אלא אם כן אני מקבל, כדרכו של הסיציליאני, שהאמת היא מה שמשכנע את הרבים; שהרטוריקן יכול לא רק להניע לפעולה (או למצער, למראית עין של אחת) אלא גם לקבוע, בכוח נאומו, את המציאות כפי שהיא; אלא אם כן אני מקבל את הנחת היסוד הזו, שבטעות מכנים אותה פוסט-מודרנית והאמת היא שהיא קדמה למודרנה באותו האופן שבו דוד המלך קדם לדוד בן גוריון; בקצרה, אלא אם אני מקבל את הנחת היסוד הזו, עליי להתעלם מקריאתה של שלי יחימוביץ’ לעזור לה לקראת הבחירות המוקדמות במפלגת העבודה.

מושגים מופשטים, טוב להם לעתים להשאר מופשטים, כך שקבוצה של אנשים, שכל פרט בה קורא במושג משהו מעט שונה, יוכלו בכל זאת ולמרות האידאולוגיה להתקבץ סביב אותו מושג מופשט, להסכים בכל-זאת על דבר מה שאיננו האידאולוגיה של אף אחד מהם, אלא מעין מיצוע של כלל האידאולוגיות באותו רעיון מופשט. ויחד עם זאת, נדמה לי שישנו קו גבול, שבו דבר-מה שנקרא לתוך מושג מופשט איננו עוד חלק ממנו, שאחרת המושג היה הופך אמורפי לחלוטין, מסמן נטול מסומן – מפני שיכולים להיות לו כל המסומנים כולם, ומפני שבמציאות מתקיימת הבחנה בין המסומנים הללו.

כתבתי מעט על כך כשכתבתי על האנונימיות, בשבחה ובגנותה. ככל שאדם יכול להיות כל אדם אחר בעולם, ומשום כך אין הוא אף אדם, כך ככל שאידאה מופשטת יכולה לכלול כל רעיון שבעולם, הרי שאין היא עוד אידאה כלל. דברים טובים אמר שפינוזה בקשר לקיומו של אל בטבע, מין ויכוח חסר תוחלת שאת חוסר התוחלת בו הבין רק מאוחר בהרבה: שאם אין אפשרות להבחין בין מציאותו של דיאוס לבין מציאותו של טבע, הרי שהשניים חד הם, ועל כן אין אלוה, יש רק טבע.

וכך, למשל, תחת המושג המופשט של "טוב" יכולים לחסות מיני דברים, אפילו רצח; נדמה לי, שאילו היה מתקרב אדם אל הפיהרר ב-1938 ונועץ כדור בראשו, לא היינו טוענים שמעשה הרצח הינו רע; ויימצא אף מי שיטען שמעשה הרצח דבר טוב היה, שכן הוא מנע – או למצער, נשא בפוטנציאל למנוע, מאחר ואין לנו איך לדעת כיצד תתנהל היסטוריה אלטרנטיבית – את מותם וסבלם של רבבות ריבוא. הקרבתו של האחד למען הצלתם של הרבים היא דילמה, אולם ככל שהרבים רבים יותר, כך הקרבתו של האחד הופכת נכונה יותר: להקריב חייו של אדם אחד למען חייהם של חמישה אנשים, הרי לכם דילמה מוסרית ראשונה במעלה; להקריב חייו של אדם אחד למען חייהם של חמש מאות אלף, הרי זו החלטה קלה להכרעה. כל שכן, כאשר האחד הזה איננו חף מפשע, אלא הוא-הוא הגורם למותם הפוטנציאלי של הרבים; או-אז, המתתו היא צעד מתבקש.

אולם, אפילו תחת המושג המופשט של הטוב שיכול להכיל אפילו רצח לא יכול כל מעשה לחסות: כל אותם רוצחי-ילדים שנפלה בחלקנו החובה לראותם לאחרונה אינם יכולים לחסות בצילה, ודרושה מידה גדושה של ציניות כדי לנסות לשייך אותם לקטגוריית הטוב (ואולי, כפי שהעיד סוקראטס, לו היו יודעים טוב יותר היו עושים טוב מרצונם, אותה קשירה שעשה בין מוסר ותבונה, שקאנט לקח עליה קרדיט?).

כך המושגים "דמוקרטיה" ו"סוציאל דמוקרטיה", כשהמושג האחרון הוא מושג שיחימוביץ’ ניכסה לעצמה, ודומה שהיא עושה בו שימוש כדי להצדיק את כלל מעשיה. ואכן, סוציאל דמוקרטיה היא מושג מופשט, שתחתיו נכנסות תפישות עולם רבות ומגוונות, וייקשה הדבר מאוד לטעון שקיימת דרך סוציאל דמוקרטית אחת ותו לא – אם כי, בהנתן שבארצנו הדרך הסוציאל דמוקרטית איננה קיימת כלל, אולי אך חלום הוא לטעון לרבות כאלה – אולם ראשית, דומני כי מאדם אחד היינו מצפים לשמוע על תורה אחת סדורה, ולא על תרבות נעלה נוסח ניטשה, שמתבססת על אבסורד: קבלת רעיונות על בסיסו של אבסורד, פרדוקס וסתירה, הרי זה עניין לאנשי הדת שממציאים להם את האל שהם מאמינים שברא אותם, ולא למדינאים; אם אני חוזר לשפינוזה, שילובה של אורתודוכסיה בענייני ניהול הפוליטיאה הרי היא שילוב דבר והיפוכו.

ושנית, "אם יורשה לי להפריע לבן שיחי היחיד", גם לסוציאל דמוקרטיה, בדיוק כמו לאידיאת הטוב ואולי יותר ממנה, יש גבולות מופשטים, שניתן ללכת עליהם בזהירות, אולם הם זורחים בבירור כאשר הם נחצים. לא ניתן להצדיק בשמה של סוציאל-דמוקרטיה הבעת תמיכה במועמד שדואג לעשירים אל מול סוציאל-דמוקרט מושבע; ועוד על רקע מיליטריסטי ושקרי. לא ניתן להצדיק הסתה פרועה כנגד אדם בשמה של הסוציאל-דמוקרטיה – אין זו מדרכם של דמוקרטים אמיתיים לשקר ולהסית כנגד יריבים פוליטים, משום שהדמוקרטיה מעריכה את הקונפליקט והיריבות שהם לחם חוקה.

[...]

מעט על נקודה זו. במדינה שבה בחירות מתרחשות במועדן, והמפלגה שזוכה לרוב קולות מרכיבה ממשלה ומעבירה חוקים בפרלמנט, ואחוזי ההצבעה גבוהים, גבוהים היטב; וכולם, ללא הבדל, זכאים (מעל לגיל בגרות) לבחור ואף להתמודד ולקום ולעשות מעשה. נדמה כי קל לטעון שמדינה כזו ראויה לשם דמוקרטיה, אלא אם כן נניח שבאותה מדינה, בעשרות השנים האחרונות, התמודדה בבחירות רק מפלגה אחת. נכון, מפלגות נוספות יכולות היו לקום – ונדמה שכמעט בלתי אפשרי לצייר תרחיש שבו לכולם היה כל כך טוב שאף מפלגה יריבה לא קמה, אולם אבקש מקוראיי למתוח את הדמיון – אולם לא קמו, וזה מעניק טעם נפגם לדמוקרטיות שבמדינה.

כי הדמוקרטיה במהותה היא – בין שאר הדברים המהותיים לה – נסיון לארגון רצונות לתוך פעולה אחת על ידי בחירה, ובחירה דורשת אלטרנטיבה. אם אנחנו עומדים במצב שבו יש לנו רק ברירה אחת, ומעלינו עומד אדם אחר ואומר "יכולים אתם לבחור, בחרו נא", וכל זאת כאשר רק אלטרנטיבה אחת לפנינו, הרי שזה אבסורד בדיוק כמו תמרור "עצור ותן זכות קדימה" במקום שבו אין צומת. ועל כן, הדמוקרט האמיתי זקוק ליריבו הפוליטי האידאולוגי, זקוק ליריבות, זקוק לאלטרנטיבה, על מנת שיבחרו בו; כי שלטון ברירת מחדל הוא שלטונם של מונרכים ודספוטים אחרים.

[...]

מפלגת העבודה טוענת שקדימה היא מפלגה נטולת אידאולוגיה. זה ודאי נכון, כי הציניות הפוליטית הביאה את קדימה להשתמש במושגים כה מופשטים, עד שיכולים לחסות בצילם חיים רמון לצד צחי הנגבי, שאול מופז לצד דליה איציק; אם לחזור לתחילת הדברים, אם כל אידאולוגיה יכולה לחסות בצילה של מפלגה, הרי שאין לה אף אידאולוגיה. כל הוא אף, זו תרומתי הצנועה ללוגיקה של הפוליטיקה בישראל 2008.

אולם גם מפלגת העבודה הצליחה לרדד את האידאולוגיה שלה לכזו שמכילה בתוכה תפישות עולם שונות; המפלגה נשכבה על גבה בעבור המיליטנט הנמוך בעל הדירה במגדלי היוקרה, "מר ביטחון"; המפלגה רואה את עיקר האידאולוגיה האמיתית שלה – לא זו המבוטאת בעלונים לבוחר ומופקת על ידי משרדי הפרסום, המומחים בלומר מאומה במילים יפות מאוד – בישיבה בשלטון. כך, הצטרפה מפלגת העבודה לרשימתו של ניר ברקת, שרוצה להפוך את ירושלים להתנחלות, ולו רק בשביל כיסא במועצת העיר. זו מפלגת הכסא, שמנסה למכור לנו שמעצם נוכחותם בשלטון הם מסייעים לנו איך שהוא.

שלי יחימוביץ’ מתאימה, אם כן, למפלגה הזו ככפפה ליד. גם היא מנסה למכור לנו שמעצם ישיבתה בכנסת חיינו יהיו טובים יותר, שמעצם היותה שם הרעיון הסוציאל דמוקרטי ירוויח. אבל כאשר ניתנה לה האפשרות לעשות מעשה, במקום לתמוך בפרלמנטר עתיר זכויות וזכיות כדב חנין, שהוא סוציאל דמוקרט ממעלה ראשונה על פי כל קנה מידה, במקום זאת בחרה לתמוך באחר. ולא זו בלבד, אלא שהיא בחרה לתקוף את יריבה החדש באופן שקרי, בטענה שאיננה אמיתית כי חנין לא עומד לשירת ההמנון ומטיף לסרבנות; העוזר הפרלמנטרי שלה, בטקסט נלעג שמקביל ציונות למיליטריזם ובכך משמש יותר כלי נשק בידי תוקפי הציונות ונוקט עמדה ציונית שרק נבל יגן עליה ורק אידיוט יחיה לפיה, כיזב וטען שחנין כתב ספרים על השתמטות; חיפשתי את הספרים הללו בסטימצקי הקרוב לביתי, ולא מצאתיהם. את ההסתה שהיא התחילה, אחרים, גאים בציונותם המנוולת, שמנסה – הו, האירוניה שבקונסיסטנטיות – להכניס תחת המושג "ציונות" משהו שאיננו שם, המשיכו. מכבר טענתי, שלא תוכל יחימוביץ’ לטעון שידיה לא היו במעל.

[...]

האם חייו של מי מהקוראים השתפרו באורח משמעותי מפני ששלי יחימוביץ’ ישבה בכנסת? אני משער שאם יחימוביץ’ או העוזר המשקר שלה קוראים את הטקסט, אז לפחות תשובתם כנראה תהיה חיובית, אבל נדמה לי שבכך זה יסתכם. אבל משום מה אנחנו צריכים להאמין שעלינו לסתום את האף ולהעמיד פנים שלא ראינו את יחימוביץ‘ עומדת על המרפסת המטאפורית וזועקת מלוא גרון "משתמט! אנטי-ציוני! לא עומד בהמנון!" אל מול קהל משולהב, כי ככל הנראה מעצם ישיבתה בכנסת היא ממלאת אחרי האידאולוגיה "שלנו". זו איננה דרכה של הסוציאל דמוקרטיה, וגבולותיה זהרו בבהירות מפתיעה כשיחימוביץ’ החלה במסע ההסתה הזה. זו איננו האידאולוגיה "שלנו", ודומה שהאידאולוגיה של יחימוביץ’ הפכה זהה לזו של מפלגת העבודה – אידאולוגיית כסא טיפוסית.

[...]

התפקדתי למפלגה לפני שנים מספר, ואני מחדש את ההתפקדות שלי מדי שנה, רק השד יודע מדוע. אולם לא-לי להסתפק באי הצבעה עבורה: בכוונתי לעשות כל שלאל ידי כדי לדאוג שיחימוביץ’ תשלם בקריירה הפוליטית שלה על אותה התבטאות, שלא הייתה פליטת פה אלא מסע השמצות מכוון. שתדע, שידעו מסביבה, שהדרך "שלנו" מענישה באופן דמוקרטי את אלה שאומרים לנו שהם עושים את דברנו ולמעשה עושים את דברם, שמי שמבטיח שינוי ומקיים מצב קיים משלם מחיר פוליטי, שאין יושר בלי יושרה, ושמי שהשררה עלתה לראשו, ירד מהשררה.

כשכתבתי תגובה ברוח הדברים שהובאו כאן בפוסט המדובר באתר של בקרוב-ח"כ-לשעבר יחימוביץ’, היא נמחקה מיד. כמה נעים לדעת ששלי יחימוביץ’ נותנת ידה להשתקה וסותמת אפשרות לדיון. נעים, מפני שכעת אני יודע שצדקתי – שיחימוביץ’ איננה סוציאל דמוקרטית כלל ועיקר, היא עוד חברת כנסת ממפלגת העבודה – חובבת את הכסא, ותעשה מה שהיא צריכה כדי לשמור עליו.

אני, לפחות, מתכוון לעשות מה שאני צריך כדי שלא. אני מעודד את הקוראים לעשות אותו הדבר. בינתיים, אקדיש ליחימוביץ’ שוב את שירו הנפלא של גתה:

Gehe,
Verschmahe
Die Treue,
Die Reue
Kommt nach

לך,
בוז
לנאמנות,
החרטה
בוא תבוא.

כרטיס אדום is a post from: בלוגיקה

הרשומה הזו אצל דובי הקדימה בכמה שעות רשימה שלי, שהייתה כמעט זהה, אז בלי להתעצל ישבתי לכתוב את הפוסט מחדש. למעשה, הטור האחרון של "משטרת הפוטושופ" בנענע10 – אליו הגעתי דרך הפריטים המשותפים של שושנה פורבס, פיד מומלץ ביותר – התיישב לי מצוין עם פוסט שרציתי לכתוב בהמשך לפוסט שהציג את מושג הסימולקרה בהקשר של מגיבים אנונימיים.

בפוסט ההוא, למי שהתעצל ללחוץ על הלינק, דיברתי על כך שסימולקרה היא דימוי שלא מייצג משהו אמיתי במציאות. כדוגמה, נתתי את ההבדל בין תמונה מסוימת לבין אותה תמונה שעברה תחת ידיו של מומחה פוטושופ. התמונה המקורית היא דימוי של המציאות – אם, נניח, צלם פפראצי מצלם את ישבנה של ראש ממשלת גרמניה, הישבן אכן היה שם, והתמונה היא דימוי, ייצוג, של אותו עכוז. נניח שגרפיקאי מחונן עם מברשת פוטושופ מעצב מחדש את העכוז הגרמני הרופס, והופך אותו לתחת מעוצב למשעי, מהסוג שמופיע בטייטס שחור בפרסומות לסטודיו C. ברור שהתמונה המעוצבת איננה תמונת ישבנה של הקאנצלרית מרקל. עם זאת, זו בדיוק תמונת ישבנה של הקאנצלרית מרקל. במילים אחרות, זה דימוי של משהו שלא באמת קיים – במקרה הזה, ישבן של אנגלה מרקל שאיננו ישבנה של אנגלה מרקל. לזה אנחנו קוראים סימולקרה^[1].

הסימולקרה מזיקה בהרבה מאוד מובנים, והיא בהחלט מושג הולם לעולם שהולך ונעשה וירטואלי. אבל הנזק הנוכחי של הסימולקרה הוא שאנחנו מאמצים דימוי של רזון שאינו קיים במציאות. אם לחזור לנושא של הפוסט של דובי, הוא מדבר על כתבה ב-Ynet, שם מוצגת ג’ניפר לאב היואיט, שנראית – לעניות דעתי – טוב מאי פעם, בהקשר של הטרנד החדש של הוליווד: בחורות שמנות. בחיי.

כמובן שהן שמנות – ביחס לדימוי הרזון הלא-קיים שאותה הוליווד עצמה מוכרת לנו. כי הוליווד מוכרת לנו נשים במשקל לא אפשרי, מחייכות, שמחות ורעננות; שנראות בריאות וחיוניות. אחד מהשניים לא יכול להיות: או שהנשים הללו לא כאלה רזות, או שהן לא באמת בריאות וחיוניות. זו לא דעה, זו לא השערה: זה עניין רפואי. תת משקל, אם למישהו זה לא ברור, זה לא יפה.

קחו למשל את התמונה הזו. הורידו את אולם התצוגה והמסלול, את עיצוב השיער, את האיפור ובגדי המעצבים. זה מה שאתם מסתכלים עליו.

סקסי? Starving.

אידאל היופי שמוכרים לנו הוא "מושלם". כתמים לא אסתטיים מרוטשים ביד בוטחת, חוסר סימטריה מיושר לפי סרגל, בשר על הגוף מפולס באכזריות. אנחנו רואים בפרסומות, במגזינים, בעיתונות סימולקרות של נשים^[2] שלא קיימות במציאות, דימויים של יופי בלתי אפשרי. אחר כך אנחנו קמים בבוקר, מסתכלים בעולם שסביבנו, מסתכלים על עצמנו במראה – ואנחנו לא נראים ככה. אבל אצלנו בראש כבר נחקק – מגיל צעיר מאוד – שיש אנשים שנראים ככה, ושאם אנחנו רוצים להיות מאושרים, מפורסמים^[3], אהובים ומקובלים, כדאי מאוד שנתחיל להשיל את הבשר מסביב לעצמותינו.

ומהר מאוד מתגלה שמברשות הפוטושופ, המאפרים המקצועיים והמלבישים לא הולכים איתנו לכל מקום, ושבעצם, יש כבר שם נהדר לרזון כזה בעולם האמיתי – תת משקל חמור.

מי שקורא למידה ארבעים "שמנה" תורם באופן ישיר לנערה הבאה שתסבול מאנורקסיה. מי שמוכר לנו "יופי"-לא-קיים, תת-משקל-בריא, רזון-בלתי-אפשרי-המוסווה-היטב-על-ידי-בגדים, כל אלה מוכרים לנו מציאות לא קיימת. חלק מהאנשים מבינים את זה. חלק אחר מתחיל להיות נורא ממורמר ממי ומה שהוא. וסביב המדורה הזו, שבה מידה ארבעים היא "שמן" (לא הייתי מידה ארבעים גם כשנולדתי, לדעתי) ומעל לזה פשוט לא נכנס למגזין, יושבים בני הנוער והמבוגרים, משליכים את העולם האמיתי לאש ומתענגים לאורו של יופי מזויף, משוכפל וממוחשב. הוליווד, ברוני האפנה, אנשי הפרסום, הם כולם פיגמליון. ואנחנו, צרכני המדיה, אנחנו מחפשים גלתיאה לא קיימת. וקשה לי לראות איך נצליח לחזור לאמות מידה מציאותיות בעולם שבו הדימוי קודם את המציאות ומחליף אותה. זה עצוב, באמת.

שמן? למדורה! is a post from: בלוגיקה

1. אנחנו זה בודריאר, אגב
2. וגברים
3. משום מה בדור הזה מפורסמים שווה ערך למאושרים, וזה נושא לפוסט משל עצמו