דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:

אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.

מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.

אני חושב שמרבית הדיונים הללו פספסו נקודה משמעותית, שאליה ארצה להתייחס, והיא שאלת השבר האמוני העמוק שהמתקפה הזו – והעומדים מאחורי העומדים מאחוריה – מייצגים בשילוב הבלתי אפשרי המכונה ציונות דתית. אבל עוד לפני כן, אי אפשר שלא להתייחס ליבבה רווחת מימין – הטענה כאילו השמאל אינו מאולץ לגנות את מעשיהם של אנרכיסטים המפגינים כנגד הכיבוש, ומדוע יידרש הימין לגנות את מעשיהם של מתנחלים התוקפים חיילי צה"ל? אני נדרש לטענה נבובה זו משתי סיבות: האחת, שברצוני לטעון שתקיפה זו מהווה משבר חריף בציונות הדתית ככלל, ועל כן חזקה עליי שאני צריך להראות את הקשר בין נוער הגבעות ובין החבר הממוצע בגוש אמונים. השנייה, הקשירה הכמו סימטרית השקרית הזו מייצגת נאמנה את הרלטיביזם האתי שעומד בבסיס התפישה המתנחלת כולה. או לשון אחר לשתי הסיבות: אני מחזיק שמתוך שתנועת ההתנחלות דורשת לעצמה זכויות יתר – את החירות מביקורת על פעולותיהם של פרטים ממנה – תוך שהיא שוללת זאת מכל תנועה אידאולוגית אחרת, היא למעשה מביעה תמיכה או הסכמה שבשתיקה עם מעשים ששוללים בעצם קיומם את בסיסה של האידאולוגיה המתנחלת מראשית דרכה. ניסור כזה של הענף עליו יושבים הוא-הוא צלילו של הקרח שנסדק, כפי שיובהר בהמשך.

[...]

הקץ להקדמות. הטענה כאילו השמאל המתון אינו מוחזק אחראי למעשיהם השנויים במחלוקת של "אנרכיסטים", כהגדרתם בתקשורת, ושאר אנשי שמאל בנעלין, נבי סאלח ובלעין, שלעתים כוללים עימותים עם חיילי צה"ל, וממנה הדרישה כי רבני ההתנחלויות ומועצת י"ש לא יוחזקו אחראים למעשיהם של כמה עשרות בני נוער המתנפלים באישון לילה על בסיס צבאי, יוצרת מראית עין כוזבת של גזירה שווה. ראשית, היא שקרית: ארגוני השמאל כולם – משלום עכשיו הפרווה^[1], דרך בצלם – הארגון הראשון שנחלץ להגנתם של מתנחלים אלה וקבע שהכרזה עליהם כעל ארגון טרור איננה הדרך וכלה באנרכיסטים נגד הגדר – מאוימים על ידי חקיקה וקמפיינים ציבוריים שההנמקה שלהם כוללת, בין השאר, את העימותים הללו. לא זו אף זו: כל מי שמתנגד למפעל ההתנחלות מוחזק אוטומטית בכפיפה אחת לא רק עם פעילי שמאל קיצוני המתעמתים עם חיילים סמוך לגדר ההפרדה, אלא גם עם קיצוני ימין פלסטיניים המבצעים פיגועים. אנשי שמאל נדרשים לגנות לא רק פעולות של קיצוניים משמאל, אלא גם פעולות של קיצונים פלסטיניים – מקסאמים ועד פיגועים נוסח הטבח במשפחת פוגל. אחת הססמאות החביבות על מוכי הירח היא פושעי אוסלו לדין. שמעון פרס ויוסי ביילין הוחזקו ועודם מוחזקים אשמים בפיגועי הטרור של שנות התשעים, מאמר זה מערוץ 7 יוכיח. כך שאם כבר, השמאל המתון נדרש להוקיע מעשי אלימות הרבה יותר מהימין המתון, ובוודאי יותר ממועצת י"ש, ואפילו מעשי אלימות שאינם קשורים אליו או לעמדותיו ומעשיו.

שנית, אין שום הקבלה בין רבני המתנחלים כמו שמואל אליהו הגזען ואליקים בעתיד תהיה פה מדינת הלכה לבנון לבין השמאל המתון. איש אינו מחזיק את בני בגין, מיכאל איתן, דן מרידור, ראובן ריבלין ואפילו לא את עוזי לנדאו או ראש הממשלה אחראים או מבקש מהם לגנות את הפעולות. אין שום הקבלה בין השמאל המתון לבין מנהיגי מועצת י"ש ורבניה המטורללים. הניסיון לבצע הקבלה כזו הוא ניסיון לכפות על הדיאלקטיקה הפוליטית את הנורמליזציה של ההתנחלות, ולא בפעם הראשונה. ישנו קשר ישיר בין מועצת י"ש על שלל נציגויותיה החברתיות והפוליטיות לבין בני הנוער על הגבעות, מה שאין בין אנשי השמאל המתון ובין אותם מפגינים בבלעין ונעלין – למעשה, זו אחת הטענות החריפות של המפגינים כלפי השמאל-מרכז. זאת, אפילו אם מקבלים את ההנחה שישנו פסול בהפגנות אלה.

לבסוף, אם מבקשים אנשי מועצת י"ש ורבניה לגזור גזירה שווה בין נוער הגבעות המשתולל לבין מפגינים משמאל, אל יבואו מופתעים ונדהמים אם וכאשר צה"ל יטפל בראשונים כמו באחרונים, חלילה. מי שעושה הקבלה כזו, ובמקביל אינו מוחה – בלשון המעטה, שלא לומר תומך ומעודד ודורש עוד – כאשר צה"ל משתמש באלימות על מנת לפנות מפגינים משמאל – אלימות שלעתים מסתיימת בפגיעה בגוף, לא יוכל לבוא בטענות כאשר אלימות זהה תופעל במקרה שהוא רואה כמקביל. בהערת אגב, עצם הנקודה הזו כשלעצמה מספיקה כדי להפריך את ההקבלה: ראינו כבר שאנשי השמאל המתון לא מזדרזים לקפוץ ולגנות את צה"ל כאשר הלה יורה במפגינים, אולם אם אמצעים דומים היו מופעלים לפינוי השבאב המטורלל, ניתן להניח שמעוצת י"ש וגרורותיה היו מזנקות כנשוכות נחש. אבל זה ספקולטיבי^[2], ואיננו נדרשים לספקולציות, מפני שהנקודה זו היא כשלעצמה בדיוק העניין: אנשי המחנה ההוא רואים בעצמם נעלים לא רק על שכניהם הפלסטינים שאת אדמותיהם הם חומסים, אלא גם על "אחיהם" היהודים המחזיקים בסט דעות שונה משלהם. מבחינתם, מה שנכון לעשות לאנשי שמאל אסור לעשות לאנשי ימין. או כפי שטענתי בתחילת הדברים, הטענה הזו מבטאת היטב בדיוק את אותו מוסר רלטיביסטי המאפיין את אנשי גוש אמונים: הם דורשים מחד שיטפלו במתפרעים מהמחנה שלהם אחרת משמטפלים במפרי סדר מקרב שורות השמאל מחד, ולא יחזיקו אותם אחראים לאותם מתפרעים בדיוק, כפי שלדעתם – הבלתי מבוססת, כפי שהוסבר לעיל – אין מחזיקים את אנשי השמאל. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

[...]

אנשי שמאל טובים שמחו כנגד חוסר הסימטריה שבתגובת צה"ל לא טרחו להבהיר משהו; אני רק מקווה שהם אכן התכוונו לזה שכפי שצה"ל לא הפעיל נשק חי במטרה להרוג כלפי נערי הגבעות המשתוללים, כך לא צריך היה להניף את נשקו כנגד איברהים אבו רחמה או מוצטפא תמימי, ולא להיפך. אין קדושה בצה"ל, ומתקפה על בסיס צבאי עם בלוקים אינה שונה מהותית מ"תג מחיר" – פשיעה ואנדאליסטית אידאולוגית תחת שם מכובס – כנגד מכוניות בכפר פלסטיני. מתוך ראיה כזו – יש משהו מפוכח מאוד, בעיניי, בראיה של צה"ל לא כפרה קדושה שאין לדעת בה אלא כזרוע שלטונית שצריכה להיות מבוקרת תדיר – הדבר היחיד שמקומם במתקפה זו יותר מאשר כל השתוללות הרגילה של מטורללי הגבעות היא התגובה הא-סימטרית של הצבא שכנגד – צבא העם המגן בעוז על ההתנחלויות. חוסר הסימטריה הזה מקומם לא כי היו צריכים להיות פצועים והרוגים במתקפה נגד חטמ"ר אפרים, אלא כי לא היו צריכים להיות פצועים והרוגים בנבי סאלח, בלעין ונעלין. כאן, מי שמקבל על עצמו אתיקה רלטיביסטית הוא צה"ל עצמו (אני כותב את הדברים מתוך בטחון מלא שאנשי הימין הקיצוני, שהוכיחו שאין להם שום בעיה עם מתקפה פיזית על צה"ל, לא ישללו אפריורית ביקורת תיאורטית נגד הצבא), שמובא לקיצוניות (שקל לראותה במכתב של גורביץ לדובר צה"ל) באותו ציטוט אומלל של דובר צה"ל, המודה כי דין אחד למתנחלים ודין אחר לפלסטינים, באותו אזור.

היה ראוי כי צה"ל יפסיק לירות במפגינים וכי קצינים יפגינו את אותו איפוק שהראו מול מטורללי הגבעות גם אל מול פלסטינים מפגינים. במצב העניינים הנוכחי, חוסר הסימטריה זועק לשמים, ורק מי שמאמין שבורא עולם בעצמו שלח אותו למשימתו הקדושה שבהתיישבות יוכל לטעון כי מדובר בסדר עולם טבעי, וכי הכול לגמרי בסדר ואין כל בעיה. אחרים, המאמינים במוסר אוניברסלי יותר, ייאלצו לדחות את הטענה הזו.

האמונה שבבסיס האתיקה הרלטיביסטית הזו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו עזב את מעשיו ושלח את המתיישבים להתיישב – שהיו אלה דבריו שרעמו מקני התותחים במלחמת ששת הימים – היא אחת האמונות המניעות של גוש אמונים בפרט ושל הדתיות הפסאודו-ציונית בפרט. מה שמביא אותי אל העיקר.

[...]

שהבלון המשיחי יתפוצץ, זה ברור[...]הם *בכנות* רואים את משמעותה של האמונה בלאומיות והם *באמת* מאמינים שהצבא הוא מקודש[...] לא תהיה להם יהדות, כי הם מבינים אותה רק כביטוי "לגדולה, לגבורה, לתפארת, לנצח ולהוד" של מדינת ישראל. תארים אלה, שהם בתפילת דוד המלך תאריו של הקב"ה, מועברים על ידם למדינת ישראל וזו מניפסטציה אלילית מובהקת.^[3]

אחד הפאתולוגים המוצלחים ביותר של מה שמכונה בטעות "הציונות הדתית", ושל גוש אמונים בפרט, היה פרופ’ לייבוביץ’^[4]. הוא זיהה את האלמנט המשיחי לא רק בחניכי גוש אמונים, אלא גם במשנתו והגותו של האב הרוחני, הראי"ה קוק (שאת תורתו טען, בין היתר, שחניכיו עוותו). הוא זיהה את לב הבעיה – תפישת המדינה כאתחלתא דגאולא. כי אם הגאולה מתחילה במדינה, אז הכול מותר – משיח כבר בדרך. תפישה זו, שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, מעמידה את המדינה במעמד של קדושה. בהשאלה, גם צבאה משחרר השטחים הוא חלק מאותה גאולה, חלק מאותה קדושה. תפישה זו איננה עוד רעיון, היא הבסיס של כל הרעיון המתקרא "ציונות דתית". הרעיון הציוני מראשיתו עמד בסתירה ליהדות פעמיים: פעם אחת, מפני שהוא היווה "דחיקת הקץ" – הקמת מדינה בריבונות יהודית טרם ימות המשיח. התפישה היא שהגלות היא עונש, וסופו בגאולה על ידי משיח, ואין לדחוק בקץ זה להגיע. פעם שניה, מפני שהציונות לא רק שהקימה מדינה חילונית שאיננה מדינת הלכה תחת מלך משושלת בית דוד, אלא גם הגדירה יישות יהודית בלתי דתית, לאומית, ובכך הביאה לבעיה חדשה, מפוררת מבפנים: היא יצרה עם יהודי שאיננו עם התורה, ולזאת הדת היהודית על הלכתה המפורטת איננה יודעת להתייחס. כי בכך יש להודות: חלק מסוים מקיום מצוות דורש גם מימד ציבורי; קחו דרך משל את השמיטה: אם אין אדם מגדל את כל צרכו בעצמו, אין די בכך שהוא שומר על השמיטה, אלא עליו להקפיד שכל שהוא רוכש מקפיד על השמיטה גם כן^[5]. ההלכה אינה יודעת כיצד מתייחסים לעם יהודי שאיננו עם התורה, ליהודים רבים המנהלים בעצמם את ענייניהם ואינם רואים סמכות בהלכה והם מתפקרים ואף מתבוללים. הנחת היסוד שלה היא שהציבור אליו היא פונה מנהל חייו לאורה. אם מוסיפים לזה את העובדה שכמו כל תנועה לאומית מודרנית, התנועה הלאומית היהודית המתחדשת ביססה את עצמה על מושגים מעולם זכויות הפרט – זכותו של אדם להגדרה עצמית, או לשון אחר, זכותו של היהודי לריבונות על גורלו – כלומר, חייבה מעורבות של היהודי בקביעת גורלו ובכך חייבה פורמט מסוים של שלטון דמוקרטי, ואת העובדה שמוביליה של התנועה הזו היו מתבוללים, מתפקרים, "גרץ-יודן" כהרצל, בובר ונורדאו – נקבל שהלאומיות היהודית המתחדשת הייתה חייבת לעמוד בסתירה כלשהי לדת.

שתי סיבות אלה הן מה שהביא את החרדים כבר במאה ה-19 להתנגד לציונות, מה שמביא לזה שאפילו מפלגות חרדיות המשחקות את המשחק הפוליטי בישראל החילונית-ציונית נמנעות מלשחקו עד תומו (ויוכיח סגן-השר ליצמן). נימוקים אלה הנחו, למשל, את מנהיגה החמישי של תנועת חב"ד, שלום דובער שניאורסון, בהתנגדות העזה לציונות. ואין זה פלא כי חב"ד היא היום החסידות הציונית ביותר – רבים ממאמיניה סבורים כי משיח כבר הגיע.

התנועה הלאומית-דתית פתרה את הדילמה הזו על ידי שילובה של השאיפה הלאומית והמדינה שבעקבותיה בדיאלקטיקה היהודית-דתית; על ידי קביעה שמדינת ישראל היא תחילתו של תהליך הגאולה, והקמתה היא הטרמה לביאת המשיח. בכך, ניתן למדינה מעמד של קדושה: המדינה היא נדבך הכרחי בהבאתו של משיח. בהמשכו של התהליך, ותוך עיוות-מה של משנת הרב קוק, הפכה המדינה לגילוי מובהק של השכינה עצמה. לייבוביץ’ מיטיב לתאר את התהליך הזה:

בזה יש לרב קוק אחריות רבה, משום שהוא העלה את הלאומיות היהודית לדרגת דבר שבקדושה. כשהוא מדבר על עם ישראל אין הוא מתכוון ל-10 עד 12 מיליון יהודים אלא ל’נפש האומה’, שהיא לדעתו *יש ריאלי*, הזהה עם המושג (המדרשי-אגדי) ‘כנסת ישראל’, שהיא השכינה, שהיא הספירה העשירית – ספירת המלכות שבאלוהות. זאת אומרת שלמעשה התהליכים בעם ישראל כיום משקפים תהליכים באלוהות ולא בהיסטוריה האנושית[...] תלמידיו, או שאינם יודעים זאת, או שהם מתעלמים מכך. הם מעמידים פנים *כאילו* הם חושבים שהרב קוק מדבר על עם ישראל וחושב עלי ועליך ועל עוד 12 מיליון יהודים, אבל הוא חושב על *השכינה* כשהוא מדבר על עם ישראל!

הצבא, ככלי של המדינה באמצעותו היא שומרת את גבולותיה ואף מרחיבה אותן, הפך כאמור אף הוא למקודש בעיני גוש אמונים. התהליך הזה התחיל ביום השביעי: צה"ל "שחרר" את ארץ האבות, את חברון ושכם ויריחו והדובדבן שבקצפת – ירושלים והכותל המערבי. מדינת ישראל וצבאה היו לחמורו של משיח, והיכולת לחזור לארץ האבות נתפשה כחלק מהדיאלקטיקה של הקדושה שבהקמת המדינה. זו הייתה הוכחה לצמיחתה של הגאולה, ה"חזרה" לארץ האבות בנצחון הסוחף של 67.

קדושת הצבא כחלק מקדושתה של המדינה כחלק מתפישתה כראשית צמיחת גאולתנו עומדת, אם כן, בבסיס המשיחי של תנועת ההתיישבות הדתית-לאומית. אבל אז קרה משהו: הצבא הפסיק להיות בלעדית מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל. כאן עומדת דילמה שהיא מראשיתה של הציונות: ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה. האם מטרתה הגדולה של הציונות היא להקים מדינה שמטרתה היא להביא גאולה – "שחרורה" של ארץ ישראל השלמה והבאת שלטון יהודי (הלכתי, להבדיל מ"שלטון של יהודים"), תחילה לארץ ואחר כך לעולם כולו – או שמא מטרתה של הציונות היא להביא להקמה של מדינה עבור העם היהודי בה יוכל לממש את ריבונותו שלו על עצמו. בשלב כלשהו – תאריך תחילת הסדק הוא ה-11 ביוני 1967, אבל הסדק הגיע לדילמה שחשפה אותו רק ב-1993 עם הסכמי אוסלו וההכרה שהמדינה עלולה להפסיק לשמש מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל ולהתחיל לקבוע את גבולותיה באופן המנותק ממושגי הגאולה – כשהמדינה הפסיקה לממש את התפקיד הזה. הציבור הדתי לאומי עשה כל שביכולתו – החל בהפגנות וכלה בטיפוח, התנערות מדומה וחיבוק מאוחר של רוצחי מנהיגים – על מנת להימנע מהשבר. אבל היה מאוחר מדי, והשבר הלך והעמיק והגיע לשיאו כששרון – מתנועתו של השותף החילוני הטבעי, ז’בוטינסקי, ומי שזוהה יותר מכל מנהיג חילוני אחר עם תנועת ההתיישבות – הזיז את יישובי גוש קטיף וצפון שומרון. במלחמה נגד ההתנתקות נהגו רבני המתנחלים בחוסר אחריות קיצוני, ואחד מבכיריהם – הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו – הבטיח לנוער שהיה לא תהיה. אבל היה גם היה, וההתנתקות הרחיבה את אותו השבר. הברית עם החילונים הלאומיים נסדקה, וכעת המדינה הפכה למכשיר המפנה את חבלי המולדת תחת "שחרורם".

לא, זו הלאומיות המתעטפת העטיפה של קדושה. עצם המושג ‘דתי-לאומי’ הוא תועבה!^[6]

כתוצאה מהתהליך הזה, הפך הצבא ממכשיר קדושה למכשיר טומאה, כזה שניתן לתקוף אותו. אבל מתחת לפני השטח, הקשר הרופף שקשר את הדת ללאומיות ניתק: המדינה, דרך צבאה, הפכה מאתחלתא דגאולא לעוד אחד מאויבי החזון המשיחי, וככזו שוב אין לה הצדקה דתית. חוקרי תיאולוגיה בעתיד בוודאי ישחתו זמנם בשאלה האם ההקצנה הדתית – ההתחרדות, ונפוצותו ההולכת וגוברת של החרד"ל – היא תולדה של השבר הזה או אחת הסיבות לו. אבל מתחת לפני השטח, אנשי גוש אמונים הוותיקים מאבדים אחיזה לא רק בהתנהגות הנוער, אלא גם באידאולוגיה שלו, במושג של דתיות לאומית בכלל. הניגודים נפגשים, הקרח נסדק.

[...]

ומה הלאה? קשה לומר מבלי להכנס לספקולציות, ולכן אקדיש פסקה לספקולציה האישית שלי, וזה כל שהיא – ספקולציה. לייבוביץ’ חשב שכשהבועה המשיחית של גוש אמונים תתפוצץ חלק ממאמיניה יתנצרו. אני חושב שזו הנחה מרחיקת לכת, אם כי לא בלתי מבוססת – ישנו קשר חזק מאוד בין פונדמנטליסטים נוצרים ובין חלק ממערכת האמונות של חלק מאנשי תנועת ההתנחלות. מה שיותר סביר הוא שאנחנו צועדים לקראת מלחמת אזרחים – עם הסרת שלשלאות הממלכתיות הציונית, שוב אין מה שיעצור את מלחמת הקדושה על ארץ ישראל מול מדינת ישראל. זה לא יבוא מייד, אבל זה יבוא. ראשית, לדעתי, זה ישמש כאיום, באותו האופן שפשעי "תג מחיר" משמשים כאיום היום: אם המדינה תפעיל סמכותה ותפנה יישובים, היא תביא למלחמת אזרחים. בהמשך, האיום יצטרך להתממש. כשזה יקרה, צריכים אנשי השמאל, המרכז והימין המתון לזכור את הלקח שהובא בתחילת הדברים כאן היטב: יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בנלחמים. אם ירצו המתעוררים, שזיהו את היהדות עם מדינת ישראל וניעורו מחלומם, להרים ידם במדינה, עדיין תצטרך ישראל הריבונית להוסיף ולהיות מדינתם; להגיב באיפוק ובהבלגה – כך תוכיח את היותה יישות דמוקרטית וחילונית.

אבל עוד לפני הספקולציה – העכשיו. עכשיו צריכים אזרחי ישראל להבין שהמתקפה הזו איננה פעולת-תגובה נמהרת של שבאבניקים נמהרים. היא מסמלת ניתוק של קשר לא-טבעי שגדלנו לראות כמובן מאליו של חובשי הכיפה עם מדינת ישראל באופן אידאולוגי. היא מסמלת את הניתוק הזוחל של אנשי גוש אמונים ממדינת ישראל, ועל אזרחי ישראל להבין ששוב אין לסמוך על ממלכתיותה של הדתיות הלאומית. הדתיים הלאומיים הופכים לדתיים בלבד. תחילתה של תנועת הנגד, שאולי תצליח למנוע או להפחית את הנזק הפוטנציאלי של מלחמת אזרחים עתידית, צריכה להיות צמצום מרכזי הכוח שלהם – של רבניהם בעיקר – בעמדות מפתח בישראל, בצבא בעיקר. לאחר שהכריזו חלקים מהם על נכונות קיצונית לפעולה מבפנים כנגד הצבא, יש גם הנמקה שאיננה ספקולטיבית-תיאורטית להתחיל לצמצם את הנזק הפוטנציאלי שכבר מתרחש. בקצרה, יש לראות, אל מול זריית החול של האדווקטים מימין, את המתקפה הזו כמה שהיא: עוד מיתר הניתק בין מטורללי הגבעות ומדינת ישראל.

הקרח נסדק is a post from: בלוגיקה

1. אני את חברותי הקצרה בארגון הפסקתי לאחר שהארגון סירב להשתתף באופן רשמי בהפגנה שדרשה את התפטרותו של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השניה
2. לא לגמרי, אם רואים שחלק מתנועת ההתנחלות הגיבה למתקפה בסוג של הצדקה
3. ישעיהו לייבוביץ’, מתוך: "על עולם ומלואו", עמ’ 32
4. כמו גם של השמאל הישראלי ושל החברה הישראלית כולה, אגב
5. ההערמה שמצאו לכך, אגב, גרועה, מבחינת היהדות, עשרות מונים: על מנת שלא לעבור על מצוות שמיטה, עוברים על "לא תחנם"
6. שם, 24

כדי לכונן מקדש מן ההכרח להחריב מקדש^[1]

המעשה של יורם קניוק, שפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שהלה יורה לפקיד הרישום במרשם האוכלוסין לרשום אותו כ"חסר דת", כמוהו כמהלך שחמט נאה – סימן קריאה בסופו. אם תידחה העתירה, די יהיה בכך כדי לגדוע כל טענה בדבר חופש דת בישראל; מדינת ישראל תעמוד בבית המשפט על זכותה החוקית לחייב אדם להשתייך לדת כלשהי. לא ניתן יהיה לטעון דבר לגבי שייכות לאומית במקרה זה, מפני שקניוק הדגיש היטב שהוא רוצה לשנות את מעמדו הדתי. אם תתקבל העתירה, תיאלץ המדינה להכיר באבטיפוס ישן-חדש של בן הלאום היהודי: העברי, המשליך מעליו ככלי אין חפץ בו את הדת היהודית, ונותר אך ורק עם שייכותו הלאומית.

באותה נשימה, קניוק מצליח לשפוך אור על הפיל במרכז החדר, האבסורד שרובנו מצליחים להתחמק ממנו רוב הזמן: שבפוליטיאה שבין הים לנהר, המדינה לא רק מנהלת מרשם לגבי שייכותם הדתית של אזרחיה, אלא היא גם קובעת אותה עבורם. בכך, המדינה מאמצת – לפחות באספקט אחד, אבל אספקט מהותי למדי – את העמדה ההלכתית כלשונה^[2]: מי שההלכה רואה בו יהודי, המדינה כופה עליו זהות דתית זו במרשמיה; לא זו אף זו, המדינה נוהגת בכך באופן שנוגד במובהק את עצם הרעיון הציוני – למעשה, את עצם הרעיון הלאומי המודרני: היא שוללת מאזרחיה את זכותם להגדרה עצמית, לפחות בפני מוסדותיה.

כשג’ו גולדסטין, דמות יהודי-אמריקאי פיקטיבי שבדיתי מלבי, יחליט שקצה נפשו ביהדות, הוא לא יזדקק לניירת ולבתי משפט. הדוד סם לא מחזיק רישומים על אמונתם הדתית של אזרחיו, קל וחומר שהוא אינו מגדיר אותה עבורם. ג’ו פשוט יפסיק לשמור אמונים להלכה היהודית, ובכך זה ייגמר. ואם ג’יין פינקלסטין הפיקטיבית מבריטניה תחליט שאינה רוצה עוד להיות יהודיה על פי דתה, היא יכולה להיות סמוכה ובטוחה שג’ורג’ בראון לא יגלה כל עניין בדבר. למעשה, היא יודעת שכאשר ג’ורג’ קשישא נאלץ להתערב בעניינים כאלה, הוא נצמד לחוק האנגלי כמיטב יכולתו ומתעלם כליל מזוויות ראיה דתיות.

אבל כשיורם קניוק מישראל מחליט שברצונו להתנער מהדת היהודית, עליו לעתור לבית המשפט. בפעם הבאה שתשמעו את מנהיגינו מקוננים על יחסן של אומות העולם אל הפוליטיאה הרדופה שלנו, אפשר יהיה להזכיר להם שתשובותיהם, הן המביכות.

[…]

יש לומר, לקניוק יש זכות מלאה להגדיר את עצמו באיזה אופן שיבחר – כולל זכות לומר שהוא אינו בן לדת היהודית; לאף מדינה אין את הזכות להגדיר את זהותם הדתית של אזרחיה, ועל אחת כמה וכמה מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה. אבל המשפט הפשוט הזה הופך למסובך כשזה מגיע לפאתולוגיה היהודית. תרגיל עשתה לה היהדות – היא ביקשה להציג עצמה כדת שהיא גם לאום. אלא מאי? אם יתברר, כפי שאכן ייעשה בעוד רגע קט, שדת ולאום הם אלמנטים זהותיים נפרדים, אזי ניאלץ לגעת במורסה הנמצאת מתחת לאבסורדים הגדולים ביותר בבסיסה של הפוליטיאה הבלתי-בטוחה שלנו, באותו הדבר המונע מאיתנו יצירה של קונסטיטוציה למופת, ולנסות להבין את יחסי הכוחות בין הדת היהודית והלאום היהודי. מרגע שנצטרך להבין את היחס בין השניים, שוב לא נוכל לטעון שהם אחד, אלא לכל היותר שהם שניים שמנסים להתיישב זה עם זה. כאן, חזקה עלינו שחירותו של הפרט להגדיר את עצמו היא העומדת בבסיסה של כל תנועה לאומית, והציונות בהן, ומשכך לא נוכל עוד להצדיק בשום אופן ופנים קטלוגם של בני אדם לקטגוריות דתיות על כורחם. המהלך הזה יתבהר בהמשך, ולעת עתה עלינו לחקור ראשית האם אכן נפרדת הדת מן הלאומיות.

[…]

הנחת יסוד: מי שמבקש לטעון כי הלאומיות היהודית נבדלת לחלוטין מכל לאומיות אחרת, יימצא בנקודה שקשה מאוד להגן עליה. קשה לטעון – לוליינות אינטלקטואלית מרשימה תידרש לשם כך, וסביר שתהיה מלאה חורים כגרביון רשת – שדבר מה הוא יוצא מן הכלל, ובאותה עת לטעון שהוא חלק מהכלל. רוצה לומר, אם הלאומיות היהודית נבדלת בהחלט מכל לאומיות אחרת, מה בצע לנו לכנותה "לאומיות" בכלל? משכך, הנחת יסוד לדברים הבאים היא שללאומיות מאפיינים משותפים בין אם היא גרמנית, בריטית, צרפתית, איטלקית או ארגנטינאית.

כל הלאומים שהוזכרו כאן (פחות מכולם הצרפתי דווקא) הם בעלי זיקה מסוימת לדת כלשהי. בדנמרק, למשל, ישנה כנסיה רשמית למדינה, וכך גם בבריטניה. קשה לטעון שאין קשר בין האופי הלאומי הגרמני לבין זרמים מסוימים בנצרות. הלאומיות האיטלקית מגדירה את עצמה גם באמצעות הקתוליות, וכך הלאה. בכך, אין הלאומיות היהודית נבדלת במאום מהלאומים האחרים שנמנו כאן: גם ללאומיות היהודית (ואולי אף ביתר שאת) יש שורשים פרימורדיאליים בדת היהודית. אולם מי שמכוון את הדיון לשם מטעה, משני טעמים. הראשון הוא שהשאלה איננה קיומם או היעדרם של אלמנטים היסטוריים-דתיים בלאומיות היהודית, השאלה היא האם הימנות על "הקהל הקדוש הזה" מחוייבת המציאות על מנת שיוכל אדם לראות עצמו חלק מהלאום היהודי; הטעם השני הוא ש"דבר ראשון שנלמד מהגדרת הלאומיות כפועל התודעה הוא דחיית הזיהוי המקובל בין הלאומיות למוסד המדיני המבטא אותה"^[3] – רוצה לומר, אפילו יוכח שהלאומיות היהודית מחייבת שייכות דתית (וכפי שעוד יודגם, זה אינו המצב) עדיין אין פירוש הדבר כי מדינת הלאום היהודית צריכה לייחס לכך כל חשיבות. העם הוא המגדיר את המדינה, ולא להיפך.

השאלה הרלוונטית, אם כן, היא האם יכול אדם להיות בן ללאום מסוים מבלי להיות בן לדת שבשורשיו או לכל דת אחרת. במילים אחרות – הייתכן פטריוט אתאיסט?

[…]

התשובה, כמובן, היא כן מהדהד. הגם שהלאום הגרמני מושתת בנצרות, יכול בן הלאום הגרמני להיות כל סוג של נוצרי, מוסלמי, יהודי, אתאיסט, אגנוסטיקן, בודהיסט או כל חיה אחרת. הוא יכול להיות מנאמניו של אפולו. ועדיין, הוא יהיה גרמני גמור, בן הלאום הגרמני, ואף עשוי להיות מגדולי הפטריוטים הגרמניים. לממלכה הבריטית יש כנסיה משלה, שלפחות לכאורה המלך עומד בראשה^[4], ובכל זאת בן האומה הבריטית יכול להיות יהודי, קתולי, לותראני, מוסלמי, אתאיסט או אגנוסטיקן. איש לא יעלה בדעתו לטעון כי ריצ’ארד דוקינס אינו ראוי לדרכונו הבריטי, או כי דאגלס אדאמס, שהיה אתיאיסט חמור, אינו בשר מבשרו של ג’ורג’ בראון.

ארבעת המיניסטרים היהודים אצל מרגרט תאצ’ר באנגליה, אינם מרגישים עצמם כמנוכרים. הם פוליטיקאים אנגלים כמו כל האחרים. וגם האנגלים אינם רואים אותם כלא-שייכים, אף-על-פי שייתכן שבוויכוחים שמתנהלים בפאב, יש שקוראים אותם ‘דירטי ג’וז’, אבל זו סתם שגרת לשון^[5]

והוא הדבר בכל לאומיות, ואפילו תהיה לאומיות דיאספורה כדוגמת הלאומיות היוונית, הדומה דמיון רב ללאומיות היהודית. על מנת להיות יווני טוב אין כל צורך להיות אורתודוכס; ועל אף שמועדי החגים הנוהגים ביוון נוהגים על פי מועדיהם לפי הכנסייה האורתודוכסית^[6], יכול אדם להיות קתולי, פרסבטריאני או אף אתאיסט מוחלט ועם זאת להיות יווני גמור בכל רמ"ח ושס"ה. ומכאן, שזהותו הלאומית של אדם אינה כרוכה באופן בל יינתק בזהותו הדתית, והוא הדין בכל דוגמה לאומית מודרנית שאנו מכירים. ומדוע, אם כן, שתהא זהותו הלאומית של היהודי כרוכה בזהותו הדתית, זולת אם אין העם היהודי "עם ככל העמים" – ואז לא עומדת לו הדרישה שבבסיס הכרזת עצמאותו, "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

זאת ועוד: אלא אם אנו מניחים שהיהודי נבדל במהותו מכל אדם אחר – הנחה גזענית, שכאשר היא מוטה לרע מכונה אנטישמיות – הרי שגם בשאלות של זהות, שהן ממהותו של אדם, אין כל סיבה להאמין כי היהודי נבדל מן הגרמני או האיטלקי: אם אצל האחרונים הזהות הלאומית נפרדת מן השיוך הדתי, אין כל נקודת אחיזה בלתי גזענית לטעון שדווקא אצל היהודי אין זה כך.

[…]

משני הטעמים הללו: הטעם שאין לחבר בין זהותו הלאומית של אדם לבין זהותו הדתית ומהטעם שגם אילו ניתן היה לייצר חיבור כזה אצל היהודי דווקא, עדיין לא היה זה תפקידה של הפוליטיאה לשרת את החיבור הזה – שכן המוסד המדיני המבטא את הלאום הזה איננו התגלמותו של הלאום – אין הפוליטיאה היהודית צריכה להעסיק עצמה בשאלות של הדת היהודית. קיומה העצמאי של הדת היהודית מהזהות הלאומית היהודית הוא הכרח להצלחתו של הפרוייקט הציוני. בכישלונה של הציונות לבתק את עבותות הדת היהודית מעליה טמון הזרע לחורבנו של הפרוייקט הציוני כולו.

אם כן, משמעותה של מדינת ישראל היא שיש לנו עצמאות, אבל בזאת כמובן לא נפתרה שום בעיה מבעיות העם היהודי! הנה אתה רואה, אנחנו עומדים להתפורר בתוך מסגרת העצמאות ואם לא נתפורר, אנחנו עלולים להיות מאוחדים על ידי הטנק שבשימושנו, שרק הוא יהיה משותף לכולנו^[7]

התפוררותה של החפיפה בין העם היהודי בחינת לאום לבין עם התורה בחינת דת החלה עם הפיכתם של יהודים לחופשיים או חילונים. אלה היו היהודים שעמדו בבסיסו של הרעיון הציוני המודרני, של הלאומיות היהודית המתחדשת, בעיקר בציונות המדינית והמעשית. הרצל המתבולל, מכס נורדאו שאף את שמו – שמחה זודפלד – שינה, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי הצעיר, הציוני הניטשיאני, זאב ז’בוטינסקי – אלה ואחרים מראשיה של הציונות לגווניה וממבשריה הגדולים היו גרץ-יודן, יהודי שוליים שנטשו את קהילות עיירותיהם ואת חיי התורה לטובת חיים חופשיים, חילוניים יותר, ובמקביל נאבקו לשימור זהותם הייחודית, היהודית, מחוץ להגדרתה של הדת. הללו קראו בשפינוזה ובניטשה^[8], והוציאו מהם הגות יהודית, קיומית המגדירה את עצמה. היטיבו לבטא תפישה זו הסופרים בני אותו מעמד, אלפרד דבלין ויעקב וסרמן:

קראתי הרבה להחריד, פחות ספרות יפה ויותר פילוסופיה[...]שפינוזה, שופנהאור וניטשה. באופן הנמרץ ביותר את שפינוזה^[9]

שפינוזה[...] איש השגב הנעלה; איש שאיננו יותר יהודי, איש שנחלץ מן המסגרת הצרה של דת וכת, אדם אמיתי, משואה לדורות.^[10]

היו אלה היהודים המשכילים, המתחלנים, של מזרח ומרכז אירופה שהגו את הרעיון הציוני, שהגו את הלאומיות היהודית המתחדשת, שפעלו מתוך תודעה היסטורית שניטשה היה מכנה מונוליתית כדי לייצר יש מאין, לחלץ תנועה לאומית משטעטלים, אומה מדת. אין אדם יכול להגדיר עצמו ציוני אם אינו מבין לאשורו את גדולתו הרעיונית של המעשה הציוני, עוד לפני ההתיישבות בארץ, עוד לפני הקושאנים, המנדט והמחתרות, עוד לפני "אנו מכריזים בזאת" והשגיאות הרבות מספור שנערכו בדרך להגשמתו של הרעיון הזה – גדולתו הרעיונית של מעשה ההגות של העם היהודי, “עם הספר" המתנער מהספר על מנת להתקיים כעם! אונה של הציונות וייחודיותה על פני כמעט כל תנועה לאומית^[11] הייתה באיקונוקלסטיקה זו המעורבת בהכרח בשלילת הגלות ובגדיעת החיים האמוניים תחת שלטונות זרים. מפינסקר ואילך, היו אלה מתבוללים ויהודים ששיחררו מעליהם את כבלי הדת שהיוו את הטון המכריע במפעל הציוני.

[…]

אולם הללו כשלו. חלקם היו קרובים מדי לעטיניה של מסורת ישראל סבא, אחרים חששו מהאיקונוקלסטיקה. הלאומיות היהודית המתחדשת שנולדה מרחמה של הדת היהודית נותרה מחוברת אליה בחבל הטבור, מפני שלא נמצא מי שיבתקו. עם הזמן, הפך חבל הטבור הזה למרכז ההוויה הציונית המודרנית, בין השאר בשל אותו שבתאי צבי, הרב קוק, שהביא לתפישה – גם אם לא לחלוטין באשמתו כמו באשמת פרשניו – כאילו התינוק הלאומי מקודש לאם הדתית. מכאן נולד גוש אמונים, שרעיונותיו – משיחיים וגובלים בפונדמנטליזם נוצרי, למרבה האירוניה – נחשבים בשיח הישראלי העכשווי לציונות פאר-אקסלנס, מה שמעיד מחד על בורותם של אלה ומאידך על הונאתם של אלה.

הם [גוש אמונים, נ.א.] בכנות רואים את משמעותה של האמונה בלאומיות והם באמת מאמינים שהצבא הוא מקודש. אבל אתה מבין כמוני שמי שאומר שהצבא הוא מקודש, אינו אדם דתי[...]ברגע שרואים את האינטרס של לאומיות ממלכתית כערך עליון, אז הכול מותר; אפילו להיות היטלריסט. בזה יש לרב קוק אחריות רבה, משום שהוא העלה את הלאומיות היהודית לדרגת דבר שבקדושה^[12].

[…]

וכעת בא אחד קניוק ומזכיר לנו, במהלך אחד, שבישראל המדינה היא המגדירה את הלאום – בניגוד מוחלט לרעיון הלאומי המודרני ולעצם מושג ההגדרה העצמית, התובע את ההיפך הגמור – והלאום הזה לא יודע להגדיר עצמו אלא דרך הדת, ושאצלנו – בניגוד למה שחזה הרצל, למשל – החיבור בין דת ולאום הפך העיקר. ואם כל שיודעת הלאומיות היהודית לעשות הוא להגדיר עצמה דרך החיבור לדת, והפוליטיאה שהיא הקימה לה רואה תפקידה בהגדרת העם, אז כל משגי הציונות מתכווצים לכדי סופר אחד המתחנן שהמדינה תאפשר לו להגדיר עצמו. כל שנותר למדינה של דת הוא הטנק היהודי והאגרוף היהודי ורבנים צבאיים שמספרים לחיילים שהם יוצאים למלחמת קדושה. ומכאן נותר רק האבסורד, שבו יהודים הם חופשיים יותר להגדיר עצמם כראות עיניהם בברוקלין או בלונדון מאשר במדינה שכל יסוד הקמתה היה עבור הגדרתם העצמית של היהודים. קיום הנשען על אבסורד הוא קיום זמני, שמתאפשר רק כל עוד די אנשים עוצמים את עיניהם.

[…]

וכך נולדות תגובות עילגות כאלה למהלכו של קניוק. כותבת אחת, טלי פרקש – עיתונאית חרדית נטולת זכיות או זכויות של ממש – את דברי ההבל הבאים:

הגבולות הצפופים של הארץ הזאת, "הבית הלאומי" לבני דת העברים, צרים. בדלתה נכנסים רק יהודים, שנקראים כך הודות לשושלת המשפחתית שלהם. כן, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, וגם יהדותו של קניוק נקבעה כך. ניסיונותיו לטעון כי זהו אלמנט חדש ולא מוכר, סימן לאיראניזציה של מדינת ישראל הוא מגוחך להפליא. על סמך מה אתה בן הלאום היהודי? גחמה? החלטה רגשית? לבישת בגדים בכחול-לבן? הרי על מנדט הדת קיבלנו את הארץ הזאת, ועל מנדט הדת אנחנו עלולים לאבד אותה.

כעם שנע ונד אלפי שנים ללא ארץ, הזהות שלנו, זכותנו לקרקע הזאת, היא על בסיס דתי נטו – ספר הספרים. האמונה שארץ ישראל היא שלנו ולא של אף אחד אחר מקורה הוא, ניחשתם נכון, אמוני להפליא. אחרת, כמו שמיטיב להתנסח רש"י בפסוק הראשון בתורה, יטענו נגדנו אומות העולם "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים". ועכשיו אפשר להוסיף גם פלסטינים. [...]

היהדות היא דת, או היהדות היא לאום? שואל קניוק. התשובה פשוטה: היא לאום שמוגדר כך על-ידי הדת. תוריד את ההגדרה הדתית, ותרד איתה הלאומית. או כמו שאמרו חכמנו הקדמונים, הא בהא תליא.

הבל הבלים, כמובן, מא’ ועד ת’. המנדט על הארץ ניתן לנו כעם, לא כדת. הוא הולך ואובד לנו ככל שאההבדל מיטשטש וגוש אמונים הופך למיינסטרים. זהותנו, כמו גם מקומנו כאן, היא לאומית, ובסיסה הוא אלטנוילנד ואוטואמנציפציה הרבה יותר משהוא ספרי הקודש – הלא הללו טענו שעלינו להיוותר בגלות עד בוא הגאולה! וכשתשובתה של פרקש היא "לאום שמוגדר על ידי הדת", פרקש טועה ומטעה. כל מה שמוגדר על ידי הפרוגרמה הדתית הוא חלק ממנה. מדינת ישראל – עצמאות מדינית בכלל – מעולם לא הייתה חלק מהפרוגרמה היהודית-דתית לפני התנועה השבתאית של מה שמכונה בטעות הציונות הדתית, שנתנו למדינה את תארי הקב"ה וכפרו בעיקר. ואילו הדת היהודית מעולם לא צריכה הייתה להיות חלק מהפרוגרמה של מדינת ישראל, שכל עניינה הוא העם היהודי בלבד, מפני שהוא המגדיר אותה.

וכמובן, איך אפשר בלי ההפחדה הקבועה: בלי הדת היהודית, אומרת פרקש, לא תהיה לנו עמידה מול תביעות הפלסטינים, וסופנו שנאבד. כי דבר אחד מאגד את היהודים בישראל היום טוב מספיק כדי שיעצמו עיניהם אל נוכח המשבר הזהותי הבסיסי כל כך: הטנק היהודי.

[…]

[מיכאל ששר:]לו פנה בן-גוריון אליך[...]ושאל אותך ‘מיהו יהודי’, מה היית משיב לו?

[ישעיהו לייבוביץ':]הייתי עונה לו שאין לו ואין למדינת ישראל שום עסק ושום סמכות לטפל בשאלה.^[13]

אם לא יכול להיות אדם אתאיסט ובן לעם היהודי^[14] מבחינת מדינת ישראל^[15] אזי מדינת ישראל שוללת מאזרחיה את זכותם להגדרה עצמית וכופה עליהם זהות דתית. ככזו, היא כנראה המדינה שהכי רחוקה מלמלא את הרעיון הציוני.

איקונוקלסטיקה is a post from: בלוגיקה

1. פ. ניטשה, לגניאולוגיה של המוסר; מ.י. ברדיצ’בסקי, “זקנה ובחרות"
2. לא לגמרי, מפני ששאלת עמדת ההלכה כלפי עם יהודי שאיננו עם התורה אינה מובנת מאליה
3. שביד, א. לאומיות יהודיות, 1972, עמ’ 37-38
4. ולמעשה – הארכיבישוף מקנטרברי
5. י. לייבוביץ’, מתוך מ. ששר: על עולם ומלואו – שיחות עם מיכאל ששר, עמ’ 30
6. הכנסיה האורתודוכסית משתמשת בגרסא מתוקנת של הלוח היוליאני, ואילו לצרכים אזרחיים משתמשים ביוון בלוח הגריגוריאני
7. י. לייבוביץ’, שם, 31
8. פרופ’ יעקב גולומב, מורי ורבי לפילוסופיה קיומית, נוהג לספר כיצד בפגישתו עם מנחם בגין, כשסיפר על עבודתו עם כתבי ניטשה, גילה בגין את אוזנו כי ז’בוטינסקי היה נושא בכיס מעילו את "כה אמר זאראטוסטרא"
9. דבלין, א.
10. וסרמן, י.
11. להוציא, אולי, את היוונית והארמנית
12. י. לייבוביץ’, שם, 32-33
13. שם, 69
14. שלא לומר, נוצרי בן לעם היהודי, למשל
15. שהרי מבחינת עצמו יכול אדם להיות מה שהוא רוצה להיות, ולא חסרים אתאיסטים ולא-יהודים המגדירים עצמם כיהודים לפי מוצאם/לאומם בהחלטה אישית לגמרי

משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.

המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.

אתה לא ברווז

ראשית, יש להתייחס לנקודה שולית, אבל כזו שבוודאי תעלה – לתנועות פוסט מודרניות יש אדווקטים פוסט מודרניסטים, על פי רוב – והיא שהתנועה מגדירה עצמה כציונית, ומי בכלל שם אותי לקבוע מה ציוני ומה לא. מעבר לעובדה שאם תרצו מתיימרת למתוח גבולות כאלה, מבלי לנמק – מבלי אפילו להסביר מהי ציונות עבורה, מתוך תפישה שברור ומובן מאליו שדרך מחשבה מסוימת היא ציונית ודרך מחשבה אחרת איננה – ועל כן התנועה איננה בעמדה לטעון כנגד מי שמותח גבולות אחרים, ובפרט אם הוא מנמק זאת, כפי שאני מתעתד לעשות, מעבר לעובדה הזו עומדת גם אמת פשוטה: אם אדם מכריז על עצמו בתור ברווז, עדיין אין פירוש הדבר שהוא ברווז. רובנו נחשוב שהוא השתגע, או שאינו מבין עד הסוף מהו ברווז או מי הוא. גם אם נכיר בזכותו לראות את עצמו כברווז ואפילו בחובתנו כלפיו לנהוג בו משל היה ברווז, עדיין אין פירוש הדבר שעלינו למתוח את ההגדרה שלנו ל"ברווז" כך שתכלול את כל מי שמכריז על עצמו כברווז. והדברים ברורים די הצורך, לטעמי. אם כן, אם תנועה שניתן, בכלים אמפיריים פשוטים, להוכיח שאיננה ציונית במהותה וברעיונות שהיא מקדמת, ושאין בין האג’נדה שלה לבין הציונות דבר; ויותר מזה, ניתן להראות שהתנועה הזו נבנית מתוך דיאלקטיקה ציונית תוך שהיא מעקרת ממנה עניינים מהותיים ובונה על גביה תורה חדשה, כך שניתן להראות במובהק שהיא פוסט ציונית, אם תנועה כזו מכריזה על עצמה שהיא ציונית, עלינו להניח או שהעומדים בראשה משוגעים, או שאינם מבינים די הצורך מהי ציונות או מה משמעות המצע הרעיוני של תנועתם, או – אפשרות שלישית וקיימת – שהם מסלפים במכוון את משמעות המילה ציונות על מנת לעשות בה שימוש רטורי ולמשוך אנשים אל מטרות שאינן בהכרח או בכלל ציוניות. ודי בדברים הללו כדי לקבוע שזה שאם תרצו מכריזה על עצמה כעל תנועה ציונית, אין בכך די כדי לקבוע שאכן היא כזו.

[...]

אם תרצו כתנועת ימין

אנשי אם תרצו חוזרים ואומרים שהם תנועת מרכז, שמחלקת מחדש את המפה הפוליטית ל"ציוני" ו"לא-ציוני" ופוסחת על ההגדרות של ימין ושמאל. לעתים, הם אומרים זאת תחת איומים משפטיים. אולם, בדיוק כמו אותו אדם הטוען שהוא ברווז, אין כל סיבה לקבוע שאם תרצו היא תנועת מרכז רק מפני שקברניטיה טוענים כך. אם מסתכלים על רשימת פעולותיה של אם תרצו, הן כוללות בעיקר מפגני תמיכה בחיילי צה"ל מול מפגיני שמאל, פעולות התנגדות לגורמים המממנים של ארגוני שמאל מסוימים, הפגנות נגד ארגונים של תאים פוליטיים ערביים וכד’. הפעילות נדמית כמכוונת כלפי צד אחד של המפה הפוליטית, וצד זה בלבד. כך, הפגינו פעילי אם תרצו בתמיכה בחיילי צה"ל מול ההפגנה השבועית בבלעין, אולם לא הלכו להפגין כנגד מתנחלים הפוגעים בחיילים.

קברניטיה של התנועה הזו מגיעים, באופן מובהק, מהימין הפוליטי בישראל. רונן שובל, יו"ר התנועה, היה חבר ב"תא כתום" בירושלים. הוא פעיל פוליטי ימני ותיק. ארז תדמור, הצלע השניה בראש, הוא מתנחל, איש ימין קיצוני מובהק. הוא מגדיר את עצמו כך.
כאשר אם תרצו מופיעים עם חברי כנסת ושרים, הם לרוב מופיעים עם חברי כנסת ושרים מהימין – גדעון סער, ציפי חוטבלי וכיו"ב.
כמו כן, מימונה של התנועה, כפי שחשף יוסי גורביץ, נעשה דרך ארגון ימין מובהק.

אם כל פעולותיה של תנועה מוכוונות לשלילה של ארגוני שמאל בלבד, מבלי לטפל באף ארגון ימין (או אפילו חרדים המציתים את דגלי ישראל); וכל קברניטיה של התנועה מגיעים מהימין; ותומכיהם הפוליטיים נמצאים בימין; ומימונם נעשה דרך צינור המממן ארכוני ימין, נדמה לי שקל לטעון שזה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז ועל כן – זו כנראה תנועת ימין.

יש יסוד של הונאה בהתעקשות להציג את אם תרצו כתנועת מרכז. אחד מהשניים: או שהתפישה של אם תרצו היא שהעמדה הקלאסית של הימין היא תפישת מרכז, ואז לא ברור מהו הימין, או שאם תרצו מניחים שאם יתייגו עצמם כתנועת מרכז, יוכלו למשוך יותר אנשים. אולם ברור למדי שבמציאות הפוליטית של היום, העמדות שאם תרצו מייצגת, אופיין החד צדדי של פעולותיה ויניקתה החד משמעית מתכני ימין, מדובר בתנועת ימין.

ככזו, אין פירוש הדבר שהתנועה איננה ציונית – כמו השמאל, גם הימין יכול להיות ציוני לעילא ולעילא. אבל נדמה שברור שכאשר תנועה מציגה מצג-שווא של מה היא ומי היא, היא מעוררת חשד שמא היא מציגה מצג שווא כזה גם בהגדרות אחרות: כלומר, אם היא מגדירה עצמה כתנועת מרכז כאשר היא תנועת ימין, אולי היא גם מציגה עצמה כתנועה ציונית כאשר למעשה איננה כזו. יתירה מכך, כיוון שהתנועה מתיימרת לבצע חלוקה מחדש של המפה הפוליטית לציוני ולא-ציוני, ואנו יודעים שיש בתנועה הזו מי שמסלף מושגים כמו "מרכז" כדי להחילם על התנועה, אזי "ציונות" – מונח שהגדרתו קשיחה הרבה פחות ונתונה לויכוח ודיון – הוא מושג שעלול ליפול קרבן לאותו הסילוף.

מכאן ואילך, אם כן, אתייחס לאם תרצו כתנועת ימין. גם אם לא השתכנעתם מכל שאמרתי עד כה, הרי שדי לי אם אשתמש בטיעונו של רכז המדיה הארצי של התנועה, אייל אשכול, שטען כי ההוכחה הטובה ביותר שהביקורת שלי על דו"ח אם תרצו בעניין מעורבות הקרן החדשה לישראל בדו"ח גולדסטון אינה נכונה, היא מפני שאילו הייתה נכונה הייתה כבר הקרן תובעת את אם תרצו, ואומר כך: אילולא הייתה אם תרצו תנועת ימין, כבר הייתה תובעת אותי, ואם תתבע – אשמח לקבל בבית דין גושפנקא רשמית לכך שאמת דיברתי. וכיוון שהלך הטיעון הזה מקובל על יריביי לפולמוס כאשר הם משתמשים בו, די לי בו כדי לנמק מולם, וביתר הנימוקים שהבאתי כדי לנמק מול היתר.

ודי בכך. כעת, לליבה של הטענה שאם תרצו היא תנועה פוסט ציונית.

[...]

תודעה אנטיקווארית מול תודעה מונומנטלית

הציונות, ובעיקר זו המדינית, יצרה טיפוס חדש יש מאין: אין זה מקרה שמוביליה היו אותם "יהודי שוליים" מערב אירופאיים, שנטשו את הגטו היהודי ואת אורחות החיים הדתיים, רק כדי לסגור סביבם את שערי "הגטו החדש", כשם מחזהו של הרצל: גטו רוחני, שבו הם אינם נמצאים לא פה ולא שם. זו הייתה התעוררות של ניתוק מאותם דפוסי המחשבה הישנים של העולם השמרני-תלמודי-דתי שסביבם, שלא היה להם מקום במה שמרטין בובר כינה "הרנסאנס היהודי". התודעה ההיסטורית הישנה, האנטיקווארית, המתרפקת על גבי עבר מפואר ללא שמץ ביקורתיות ומבלי לנסות לחולל עוד דבר גדול, הושלכה לפח. את מקומה תפסה אותה תודעה היסטורית מונומנטלית, השואפת למעשים גדולים של היחיד, התודעה המייצרת נפילים, מערערת סדרי עולם, מוציאה יש מאין זהות לאומית ואחרת.

אכן, גם האנטי ציוניים המובהקים ביותר מוכרחים להודות שהציונות עשתה מעשה רב! הציונות יצרה מהפכה לא רק בתפישה של היהודים את עצמם, אלא גם בתפישה של העמים האחרים את היהודים. היא שאפה להנתק מהתלות בעבר מפואר וליצור עתיד מפואר לעם היהודי. לטוב ולרע, הציונות שינתה את מהלך ההיסטוריה, והציונים – ובייחוד דור הנפילים שלהם – היטו את הכף; הם לא קראו על ההיסטוריה, הם כתבו אותה.

תנועה מהפכנית, היוצרת יש מאין, מאחדת יהודים מכל העולם למטרה משותפת, מתנתקת מהשורשים הכובלים אל הקרקע ומייצרת את גאולתה בעצמה, מבלי להמתין לה עוד. כזו הייתה הציונות. נדמה שעל העובדות הללו, אף אחד אינו יכול לחלוק.

מנגד, עומדת לנו אם תרצו, המכריזה על יצירת מהפכה ציונית שנייה. אולם אם תרצו איננה תנועה מהפכנית, היא תנועה שמרנית; היא לא יוצרת דבר מה חדש דרך שינוי תודעתי, אלא תנועה ריאקציונרית; היא לא מאחדת יהודים למטרה משותפת, היא מוציאה חריגים (לשיטתה) מהשיח; היא לא מייצרת גאולה בעצמה, אלא תולה את הגאולה בגופים שלטוניים, היא לא עושה היסטוריה, היא מעוררת היסטריה.

מעניין לראות: אם תרצו טוענים בה בעת שהם מחוללים את המהפיכה הציונית השניה, וגם שהם מייצגים את מרבית העם. הבעת עמדה קונסנזואלית היא לעתים רחוקות מהפכנית. למעשה, העיסוק המתמיד והקבוע בסוגיות שמרבית הציבור הישראלי לא נחלק בהן אינו מהפכני כלל – הוא שמרני פאר אקסלנס. שמרנות היא העמדה המבקשת להגן על מערכי כוחות ועמדות אידאולוגיות קיימות מפני שינוי או דיון מחודש. אילו היו הרצל ונורדאו מבקשים להגן על הלכי הרוח הרווחים ביותר בקרב יהודי תקופתם מפני תפישות אחרות, מהפכניות, ראדיקליות ולא קונסנזואליות, באזל לעולם לא הייתה נכנסת לדפי ההיסטוריה. בחינה מדוקדקת ומתמידה של המציאות והשתנות תמידית לפיה, אבולוציה רעיונית ורבולוציה עומדות בבסיסה העקרוני של התנועה הציונית כתנועה יחידה במינה בהיסטוריה. כמה רחוקה אם תרצו מהעמדה המהפכנית הזו!

אם תרצו לא יוצרים תודעה חדשה – גם כי הם מבטאים את קולו הרועם של הקונסנזוס, גם כי הם מבטאים תודעה היסטורית אנטיקוורית של התרפקות על "ארץ ישראל הישנה והטובה" וגם, בעיקר, מפני שהם חסרים תוכן פוזיטיבי: הם תנועה ריאקציונרית, שיודעת להגיב לאידאולוגיות אחרות ולמעשיהם של אחרים, אבל לעולם לא נוטלת את היוזמה. הם קיימים במימד אירוני, בו כל קיומם תלוי באופן מוחלט בקיומם של יריבים אידאולוגיים אותם הם מבקשים להוריד מהשיח, במגמה התאבדותית. שימו לב לאופן שבו מנסח במהירות בדיון בויקיפדיה רונן שובל, יו"ר התנועה, את העמדות שאם תרצו מייצגת:

אין ל"אם תרצו" עמדה בעניין יו"ש/מאחזים. כמו כן אם תרצו לא תומכת באף מפלגה וכו’[...]עמדות המביעות תמיכה בחיילי צה"ל, התנגדות להסתה, שמירה על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

כל שלוש העמדות הללו הן מעצם ניסוחן עמדות ריאקציונריות, מפריכות, נטולות סאבסטנס פוזיטיבי: תמיכה בחיילי צה"ל יש להביע רק אל מול ביקורת – נדיר לשמוע על מי שמספק תמיכה למי שכולם בעדו; התנגדות להסתה^[1] היא, מעצם הפועל "התנגדות", ריאקציונרית; ו"שמירה על זכות" נדרשת רק כאשר הזכות הזו מעורערת מבחוץ. אם כן, אם תרצו לא מציעים לנו תודעה חדשה, מעשה רב – הם מציעים רק תגובת-נגד. מה שונה הגישה הזו מגישתה היוזמת, הפעילה, יוצרת המציאות של הציונות!

כשתנועה מעקרת רעיון מבסיסיו העקרוניים והזרמים המניעים שבתחתיתו, ובונים מעל השאריות שלו גישה הפוכה לגישה המקורית, הרי שמדובר בתנועת פוסט טיפוסית. דובי כבר העיר לפניי ש:

פוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

מחולליה של "המהפכה הציונית השניה", שהיא בסך הכול תגובה ריאקציונרית שמרנית ותו לא, הם אם כן פוסט ציוניים טיפוסיים.

[...]

ללא בחירה

עניין שנדחק לקרן זווית כאשר דנים על ציונות הוא שהציונות מחייבת דמוקרטיה. היא מחייבת דמוקרטיה משלוש סיבות שהן למעשה אחת. ראשית, הציונות לא יכולה להיות מנותקת מהקונטקסט שלה: ההתעוררות הלאומית באירופה המודרנית. ההתעוררות הזו הייתה כזו שמבוססת על פרטים: הלאומיות הוגדרה מחדש, או הומצאה – תלוי את מי שואלים – כעניין של הגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית היא זכות השמורה לפרטים, והריבונות שזו מחייבת היא ריבונותם של פרטים על גורלם.  הררים של מלל כבר נשפכו על אותה אמת פשוטה: הדמוקרטיה היא מנגנון למימוש מלא ככל הניתן של הזכות להגדרה עצמית. תחת כל משטר אחר, יחדל הפרט להיות ריבון לגורלו ולא יממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית. מילים אלה נכתבו בהכרזת העצמאות: זו זכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. עומד ברשות עצמו. עם לעולם עומד ברשות עצמו רק כאשר העם כולו שותף בריבונות – רק בדמוקרטיה. הרי זו הטענה הציונית במלוא הדרה: שאין סתירה מובנית בין יהודית ודמוקרטית – שכן כל עוד רוב האזרחים הם יהודים, הם יבחרו לנוח בחגי ישראל ולדבר בעברית וללמוד תנ"ך בבתי הספר, למשל.

הסיבה השניה שהציונות מחייבת דמוקרטיה היא שהציונות התיימרה, ראשית לכל, להסיר מעל היהודי ריבונות זרה. ריבונות זרה אין פירושה רק ריבונות של גויים, פירושה בעיקר ריבונות שאין לו חלק בה. השאיפה הזו מחייבת דמוקרטיה, מפני שזו השיטה היחידה שבה הפרט לוקח חלק בריבונות.

והסיבה השלישית שהציונות מחייבת דמוקרטיה היא שמרגע שקיבלנו שליהודי זכות להיות ריבון לגורלו, שוב לא ניתן להציב תכתיבים – ואפילו יהיו תכתיבים "ציוניים" נוסח אם תרצו – מעל לרצונותיו. המדינה שתוקם עבור היהודים חייבת להיות כזו שמבטאת את הדינאמיות שברצון המשותף של עם. רק דמוקרטיה מבטיחה דינאמיות שכזו.

האם אם תרצו מעלה על נס את הדמוקרטיה? בקושי. כאשר אם תרצו מכנים עמדות שהם לא מסכימים עמן "הסתה אנטי ציונית" הם פועלים להשתקה של עמדות של אנשים שהמדינה אמורה לקבל גם את רצונם לתוך סך הרצון הכללי. כשהם מנסים לסתום פיות ולעשות דה-לגיטימציה לעמדות שונות משלהם, הם לא פועלים באופן דמוקרטי, ולא נותנים מקום לאותו רעיון ציוני של זכותו של היהודי לריבונות על גורלו. הם עושים זאת באמצעות היפוך של הציונות, מאמצעי למטרה, אבל בכך כמובטח אגע בהמשך.

כפי שהראתה עדיגי, במצע המקורי של אם תרצו המילה "דמוקרטית" נשמטה. סעיף 10 של עקרונות התנועה היה מדינת ישראל היא מדינה יהודית. לאחרונה הוא שונה, וכעת כתוב בו מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. שימו לב: לא יהודית ודמוקרטית, יהודית-דמוקרטית. קודם כל יהודית, אחר כך, אם נשאר משהו – דמוקרטית. בלא תמיכה בלתי מתפשרת בדמוקרטיה ובעקרונותיה – בין השאר, חופש הביטוי, גם של ארגונים כמו בצלם ועדאלה – אף תנועה לא יכולה לכנות את עצמה ציונית. כשאם תירצו מעקרת את הדמוקרטיה מהציונות, המהותית לה, היא מבטאת בהכרח אידאולוגיה פוסט ציונית.

[...]

אלוהים כבר ישמור

הרעיון של גאולה עצמית חייב לבוא מתוך הכרה בכך שגם אם ישנו מי שיגאל, אין לו שום כוונה לעשות זאת בקרוב. מכאן נולדה הביקורת החרדית על הציונות, שהיא "דחיקת הקץ", ותשובתו השנונה של הרב קוק "אין אנו דוחקים את הקץ, הקץ דוחק בנו". ההכרה הזו, שהאדם חייב לקחת את גורלו בידיו, ולהניח לרגע לשכינה, עומדת בבסיסה של המהפכה הרוחנית הציונית, ואין זה פלא שמוליכי התנועה הזו באו מאותה קבוצת יהודי שוליים מתפקרים ומתבוללים. ההבנה, שהאדם דואג לגורלו כעת, דורשת גישה פרגמטית למציאות. אם ממתינים לגאולה האלוהית, אפשר לדרוש ממנה הכול או לא כלום. אולם מרגע שהאדם, בכוחותיו המוגבלים, מנסה לגאול עצמו, עליו להיות פרגמטי, לנסות להשיג את המקסימום שהוא יכול, ולוותר בלב כבד על השאר.

מההכרה הזו נולדה, למשל, תכנית אוגנדה, של האיש שמשפט המפתח שלו מעטר את שם התנועה. התפישה, שהריבונות העצמית היהודית מקדימה את האדמה המקודשת בארץ ישראל, הנחתה את התכנית הזו. מה שאפשר להשיג היום, יש להשיג. זו גישה פרגמטית לעילא, והציונות המדינית לכל אורך חייה הצטיינה בכך: מתכנית אוגנדה ועד הקבלה של תכנית החלוקה כלשונה; ובהמשך החיים במשך 19 שנים – מקום המדינה ועד יוני 1967 – עם ירושלים מחולקת בליבה.

תפישת העולם הזו, של הגאולה העצמית, מחייבת גם ויתור על רעיון העם הנבחר: על היהודים לנהל את המשא ומתן על עצמאותם המדינית מול אומות העולם השוות להם, ולא מתוך עמדת הכוח של אל גואל מאחוריהם. משום כך לא נרתע הרצל מלחזר על הפתחים בניסיון למצוא סיוע לתכניתו השאפתנית, משום כך אנו מציינים עד היום את הצהרת בלפור ואת ה-29 בנובמבר, מועד קבלת תכנית החלוקה באו"ם, משום כך נכתב במגילת העצמאות להיות ככל עם ועם.

אם תרצו אינם מחזיקים בעמדות פרגמטיות. בנושאים המעטים שבהם הם מתבטאים, הם מבטאים עמדה שמייצגת את ההיפך הגמור מהגישה הציונית המתבטאת בשני האסקפטים הללו. כך, למשל, בשלילתם המוחלטת כל ביקורת בין לאומית, כמו גם מבית, כלפי חיילי צה"ל הם הלכה למעשה מוציאים את ישראל ממשפחת העמים, קובעים שהצבא הישראלי – ובמשתמע, מדינת ישראל המפעילה אותו – פטורים מעולם של דיני המלחמה. שני הדו"חות המצחיקים שהוציאו נגד הקרן החדשה לישראל מוכיחים זאת: הדו"חות לא עוסקים כלל בשאלה האם דברי הביקורת כנגד צה"ל ומדיניותה של ממשלת ישראל הם נכונים: מעצם קיומם הם פסולים בעיני התנועה, ואפילו יהיו אמת צרופה. היהודים אינם ככל עם ועם – יש להם זכויות יתר. זו עמדה לא פרגמטית: היא מגבירה את הכעס והשנאה העולמית כלפי ישראל, והיא גם גאולית להחריד – היא מניחה איזה ייחוד בעם היהודי שהופך אותו לנעלה על העמים האחרים, וייחוד כזה יכול לבוא רק עם בואו של משיח.

או הבה ניקח כדוגמה את עמדתה של אם תרצו כלפי ירושלים, אחת העמדות היחידות שהיא מעזה להביע: אם תרצו מתנגדת להקפאת הבניה במזרח ירושלים (עוד על השקר של מה שאנו מכנים מזרח ירושלים, כאן) גם במחיר של משבר ביחסים עם ארצות הברית. גם כן, לא עמדה פרגמטית במיוחד. הטיעון, שציונות לא יכולה להיות ללא ציון, מעיד על בורות עמוקה: הציונות, לפחות בתחילת דרכה בארץ ישראל – התנערה מירושלים. בתל-אביב, הקרויה על שם ספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד", ראתה את תקוותה הגדולה – העיר העברית הראשונה, סמל ליהודי החדש. כנסת ישראל הראשונה ישבה בתל אביב. מרכזה הכלכלי של ישראל ב"אלטנוילנד" עצמו היה בכלל חיפה. בירושלים היה מרכז רוחני משותף. ישראל הציונית של קום המדינה כל כך לא יכולה הייתה לסבול את הפיצול בלב ירושלים, שהיא השלימה עמו בשקט במשך 19 שנים.

[...]

אם אשכחך

למעשה, סוגיית ירושלים – כאמור, הסוגיה הבוערת היחידה שאם תרצו מביעה לגביה עמדה רשמית – מוכיחה כעשרות עדים עד כמה אם תרצו היא תנועה פוסט ציונית מובהקת. המאמר הזה, של שני אנשי הימין העומדים בראש התנועה, מוכיח זאת כאלף עדים. להלן קיצור הטענות שבו, שהן אחת-אחת ניגוד מוחלט של הציונות המדינית אותה מתיימרים אם תרצו לייצג:

1.

ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של רעיון שיבת ציון והיא האתוס החזק והמובהק ביותר שמבטא את השאיפות בנות אלפי השנים של העם היהודי לשוב למולדתו ולכונן בה חיים עצמאיים וריבוניים.

ירושלים איננה הסמל המובהק ביותר של הציונות. נהפוך הוא, רבים בציונות ראו בה סרח עודף. הציונים תלו את תקוותיהם בהתיישבות חדשה וביצירת "יהודי חדש" בארץ ישראל – כזה שאינו כבול על ידי התודעה ההיסטורית המאלצת אותו – יחד עם הערגה לירושלים – להמתין לגאולה חיצונית. היהודי נוסח, למשל, בובר ופינסקר, מייצר את ההיסטוריה שלו תחת ההתרפקות על ההיסטוריה שלו. לא בכדי אמר פינסקר:

לא ארץ קדשנו צריכה כעת להיות מטרת כיסופינו אלא ארץ שלנו… ארץ שתהיה פתוחה לפנינו ועם זאת מסוגלת לתת ליהודים החייבים לצאת מארץ מגוריהם מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו.

הסמל המובהק ביותר של הציונות – ובעיקר הציונות המדינית והמעשית – היה היצירה של ריבונות יהודית מחודשת, ולא הקרקע ההיסטורית. האמירה, כי ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של הציונות, והמבטא המובהק ביותר של שאיפתו לריבונות, איננה אמירה המבוססת על עקרונות ציוניים, אלא על עקרונות פרימורדיאליים-גאולתיים. ועל כך כבר אמר ברדיצ’בסקי:^[2]

כדי לכונן מקדש צריך להרוס מקדש.

2.

ירושלים היא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, היא המקום אליו התפללנו וערגנו אלפי שנים, היא המקום בו התעצבה דמותנו וזהותנו כעם יותר מכל[...]היא המקום שבשמו שבנו לציון לאחר קרוב לאלפיים שנים והיא העומדת בבסיס תביעתנו לזכות על ארץ ישראל.

קדושתה של ירושלים היא בעלת משמעות דתית, אך לא בהכרח ציונית. הציונות, בזרמיה המרכזיים, כלל לא ראתה ערך ב"קדושה", אותו מושג דתי. היא שאפה לכונן מדינה המבוססת על לאום, לא על דת, והקדושה היא מעיקרה מושג דתי. הניסיון להכניס אותו כטיעון לאומי מבוסס על טעות באשר למהותו של "יהודי" על פי הציונות – לא דת ישראל, אלא הלאום היהודי, הם שעמדו בבסיסה של הציונות. השיבה לציון, לאחר אלפיים שנות, לא נעשתה בשם ירושלים אלא בשמה של הזכות לריבונות. כל דבר המערער – או עשוי לערער – על זכותם של היהודים לריבונות על שטחם הוא מנוגד לציונות, ובכלל כך גם ירושלים. לא בכדי קיבלו מנהיגי היישוב היהודי בשמחה את הצעת החלוקה – שלא כללה, כזכור, את ירושלים: עבור מנהיגי הציונות, הריבונות היהודית הייתה חשובה מירושלים, או מכל מקום אחר. עבור הציונות המדינית – להבדיל מזו המעשית – הציונות הזו כוללת את הצורך בקבלת גושפנקא מעמי העולם – עוד על כך בהמשך. להבדיל מאצל תדמור ושובל, אצל ראשוני הציונים בבסיס תביעת העם היהודי על ארץ ישראל עומדת זכותו הלאומית לריבונות במולדתו ההיסטורית – לאו דווקא בירושלים. מבחינת זרמים ציוניים אחרים, כמו זה שמייצג ז’בוטינסקי, זכות זו היא מהים ועד המדבר. כך או כך, לא ירושלים היא בסיסה של הזכות הזו. העמדתה של הציונות על הרגל של ירושלים, כאשר זו בהחלט לא העמידה את ירושלים כעמוד תווך כה מרכזי, זה רעיון פוסט ציוני למהדרין.

3.

מדינת ישראל התקיימה 19 שנים כשירושלים שסועה, אולם היא לא ויתרה על זכותו של העם היהודי על ירושלים, אלא נכשלה ולא הצליחה לממשה. ויתור רוחני-מוסרי על הזכות הרסני לאתוס הציוני ולקיום היהודי עשרות מונים מכשלון פיזי או צבאי.

ראשית, מדינת ישראל ויתרה על זכותה על ירושלים. היא עשתה זאת כאשר מנהיגות היישוב היהודי – ציונים ללא כל ספק – קיבלו כלשונה את הצעת החלוקה, המוציאה את ירושלים כולה (ולא רק את מזרחה) מריבונות יהודית. היא עשתה זאת שוב כאשר לא הזכירה את ירושלים ולו פעם אחת בהצהרת העצמאות שלה, שניתנה בתל אביב. היא עשתה זאת שוב כאשר קבעה את מושבה של הכנסת הראשונה בתל אביב. היא עשתה זאת שוב כאשר חתמה על סכמי שביתת הנשק שסיימו את מלחמת העצמאות. היא עשתה זאת שוב כאשר ב-1956 יצאה למלחמה לא על ירושלים אלא על סיני. ושוב כאשר במשך 19 שנה חייתה בשלום ובשלווה עם העיר השסועה.

שנית, העקרון התשיעי מתוך עשרת עקרונות אם תרצו קובע:

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מהעקרון הזה עולה כי לדעת אנשי אם תרצו עצמם, ויתור טריטוריאלי לא גורר ויתור על זכות. משום כך, אם תרצו סותרים את עצמם כשהם טוענים שויתור טריטוריאלי בירושלים יגרור את הקטסטרופה שהם חוזים כתוצאה מויתור על הזכות היהודית על הטריטוריה. אחרי הכול, זו לא שאלה של זכויות, אלא של מימוש הזכות.

4.

בעבור העם היהודי ובעבור הציונות ירושלים חשובה יותר מכל לחץ בינלאומי, קושי תקציבי, נטל דמוגראפי ואפילו יותר מהסכמי שלום. בלא ירושלים נשמט הבסיס המוסרי של הציונות והתנועה הלאומית היהודית הופכת באמת לתנועה קולוניאליסטית.

מי שמגדירים עצמם כתנועה הדוגלת בערכי היסוד של הציונות המדינית שוכחים שציונות זו ביקשה ראשית כל הכרה בינלאומית. האמירה, כאילו יש ערך שבשלו על ישראל לוותר על הכרה בינלאומית, על חיים בתוך משפחת העמים, אינם מציגים תפישת עולם ציונית. הם מציגים תפישת עולם גאולית, המעמידה את העם היהודי, ריבונותו על גורלו ויכולתו לתפקד במשפחת העמים תחת עקרון מטאפיזי המושל בו. זה היפוך מוחלט של הציונות, השואפת לשחרר את היהודי להיות ריבון אמיתי לגורלו.

ראו דוגמה: מרטין בובר, מי שהיה עורכו של השבועון הציוני הרשמי "העולם", איש העליה החמישית ומי שהשתתף וסייע בארגונם של מספר קונגרסים ציוניים, היה ממקימיה של האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל 1958, קבע, למשל, ששלום עם הערבים החיים בא"י הינו הכרח של התנועה הציונית.

אילו היינו נותנים לה לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיות יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עמו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה.

את הדברים כתב ב-1938.

והנה, באים רונן שובל וארז תדמור, וקובעים כי בובר היה, ככל הנראה, פוסט ציוני. אולי "מודחק". את חירותו של בובר לפעול לבניין הארץ ולהכווין את גורלו בדרך הנראית לו, להיות ריבון על הפוקד אותו, הם מחליפים בשלשלאות שהמילה ירושלים כתובה עליהם, ובעשותם זאת הם מרחיקים את ירושלים ממרכז הרעיון הציוני עוד יותר, באופן אירוני.

5.

התנועה הלאומית הפלסטינית מעוניינת בהכרזה ישראלית, חתומה בידי המנהיגות הנבחרת של העם היהודי, כי אפילו במקום בו תביעתו לזכות על הארץ היא המוסרית והצודקת ביותר, אפילו בו גוברת זכותם של הפלסטינים – "הילידים", על זכותם של היהודים – "הקולוניאליסטים" על הארץ.

ראשית, נקדים ונאמר שאין מקום שבו תביעתו של העם היהודי על הארץ "צודקת ומוסרית" יותר מבמקום אחר. אם תרצו עצמם מחזיקים בעקרון לפיו זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. לא ברור מדוע טענת הזכות מקבלת מימד אחר בירושלים, לבד מאותו יסוד פרימורדיאלי-גאולי שהוזכר כבר, וכבר הוקע כלא-ציוני בעליל. שנית, כפי שכבר נדון לעיל, ויתור טריטוריאלי בירושלים אינו מחייב ויתור על הזכות היהודית על ירושלים, כפי שטוענים אם תרצו עצמם. שלישית, וחשוב עשרות מונים, אם תרצו למעשה טוענים שישנו עקרון – לבד מעקרון ההסכמה הבינלאומית או עקרון ההחלטה של היהודים עצמם (ונזכיר, תדמור ושובל מדברים על מנהיגות ישראלית נבחרת) – שלפיו בעלות יהודית על שטח היא "מוסרית וצודקת". כלומר, משהו עומד מעל זכותם של היהודים לריבונות על גורלם, כמו גם מעל ההחלטות הבינלאומיות שאבות הציונות המדינית חיזרו על הפתחים כדי להשיג – ואולי היו פוסט ציונים מודחקים – והמשהו הזה הוא… אותו הדבר ממנו ניסו הציונים, ובעיקר אלה המעשיים והמדיניים, להתנתק – שליטתה של ההיסטוריה בעתיד היהודי. ולבסוף, הטענה הזו מתעלמת מכך שמזרח ירושלים הוצעה לפלסטינים כחלק מהסדר שלום שכולל הכרה פלסטינית בישראל בגבולות מוסכמים, ולכן את סיום הדיון על צידוק להיאחזות בארץ. אין דבר שמייצג יותר את הציונות המדינית מהרעיון של השגת הסכמה בינלאומית על שטחיה של מדינה יהודית ריבונית. הרעיון הזה הופך, אצל אם תרצו, לסיוט פוסט ציוני. איזה בלבול מושגי.

6.

חיים לאומיים וקיומה הפיזי של אומה מתבססים קודם כל על אתוסים ומיתוסים מכוננים. עמים, לאומים ותרבויות מתקיימים קודם כל על בסיס ערכים וסמלים משותפים שלאורם הם מגבשים את תקוותיהם וחזונם.

הבסיס הפרימורדיאלי של התנועה הלאומית אינו, בשום פנים ואופן, סוף הפסוק המוחלט בהחלט של התנועה הלאומית. אילו כך היה, לא היה צורך בהתעוררות הלאומית כלל. אילו היה די ב"אתוסים ומיתוסים מכוננים", הרי שהעם היהודי צריך היה להוסיף לינוק ממורשתו הפרימורדיאלית הדתית בעיקרה, ולהמתין לגאולה שתבוא בטרם יחזור לארצו השלמה תחת הנהגתו של מלך משושלת בית דוד. האתוסים והמיתוסים הללו מכוננים דבר מה – זהות לאומית, נניח – שממנה מתפתח יצור חדש, מחדש ומהפכני. השאיפה לחזור לערכים הפרימורדיאליים מבטאת, כפי שהוטעם לעיל, תודעה היסטורית אנטיקווארית ושמרנית שאינה עולה בקנה אחד עם המונומנטליות המהפכנית של הציונות. והוא העניין בכל תנועה לאומית.

7.

אם בירושלים יכריז העם היהודי שזכותו פחותה מזכותם של הפלסטינים, כיצד יוכל לטעון לזכות על יתר חלקי הארץ?

הרצל, נורדאו, פינסקר, ויצמן, סוקולוב ועוד רבים וטובים ממנהיגיה של הציונות סברו כי הציונות חייבת להשיג צ’רטר בין לאומי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. פועלם בתחום היה זה שהביא, בסופו של יום, להקמתה של מדינה כזו. במציאות הפוליטית הבינלאומית של היום, צ’רטר כזה מחייב הסכמה בינלאומית על גבולותיה של ישראל. חלוקת ירושלים תמיד עולה רק כחלק מהסכם שלום על הפלסטינים, בו ייקבעו גבולותיה של ישראל ויאושררו על ידי אומות העולם. כך תיקנה הזכות על שאר המקומות בארץ, באותו האופן בו רצתה הציונות לעשות זאת, באותו האופן המופיע בעקרון הרביעי של תכנית בזל, השגתו של משפט הכלל. הטענה, שחלוקת ירושלים במסגרת הסכם שלום שכזה איננה ציונית הופכת את כל האישים לעיל, אמונותיהם ושיטתם ללא ציוניים. עוד ארחיב גם על כך בהמשך.

8.

ויתור על ירושלים הוא ויתור על עצמנו, ויתור המייתר את עצם קיומו של מפעל שיבת ציון. ויתר^[3] על ירושלים פירושו הפיכת המפעל הציוני למפעל קולוניאליסטי.

קשה לחשוב על רעיון יותר פוסט ציוני מהרעיון הקובע כי יש התנהגות כלשהי של העם היהודי שתשלול את זכותו – זו שאם תרצו קובעים שהיא נעלה מכל זכות – על הארץ ומייתרת את המפעל הציוני כולו. מעבר לזה שהאמירה הזו שקולה לאמירה שניצול של החירות שריבונות יהודית מאפשרת מייתרת, באופן מסוים, את עצם השאיפה לריבונות הזו, יש כאן אמירה של "הכול או כלום", בו אם תרצו מודיעים שחלוקת ירושלים, גם תמורת שלום אמת, גבולות קבועים והכרה בינלאומית – ולתזכורת, היו אלה האדווקטים של אם תרצו שטענו שירושלים חשובה מכל הסכם שלום – מייתרת את הציונות. זו לא יכולה להיות אמירה ציונית, בטח שלא כזו של מי שמגדירים עצמם ממשיכי דרכה של הציונות המדינית.

יש עוד, אולם דומני שדי בדברים הללו להדגמה של מה שביקשתי להדגים. יש לשים לב: אינני אומר שהתנגדות לחלוקת ירושלים היא פוסט ציונית, או אפילו לא-ציונית. אני אומר שההנמקה של אם תרצו היא פוסט ציונית.

[...]

עם לבדד ישכון

תכנית בזל, מצעה של התנועה הציונית שגובש עוד בקונגרס הציוני הראשון, קבעה לעצמה מטרה:

הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל

אילו היו מסתפקים אבותיה המייסדים של התנועה הציונית ברישא של המשפט, הרי שלא היו פועלים להשגת הסכמתן של אומות העולם לריבונות עצמית יהודית בארץ ישראל, לא היו משיגים את הצהרת בלפור, לא את תכנית החלוקה, לא את אישרורה ולא היו מגיעים, 50 שנים לאחר שהחלו להניע את גלגלי המהפכה, למעמד שבו בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אבל התנועה הציונית – שהייתה, כאמור, פרגמטית למדי, כחלק ממהותה כתנועת שחרור עצמי – ראתה רחוק. היא לא שאפה להקים בית מתוך תפישה של זכות יתירה. היא קיבלה על עצמה את הזכות להגדרה עצמית לאומית כזכות יסוד אנושית, הכירה בזכותו של היהודי להגדיר עצמו ככזה ודרשה הכרה דומה ממדינות העולם. היא לא ביקשה את מה שאין לכל אחד אחר: רק את מה שמגיע ליהודים כפי שהוא מגיע לכל עם אחר.

בכך, קשרה עצמה הציונות למשפט הכלל – משפט העמים, וחייבה את עצמה לכללים הנהוגים במשפחת העמים. גם בהכרזת העצמאות שלה, המשיכה ישראל ואישררה את אותו הרעיון של חברות אמיצה במשפחת העמים ומחויבות לערכים הבינלאומיים של האומות המאוחדות:

זכות זו [של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו] הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב’ בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי[...]חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים[...]במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות[...]זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל[...][מדינת ישראל] תהיה  נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.^[4].

להבדיל, למשל, מירושלים, שלא מופיעה בהכרזה הזו ולו פעם אחת, בולטים בה ומודגשים פעמים רבות הרעיון שמדינת ישראל קמה מתוקפה של הכרתן של אומות העולם ורצונה להיות חברה מן המניין במשפחת האומות ולשתף פעולה עם המוסדות הבינלאומיים וחוקיהן. הרעיון, שהעם היהודי איננו בעל זכות יתר אלא הוא בעל זכות שווה לשאר העמים, ושמדינת ישראל רואה עצמה מחויבת למוסדות הבינלאומיים בהם היא שואפת להיות חברה שוות זכויות הוא רעיון בסיסי בציונות המדינית ובציונות הסינטתית, שראו חשיבות עליונה בהשגת הסכמה בינלאומית לתחייתו המדינית-לאומית של העם היהודי במולדתו.

הקמפיינים של אם תרצו יוצאים נגד הרעיון הזה, של עם ככל עמים, ומתיימרים לתת זכויות-יתר – או, למצער, לפטור מחלק מהחובות – לעם היהודי ולמדינתו הלאומית. כך בעניין ההתעלמות מהחלטות האו"ם בנושא ירושלים והשטחים הכבושים בכלל, כך בהתנגדותם הנחרצת להחלת כללי המלחמה הבינלאומיים – גם אלה המופיעים באמנות שמדינת ישראל חתמה עליהן מרצונה החופשי – על חיילי צה"ל; כך באופן שבו הם דוחים א-פריורית כל טענה לגבי פשעי מלחמה, כולל אלו שלא נבדקו או אלו שנבדקו, נמצאו כאמיתיות ולא נעשה בעניינן מאום.

לטעמם של אנשי אם תרצו, תמיכה בארגונים כמו בצלם או הועד למניעת עינויים, הפועלים כדי להתריע בפני הציבור הישראלי על מעשים הנעשים בשמו, היא אנטי ציונית, ומכלל לאו אתה שומע הן: הציונות לדידם היא לשתוק, להעלים עין, אי ציות לכללים שלהם מחוייבת כל אומה ואומה ובעיקר לנסות לעבוד על העולם. כמה שונה החזון הזה מהחזון הציוני-מדיני, להיות עם ככל העמים.

היציאה של אם תרצו כנגד הקרן החדשה לישראל וכנגד מקורות המימון שלה מנסים למנוע מעורבות בינלאומית במתרחש כאן: את העולם והיהודים בגולה הם מוכנים לקבל רק אם אלה רואים את העולם כמותם ומחליטים החלטות התומכות בדעותיהם הקודמות; אבל הם אינם רואים עצמם מחויבים להחלטות או"ם אחרות או ליהודים בגולה הסוברים אחרת מהם. מעתה אמור: הייגי כן, העמותה שמעבירה כספים לג’ק טייטל כן, ג’ייסטריט לא. הכול טוב ויפה, אבל כיצד בדיוק הדברים מתיישבים עם השקפה ציונית-מדינית? לאם תרצו פתרונים.

[...]

באין חזון יפרע העם

על שלל זרמיה, הציונות הציע חזון למדינה שבדרך. מהמדינה הרב לאומית שבחזונו של הרצל באלטנוילנד ועד הזונה העבריה והגנב העברי של ביאליק, מיהדות השרירים של נורדאו ועד דת העבודה של א.ד. גורדון, מהגורל המשותף עם ערביי הארץ של מרטין בובר ועד ישראל מהים עם המדבר של ז’בוטינסקי, ממחיקת העולם היהודי הישן של מיכה יוסף ברד’יצבסקי ועד הבסיס הרוחני למהפכה הציונית של ברל כצנלסון. כולם הציעו רעיון, חזון, כיוון שאליו צריכים המדינה היהודית והעם היהודי לכוון את עצמם, כדי לממש את ריבונותם במולדתם ולהקים חברת מופת. מטרת העל של הציונות הייתה אותה חברת מופת. מעבר לעובדה, שהובאה כבר בראשית הדברים, שהציונות מעולם לא הייתה מטרת עצמה – כלומר, היא לא שאפה להקמת מדינה ציונית או עם ציוני, אלא להקמת מדינה יהודית ולחדש את הלאום היהודי, ושיא מטרתה ריבונותו של היהודי על גורלו ולא ציוניותו של היהודי (ועוד אגע בנקודה זו), מעבר לעובדה זו, היא שאפה להביא לריבונותו של העם היהודי במולדתו ולהפוך מדינה ריבונית זו לחברת מופת. באף אחד מהחזונות הללו – אפילו לא זה של נורדאו – לא היה הצבא העניין המרכזי ביותר של הקיום היהודי-ריבוני, ובוודאי שלא הועלה לדרגת קדושה כלשהי.

הצבא, בראיה ציונית, הוא אינסטרומנט לשמירתה של הריבונות היהודית. רונן שובל וכנופייתו הופכים את התמיכה בחיילי צה"ל לעיקר ציוני שמתעלה, במידת הצורך, אפילו על עקרון הריבונות היהודית. כך, כאשר מובאים מסמכים המעידים על כך שצה"ל מתעלם מחוקי המדינה ומדלג על פסיקת בג"ץ – ויש לציין, שבין אם מסכימים עם הפסיקה ובין אם לאו, אנחנו מחויבים לה ומחויבים לשמור שצבאנו ינהג לפי החוק – אם תרצו מזדרזים לכנות את חושפי המסמכים הללו "אנטי ציונים". כך, הם מבצעים את ההיפוך המושלם: אלו המעוניינים לשמר את ריבונותה של המדינה, ריבונותו של העם על הצבא, הם הופכים אנטי ציוניים, בשעה שאם תרצו המביעים תמיכה בלתי מסויגת בצבא גם כאשר זה פועל כנגד עקרון הריבונות, העקרון המרכזי ביותר של הציונות, מגדירים עצמם כציוניים. פוסט מודרניזם במיטבו? על כך בסעיף הבא והאחרון.

[...]

פוסט מודרנה

הציונות היא תוצר ישיר של המודרנה, חלק מההתעוררות הלאומית הכללית שהמודרנה הביאה, ותנועה מודרנית לכל דבר ועניין. היא קובעת עקרונות מוחלטים בהם היא מאמינה ונמנעת מלתלות עובדות ועמדות יסוד בשיח. סיבותיה אינן סיבות של דיאלקטיקה, הן נימוקים אבסולוטיים. אם תרצו, לעומת זאת, היא תנועה פוסט מודרנית פאר אקסלנס. הד לכך ניתן למצוא בדבריו של רונן שובל, יו"ר התנועה, כפי שהוא כתב אותם בויקיפדיה הישראלית בדיון ההוא:

אני מסכים שאנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני שבה^[5] קשה לתפוס את המציאות כפי שהיא, ואת ה"אמת" הטהורה בפני עצמה. יחד עם זאת, נדמה לי שאם האמת איננה נגישה, ראוי שויקיפדיה תייצג את הדרך שבה כל אחד משתדל לתפוס את עצמו.

כלומר, שובל מקבל את זה שתנועתו נולדה מתוך הפוסט מודרנה, ומבקש להחיל עליה עקרונות פוסט מודרניסטיים מובהקים. יצויין, שזה לחלוטין קונסיסטנטי עם דברים אחרים שהוא כותב באותו העמוד:

אנו מבקשים לכונן שיח אחר. הצורך הפסיכולוגי למתג תנועות כימין מול שמאל מובן וברור, אבל במקרה שלנו הוא חוטא לאמת וחוטא למטרה… הקמתי את "אם תרצו" על מנת להשנות את השיח הציבורי מימין VS שמאל, לציוני VS אנטי-ציוני.

מטרתה של אם תרצו הוא השיח ושינויו, עניינה היחיד הוא בדיאלקטיקה. משום כך אינה מביעה כל עמדה אמיתית בנושאים הבוערים, משום כך היא יוצרת מצג שווא של "תנועת מרכז" – ומהדהדים היטב דבריו של ארז תדמור בנושא: במקום המאבק בין הקוטב הימני והשמאלי, שבמרכזו ניצב מרכז חסר מהות כמו קדימה, יש לגבש קוטב שלישי שימוקם במרכז הפוליטי – זו יצירה של מרכז "חדש", וזו הרי התעסקות דיאלקטית פוסט מודרנית במיטבה.

המהפך שמבצעים אם תרצו – זה שמעקר את הציונות ממטרותיה והופך אותה למטרת עצמה, ding an sich אידאי שהוא העיקר, אתוס שהוא המטרה – זה, כמובן, היפוך מוחלט של הציונות, שקבעה ששום רעיון אידאי איננו חזק יותר מזכותם המלאה של יהודים לריבונות על גורלם. לצורך זה הייתה הציונות תנועה מכלילה, וניתן היה למצוא בה את כל מגוון הדיעות, מבובר ועד ז’בוטינסקי. בעולמם ההפוך של תדמור ושובל, הציונות היא קונספט מדיר, ואם תרצו מאשימים את כל מי שאינם מסכימים עם מעשיו באנטי ציונות, פוסט ציונות, פוסט ציונות סמויה או פוסט ציונות מודחקת, שני מושגים שהגו השניים כדי לשנות את השיח – בזמן שהם יושבים על ידיהם בכל מה שקשור לשינוי המציאות.

כך, היהודים לא יכולים להחליט לפנות שטחים אם יש בכך פגיעה ב"אתוס הציוני" – והאתוס הציוני הוא חשוב יותר מריבונותם של היהודים, שהיא מטרתו של האתוס הציוני. מבולבלים? גם הם.

השוו, למשל, את דבריו של ארז תדמור כאן:

הפתרון לאיומים העומדים אם כן בפני הציונות הוא פשוט: ניסוח ברור וחד של עקרונות הציונות, מטרותיה, דרכי פעולתה והאינטרסים שלה. מרגע שיובררו כל אלו ותפיסת העולם הציונית תיהפך לבהירה, תיחלש הדקדנטיות המאפשרת את פריחת פוסט הציונות ‘המודחקת’ ו’המשתמעת’.

עם דבריו של רונן שובל באותו ויכוח ויקיפדי:

במסגרת זו אני חבר אגב במכון לאסטרטגיה ציונית על מנת לברר לעומק מה המשמעות של הציונות.

כלומר, אם תרצו מציעים לנו רק שאלות ועוד שאלות: יש לנסח את עקרונות הציונות בבירור – אנחנו בדיוק עכשיו מנסים לברר מה זה. בינתיים, אנחנו משתמשים בזה בססמאות שלנו. נו, באמת.

רלטיביזם גם מאפיין את התנועה הזו. התנועה, שמדברת גם על "התנועה הלאומית הפלסטינית" כקיימת, וגם מחזיקה בעקרון עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר) וגם בעקרון זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ נוקטת רלטיביזם מוסרי מוחלט. גם האמירה של שובל, שביקורת על מתנחלים היא גזענות אידאולוגית, בזמן שהוא מציג את נעמי חזן עם קרן אנטישמית על מצחה, היא, איך לומר, רלטיביסטית משהו. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

ההתמקדות בדיאלקטיקה, העמדת האידאולוגיה הקוראת לריבונות מעל הריבונות עצמה, הדחיקה של רגלי אחרים מהשיח שאם תרצו מייצרים, שהיא דיאלקטיקה מוציאה, המיתוג השקרי המתייחס למציאות כנזילה, הרלטיביזם המוסרי, ההיפוך שהם מבצעים ברעיונות המונחים לפתחם, כל אלה די בהם כדי למתג את אם תרצו כתנועה היונקת משורשים פוסט מודרניים מובהקים. ההפשטה של חלק מהעקרונות של הציונות לשלל גווניה, הוצאתם והחלפתם באחרים, תוך החדרה של עקרונות חדשים לתוך המטריה של "ציונות" אף שאלו מעולם לא היו תחתיה, כל אלה הופכים את אם תרצו לתנועה פוסט ציונית קלאסית, שמעקרת את מושג הציונות מחלק מעיקריו, מכניסה לתוכו חדשים ומוכרת אותו בתור המוצר עצמו והעתיד הנחוץ לעם היהודי. וכיוון שאין דבר שהכנופיה הזו מתעבת יותר מפוסט ציונות, הרי שאם תרצו מעצם קיומה שוללת כל צידוק לקיומה. ואם זה המצב, ראוי שהם יפסיקו לבכות שהם נרדפים על ידי אחרים. איש אינו רודף אחרי אם תרצו זולת אם תרצו עצמה.

אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות is a post from: בלוגיקה

1. כן, האימוץ שלהם את השיר של עמיר בניון אכן גורם להרמת גבה
2. תוך שהוא מצטט את ניטשה, אגב
3. SIC
4. מתוך מגילת העצמאות, כל ההדגשות שלי
5. SIC

הבעיה עם בלוגרים מאוד טובים כמו דובי היא שהם מפרסמים פוסטים מוצלחים דווקא כשאין לי ממש זמן לענות להם. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, אני קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, מתיישב לכתוב סמינריוניות, הולך לישון, ושוב. זה נורא לא הוגן. אבל אם לשים את הבכי והנהי בצד, דובי כתב פוסט על ציונות, או אולי פוסט-ציונות, או "כנעניות", אני לא כל כך בטוח איך נכון לקרוא למה שהוא מציג שם. ואני מסכים איתו על חלק גדול מהדברים: אני מסכים איתו שפתרון של שתי מדינות לשני עמים בוודאי עדיף על כל פתרון אחר, אני מסכים איתו שבהיעדר אפשרות לכזה, משטר פדרטיבי הוא אפשרות הגיונית. א-ב-ל.

הבעיה קמה ונופלת, כמו תמיד, על אותה השאלה, שנדונה כבר לעייפה: מיהו ה"יהודי" הזה שהציונות מאמינה בזכותו לריבונות על גורלו? דובי טוען:

אני חושב שהמדינה צריכה לנתק בין הגדרת "יהודי" לפי הדת לבין הגדרת הלאום היהודי. משמע: זה שאדם התגייר אצל איזה רב בברוקלין לא עושה אותו בן הלאום היהודי. זה שאדם בא לישראל ועובר תהליך של אזרוח הכולל למידת השפה היכרות עם התרבות והתערות בחברה – זה כן יהפוך אותו ליהודי.
נכון, זה נשמע נורא קרוב לרעיון של "ישראליות" במקום "יהדות", אבל עם השנים התחלתי לאבד את האמונה שלי במודל הזה. ישראליות היא אזרחות, ובמובן הזה כל אזרחי ישראל הם ישראלים. אבל אני לא בטוח עד כמה ערביי ישראל מעוניינים לראות את עצמם כבני אותו לאום כמוני וכמוך. התרבויות שונות, השפות שונות, ואני חושב שניסיון לייצר לאום ישראלי שיכלול גם את האוכלוסיה הערבית יהיה לא יותר מאשר אחיזת עיני עצמנו – בטח אם ננסה לעשות זאת en masse, בבת אחת. אני מאמין שאם נפתח את הלאום היהודי לקבל מהגרים שאינם יהודיים לפי דתם, תחל זליגה (איטית) של ערביי ישראל אל תוך הלאום הזה.

קודם כל, אני מסיר את הכובע בפני דובי. הוא מבצע כאן היפוך מבריק, בעיניי, של אחד הטיעונים הפוסט/אנטי ציוניים המובהקים – שהיהדות איננה לאום באותה הדרך שבה הגרמניות היא לאום, כי אדם יכול להיות מוסלמי וגרמני או אתאיסט וגרמני, אבל לא נוצרי ויהודי. יש, בעיניי, המון עצמה אינטלקטואלית ברעיון הלאומיות היהודית שדובי מציע כאן; בהצעה המובלעת לעשות את הלאומיות היהודית למנותקת לחלוטין מהדת היהודית. זו הצעה מפתה, מרתקת, מטלטלת. אבל אני לא מסכים איתה, כלל ועיקר.

הלאומיות היהודית, בדיוק כמו זו הגרמנית, האוסטרית או הדנית, איננה אסופה רנדומאלית של פרטים נטולי הקשר. הלאומיות המודרנית אמנם נולדה במאה ה-16, ותפסה תאוצה רק במאה ה-18, אבל שורשיה עמוקים יותר. קהילה הרואה עצמה כלאום מורכבת מפרטים שרואים קשר היסטורי-תרבותי-אתני-חברתי בינם לבין חברי הקהילה האחרים, ובינם לבין "אבותיה" של הקהילה.

זה בכלל לא משנה, אגב, אם קשר כזה קיים או לא. את השאלה, האם באמת ניתן למתוח קו היסטורי בין יוחנן קליגהולץ מרמת השרון לבין החשמונאים, או, אם לבחון לאום דיאספורי אחר, האם באמת יש קשר בין המלחין המבריק היווני תיאודורוקיס לבין אריסטוטלוס האתונאי או גורגיאס האורטור הגדול מסלוניקי בני יוון העתיקה – לעזאזל, השוני בין השפות שלהם מובהק בהרבה מזה שבין העברית של ימינו לזו שבתנ"ך – את השאלה הזו אני פוטר בכך שהיא פשוט לא רלוונטית. אף אחד לא טוען בחום כנגד היוונים שאין להם זכות להלביש את עצמם בטוגות.

במקרה של היהדות, ולא רק – בכלל, אנחנו הרבה פחות מיוחדים ממה שאנחנו חושבים – חלק מהקשר הזה הוא דתי. לא ניתן לדבר על זיקה להיסטוריה משותפת בלי לדבר על על מתיוונים, צדוקים ופרושים, חסידים ו"מיסנגדים", רמב"ם, רבנו גרשום מאור הגולה ורבנו תם, אברהם אבינו, "שניים אוחזים בטלית" וכו’. השפה שאנחנו מדברים, הקרויה על שם חלקת האדמה שהציונות שמה לה למטרה לשוב אליה, הניבים שלנו, המנהגים שלנו – גם אם נחיה אורח חיים מתפקר לחלוטין, גם אם נחיה בחוסר אמונה מוחלט, באתאיזם חובק כל – מלאים בדת היהודית^[1] ובניואנסים שלה. בלעדיה, מה הזיקה המשותפת? אזרחות? זה המודל הצרפתי והאמריקאי, זו לא מדינת לאום.

השאלות של "מה זה גיור", "האם גיור הוא אמצעי הנטורליזציה היחיד" וכיו"ב הן שאלות טובות ובמקומן. אבל המחשבה שניתן לדבר על לאומיות יהודית במנותק מדת יהודית היא אבסורדית, בעיניי, לא פחות מהמחשבה שניתן לדבר על לאומיות גרמנית במנותק מהשפה הגרמנית וההיסטוריה הפרוסית. זו אולי הנקודה שבה עליי להדגיש שאני מדבר על הדת היהודית – על מרכיביה התרבותיים וההיסטוריים, על שורשיהם האמוניים, על ארון הספרים שלה ועל המאבקים והתהפוכות שחוותה – ולא על "דתיות" יהודית, המבוססת על אמונה באלוהי היהודים ובתוקף אלוהי לישיבת היהודים כאן, אותה הציונות – וגם אני הקטן – דוחים בבוז, אם לא בשאט נפש ממש.

אולי מוטב הדבר אם אדגים. נניח שבעוד 25 שנה ישנו רוב ערבי-ישראלי בישראל, והמדינה היהודית הופכת חלום רחוק. בשלב הזה גרמניה ואוסטריה מחליטות להתערב, ומציעות ליהודים שטח על גבולן, לקיים בו מדינה עצמאית. הן אפילו מוכנות, בנדיבותן כי רבה, לממן את העברתה של הפוליטיאה היהודית לאירופה. הם רק מבקשים, האוסטרים והגרמנים, שאם לא קשה לנו, שלא נרעיש בין שתיים לארבע. הלאומיות נטולת ההקשר של דובי לא מתעסקת בדבר מלבד בזכות להגדרה עצמית, וזו ממילא לא נפגעת. אם כן, לפי שיטת הלאומיות של דובי אני מניח שהוא היה קופץ על המציאה. אבל אחד מהיסודות שעליהם נבנתה הציונות – אחד הבסיסים ליצירתה של הזיקה בין עשרות אלפי אנשים בדיאספורה לכדי עם אחד – הוא הזיקה לארץ ישראל. זה התבטא היטב בהחלטתו של הקונגרס הציוני השביעי. מקורה של הזיקה הזו הוא, בין אם נרצה או לא, גם דתי.

בתגובות הבעתי התנגדות לתפישת היהדות כלאום ללא כל הקשר דתי, ודובי כתב לי בתגובה:

אני רואה בעם היהודי קבוצה אתנית-לאומית (שקיבלה לתוכה, עם השנים, פרטים מקבוצות אתניות אחרות עם השנים, ואינני רואה סיבה שלא להמשיך לקבל כאלו פנימה גם בלי התהליך הדתי של גיור). השייכות הפרימורדיאלית היא לעם היהודי, לאו דווקא לדת היהודית – כדי להתאזרח בישראל על פי חוק השבות אתה צריך להוכיח גיניאולוגיה יהודית: לא שסבא שלך היה רב, אלא שאמא שלו הייתה יהודיה. זו הפרדה מספקת בעיני.

קודם כל, תיקון עובדתי: חוק השבות כולל סיפא שדובי שוכח – "ואינו בן דת אחרת". תשאלו את האח דניאל. והתיקון הזה מבטל את ההפרדה שדובי טוען לה. אבל לטעון לקיומו של אתנוס יהודי – באמת, מה לקננגיסר ולבוסקילה בחינת אתנוס? – במנותק מדת? הרי בין קננגיסר ובוסקילה הקשר היחיד הוא הזיקה לאיזה "עבר" משותף פיקטיבי, שהדת היא התוחמת המגדירה האולטימטיבית, אם לא הבלעדית, שלו.

[...]

ולעניין הרעיון הפדרטיבי: נדמה לי שלא היינו נזקקים לכל מיני קיצורי דרך כאלה, הרע-במיעוטו שכזה, לו הייתה לנו חוקה, וכבר כתבתי דברים דומים בעבר. מסמך שרוב קטן וקבוע לא יכול לשנות, שמגדיר באופן חד חד ערכי מהי המדינה הזו כמדינת הלאום היהודי היה מבטיח שתישאר כזו גם אם וכאשר (ולמען ההבהרה, אינני חושב שזה יהיה המצב, מלא מעט סיבות) לא יהיה כאן רוב יהודי. האם זו תהיה אפליה לא הוגנת? לא אם מכירים בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, ואני מכיר בה. במצב כזה, כל מי שטוען שמניעת אפשרותו של רוב לא יהודי פוטנציאלי לבטל את היותה של המדינה מדינה יהודית – מחוקי אזרחות הולמים ועד השפה – בעצם מאלץ את היהודים לבחור בין הדמוקרטיה, ובעיקר שמירה על זכויות מיעוטים, לבין ההגדרה העצמית; ושכרו, כך או אחרת, יוצא בהפסדו.

ועכשיו, אני חוזר להשוות סוגים של אירוניה, כי תמיד אפשר לסמוך על האקדמיה שתוציא את ההנאה גם מתעלולים רטוריים מרהיבים.

לשאלת הפוליטיאה היהודית is a post from: בלוגיקה

1. והרי דת היא לא רק אמונה

נראה שהמיטיבים מחבבים יותר את אלה שעמהם היטיבו, משהללו אוהבים את מיטיביהם^[1]

שלי יחימוביץ’ לא מרפה מההתקפה האישית המכוערת על דב חנין. הפעם, שילחה בבלוגה את עוזרה הפרלמנטרי, עמית בן-צור (שמשום מה לוקח את תמונתו משרתי טמקא) כנגד הסכנה המתרגשת ובאה על מדינת ישראל: ראש עירייה לא ציוני, ר"ל.

"הציונות היא לא ספין" היא כותרת מאמרו רווי הפאתוס של בן-צור, כאילו היה זה חנין שהעלה את הציונות לדיון. אכן, מר בן-צור, הציונות איננה ספין; מה חבל, אם כן, שמעסיקתך הפכה אותה לכזו. שימו לב להיפוך שנוקט בן-צור ברשימתו:

התייחסותו של חנין לציונות כאל ספין במערכת בחירות היא זלזול בוטה במדינת ישראל ובמקרה הזה גם זלזול בתושבי תל אביב.

המשפט הזה מעניין, מפני שהוא "מופנם כמו ביטוי רפלקסיבי" ממש. הציונות הפכה לספין בידיה של יחימוביץ’. כאן המקום להזכיר שיחימוביץ’ הזכירה את עמדותיו של חנין בנושא בהקשר של הבעת תמיכה בחולדאי. לא שמענו מיחימוביץ’, עד למועד כתיבת שורות אלו, מדוע היא תומכת בחולדאי. שמענו ממנה מדוע היא מתנגדת לחנין, ועוד איך, אבל לא שמענו מה לדעתה יעשה חולדאי בתל אביב שהוא כל כך חיובי. אני מניח, אם כן, שלו היה מתמודד ארקדי גאידמק במקום רון חולדאי, הייתה יחימוביץ’ מביעה תמיכה בגיאדמק, מפני שהאחרון ציוני. אגב, לשאלה הזו אין תשובה טובה. או שיחימוביץ’ הייתה מביעה תמיכה בקפיטליסט בעל הון, ואז היינו שואלים מה קרה לסוציאליסטית הדגולה, או שהיא הייתה מביעה תמיכה בחנין, ואז הייתה נשאלת השאלה כיצד הפכה הפוסט ציונות של האחרון לנסבלת לפתע פתאום.

מכל מקום, הבעת תמיכה במועמד א’ מתוך סלידה ממועמד ב’ היא ספין. היא מסיטה את הדיון – הדיון שאמור להיות על פני הדברים בעיר והחזון לעתיד של כל אחד מהצדדים – אל מאפיין אישיותי צדדי^[2], לא רלוונטי וקנטרני, והופכת אותו לחזות הכל. שימו לב כמה מילים וזמן מקדישה יחימוביץ’ כדי להסביר לנו שהתקיפה הזו שייכת למשהו. מה זה אם לא ספין? שלי, מה רון יעשה שהוא כל כך טוב?

ההמנון הוא סמל לאמונותינו הבסיסיות, ולא איזה יצור שזקוק ל“כבוד“ המפוקפק של יציאת מחאה מהמליאה. לפיכך המחוייבות לסמל הזה היא מחויבות להמשך קיומה של מדינת ישראל, מחוייבות שהאנטי – ציונות של חנין שוללת

ההמנון הוא סמל לאמונותינו הבסיסיות? באמת? זה לא אותו ההמנון שנמצא בדיון כבר שנים, שקוצץ משירו הארוך של הרץ-אימבר? הוא מסמל את אמונותינו (אנחנו. העם. כ-ו-ל-ם)? הגשש הבדואי ברצועת עזה מסכם את אמונותיו ב"נפש יהודי הומיה"? לוחם מג"ב דרוזי מוצא ביטוי עליון לאמונותיו ב"התקווה בת שנות אלפיים"? אתה בטוח?

לא, כשבן-צור אומר "סמל לאמונותינו הבסיסיות" הוא מדבר על אמונותיהם הבסיסיות של יהודי הארץ. הלא-יהודים כאן ממילא אינם מעניינים את מי שקורא ב"ציונות" את הצורך לשרת בצבא.

המחויבות להמנון אינה המחויבות להמשך קיומה של ישראל, והטענה שחנין שולל קיום זה ראויה לדיון בבית משפט במסגרת לשון הרע. חנין הוא פרלמנטר עתיר-זכויות, לא פחות מזו המשלמת את משכורתו של בן-צור, שעשה כפרלמנטר הרבה מאוד לצורך שיפור פניה של מדינת ישראל. האם עשה זאת רק כדי לחרבה? האם את הצעות החוק שלו העביר חנין רק כדי שבסופו של יום, תפסיק ישראל להתקיים? האם באמת ניתן לטעון שחנין שולל את קיומה של ישראל?

שהיא [שלי יחימוביץ', נ.א.] מחוייבת לציונות כשם שהיא מחוייבת לערכים הסוציאל דמוקרטיים.

זה שאתה מצהיר משהו לא הופך אותו לנכון. היות ותמיכתה של יחימוביץ’ בחולדאי נעשית מתוך שנאת המן, ולא מתוך אהבת מרדכי, ניתן לשער כי יחימוביץ’ הייתה תומכת גם בקפיטליסט^[3] ציוני על פני חנין. די ברור שהמחויבות כאן אינה שוות ערך כפי שבן-צור מתיימר להציג.

כעת גולש בן-צור לסיפור על סבו וסבתו. אני אדלג, ברשותכם, על הקטע הזה. אמנם בן-צור הוא זה שעירב את קרובי משפחתו בסיפור, אבל זה למטה מכבודי לתקוף שם. ולא שאין היכן. אתייחס בקווים כלליים למי שרואה בציונות שירות צבאי ותו לא, ואומר שהוא מקשקש. גששים בדואים משרתים בצה"ל, ואי אפשר להאשים אותם בציונות יתר. ודאי שאי אפשר להאשים בציונות את אנשי גוש אמונים, שמשרתים גם הם – ואולי מוטב היה שלא ישרתו.

דוב חנין הוביל לאורך השנים מסע ”חינוכי“ להנחלת הסרבנות. הוא יצג סרבנים בבתי משפט, הוא רקם עבורם את האתוס שלהם באמצעות ספרים שכתב על כך. שני בניו הם סרבני גיוס.

ייצוג סרבנים בבית משפט הוא עניין חינוכי, כמסתבר. או כתיבת ספרים. בניו של חנין סירבו להתגייס. כלומר, הם לא היו מוכנים להיות עובדי הכפייה של צה"ל בשלוש מאות שקל לחודש. וואו, זה כנראה אומר שחנין אף פעם לא יוכל לפתור את בעיות החניה של תל אביב. מה, לא?

יחימוביץ’ נכשלת, פעם אחר פעם, להראות את הרלוונטיות של השקפת עולם סרבנית – שאפשר להיות ציוני גמור ולהחזיק בה – לניהול עיר. בערים עם אחוז ה"השתמטות"^[4] הגבוה ביותר – עיירות הפיתוח בדרום, אם התעניינתם – פועלים ראשי עיר ציוניים לעילא ולעילא. איה השפעתם? אהוד אולמרט, ראש הממשלה הציוני שלנו, היה ראש עיריית ירושלים, עוד עיר ש"משתמטת" הרבה יותר מתל אביב. או אולי הקשר הוא חד צדדי. אולי בן-צור מנסה לטעון שראש עירייה ציוני לא ימנע סרבנות, אבל ראש עירייה תומך סרבנות יגדיל אותה. לי זה נראה מופרך.

לגיטימי לדגול בהשקפה הזאת, אבל מבחינתי לא לגיטימי שבראש העיר תל-אביב-יפו, עיר של ערבים ויהודים, יעמוד אדם שמחנך לסרבנות. הסרבנות היא הדרך המובטחת להפרטתה הסופית של מדינת ישראל ולפירוקה.

והנה, לאט לאט, נשלף שוב מרצע ה"כולם, עד אחד" משק ה"סוציאל-דמוקרטי-ציוני". לא לגיטימי שבראשה של עיר מעורבת יעמוד מי שחושב ששירות חובה אינו כורח, וחושב שאנשים צריכים לפעול לפי צו מצפונם, אומר בן-צור. מה יהיה, שואל בן-צור, אם כל אחד יעשה את מה שבא לו? יפעל לפי צו מצפונו? או אז, הפרטתה של המדינה וודאית, לדעתו. מדוע?

חברה בה מועדף מצפונו של כל יחיד על פני המשך קיומה, חברה שבה האינדיבידואליזם הקיצוני הפך לערך בפני עצמו, היא חברה שהפריטה את עצמה לדעת מבחינה קיומית.

שימו לב – בן-צור טוען שביטול שירות החובה שווה ערך להפסקת קיומה של המדינה. מדוע? הרי הרעיון של ביטול שירות חובה עולה לפרקים. האם באמת לא יכולה ישראל להתקיים בלי גלי צה"ל, מורות חיילות או פקידות לשכה לרוב? האין זה צה"ל שמשחרר נשים מדי מחזור גיוס על "עודף נשים"? האין זה צה"ל שמתנגד לקליטתם של החרדים, שמא יהיו לו יותר מדי?
ועוד. חברה בה מועדף מצפונו של כל יחיד על פני המשך קיומה היא חברה שבה סכום היחידים מחליט שעדיף לו בלי המשך קיומה של החברה. האם בן-צור כופר בזכותם של אנשים להחליט שאין עוד ברצונם להיות חלק מהכלל? אזה מין בולשביזם זה? הרשות נתונה – כל עוד אתה מוכן להיות איתנו? עסקת מאפיה כזו מפלגת העבודה יכולה למכור למי שעדיין עיוור דיו כדי להצביע להם.

כמה סרבנים בודדים לא מפרקים חברה עם שורשים ערכיים, אלא מאתגרים אותה. ראש עיר מרכזית בישראל, או מי שמתיימר להיות כזה, שמחנך לסרבנות – מתחיל לעקור את זרעי האחריות החברתית הטמונים באדמה. זרעים אלה כבר לא ינבטו בשעת הגורל הבאה.

מדוע? מה ההבדל בין דב חנין, פרלמנטר, לדב חנין, ראש עיר; זולתי ההבדל שכראש עיר אין הוא יכול להשפיע על מדיניות ברמה לאומית? מדוע ראש עיר שתומך בסרבנות עוקר את זרעי האחריות החברתית (לא עוקרים זרעים, עם כל הרצון למליציות ופאתוס)? הא? האם אחוזי הסרבנות בתל אביב לא עלו בתקופתו של רון חולדאי?

הציונות היא זו שהחזירה את העם היהודי אל ההיסטוריה באמצעות לקיחת אחריות מלאה על עיצוב גורלו. מדיניות ההפרטות הכלכלית-חברתית הדוגלת באחריותם של כוחות השוק לגורלנו היא פוסט-ציונות מוחלטת. בכך אנחנו נאבקים יום-יום.

אני מסכים. אבל בן-צור עצמו לא מסכים. לקיחת אחריות מלאה על עיצוב גורלו – כל עוד היהודי לא חושב, חלילה, שאולי מוטב לו לחיות במדינה דו-לאומית^[5], או שאולי צה"ל לא באמת צריך אותו. קח אחריות, אומר בן-צור, אבל אם מצפונך אומר לך שישראל תהיה מקום טוב יותר אם היא תפסיק את הכיבוש, התגייס בכל זאת, כי יש מה שעומד מעל מצפונך. יש מקרים, כנראה, שבהם היהודי לא צריך לקחת אחריות – עליו להכנע לתכתיבים ממעל, שלא יבולע לאמנסיפציה שלו. מי נסוג לעבר השטעטל כעת?

אנטי ציונות אידיאולוגית, כזו בה מחזיק דב חנין, היא עמדה לגיטימית בדמוקרטיה הישראלית. אבל מאד מטרידה התמיכה בו של אנשים צעירים, שחלקם הגדול אינם מבינים בכלל מהי אנטי ציונות.

אם אתה לא חושב כמונו, סימן שאינך מבין משהו. יחימוביץ’, אגב, עדיין לא פירטה מה בדיוק היא רואה כציונות. מה שהעוזר שלה רואה כאנטי-ציונות, קרי: [לראות] "בהקמת המדינה עוול בלתי נסלח או פשע, כפי שרואה זאת חנין", לא מעיד על עודף ידיעה. אפשר להיות ציוני ועדיין לראות באופן בו הוקמה המדינה עוול – ובוצעו פשעים נוראיים עם הקמתה. התנועות אינן סותרות. אף אחד לא מבקש שמאחר ונעשה עוול, יקומו היהודים ויעזבו בבקשה. חנין בוודאי לא חושב שאין לו זכות לחיות כאן. הוא חושב אפילו שיש לו זכות לנהל עיר כאן. ציונים אחרים חושבים שלא. פירכה, מישהו? מותר לחשוב שנעשו פשעים נוראיים בהקמת המדינה – מה לחשוב, זו עובדה – ועדיין שיש ליהודים מקום כאן.

בענייני היום-יום של העיר הם מבינים ואפילו יש להם עמדה. בענייני ההיסטוריה והעתיד של המדינה – קצת פחות. האם הם לוקחים אחריות על מה שיקרה פה? את זה הם משאירים לאחרים. תנו להם להיות מדינה נורמלית, אפילו ירוקה-אדומה, ולעזאזל הבעיות שלכאורה מתקיימות מחוץ לתל-אביב-יפו. הם כבר פוסט ציוניים.

תראה קטע, אלה בחירות מוניציפאליות. הבעיות מחוץ לתל אביב יפו לא צריכות לעניין אף אחד בבחירות מוניציפאליות. "הם" – צעירי תל אביב – לא משאירים את האחריות לגורלם בידי דוגמות בולשביקיות המבכרות את ה-en masse in corpore על פני המצפון האישי, הם לוקחים את גורלם בידם ומוכנים להצביע למי שיהיה ראש העירייה הטוב ביותר. הייתי אומר שהם התגשמות החזון הציוני. ואם לא – את מי יש להאשים בכך? לפי שיטת "ראש העיר מחנך את הנוער" של יחימוביץ’, אני יכול רק להניח שהאחראי לתופעה שבן-צור מתאר הוא רון חולדאי. ואם זה כך, הרי שעליו לפנות את כסאו, לא? כי יש גבול למשחק הכפול שאפשר לשחק.

ובאשר לי, אעשה את כל אשר לאל ידי לעשות כדי שבכנסת הבאה יחימוביץ’ לא תשב. כי דה-לגיטימציה עובדת לשני הכיוונים.

Gehe,
Verschmahe
Die Treue,
Die Reue
Kommt nach

לך,
בוז
לנאמנות,
החרטה
בוא תבוא.^[6]

החרטה בוא תבוא is a post from: בלוגיקה

1. אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר 9 פרק 7
2. ואגב, לא ידוע. מעולם לא שמעתי את חולדאי מתבטא בנושאים האלה. עד כמה שדעתי מגעת, חולדאי עשוי להיות פוסט ציוני לא פחות מחנין. וגם זה אומר משהו על מידת הרלוונטיות של הדברים
3. כלומר, יותר קפיטליסט מחולדאי
4. כלומר, החיילים שצה"ל לא מגייס
5. למען הסר ספק, אני אינני סבור כך. אני מכיר בלגיטימיות של הדעה
6. גתה