התלבטתי אם לכתוב תגובה לדברים האלה. אחרי הכול, בבלוגו הכושל של ענר רבון סביר להניח שהשקרים יזכו להרבה פחות חשיפה מאשר כאן. מנגד, שם טוב הוא מוצר יקר ערך, ואין בכוונתי לעמוד מנגד כאשר רבון ו"ליאורה" מרטשים אותו עד עפר. אני מתכוון לרפרף כאן על פני מסכת הכזבים. רבון ו"ליאורה" נחסמו מלהגיב כאן, כל אחד מסיבותיו שלו. כשם שאני לא מגיב שם, אלא בבלוג שלי, כך חופשיים הצמד (אם אכן הם צמד) להגיב בבלוגם, שעל טיבו אעמוד בהמשך.
לפני הפירוט הארוך יותר, העובדות כפשוטן: בעת ש"ליאורה" פרסם/פרסמה את תגובתה שבה כתבה כי ניהלה עמי שיחת טלפון, היא מעולם לא שוחחה עמי בטלפון. היא שוחחה עמי - כשלוש שעות לאחר מכן.
שההתנחלות היא פריעת החוק הבין לאומי, זו עובדה ידועה. אבל סיפור המאחז מגרון ממחיש עד כמה נבזים המתנחלים ועוזריהם, בראש ובראשונה ממשלות ישראל, בכל הסיפור הזה. המאחז מגרון, כמו כ-130 התנחלויות אחרות, יושב על אדמה פלשתינית פרטית. לא אדמה שנמכרה, לא אדמת מדינה, אדמה שרשומה בטאבו ושייכת לפלשתינאים פרטיים. היא קניין של מישהו, רכוש של מישהו, והישיבה עליה היא גזל. ואם לא די בכך, היא גזל מחוצף בהרבה מהגזל הרגיל של המתנחלים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את בן פולדס. אהבתי אותו עם החמישיה שלו, אהבתי אותו לבד; Rocking the Suburbs הוא אחד האלבומים החביבים עליי; הביצוע שלו ל-Bitches Ain't Shit הצחיק אותי נורא, ובכלל. בן פולדס הוא יופי של מוסיקאי. רק מה? חרא של בן אדם, כנראה.
בקרב הטוקבקיסטים, אנשי השמאל (או ליתר דיוק, "הסמולנים") הם תוקעי הסכין בגב ומסובביה, בוגדים שפלים, חדורי שנאה-עצמית, אנטישמים מבית, משתפי פעולה עם מרצחים ועוד שלל כינויים מלבבים. אם יש פיגוע "הסמולנים" רוקדים על הדם[1], ואם מבקשים אותם בוגדים מבית שלא להעניש משפחה של מחבל בתוך תחומי ישראל על ידי הרס של בתיהם, ובכן, מדובר בשווה ערך לרצח של יהודים.
השמש שוקעת על הפוליטיאה היהודית, ולילה גדול ונפלא של דת אפלה עוטף אותה, מעט מעט. מה שהיה פעם הצהרה של רב מטורלל כזה או אחר הופך ברבות הימים לחקיקה מוסדרת; תשאלו את אריאל אטיאס. או שאפשר להיזכר איך לפני שנה דיבר המוהל הכושלניסים זאב על הפיכת ההומוסקסואליות לבלתי-חוקית. באותה השנה התחילה כנסת ישראל בהליכי חקיקה למניעת מצעדי גאווה בירושלים. השנה הטילו על ההעדפה המינית של כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה את האחריות הבלעדית על רעשי אדמה. ואז להיזכר כיצד לכל המהלכים הללו קדמו הצהרות של רבנים, כבר שנים.
ולכן, כשהרב ד"ר נחום רבינוביץ', ראש ישיבת ה-אם-תלמד-פה-תוכל-לשרת-רבע-מהשאר-ולא-להקרא-"משתמט" במעלה אדומים, קובע, לגבי רווקה שמביאה ילד מתרומת זרע, כי "אין לך רשעות ואכזריות גדולה מזו", אפשר וצריך להתחיל לפחד.
העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיווית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות…מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים, ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מחוכם ושנון על שהותו במיטה (ס. קירקגור, העת הזאת, ת' מרים איתן).
כמה קל לא לראות. לעוורון תירוצים רבים - הייתי עוצר, אבל: לא ראיתי, מיהרתי, אני לא מבין בזה כלום, מה אני יכולה לעשות כדי לעזור, הייתי עוצר, באמת - אפילו תירוצים שקשה להתווכח אתם, אבל בבסיסם הם תירוץ, סיבה לא מספיק טובה אל מול הנסיבות. כתמי דם על החולצה הלבנה שלבשתי לאוניברסיטה היום והרבה הרבה כעס, זה מה שנשאר לי מהיום. להמשך קריאה »
בישראל של 2008 עדיין מתבצע מסחר ער בבני אדם, כאילו ההיסטוריה פסחה על חלקים מסוימים של האוכלוסיה כאן. נשים שמיובאות מחו"ל על מנת לעסוק בזנות, מוחזקות בתנאי מחיה שהמילה "תנאים" מביישת אותם, באיומים ובכוח, על מנת שגופן ירוויח כסף למיני "אנשי עסקים" מתועבים. אני לא חושב שאני צריך להסביר מדוע זה רע. מאוד.
אבל יש עוד סוג של סחר בנשים בישראל, הוא ממוסד, קבוע בחוק; למעשה, החוק מחייב את הישראלי הממוצע לסחור בנשים. ממש כך.
יאיר לפיד הגדיש את הסאה בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" היום. הוא עשה שלושה מעשים שלא יעשו: האחד, הוא השחית יצירת אמנות מופלאה באמצעות תרגום קלוקל ועיבוד מזוויע. השני, הוא שיקר, או ליתר דיוק, התאים את העובדות לטקסט. השלישי, בפעם המי-יודע-כמה הראה האיש שמנחה את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 שאין בו, ומעולם לא הייתה בו, אפילו מראית עין של שמץ שמצו של אובייקטיביות.
ומה עשה לפיד שהוא כה נורא? הוא שכתב את התמונה השניה מהמערכה השלישית של "יוליוס קיסר" של שייקספיר. בתפקיד ברוטוסציפי לבני, בתפקיד מרק אנתוני עבריין המין המורשע חיים רמון, בתפקיד גופתו של קיסר לא אחר מאשר ראש עיריית ישראל, אהוד אולמרט. אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי חושב שלפיד מנסה כוחו בסאטירה מחודדת במיוחד.
כשחיים רמון הורשע וחזר מידי המערכת המשפטית לידי הציבור - שחיבק אותו, לצערי - שיחות המשרד והטוקבקים כללו את ההצהרה המגוחכת ההיא, שהשופטים הרסו את הרומנטיקה ושאי אפשר כבר לחזר. כאילו שהמהלך הראשון בחיזור הוא תחיבת לשון.
אולי אני לא עושה את זה נכון, אבל אצלי הנשיקה באה אחרי החיזור, היא אחד התוצרים הראשוניים שלו, לא המהלך עצמו, שבדרך כלל לא כולל מחוות פיסיות פולשניות. מונטי פייתון מתארים היטב כמה מגוחך הניסיון להקדים את המאוחר כך:
What's wrong with a kiss, boy? Hmm? Why not start her off with a nice kiss? You don't have to go leaping straight to the clitoris like a bull at a gate…So, we have all these possibilities before we stampede towards the clitoris, Watson
מנשקים - ככה, לפחות, לימדו אותי - כשברור שהצד השני מעוניין בכך, ולא רק כי אני מעוניין. ואולי כאן הבעיה.
