כשחיים רמון הורשע וחזר מידי המערכת המשפטית לידי הציבור – שחיבק אותו, לצערי – שיחות המשרד והטוקבקים כללו את ההצהרה המגוחכת ההיא, שהשופטים הרסו את הרומנטיקה ושאי אפשר כבר לחזר. כאילו שהמהלך הראשון בחיזור הוא תחיבת לשון.

אולי אני לא עושה את זה נכון, אבל אצלי הנשיקה באה אחרי החיזור, היא אחד התוצרים הראשוניים שלו, לא המהלך עצמו, שבדרך כלל לא כולל מחוות פיסיות פולשניות. מונטי פייתון מתארים היטב כמה מגוחך הניסיון להקדים את המאוחר כך:

What’s wrong with a kiss, boy? Hmm? Why not start her off with a nice kiss? You don’t have to go leaping straight to the clitoris like a bull at a gate…So, we have all these possibilities before we stampede towards the clitoris, Watson

מנשקים – ככה, לפחות, לימדו אותי – כשברור שהצד השני מעוניין בכך, ולא רק כי אני מעוניין. ואולי כאן הבעיה.

במאמר שכתבתי למגזין במה אחרי הרשעתו של רמון, שכותרתו "עבריין", כתב לי אחד הטוקבקיסטים:

חוק איסור הטרדה מינית הוא חוק שאין לו מקבילה יש לומר לא באירופה ולא בארה"ב במתקונתו [כך במקור, נ.א.] הישראלית.

אינני יודע אם זה נכון, אולי חלק מקוראיי שהשכלתם המשפטית רחבה משלי (כלומר, גדולה מאפס) יוכלו לשפוך אור על הנושא; אבל גם אם זה נכון, זה בסך הכול מעיד על החברה הישראלית הרבה יותר משזה מעיד על החוק. זה אומר שאצלנו צריך יותר מאצלם. שאצלנו יש אנשים שמרשים לעצמם יותר.

מי שהרג את הרומנטיקה והחיזור הוא מי שלא ידע לבצע אותם. מי שהחליט שחיזור אחרי עלמת-חן כולל התייחסות מינית בוטה הוא שהרג את החיזור. מי שהחליט שהמזכירה שלו, שהוא משלם לה משכורת וכו’, היא האישה הנכונה לחזר אחריה, כאילו אין בזה כל בעייתיות, הוא שהרג את החיזור. מי שהחליט שחיילת בת 21 שרוצה להצטלם עם שר כריזמטי כדי להראות לחברות היא יעד מוצלח להנחית בו את הלשון שלו  הרג את החיזור.

כי "חיזור" זה לא אף אחד מהדברים האלה. חיזור זה לנסות למצוא חן בעיני הצד השני. אני תוהה כמה נשים אפשר למצוא שחושבות שרעש של הכנסת אוויר, צפירה ממכונית חולפת או טפיחה על העכוז הן פעולות מלאות חן. נדמה לי שרובן חושבות שזה מגעיל. בהמשך לרשימה המצוינת הזו, נדמה לי שיש גם לא מעט גברים שחושבים שזה מגעיל. נדמה לי גם שהגברים שעושים את זה לא באמת חושבים שהבחורה שהם צעקו אחריה באמת תסתובב. ג’רי סיינפלד אמר את זה טוב ממני:

3:27 Honking the car horn amazes me. This has got to be just the last living brain cell on this guy’s skull that comes up with this idea

ואם הם לא חושבים שהיא באמת תסתובב, או כפי שסיינפלד מתאר, תוריד את העקבים ותתחיל לרדוף אחרי האוטו^[1] . לא, הם עושים את זה בשביל עצמם. בשביל להרשים חברים, בשביל להרגיש "גברים", בשביל לצאת בסדר עם עצמם. וזה ההיפך ממה שחיזור אמור להיות.

והתוצאה של זה היא, כפי שאורן אבחן, שנשים מרגישות מאוימות, כל הזמן. כי הן אובייקט, כל הזמן. ומפני שזה מצב לא נורמלי, נדרשת חקיקה. והחקיקה הזו באה למנוע את כל המהלכים שהם לא באמת חיזור, אבל כשמיישמים אותה, פתאום כל מיני תולעים מגלות שבעצם, לגלות כבוד לנשים, לחזר באמת, זה לא משהו שממש מתחשק להן. הגבר ה"לבנטיני" מעדיף לשלוח ידיים, לשרוק, לצעוק אחרי בחורה ברחוב, לצפור. לגלות התחשבות במה שהאחר רוצה זה הרבה יותר מדי עבודה.

ואז הם טוענים שמערכת המשפט הרסה את הרומנטיקה. אני מצטער, רבותיי, אין שום דבר רומנטי ברמיזה מינית בוטה לזרה מוחלטת. "אנחנו יכולים לטוס לסוף שבוע בוונציה, או שאני יכול לומר לך שיש לך תחת נהדר. בחירה שלך". באמת.

גם אם החקיקה המורחבת והאכיפה המוגברת בנושאי התנהגות מינית באמת פגעה בחיזור – משהו שאני מטיל בו ספק, היא פשוט מחייבת אנשים לחזר כמו בני אדם – האשם הוא באלה שמלכתחילה התנהגו בגסות. אם לא היו בישראל אנשים שמרגישים שזו זכותם, בשם הצינור שבין רגליהם, לרמוז רמיזות מיניות בוטות, אולי לא היה צורך בחקיקה הזו. אבל היות ויש אנשים כאלה, החקיקה הופכת נחוצה.

אז מה יהיה? האם נלמד לחזר? האם נלמד מפוסטינור^[2] ונמשיך לזלזל בנשים, ולחשוב שחיזור פירושו לקבל צ’פחה מהחבר’ה? אני מקווה שהראשון. וממש ממש לא אכפת לי אם זה יקרה לאנשים כי הם בשלב השני של קולברג^[3] או כי הם באמת חושבים ככה. גם זה וגם זה עדיפים על המצב היום.

מי הרס את הרומנטיקה? is a post from: בלוגיקה

1. כן, אני יודע. אישה חייבת ללבוש עקבים. מיזוגניה זה לא עניין פשוט
2. או, בהם לא טיפלתי הרבה זמן
3. השלב השני בהתפתחות המוסרית לפי קולברג הוא לא לעשות משהו מפני שעלולים להיענש, ולא מסיבה אחרת

ביום חמישי, אחרי מה שכונה על ידי חברים "הגלח הגדול של 2008", אני יושב באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה ומחכה שהאוטובוס יתחיל בנסיעה. על האוטובוס עולה בחור שמידת ההיכרות שלי איתו היא קצת מעל ל"זר" – היינו בערך חודשיים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה העברית יחד. הוא ניגש אליי, אז אני מוציא את האזניות מהאזניים ואנחנו מנהלים שיחת חולין של כמה שניות. הוא אומר לי להתחדש, אני אומר לו תודה, ואז הוא שולח את הכפה שלו, מעביר אותה הלוך ושוב על הראש שלי, ומחזיר אותה חזרה.

אחד המאפיינים שלי, שמי שמכיר אותי נאלץ להתרגל אליו, הוא המרחב האישי הבעייתי שלי: אם אין לי מטר מכל כיוון, אני מרגיש חנוק. אני אעדיף לאחר, מה שאני שונא לעשות, מאשר לעלות על אוטובוס צפוף. אני נמנע מתורים. אני משתדל שלא להגיע למקומות הומי אדם – הפאב החביב עליי מתפאר במרפסת חיצונית רחבת ידיים. כשנאלצתי, כנציג שירות לקוחות, לחלוק דלפק עם נציגים אחרים, דאגתי לשריין לעצמי את הדלפק הקיצוני ביותר. ככה אני. אולי זה מופרע, אולי זה קיצוני, אולי זה לא נהוג, אולי במקומותינו יש לנהוג אחרת. ובכל זאת, זה אני, ואני לא מרגיש שאין לי זכות להיות כזה.

לפעמים אין לי ברירה, ואני מוצא עצמי במצב צפוף. "אוטובוס האורגיות" – כך מכונה במעגל החברים שלי קו שלושים להר הצופים, שהצפיפות בו בשעות מסוימות מביאה למצב בו הנוסעים לחוצים אחד כנגד השני – הוא האוטובוס שלי מהבית לאוניברסיטה. לפעמים אני צריך, או רוצה, להיות במקום המוני – הפגנות כאלה ואחרות, הופעות מוסיקה וכיו"ב. אז אני מכווץ את עצמי ככל הניתן, משפיל מבט וממתין שזה ייגמר. אבל מגע פיזי לא מוזמן? כאן עובר גבול. זה כבר לא המרחב האישי הבעייתי שלי. זה הגוף שלי.

אקסיות שלי יוכלו להעיד שאפילו איתן, אפילו בעיצומן של מערכות יחסים אינטנסיביות וארוכות, אני לא תמיד שש למגע. יש רגעים שבהם מגע ידיים, ואפילו ידיים אהובות ואוהבות, מרגיז אותי. אני לא יכול לחשוב על אקסית אחת שלא ניערתי מעליי לפחות פעם אחת. וכל זה, בלי לשכוח שזמן רב – עבור חלקן, רב מדי – חולף לפני שאני מרגיש בנוח מספיק עם מגע ידיים זרות בכלל. והנה, אני יושב לי לתומי באוטובוס, ואדם שהוא רק קצת יותר מזר מוחלט מעביר את היד שלו על הראש שלי, כאילו אני כלבלב ברחוב.

אחת השאלות המרגיזות שכל מיני שונאי נשים אוהבים לשאול על קרבנות של תקיפה, מינית ואחרת, היא מדוע הקרבנות לא חבטו בתוקף. מדוע, שאלו הטוקבקיסטים – חבורה סקסיסטית במיוחד – לא חבטה ה’ באשכיו של עבריין המין המורשע והמשנה לראש הממשלה חיים רמון? אם לא הכתה אותו, הם טוענים בלוגיקה עקומה במיוחד, סימן שהיא לא באמת התנגדה לזה.

נעזוב את זה שהטיעון הזה פשוט לא נכון – למשל, אף אחד לא אוהב לקבל דו"ח, ועדיין רוב האנשים לא מכים את השוטר שנותן להם אותו – מי שטוען דבר כזה, בבירור לא היה מעולם במצב בו מישהו חדר לפרטיות שלו – בדיבור או במגע – בבהמיות ובכוח וללא אישור. התגובה האנושית הראשונית היא הלם. אפשר לחשוב על זה ככה: אתם נכנסים למכונית, מניעים, כשלפתע אתם תופשים שיש זר במושב שלידכם. אז זה כזה, רק שבמקום למכונית, מישהו חדר לכם לגוף.

חמתי בערה בי. אחרי שהתעשתתי מהשוק, הרמתי מבט ושאלתי אותו מה לעזאזל גרם לו לחשוב שמותר לו לגעת בי. הוא גמגם שזה "מקובל". מקובל? לשלוח יד ולגעת באדם אחר בלי שום סימן מקדים? אולי במדינה שבה אחת משלוש נשים תיאנס זה מקובל. ואם זה המצב, אולי כדאי לשנות אותו. אולי כדאי שזה יפסיק להיות "מקובל". כך או אחרת, אני כבר חי במדינה הזו די זמן, ואני לא זוכר שאי פעם הייתי בסביבת אנשים שחשבו שזה מקובל לגעת לי בראש – וראוי לציין, שהגלח הנוכחי הוא ממש לא הראשון. במקום לומר את כל זה, החזרתי את האזניות למקומן הראוי וסובבתי את הראש. השיחה הזו נגמרה.

כבוד. כבוד בסיסי לבני אדם מסביבך, לאנשים שמהווים את ה"זולת". לא חנופה, לא ביטול העצמי, רק קצת כבוד מינימלי לעובדה שסביבנו, כל הזמן, נמצאים בני אדם, כמונו, שלפעמים רואים את הדברים אחרת מאיתנו. המשמעות העמוקה של להיות מנומס היא לנסות לחשוב על צרכים של אחרים לפני הרצונות שלנו. ככה מתנהלים בחברה, ככה נותנים לכל אחד מקום מבלי שהוא או היא יחושו מאוימים. אבל לאותו בחור לא היה אכפת אם לא כל כך מתחשק לי שהוא ינגב את כפתו על קודקודי. עד כדי כך לא היה אכפת לו מה אני חושב, שלא עלה על דעתו שאני יכול להרגיש אחרת לגבי ידיים על ראשי ממנו. הוא לא חשב לשאול אפילו.

כבוד בסיסי. מה שלא היה לבהמה שהחליט שהמקום לדבר סרה בקרובת משפחה שלי הוא לידי, במצעד הגאווה הירושלמי. העיקר שהוא הגיע לחגוג סובלנות. מה שלא היה למשנה לראש הממשלה כשעוד היה שר המשפטים. מה שלא היה לבחור שהחליט לחתוך לנתיב שלי. מה שאין לנו לעתים קרובות מדי.

כשהתפוצצה פרשת רמון אמרה רונית תירוש, מי שפעם הייתה אחראית על חינוך הילדים שלנו, שאנחנו מדינה לוונטינית, ולפעמים במדינה לוונטינית מחבקים ומנשקים. מעבר להיתממות המכוערת שבמשפט הזה – אני לא מכיר אף זוג ידידים, שלא לדבר על שר וחיילת, שמתנשקים עם לשון מדי פעם – הוא פסול מעיקרו. אם בשמה של איזו "אותנטיות" יש חלק באוכלוסיה שמרגיש שמותר לו לשלוח ידיים, אני מעדיף שנהיה כולנו רובוטים אירופאיים טיפוסיים וחסרי כל "אותנטיות". זה עדיף על בהמות.

בלי ידיים is a post from: בלוגיקה