פוסטים עם התגית ציונות
הקרח נסדק
18 בדצמ'
דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:
אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.
מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.
איקונוקלסטיקה
28 במאי
כדי לכונן מקדש מן ההכרח להחריב מקדש[1]
המעשה של יורם קניוק, שפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שהלה יורה לפקיד הרישום במרשם האוכלוסין לרשום אותו כ"חסר דת", כמוהו כמהלך שחמט נאה – סימן קריאה בסופו. אם תידחה העתירה, די יהיה בכך כדי לגדוע כל טענה בדבר חופש דת בישראל; מדינת ישראל תעמוד בבית המשפט על זכותה החוקית לחייב אדם להשתייך לדת כלשהי. לא ניתן יהיה לטעון דבר לגבי שייכות לאומית במקרה זה, מפני שקניוק הדגיש היטב שהוא רוצה לשנות את מעמדו הדתי. אם תתקבל העתירה, תיאלץ המדינה להכיר באבטיפוס ישן-חדש של בן הלאום היהודי: העברי, המשליך מעליו ככלי אין חפץ בו את הדת היהודית, ונותר אך ורק עם שייכותו הלאומית.
באותה נשימה, קניוק מצליח לשפוך אור על הפיל במרכז החדר, האבסורד שרובנו מצליחים להתחמק ממנו רוב הזמן: שבפוליטיאה שבין הים לנהר, המדינה לא רק מנהלת מרשם לגבי שייכותם הדתית של אזרחיה, אלא היא גם קובעת אותה עבורם. בכך, המדינה מאמצת – לפחות באספקט אחד, אבל אספקט מהותי למדי – את העמדה ההלכתית כלשונה[2]: מי שההלכה רואה בו יהודי, המדינה כופה עליו זהות דתית זו במרשמיה; לא זו אף זו, המדינה נוהגת בכך באופן שנוגד במובהק את עצם הרעיון הציוני – למעשה, את עצם הרעיון הלאומי המודרני: היא שוללת מאזרחיה את זכותם להגדרה עצמית, לפחות בפני מוסדותיה.
אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות
24 באפר'
משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.
המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.
לשאלת הפוליטיאה היהודית
18 בספט'
הבעיה עם בלוגרים מאוד טובים כמו דובי היא שהם מפרסמים פוסטים מוצלחים דווקא כשאין לי ממש זמן לענות להם. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, אני קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, מתיישב לכתוב סמינריוניות, הולך לישון, ושוב. זה נורא לא הוגן. אבל אם לשים את הבכי והנהי בצד, דובי כתב פוסט על ציונות, או אולי פוסט-ציונות, או "כנעניות", אני לא כל כך בטוח איך נכון לקרוא למה שהוא מציג שם. ואני מסכים איתו על חלק גדול מהדברים: אני מסכים איתו שפתרון של שתי מדינות לשני עמים בוודאי עדיף על כל פתרון אחר, אני מסכים איתו שבהיעדר אפשרות לכזה, משטר פדרטיבי הוא אפשרות הגיונית. א-ב-ל.
החרטה בוא תבוא
3 בספט'
נראה שהמיטיבים מחבבים יותר את אלה שעמהם היטיבו, משהללו אוהבים את מיטיביהם[1]
שלי יחימוביץ’ לא מרפה מההתקפה האישית המכוערת על דב חנין. הפעם, שילחה בבלוגה את עוזרה הפרלמנטרי, עמית בן-צור (שמשום מה לוקח את תמונתו משרתי טמקא) כנגד הסכנה המתרגשת ובאה על מדינת ישראל: ראש עירייה לא ציוני, ר"ל.
- אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר 9 פרק 7 [↩]
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
