פוסטים עם התגית קולטורה
קרמבו קדוש – המלצה
6 בנוב'
זו תפילה מוזרה, ‘ברוך שלא עשני אשה’. הם אומרים את זה כל יום. יש אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו?
אם ישנה אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו, היא כרוכה בכך שיתכבד וילך לצפות במופע הסטנד-אפ האתאיסטי של בוב זאבי, התיאולוגיה של הקרמבו (כאן המקום לגילוי נאות: בוב וזוגתו חברים שלי ושל אשתי, ובוב אף עשה סטנד אפ קצר כברכה בחתונתנו) . התיאולוגיה של הקרמבו הוא מופע סטנד אפ אחר, שנון, מדויק, מלא ידע – ומצחיק מאוד. בוב לוקח אלמנטים מהדת – היהודית בעיקר, אבל גם האסלאם לא נותר נקי – ומציג, בלשון קולחת, בהומור מתוחכם ובניתוח קר ומדויק, את הגיחוך שבהם, ובהשלכה – את האבסורד המצוי בלבה של האמונה הדתית.
ביוגרפיקה – המלצה על ספר
1 בינו'
ברטראנד ראסל היה טיפוס מרתק: לוגיקן שניסה להעמיד את כל המתמטיקה על יסודות לוגיים, אולם היה אחראי כמעט בלעדי למיטוטה של התיאוריה הלוגית שהייתה הקרובה ביותר להשגת מטרה זו; האיש שניסה כל ימיו לשחרר את העולם מעולן של אקסיומות, אולם גידל תלמיד שמוטט את שיטתו בטענה שהיא מסתמכת על אקסיומות; האיש שבז למתמטיקאים שאינם רואים את יסודותיהם הרעועים, אולם חיבר את חיבורו הגדול ביותר בצוותא עם מתמטיקאי; איש משפחה בעייתי ששלח ידו גם בחינוך[1]; פציפיסט שישב בכלא ואיבד את משרתו בשל התנגדותו להצטרפות בריטניה למלחמת העולם הראשונה אולם תמך בהצטרפותה למלחמת העולם השניה; אתאיסט שונא-מטאפיסיקה שהביא את הפילוסופיה האנליטית, חסרת המטאפיסיקה, לקצה גבול היכולת שלה בטרם נוכח שאין זה מספיק. הביוגרפיה של ראסל יכולה בקלות לאכלס מאות עמודים כתובים בצפיפות המשכנים זה לצד זה רעיונות מתמטיים ולוגיים מורכבים מאוד, יצירה של לוגיקה חדשה, היסטוריה משפחתית ענפה ומורכבת וחלקים מהביוגרפיות של השמות הגדולים ביותר בתחום: ווייטהד, גדל, וויטגנשטיין, פרגה, פון ניומן ואחרים. ראסל היה, בהרבה מאוד מובנים, הלב של מערכת שלמה של מוחות גדולים שעסקו במשימה האנושית הנעלה ביותר – לנסות ולייצר אמת ודרכים להשגתה. היום, סטודנטים ואינטלקטואלים זוכרים אותו בעיקר בזכות הפרדוקס וקנקן התה, אבל ראסל היה עולם ומלואו של הגות וחיבור בין אנליטיקנים ומתמטיקאים.
לחלופין, כך מתברר, יכולה הביוגרפיה של ראסל לאכלס כשלוש-מאות עמודים של רומן סמי-ביוגרפי אינפורמטיבי, שלא מחסר דבר מהדברים החשובים באמת, באמצעות שימוש מופלא בטכניקה ישנה למדי – הקומיקס. כזה הוא הספר שאת קריאתו סיימתי השבוע, שמתקרא בשם המתאים כל כך: Logicomix.
- וכמוהו גם תלמידו [↩]
הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע
9 בנוב'
עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.
מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג’ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.[1]
הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.
מקומות שנמרוד נמצא בהם (איטליה)
15 באפר'
חדי העין הבחינו שלא הגבתי כאן השבוע. נסעתי לחופשה קצרה באיטליה, שם היעדר החמץ אינו מורגש כלל ועיקר והנופים פותחים את הראש והלב.
נצמד אל המשקפת, לא לחשוב
4 באפר'
בנורווגיה, באזורים הכפריים, בין פיורד לאגדה עממית, הכבישים קשים לנהיגה. הם צרים כמו סמטה בפלורנטין, חסרי שוליים, דו סטריים וחד נתיביים. מדי כמה מאות מטרים יש באחד מצדי הכביש מפרץ עצירה. כששתי מכוניות נעות בכיוונים מנוגדים, אחד הנהגים – וביותר ממקרה אחד, שניהם – פשוט נוסע לאחור עד למפרץ הקרוב, ומאפשר לרכב שבא ממול לעבור. הם נוסעים לאט, מזהירים לפני סיבובים עיוורים, עתותיהם בידיהם. יש מקום לכולם על הכביש – רוכבי אופני הרים חסונים המטפסים את העליות התלולות לשם האתגר, מכוניות מכל הסוגים בכל הכיוונים. איש אינו מנסה לעקוף את הרכב הישן שמתאמץ בעליה, גם כי אין באמת איפה, אבל אולי גם כי גם לו יש מקום, וחולשתו אינה סיבה להותיר אותו מאחור. ומלבד זאת, ממילא צריך לנסוע לאט.
ֿ
החברה הישראלית ב-2009 דומה יותר ויותר לכביש נורווגי: צרה, נטולת שוליים, מתקדמת בנתיב אחד. אולם להבדיל מכביש נורווגי, בכביש הזה נוהג הנהג הישראלי; זה שעוקף את התור לפניה שמאלה מהנתיב הימני ואת הפקק מהשוליים (הרי, זמנו יקר יותר משל אותם הפראיירים העומדם ומחכים); זה שמהבהב לך כי הוא חושב שהנתיב השמאלי שלו, ואיך יכול אדם להעז לנהוג בו במהירות פחותה מזו שלו; זה שחונה על המדרכה, כי הולכי רגל לא באמת עולים לו בתודעה; טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ההגה במרפקים, כי צריך להספיק; זה שמצפצף כי הרמזור כבר אדום-כתום והנהג שלפניו טרם חצה את הצומת. ההבדל האחד הזה משנה: הכביש שהוא החברה הישראלית כבר לא מכיל מקום לכולם. למעשה, המרחב בו הולך ומצטמצם.
רקמה עדינה
18 בפבר'
כאשר אני רואה אישה רוקמת פרוכת, שוקדת בקפידה על כל תפר, אולי אף שבה וחוזרת על אותו התפר פעמים אינספור, אני תמה אם לא תתעצב אל לבה כאשר בני אדם יתבוננו במלאכתה שלא כראוי. כלומר, שמישהו יביט בפנינים שעל מעשה הרקמה, או שימצא איזה פגם במקום להתבונן ברקמה כולה[...]אין הרוקמת יכולה לרקום משמעות לתוך הבד, כי המשמעות מצויה אצל המתבונן[1]
בסיסה של התרבות המערבית, הסיבה שהגענו לכל המקומות אליהם הגענו, הבסיס שממנו אנחנו יוצאים ושמאפשר חירויות הולכות וגדלות בעולם דינמי ומתפתח, היא השאלה. הפילוסופיה מרוכזת כולה סביב מושג השאלה, ופילוסוף שמצליח לכתוב ספר שלם מבלי להשתמש בסימן השאלה ולו פעם אחת חוטא לתפקידו העיקרי. כל שהוא מובן מאליו צריך לעמוד בחקירה; ומהחקירה הזו לעתים צומחות תובנות וחירויות שלא היו מתאפשרות אילולא ההטלה של מוסכמות בקלחת ביקורתית.
- ס. קירקגור, יומנים [↩]
כנסו, חינם
17 בפבר'
כתבתי כאן בעבר על המופע "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה. מאז הספקתי לשבת בקהל של המופע הזה, שהוא בעיניי אושר תיאטרלי צרוף, פסק זמן קומי מהחיים שתמיד מוציא אותי מאושר ומהורהר, כ-י"ג פעמים. המופע משתנה קלות מפעם לפעם, ופעמים נוספים קטעים חדשים או משתנים קטעים קיימים. ממש כמו שני פתיתי שלג, אין שתי הופעות דומות. ציפורלה הם לא פחות ממקור השראה עבורי, גם לכתיבה כאן, גם לכתיבה בכלל וגם לחיים. ולא רק זה – הם אפילו אנשים ממש נחמדים. עכשיו הגיע הזמן לחלוק עם קוראי הבלוגיקה את האהבה הזו.
שיר שמח לשבת (2)
23 באוג'
אן ברונטי (Anne Brontë) הייתה האחות הצעירה במשפחת ברונטי הספרותית. היא נולדה בבריטניה ב-1820, בתו של כומר אירי עני, וגדלה ביורקשייר. עבדה במורה תקופת-מה, כתבה ספר שירה עם אחיותיה (Poems by Currer, Ellis and Acton Bell) ושני רומאנים. היא נפטרה בגיל 29 ממחלה.
הבלוגיקה מציגה: שיר שמח לשבת
16 באוג'
(הרעיון נגזל בלא בושה מגדי טאוב).
אני מקווה להתחיל מסורת, של הבאת השירים והמשוררים החביבים עליי מדי שבת. חשבתי להתחיל בשיר מוכר יחסית, שכתב וולט ויטמן.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
