומדינה שאינה מסוגלת לעמוד בכללי ההתנהגות האנושיים הבסיסיים ביותר, מדינה שרואה בחייליה כקדושים שאין לפגוע בהם, בכל מצב, מדינה כזו ראויה לחוקר חיצוני למעשיה. מי שאינו מסוגל לחקור עצמו, וגורם פגיעה לאחרים, טוב יעשו אלה בסביבתו אם יחקרו אותו בעצמם.
ועדיין, מסתבר, טוב בהרבה להיות "קורבן של גולדסטון" מאשר קורבנם של חיילי גבעתי.

[...]

חבריהם לנשק של האנשים הנקלים הללו, שללא מצמוץ היו מוכנים לסכן שלומו של ילד בן 11, צוטטו בהארץ כאומרים:

העמדתם לדין היא נעיצת סכין בגב, אחרי שהחיילים שירתו את המדינה והגנו על תושביה[...]התנהגות המדינה אינה הולמת, כיון שהיא מעמידה לדין חיילים שהיא עצמה שלחה לבצע עבורה משימה

כאילו יש לחזור ולהזכיר שאין קדושה במדים, שמי שביצע פשע כשהוא לובש מדים הוא פושע שבעתיים, מפני שביצע אותו כנציג המדינה. מי נעץ כאן את הסכין, מי שהשתמש בסמכות ובנשק שניתנו לו כדי לבצע פעולה חסרת כל מעצורים ומוסר כשהוא פועל כביכול בשם המדינה, או מי שהעמיד את העבריינים לדין? החיילים לא הגנו על תושביה, הם הגנו על עצמם, במחיר מגן אנושי בדמות ילד בן 11. בעשותם כן במדים, הם השחירו את פניהם של כל אזרחי ישראל. הם נעצו לי, לכולנו, סכין בגב. הם נעצו סכין בגבם של הערכים שעליהם גדלנו והתחנכנו, של "חביב אדם אשר נברא בצלם" ושל טוהר הנשק, של לוחמי הל"ה. בילדותי, סופר סיפורם של הל"ה כסיפור גבורה יוצא דופן, סיפור שמבאר מהי ההתנהגות הנכונה, גם במחיר הנורא מכול. אנשים אלה, שחושבים שאסור למדינה להעמיד לדין את נציגיה במדים אם פשעו, ודאי היו יורים גם באותו רועה צאן זקן, נועצים את פגיונם, המנצנץ לאורו של ההיבריס הקולקטיבי, גם בצוואתם של שלושים וחמישה הלוחמים הללו. ולא רק.

[...]

בישראל היום של היום (שני) הופיע מאמר דעה נבזי של תא"ל במיל’ צביקה פוגל, מאמר שטוען כי בתנאי מלחמה בטלים כל החוקים. פוגל כותב:

אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות חיילים שנאלצים להתמודד תוך כדי לחימה עם השאלה "להיחשף לסיכון מיותר או להיחשף למשפט צבאי".

ובכן, פוגל, אל תדבר בשמי. הלקח שלמדנו מכפר קאסם היה בדיוק זה: שאנחנו רוצים חיילים שמתמודדים עם שאלות, שבוחנים את מעשיהם לאור הערכים שעליהם גדלנו, לאור ערכי צה"ל עצמו. אני לא רוצה חיילים שחושבים על משפט צבאי, כשם שאני לא רוצה פושעים שנמנעים מלבצע פשע רק כי יעמדו לדין. אני רוצה חיילים – ואנשים – שחושבים על מה נכון, מה מוסרי, מה תואם את הערכים בשמם אנו פועלים. אל תאמר, פוגל, "אף אחד מאיתנו". אלתרמן, למשל, היה חולק עליך:

זה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַך לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"…
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!^[2]

[...]

ממשיך פוגל וכותב, ועטו אינה רועדת, והדף אינו מקיא:

אילו היו שני חיילי גבעתי נהרגים משום שבחרו לבדוק בעצמם תיקים חשודים – איך היינו מרגישים? האם אנחנו מוכנים להקריב את חיי חיילינו במלחמה שנכפתה עלינו על מזבח קידוש "נוהל שכן", או שיש לנו מספיק אומץ לומר כי בתנאי מלחמה חזרתם של ילדינו בריאים ושלמים הביתה חשובה יותר משלומו של כל ילד פלשתיני?

ראשית, הוא יוצר כאן מצג-שווא, כאילו היו החיילים והילד שני טובעים המגיעים אל אותו גלגל הצלה, והחיילים רק היו עסוקים בלהציל את חייהם שלהם. אפילו זה היה המקרה, יש בו ויכוח; משנתו של בן פטורא "מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו", הגם שלא נתקבלה, איננה שגויה. אולם אין זה המקרה. הילד הושם בסכנה על ידי חיילים. הם שם, חמושים ומאומנים, והסכנה היא שלהם. הוא ילד, והם העבירו את הסכנה שלהם אליו. זאת ועוד, יכולים היו החיילים לירות בתיקים ממרחק או לזמן חבלן, הרי צבא שלם מאחוריהם. לא חייבים היו לפתוח אותם בעצמם. אלמלא היה ילד קטן באיזור לשמש מגן אנושי, כלום היה על החיילים לסגת, לדעת פוגל, ובלבד שלא ייגרם להם כל נזק?

אולם חשוב מכך: פוגל מודה בפה מלא במה שאחרים עדיין לוחשים: שתמיכה במפלצות הללו פירושה אמירה ברורה – יש בני אדם שחייהם נחשבים בעינינו יותר משל אחרים. הוא קורא לאמירה הזו "אמיצה", אולם אני לא רואה כל אומץ באמירה שבני עמי עליונים וחשובים יותר מאחרים. רק היבריס קולקטיבי. חייו של ילד פלסטיני אינם חשובים פחות מחייהם של לוחמינו. שלמות גופם של חיילינו אינם חשובה יותר משלומו של ילד פלסטיני. הטוען אחרת – פוגל בפה מלא ואחרים מתוך "מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’" – טוען כנגד כל אמת מידה מוסרית הרואה בבני אדם שווים, וממיט על החברה שלנו ועל ערכי היסוד שלה כליה. אין כאן אומץ, כשם שאין אומץ בשני גברתנים חמושים המתחבאים מאחורי ילד קטן. יש כאן איבוד כיוון מוחלט, ומי שמצדיק אותו נותן יד לפשעי מלחמה נוראיים ולהדרדרות ערכית נוראית. מי שחשובים לו חיי חיילינו, שיעשה שלום. מי שיוצא למלחמה, ואפילו תהיה מלחמת אין ברירה, יודע שחיילים יסתכנו, ויודע שחלק ישלמו בחייהם. ואין בזה דבר שמצדיק הקרבתו של ילד קטן, בן 11. ואפילו יהיה פלסטיני.

[...]

הערה מנהלתית: גם אני הצטרפתי לטרנד, ובצד ימין, מתחת לכיתוב המפתה "כובע הפוך", ניתן, למי שרוצה בכך, לתרום כמה מעות לאות תודה.

היבריס קולקטיבי is a post from: בלוגיקה

1. בממוצע, לפי הובס
2. מתוך על זאת, נתן אלתרמן, הטור השביעי

קודם כל, נקריב אותה. מימין על מזבח הנאמנות למדינה ותרבות הקריצה, ומשמאל על מזבח הרדיפה והמשטר הצבאי. ננפנף בה כבדגל, נצלוב אותה – מימין לקול מצהלות, משמאל בדמעה. אחר כך היא תהיה סמל – לבוגדנותו של השמאל ולכוחנויתה של המדינה. אבל לפני הכול, עליה לעלות לעולה. מערכת הבטחון הישראלית מצאה לעצמה את מי להעלות קרבן על שרשרת חטאים שאת סופה מי ישורנו. אנחנו, מימין ומשמאל, מקבלים את הקרבן באהבה.

קצינים בצבא ההגנה שלנו, קצינים בכירים ורמי מעלה, ביודעין ובמזיד, עברו על חוקי המדינה והתעלמו מפסיקת בית המשפט שלה. זה היה צריך לעלות בראשים. גבי אשכנזי ויאיר נווה היו צריכים להיות מורדים לדרגת טוראי ומודחים בבושת פנים מצה"ל, אולי אף מועמדים לדין. אף מדינה – זולת מדינות הנתונות תחת משטר צבאי – לא יכולה להרשות לעצמה צבא שמפקדיו מעמידים את עצמם מעל לחוק. זו מרידה של הצבא בסמכויות שמעליו, חד וחלק, ויש מקום לשקול להעמיד את הצמד חמד לדין לפי סעיף 97 א’ של חוק העונשין:

מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם.

המעשה של השניים מסוכן לשלומם של אזרחי המדינה, מסוכן מאוד: היום, הצבא מתעלם מהחוק בנוגע לפסיקת בג"ץ לגבי פלסטינים. מחר, לגבי מפגינים נגד הגדר. מחרתיים, לגבי מתנחלים. בעוד שבוע, לגבי סתם אזרחים. צבא, כל צבא, זו מערכת בעלת עוצמה ופוליטיקה פנימית, וכאשר כוחה הוא אבסולוטי ומעמדה הוא אקסטרה-לגאלי, אין איש שיכול לחוש בטוח. מי שמתעלם היום מפסיקות בג"ץ יתעלם מחר מהוראות ממשלה – ואז אין עוד הצבא כפוף לאיש. כשמפקדו הבכיר ביותר של הצבא והפודל שלו בפיקוד מרכז דאז עוברים על החוק ביודעין, אולי אף מתוך אידאולוגיה, הם מורדים בסמכות שלה הם כפופים – החוק במדינת ישראל.

[...]

הקוזאקים הנגזלים, כשגילו שעבריינותם נחשפה ברבים, מייד פתחו בחקירה לבדוק מי הפר את הקוד האתי של הגנבים – מי גנב מהמרצחים. החקירה התנהלה תחת שרביט המנצחים של האיש שהודיע קבל עם ועדה שהוא לא יהסס לפגוע גם בפעילות חוקית אם הוא רואה בה "חתרנית" – או במילים אחרות, שהוא הופך את שירות הבטחון הכללי לשטאזי. החתרנית נתפסה, והיא מואשמת בהאשמות חמורות, לא לפני שהועלמה כלא הייתה והושמה במעצר בית חסר פרופורציה למשך ארבעה חודשים. לשטאזי דרכים משלו לשבור צעירות בחקירתן.

ביום פרסום הפרשה, כשכבר היה ברור שאין כל אפשרות לשמור אותה בסוד, ואולי אפילו טיפה אחר כך, תדרך ראש השטאזי את העיתונאים. הוא שלט בקצב הפרסום ובתוכנו באופן מלא וגורף. כך, יכול היה להציג את השה לעולה כבוגדת, עוכרת ישראל, מרגלת רצחנית שמעשיה הופכים את כולנו לחשופים לאיום ממשי. אף אחד לא אוהב להיות חשוף לאיום ממשי, ואם דיסקין אמר, דיסקין יודע. השטאזי הפך את המלשינה לאויבת העם, והעם לא אכזב – הקלשונים והלפידים יצאו ממחבואם.

[...]

ישנן חברות מופת – לרוב כאלו שמתנגדות לכיבוש הישראלי הממושך בשטחים ולכן הופכות בדעת הקהל הישראלית אוטומטית לאנטישמיות – שבהן מספקים מטרית הגנה ציבורית ואחרת לחושפי שחיתויות. חברות שבהן הייתה ענת קם מוזמנת לחקירה לא במרתפי השב"כ אלא במצ"ח, מתוך כוונה לאסוף את המידע שבידה ולהשתמש בו במשפט כנגד הקצונה הבכירה המצפצפת על החוק. אולי אף הייתה מוזמנת לעדות. מטריית ההגנה ניתנת לחושפי שחיתויות מתוך הכרה בכך ש"מלשינים" כאלה הם הכרח אם רוצים לשמור על המערכות שלנו נקיות. מי שרוצה להיאחז בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם חייב לעודד את אותם אלה המתריעים בקול רם וצלול כאשר צה"ל פועל בניגוד לחוק – לא רק שהם מסייעים לסתום פירצה ספציפית, אלא שבעצם קיומם והעידוד הציבורי לקיומם הם גורמים לקצינים לחשוש שמא מעשה לא חוקי ייחשף, ובכך מהווים גורם ממשמע. רוצה לומר, אילו מעשים כמו אלה של קם היו מעודדים על ידי החברה הישראלית, יש סבירות לא רעה שלא היה בהם צורך.

מטריית ההגנה הזו מסופקת, במקומות אחרים, לחושפי שחיתויות לא רק מפני רדיפה של השלטונות אלא גם – ובעיקר – מפני החוק, אם נאלצים חושפי השחיתויות לפרוע אותו בדרכם. כשם שברור לכל בר דעת כי החוק האוסר על רעש אחרי אחת עשרה בלילה אינו תקף לאותו אדם המזהיר בקול רם את שכניו מפני שריפה, כך כאשר אנו מזהים עבירה על החוק עלינו לשאול האם העבירה הזו נעשתה לתכלית ראויה. על אף שאישומי ריגול לא דורשים כזו מבחינה חוקית ופורמלית, הרי שכחברה עלינו לשאול את עצמנו האם לענת קם הייתה איזושהי כוונה להעמיד מי מאזרחי ישראל בסכנה כלשהי. הרי – כפי שהעיר היטב ידידי יוסי גורביץ – קם לא נפגשה עם אף סוכן זר ולא הייתה לה כל כוונה לעשות כן. בניגוד לאותו סמרטוט אומלל שמערכת הבטחון מוסיפה להתעלל בו לאחר שריצה את עונשו, מרדכי ואנונו, קם אפילו לא מסרה את המידע שבידיה לעיתונאי זר: היא מסרה אותו לעיתונאי הארץ, שממילא כפוף לצנזורה הצבאית בכל אשר הוא מפרסם ולכן ממילא אין בידו לפרסם כל מידע שעלול לפגוע בבטחונם של אזרחי ישראל. משום כך, ובניגוד למה שיוסי כותב, החלה של תקדים שמגר בפרשת ואנונו לנושא זה תהיה מתיחה מוגזמת של כל הגבולות: גם אם ניתן לקבל, באופן חלקי מאוד, את הטענה לפיה מסירת מידע לכלי תקשורת זר כמוהו כמתן הידיעות "בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל" – ושעל כן מדובר בריגול, קפיצה לוגית לא פשוטה כלל ועיקר – הרי שאת אותה הטענה בדיוק לגבי כלי תקשורת בארץ אי אפשר אפילו להתחיל בלי לשגות. אם יש משהו שמעצר בן ארבעה חודשים של עיתונאית מבלי שמילה תתפרסם על כך בארץ יכול להוכיח, זה שהתקשורת הישראלית לא יכולה להביא לידיעת הציבור בארץ שום דבר שמערכת הבטחון לא רוצה שהיא תביא לידיעת הציבור, או לכל הפחות שום דבר שמערכת המשפט לא מאשרת. על כן, מסירת מידע לעיתונאי הישראלי, הכפוף לצנזורה הישראלית, לא מסכנת במאום את בטחונם של אזרחי ישראל – ממילא מערכת הבטחון תוכל למנוע את הפרסום של כל מידע שיש בו כדי לסכן את בטחונם של האזרחים.

משום כך, ובהיעדר כוונה לפגוע באזרחי ישראל, נדמה כי מעשיה של קם נעשו, לכאורה – ויש לציין שכל שאנו יודעים הוא מה שראש השטאזי היה מוכן לומר לנו, ולשטאזי – שוב גורביץ – יש נטיה לשקר, ולכן כל מה שאנו יודעים על מעשיה של קם הוא לכאורה בלבד – לשם נשיפה במשרוקית, סימונם של עבריינים מסוכנים בצמרת הצבא המורדים בסמכות שמעליהם. כלומר, לטובתם של כלל אזרחי ישראל.

[...]

כנגד זה, יטענו מיני מיליטנטים שעצם החזקת המידע באופן שאינו מוגן ומחוץ לרשות הצבא חושפת אותו להאקרים של האויב ועלולה להביא לחשיפתו, ושהסיכון כאן אינו מידתי ביחס לשחיתות שנחשפה. אנשים אלה חוטאים להיקפה של השחיתות שנחשפה – כאמור, לא מדובר כאן "רק" בהחלטה לחסל כמה פלסטינים, מדובר כאן בעבירה ביודעין של מפקדיו הבכירים של הצבא על החוק, בהתקוממות צבאית כנגד הסמכות הפוליטית והשיפוטית. אולם נדמה כי אנשים אלה חוטאים גם להיקפה של הסכנה בה העמידו קם ובלאו את אזרחי ישראל. כמעט כעניין שבשגרה מאבדים קצינים בכירים לפטופים ואמצעי אחסון מידע צבאיים, הנגנבים מרכביהם או אובדים בנסיבות אחרות. ראש המוסד לשעבר פרסם מסמך סודי בספר, וראש ממשלתנו הקריא מסמך סודי, את מסמך שטאובר – כשהוא נתון תחת חסינות מהותית ולא כפוף לאף צנזורה, בניגוד לבלאו – מעל בימת הכנסת. סגן ראש המוסד, לפי האמור כאן, מסר מידע סודי לעיתונאי. ראש אמ"ן לשעבר, אלי זעירא, חשף בספרו סוכן מוסד במצרים. אשרף מרוואן כבר איננו בין החיים, ומי יודע עד כמה דמו על ידיו של זעירא. מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. אלעזר שטרן מסר מידע סודי על חייל ל (נו, נגיד) עיתונאי, וכולנו אולצנו לשלם את הקנס שלו. הוא לא הועמד לדין על ריגול.

אם המידע שהיה, לכאורה, בדיסק הקשיח של קם מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל מעצם היותו שם, הרי שגם המידע שהיה בלפטופ של סגן אלוף שנגנב מרכבו מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל, מאותם סיבות ובאותה העצמה. ובכל זאת, ציוד מחשב המכיל מידע סודי אובד כדבר שבשגרה, ואיננו רואים את הצבא פועל במלוא העצמה כדי להפסיק את התופעה. כיוון שכך, אין לנו אלא להסיק כי מערכת הבטחון שלנו מעידה על עצמה במעשיה כי היא נכונה לספוג את הנזק שבאבדנם של מסמכים כאלה במקרה של סגן אלוף רשלן שמחשבו נגנב ונמצא בידי גורמים עברייניים – מדוע, אם כן, שנחשוב שאבדן של מסמכים בהיקף כזה גורם יותר נזק בידיה של חיילת לשעבר או עיתונאי הכפוף למגבלות הצנזורה?

זאת ועוד: אילו היה המידע כה מסווג עד שסוכני אויב, כפי שהגדיר זאת ראש השטאזי, מריירים עליו וחולמים עליו בלילה – מדוע היה המידע כה זמין עד כי כל פקידה יכולה הייתה להעתיק אותו בנקל – לכאורה – לדיסק קשיח? מדוע לא נשמר על מחשב שאיו לו יציאות חיצוניות, או באופן שבו לא ניתן להעתיקו החוצה אלא באמצעות סיסמה, או באמצעות איזשהו מיגון? הרי סוכני האויב מנסים באופן אקטיבי להגיע למידע – בוודאי לכזה שהם חולמים עליו בחלומותיהם הרטובים ביותר – ולא מן הנמנע שינסו להגיע למידע זה בשלל דרכים, החל בשוחד לחיילים וכלה בהחדרה של סוס טרויאני למערכת. מיגונו של מידע זה – גם ובעיקר בתוך מחשב צה"לי – צריך היה להיות מבוצר, אם חשיבותו היא כה גדולה כפי שהגדיר אותה ראש השב"כ. האחריות לשמור מידע סודי כל כך נחה על כתפיהם של המפקדים שהכניסו אותו למחשב, והייתה זו גם אחריותם – כלפי כל אזרחי ישראל – לשמור על מידע שחשיפתו עלולה לסכן כל אחד מאיתנו גם מפני פקידות בלשכתם. כך שאם נכונות טענותיו של דיסקין, אחריותם של אותו שליח נקלה של המתנחלים בתקן של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, ושל המפקדים האחרים בלשכתו לשמירה על המידע הייתה כפולה ומכופלת, ויש לבדוק בדיוק כיצד נתנו שהמידע יוכל להיות מועתק כה בקלות – במקרה זה, בידי חיילת, במקרה רע יותר, בידי סוכן אויב.

ונקודה שלישית – איזה תכניות לחימה "סופר מסווגות" מחזיק צה"ל בפיקוד מרכז, בדיוק? הרי דיסקין טוען שמדובר במידע כה סודי ורגיש, שאויבנו יכולים רק לחלום על השגתו. תכניות מיגון מטילים מצויות בפיקוד העורף, על פי רוב. תכניות לחימה הנוגעות לסוריה וללבנון מקומן בפיקוד צפון, וגזרת עזה נמצאת בפיקוד דרום. פיקוד מרכז חולש על גבול של שלום עם ירדן ועל התנחלויות ושטחי הגדה המערבית, שקשה לראות את הסכנה הבטחונית הנוראית, הקטסטרופה המודיעינית הצפויה לאזרחי ישראל ממנה בזמן הקרוב ובכלל. האם באמת מידע הנוגע למשטר הצבאי ברש"פ הוא כזה שאויבנו מריירים עליו בחלומותיהם? כחייל מילואים השייך לפיקוד מרכז נחשפתי לחלק מההערכויות שלו – האם עליי לחפש סוכנים איראניים מאחורי גבי? אין בכך לומר שאין כל סיכוי שמדובר במידע רגיש בצורה בלתי רגילה, אלא רק שהסיכויים שדיסקין מדייק בתיאורו אינם חד משמעיים. התסריט היחידי שאני מצליח לשוות לנגד עיניי שעונה להגדרה של דיסקין הוא אם יש במידע כדי לחולל נזק תדמיתי לישראל ולצבא – ואם זה המצב, אז אור השמש הוא מקומו היחידי של מידע כזה.

אם כן, טענותיהם של בטחוניסטים בשקל ומאדירי צה"ל לגבי סיכון בטחוני צריכות להלקח עם יותר מגרגיר מלח: צה"ל מתמודד עם אובדן של מידע רגיש כמעט באופן יומיומי, ולא נראה כעושה מאמצים כנים ומלאים להפסיק זאת, המידע ממילא נלקח מהפיקוד הכי משעמם בארץ ובכל מקרה, מי שהשאיר את המידע פרוץ צריך לשאת באחריות לא פחות מהש.ג. – משהו אומר לי שדחוח הלוי לא ימהר לקרוא להעמיד את יאיר נווה לדין בגין הפקרת המידע הזה – ואולי שלא בצדק.

[...]

כמובן, כל הדברים האלה ישחקו מעט מאוד תפקיד בשיח הציבורי בקרוב. הימין ימהר להכתיר את ענת קם כבוגדת, ידרוש עונש מוות, יפנטז על סוכני מוסד שיתנקשו באורי בלאו ויצלוב את הבוגדת. השמאל יעלוז במרטירית החדשה שלו, ייתן לה לסבול על הצלב למען הוכחת צדקתו, יגיש אותה על מזבח לחימתו המאספת על הדמוקרטיה הרעועה הישראלית. בסופו של דבר, איש לא יעניק לנושפת במשרוקית הזו את מטריית ההגנה לה היא ראויה, וכותרת קטנה בעיתון תבשר על סיום משפטה שבו תורשע – ככל הנראה ועל סמך ניסיון העבר – בעבירות פחותות בהרבה משיוחסו לה בתקשורת בהרחבה. ובפעם הבאה איש לא ינשוף במשרוקית. צליבתה הציבורית של ענת קם חיונית לצה"ל – היא תאפשר לו להשלים את ההפיכה השקטה שלו, את המרידה שלו בחוק, לקעקע עוד יותר את סמכותו של בג"ץ עליו, באין מפריע. ללא קשר לתוצאות החקירה והמשפט, צה"ל ניצח בסיבוב הזה, לא את ענת קם – אלא את כל אזרחי ישראל החפצים בדמוקרטיה.

המרטירית is a post from: בלוגיקה

1950. בקשר לירי רקטות ופצצות מרגמה לדרום ישראל על ידי חמושים פלסטינים[...]החמושים הפלסטינים לא הבחינו בין מטרות צבאיות לאוכלוסיה אזרחית ועצמים אזרחיים בדרום ישראל. שיגור רקטות ופצצות מרגמה, שאי אפשר לכוונן בדיוק מספק על מטרות צבאיות, עומד בניגוד לעקרון הבסיסי של הבחנה. היכן שאין יעד צבאי מטווח והרקטות ופצצות המרגמה משוגרים אל אזורים אזרחיים, הן בגדר מתקפה מכוונת כנגד אוכלוסיה אזרחית. פעולות אלה יהיו בגדר פשעי מלחמה, ועשויים להיות פשעים כנגד האנושות.
1951. [...]מתקפות הרקטות ופצצות המרגמה, ששוגרו על ידי חמושים פלסטינים הפועלים מעזה, גרמו לחרדה^[1] בקרב האוכלוסיה המטווחת בדרום ישראל. מתקפות אלה גרמו לאבדן חיי אדם ולפציעות פיזיות ומנטליות לאזרחים, כמו גם לנזק לבים פרטיים, מבני דת ורכוש, ושחקו את החיים התרבותיים והכלכליים של האוכלוסיה המטווחת והשפיעו בחומרה על הכלכלה והזכויות החברתיות של האוכלוסיה.
1952. לגבי המשך החזקתו של החייל הישראלי גלעד שליט[...]כחייל המשתייך לכוחות החמושים הישראלים ושנתפס במהלך פלישת אויב לישראל, גלעד שליט עומד בכל התנאים לסטטוס של אסיר מלחמה תחת אמנת ג’נבה השלישית ויש להגן עליו, להתייחס אליו באנושיות ולאפשר לו תקשורת עם העולם שבחוץ בהתאם לאמנה זו.^[2]

שלושה סעיפים אלה, בהם קובעת ועדת גולדסטון באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהחמאס אחראי על ביצוע פשעי מלחמה, שירי הרקטות לישובי הדרום גרם נזק רב, ושהחזקתו של גלעד שליט נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי (בהמשך, בחלק ההמלצות, קוראת הועדה לשחררו מסיבות הומניטריות). כל הטענות שישראלים טוענים כל הזמן כנגד החמאס.

לא מפתיע, אם כן, שתגובתו הראשונית של החמאס הייתה לדחות את הדו"ח מכל וכל. כמו בישראל, החמאס לא ממש אוהבים שמציגים אותם כפושעי מלחמה. אחרי הכול, בדיוק כמו ישראל, הם בטוחים בצדקתם, ובטוחים בחרפתו של הצד השני. כמובן, לכל ההצהרות הללו של הנייה וכנופיתו אין זכר היום. בעקבות מעורבותו עד צוואר של אחד, מחמוד עבאס, בדחיית הדיון באו"ם על הדו"ח של השופט היהודי הדרום-אפריקני (וראו רחביה ברמן בנושא זה), חמאס תוקף את נשיאה של הרשות הפלסטינית בחריפות. ונשאלת השאלה מה קרה? איך חמאס עבר בתקופה כל כך קצרה מדחיה מכל וכל של דו"ח גולדסטון לחרפות וגידופים על ראשו של מנהיג פלסטיני שמונע דיון בו באו"ם? הלא, אם חמאס אינו מקבל את הדו"ח וחש שהוא אינו מאוזן, מדוע שירצה שהאו"ם ידון בו?

[...]

ה-Hasbara הישראלית, זה מה שקרה. בגמר אליפות אירופה בדיבייט ב-2006 קרה מקרה שיכול, אולי, להמחיש היטב מדוע:

נושא הדיבייט היה האם לאפשר למעסיקים שלא לשכור עובד על רקע היותו של העובד מעשן. הקו של הקבוצה התומכת היה, כמובן, טובת המעסיק. אחת מהנחות היסוד שהניחו הייתה שעישון איננו התמכרות – שהרי, אין להתנכל למי שמכור, אלא לסייע בידו – אלא בחירה, וככזו, על הבוחר בה להיות נכון לשלם מחיר על בחירתו. הנחת היסוד הזו נועדה לקעקע את הטענה שהם ציפו לה מצד האופוזיציה, אולם זו בחרה בקו אחר לגמרי: המתנגדים להצעה טענו שעישון הוא חוקי, וככל דבר חוקי – כמו למשל, יחסי מין סאדו-מאזוכיסטיים בהסכמה – הוא בחירה לגיטימית שאין להתנכל לעושים אותה ואין להטיל סנקציות מכל סוג שהוא על הבוחרים בה. בשלב הזה קם הדובר הראשון של התומכים ותקף, באמרו שעישון ממכר ומכורים אינם באמת נתונים לבחירה חופשית. דובר האופוזיציה רק חיכה לרגע הזה – הרבה בזכות הרגע הזה, הוא זכה בתואר הדובר המצטיין בגמר – וענה בחדות "אתה אמרת שזו בחירה, ניל. אתה אמרת שזו בחירה".

כי זאת יש להבין: זה בכלל לא משנה אם עישון הוא התמכרות או בחירה חופשית – וסביר להניח שהוא לא זה ולא זה. מה שמשנה הוא שאם אתה טוען משהו מתוך שורה של הנחות יסוד, אתה יוצר את המציאות שעליה מתדיינים. אתה לא יכול אחר כך למשוך את הנחת היסוד שלך מבלי להפיל גם את הקייס שלך, ואם הנחת היסוד שלך משרתת את הצד השני – ובכן, זה רק אומר שהפסדת בוויכוח, שהטיעונים שלך אינם משכנעים מספיק, שלא הצלחת להוכיח באופן לוגי את שביקשת להראות.

מערכת ההסברה הישראלית בניצוחו של הקוסם דובר האנגלית ושר החוץ הסובייטי שלו הצליחה לעשות בדיוק את זה: בדחייתם ההיסטרית את דו"ח גולדסטון, הם טענו השכם והערב שהדו"ח חד צדדי ומציג את ישראל כפושעת מלחמה יחידה. היות וזה מה שהם טוענים, זה הופך להיות הבסיס לדיון. החמאס הבין את השגיאה הראשונית שלו, הוריד פרופיל, וכעת הוא יכול לעשות את אבו מאזן לחוכא ואיטלולא – וככל הנראה גם לגוויה פוליטית. איש אינו זוכר שאותו הדו"ח בדיוק נדחה על ידי חמאס. כשהוא רק יצא, הוא היה רע לחמאס. כעת, אחרי שהישראלים פמפמו לכולי עלמא שהדו"ח מאשים רק את ישראל, הוא משרת את האינטרס הפלסטיני ואת האינטרס של חמאס בפרט – ואבו מאזן הוא סוג של בוגד. היסטריה היא חרב פיפיות מסוכנת.

[...]

ישראל עשתה כל טעות אפשרית עם דו"ח גולדסטון. החל מההחלטה העקרונית שלא לשתף פעולה עם הועדה – אם אינך משמיע את קולך, הוא פשוט לא נשמע; אף אדם מהוגן לא יחשוב שניתן להמלט מחקירה או דין צדק רק מפני שאתה מסרב להופיע במשטרה או בבית המשפט – וכלה בהתנגדות ההיסטרית לכל דבר שאפילו מזכיר את הדו"ח, בטענה הלא מדויקת שהוא חד צדדי (ואם לא רציתם דו"ח חד צדדי, למה לא באתם למסור את הצד שלכם?).

וזה לא שנתניהו וליברמן הם טירונים. פשוט, הרווח הפוליטי שלהם היה גדול מכדי לפספס אותו, ואם צריך למכור את מעמדו של מחמוד עבאס ברחוב הפלסטיני ואת מעמדה של ישראל בעולם, אז המחיר עדיין שווה את זה. צריך להבין: ככל שטבעת החנק סביב מדינה נסגרת, ככל שמתחדדת תחושת תושביה שהעולם כולו נגדם, שכולם צבועים שרק מחפשים לדפוק אותנו – ואצלנו, לא בלי נימה של פוביה מהעבר הלא-רחוק – כך מתחזקים גורמים לאומנים, המפמפמים את הזקפה הלאומית ומדברים על "עמידה גאה"  ועל "ריבונות" ועל "זכות". זה מעגל קסמים, שלחלק ממדינות העולם לקח שנים ארוכות לצאת ממנו. השופט גולדסטון מכיר על בשרו מעגל קסמים כזה.

כשה-Hasbara  הישראלית מדברת על אנטישמיות, קוראת לגולדסטון "יהודי שונא עצמו", טוענת להטיה מכוונת של הדו"ח מראש, פוסלת על הסף כל אפשרות שחיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, טוענת באותה הנשימה שבמידה ובוצעו כאלה הרי שהם חלק בלתי נמנע מלחימה בטרור ואין להתייחס אליהם ככאלה ופוסלת, מכל וכל, את החוק הבינ"ל כולו, כולל אמנות שישראל חתומה עליהן באופן וולנטרי לחלוטין; כשההסברה הישראלית עושה את כל אלו, היא לא מדברת אל העולם. היא מדברת אל הישראלים.

כי ההמון רוצה לשמוע שהוא צודק, שצה"ל גיבורים, שאנחנו הקרבן (שמחזיק את רצועת עזה במצור כבר למעלה משלוש שנים), שאנחנו הטובים, ושכל מי שחושב אחרת עושה זאת ממניע נסתר – אנטישמיות, שנאה עצמית, התרפסות בפני אומות העולם הפרו-ערביות וכו’.

לדוגמה: אחת הטענות האבסורדיות עד אימה שהועלו כנגד דו"ח גודלסטון הייתה שהוא לא התייחס לסוגיית השימוש במגנים אנושיים. זה, כמובן, לא נכון: אף שישראל הרשמית לא עשתה צעד אפילו כדי להעלות את הטענה בפני ועדת גולדסטון, הדו"ח דווקא מתייחס לה.

הועדה לא מצאה ראיות שמצביעות על כך שחמושים פלסטינים כיוונו אזרחים למקומות שהותקפו או שהם הכריחו אזרחים להשאר בטווח המתקפה. הועדה גם לא מצאה ראיות שחברים בארגונים הפלסטינים החמושים נכנסו לקרב בלבוש אזרחי. על אף שבתקרית אחת של מתקפה ישראלית על מסגד שהועדה חקרה נמצא שלא הייתה אינדיקציה שנעשה שימוש במסגד למטרות צבאיות או כדי לגונן על פעולות צבאיות, הועדה לא יכולה להוציא מכלל חשבון שדבר כזה אכן קרה במקרים אחרים^[3]

כלומר, לפי מכלול הראיות שהובאו בפניה, ועדת גולדסטון לא מצאה עדויות לשימוש של חמאס במגנים אנושיים. אם לישראל היו כאלה, הרי שהיה עליה להציג אותן. כיוון שלא הציגה, חזקה עליה שאין. המחשבה, שועדת גולדסטון צריכה לצאת מנקודת הנחה שברור שהיו מקרים כאלו, על אף שאין בידיה עדויות כאלה, היא למעשה דרישה מועדת הבדיקה שתהא מוטה.

[...]

כהערת אגב, הדו"ח מתייחס למגנים אנושיים בעוד סעיף:

הועדה חקרה מספר תקריות בהן הכוחות החמושים הישראלים השתמשו בתושבים פלסטינים מקומיים כדי להכנס לבתים שעלולים היו להיות ממולכדים או לאכלס לוחמי אויב (נוהל זה, שבגדה המערבית מוכר כ"נוהל שכן", כונה "נוהל ג’וני" במהלך הפעולה הצבאית בעזה)[...]^[4].

אותי מסקרן לדעת: במידה ואכן הופעל "נוהל ג’וני" כזה בעזה – לא רעיון בלתי אמין לחלוטין, בהתחשב בעובדה שצה"ל מפעיל כזה שנים, גם לאחר פסיקת בג"ץ בנושא; בצבא שחייליו רעולי פנים, אני לא אופתע אם הסיפור הזה יתברר כאמת – ואחד השכנים מהנוהל היה אכן נהרג בכניסה לבית ממולכד, האם בציבוריות הישראלית היו מזדרזים לומר שצה"ל אשם במותו של הבלתי-מעורב הזה, באותו האופן שבו הציבוריות הישראלית ממהרת להאשים את חמאס בירי מתוך אוכלוסיה אזרחית?

[...]

הטענה המרכזית של ישראל הייתה שזכותה להגן על עצמה, ושדו"ח גולדסטון מערער על הזכות הזו. מופלא, כי זו בדיוק אותה הטעות שבטענה שדו"ח גולדסטון הוא חד צדדי – זו טענה שיוצרת מציאות.

דו"ח גולדסטון לא מטיל לרגע ספק בזכותה של ישראל להגן על עצמה. כהערת אגב חשובה, הדו"ח טוען – טענה מורכבת מדי עבור ההמון הזועם – שהועדה חושבת שתכניות המבצע כוונו גם להשגתן של מטרות שאינן הגנה עצמית – כמו רווחים פוליטיים או אחרים.

1883. בעוד הממשלה הישראלית ניסתה לתאר את הפעולות באופן מהותי כתגובה למתקפת רקטות תוך הפעלת הזכות להגנה עצמית, הועדה חושבת שהתכנית^[5] הייתה מכוונת, לפחות בחלקה, למטרה אחרת: תושבי עזה ככלל.
1884. מבחינה זו, הפעולות שמשו לקדם מדיניות כללית שמורתה הענשתם של תושבי הרצועה על עמידותם ועל תמיכותם המסתברת בחמאס, וייתכן שמתוך כוונה לכפות שינוי בתמיכה הזו[...]^[6].

אבל אם נחזור לנושא, דו"ח גולדסטון לא עוסק בלקבוע האם לישראל הייתה סיבה מספקת לצאת ללחימה, קאזוס בלי מובהק. זה לא עניינו ולא זה המנדאט שניתן לו. דו"ח גולדסטון עוסק בחקר מאורעות הלחימה בזמן שזו התחוללה (החוק הבינ"ל מבחין בין שני הדברים – Jus Ad Bellum ו-Jus in Bello – בצורה ברורה מאוד). המנדאט של הועדה היה לבחון את שאירע בעת מבצע עופרת יצוקה, לאסוף ראיות ועדויות ולקבוע האם בוצעו פשעי מלחמה אם לאו. הטענה, כאילו מציאתה של ישראל אשמה בביצוע פשעי מלחמה במהלך המבצע שקולה לשלילת זכות ההגנה העצמית מישראל, היא למעשה הטענה שישראל לא יכולה להגן על עצמה מבלי לבצע פשעי מלחמה, וזה שקול לתביעה להרחיב את זכות ההגנה העצמית של ישראל לכלול גם פשעי מלחמה – או לכל הפחות, את הזכות שלא להיחקר בגין טענות לביצוען של כאלה. היות ואין אף אדם מהוגן שיסכים לומר שזכותה של ישראל להגנה עצמית עולה על זכותם של תושבי עזה הבלתי מעורבים לחיים, הרי שעצם הטענה הזו מערערת בכוחות עצמה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. הקשירה הזו, בין ההאשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה לבין הזכות להגנה עצמית של ישראל מערערת בעצם קיומה על זכותה של ישראל להגנה עצמית. ומי שמבצע אותה זו מערכת ההסברה הישראלית.

[...]

צריך, נכון וחשוב להעביר ביקורת חריפה על דו"ח גולדסטון. הדו"ח חוטא לאמת בכמה מקומות ובכמה עניינים מהותיים – למשל, הדו"ח לא עוסק כמעט בכלל בכל סיפור הפסקת האש שהופרה והשיחות על חידושה שנכשלו, משל אלו אינם חלק מהרקע ללחימה. חשוב גם להעביר ביקורת על הגוף ששלח את הועדה, מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבוחר בדרך קבע להטפל רק למדינות שאינן חזקות, ומתעלם מהפרות בוטות של זכויות אדם במדינות אחרות. זה מצב בלתי נסבל, בו חברי הפאלון-גונג לא זוכים להגנה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בזמן שתושבי עזה – שמצבם אינם מוצלח, אבל עדיין ולמרות מה שהאפטונבלאדט כתב, עדיין אין מוציאים אותם להורג כדי לסחור באיבריהם – מקבלים כל כך הרבה תשומת לב מהועדה. זה אבסורד שאין שני לו. הדו"ח הזה גם ודאי אינו מכיל את כל האמת, באשר הוא ניתן במעמד צד אחד. זה לא הופך אותו לבלתי תקף או לא לגיטימי, כפי שהסברתי בתחילת הדברים, אבל זה מקטין את מהימנותו כמייצג נאמן ככל האפשר של האמת.

אבל, וזה אבל גדול – להבדיל מכל מיני אינטלקטואלים שאני דווקא מסכים עמם בימים כתיקונם, ושהפכו מרגיזים למדי לאחרונה, אינני חושב שדו"ח גולדסטון הוא התגלמות הרשע עלי אדמות. הוא עוד זווית ראיה על מלחמה, שבינתיים ישראל הרשמית היא הגורם היחיד שלא מוכן לספק את הזווית שלו עליה. הוא עוד דו"ח – בדיוק כמו זה של HRW, "שוברים שתיקה", בצלם ואחרים – שאמור להדליק נורה אדומה ולגרום לנו לתבוע במפגיע שאירועי המלחמה ייחקרו לעומק, ושאם בוצעו פשעי מלחמה בשמנו – שהאחראים יובאו לדין. כפי שגולדסטון עצמו הטעים, זה מאוד לא יהודי – ומאוד לא אנושי – להתחבא מאחורי בורות.

[...]

אבל נתניהו הלך ונאם באו"ם והצליח לגרור מחיאות כפיים כאן בארץ, ועליה בפופולריות, וההמון הזועם כבר בטוח שוב שהעולם כולו נגדנו – ואם אני השופט גולדסטון, אני נמנע מביקור בישראל בקרוב. מי שהיה צריך לגזור קופון פוליטי מהדו"ח הזה, גזר אותו. הימין הישראלי והחמאס יצאו מחוזקים כלפי פנים, אהודים ופופולריים. עת התשלום על המשחק המסוכן הזה בוא תבוא, ונשלם אותו בדם ודמעות.

[...]

עוד הערה קטנה על הדו"ח, שאינה קשורה במישרין לאמור כאן, אולם היא חשובה מאין כמוה: בכמה מקומות מצליח גולדסטון להכניס לדו"ח שלו כמה דברים חשובים מאין כמוהם, על אף שאין הם בהכרח קשורים ללחימה עצמה. במספר מקומות מתייחס גולדסטון, כיאה למוצאו, להתנהלות של ישראל בתוך תחומיה. למשל, הדו"ח מציין את המתנגדים ללחימה בחברה הישראלית ואת יחס הממשלה אליהם – כולל, למשל, ניסיונות למנוע הפגנות כאלה. וחשוב מכך, בין השאר מזכיר הדו"ח כי:

1902. הדו"ח מציין, בדאגה, שישראל לא ספקה את רמת מיגון שווה מרקטות ופצצות מרגמה לאזרחים פלסטינים בטווח כמו שהיא סיפקה לאזרחים יהודים. בייחוד, היא לא סיפקה מקלטים ציבוריים או מיגונים לבתי ספר, למשל, עבור קהילות פלסטיניות החיות ביישובים הלא מוכרים ובכמה מהכפרים המוכרים. זה אמור להיות מובן מאליו שאלפי הפלסטינים הישראלים – כולל מספר משמעותי של ילדים – החיים בטווח הטילים, ראויים לאותה הגנה שמספקת הממשלה הישראלית לאזרחיה היהודים.

אהמ. ובזה גולדסטון עוד מבין משהו.

מדברים לעצמנו is a post from: בלוגיקה

1. terror, נ.א.
2. דו"ח גולדסטון, כל התרגומים מהדו"ח נעשו על ידי, נ.א.
3. דו"ח גולדסטון, סעיף 1953
4. דו"ח גולדסטון, 1925
5. לתקיפה ברצועה, נ.א.
6. דו"ח גולדסטון

צבאנו המהולל סידר לי חמישה ימי נופש פעיל באיזה בסיס נידח, החל ממחר בבוקר. משהו אומר לי שבבסיס הנידח אין אינטרנט.

יש פוסטים שיעלו אוטומטית (אני מקווה, לא יהיה לי איך לבדוק) במהלך השבוע על מנת לספק את קהל הקוראים. לגבי תגובות – כיוון שתגובתו הראשונה של כל מגיב חייבת לעבור אישור – יש כמה טרולים שמנסים להגיב פה ובטוחים שזה מתפרסם ורק אחר כך נמחק, אבל אני לא אשם שהם מאותגרים טכנולוגית – מי שמעולם לא אושרה לו תגובה כאן ייאלץ להמתין לשובי, מלא חוויות מהגוף שכולנו אוהבים.

[עריכה: צבאנו האהוב מטומטם מהצפוי ומתברר שקרא לי בלי שיהיה בי צורך כלל]

לשמור על המולדת is a post from: בלוגיקה