נכתב כבר המון בכל הנוגע לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, הזומם להעלות את גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק ל-30 רבבות שקלים טבין ותקילין. מרבית הבלוגרים שאני קורא^[1] התמקדו, איך לא, בנזק לבלוגרים – עליהם האפקט המצנן משפיע פי כמה וכמה. מאחר ולבלוגרים אין, על פי רוב, גישה מהירה לייעוץ משפטי חינמי מעורך דין המנוסה בתחום, ופני שלבלוגרים אין, על פי רוב, ממון מיותר ובוודאי לא בסכומים שנדרשים מהליך משפטי (אפילו לא יפסידו בו), התיקון לחוק פוגע בהם הרבה יותר משהוא פוגע בעיתונאים, המגובים במערכת בעלת עורכי דין וממון. הדבר הזה נכון להפליא, מזוויתו שלו, ועם זאת, נדמה לי שיש מה לומר על הפגיעה הצפויה באותן מערכות עיתונים אמידות ועשויות ללא חת ובעיתונים, ובעיקר מה לומר על ניסיון מגומגם של המחוקק לומר משהו בתחום שאותו אינו מעז להסדיר.

ובכל זאת, אני בלוגר, ופטור בלא כלום אי אפשר: כשקראתי את דובי כותב שהתיקון לחוק אינו משמעותי עבור מי שאין לו גם חמישים אלף שקל (הפיצוי הסטטוטורי כיום), טענה ששמעתי בגרסאות שונות במקומות שונים^[2], הרמתי גבה. לא, אין לי חמישים אלף שקל זמינים, ואם היו לי הייתי כותב את המילים האלה מאיזה חוף איפשהו בעולם, כך שגם אז לא היו לי. אני לא מכיר הרבה אנשים שגם יש להם חמישים אלף שקלים זמינים, וגם יש להם רצון אדיר לתת אותו למישהו – ארגון או אדם – שעליו הם מעבירים ביקורת בבלוג שלהם. זה בכלל לא העניין. השאלה היא, תמיד, הסיכון.

אם, נניח, יאיים עליי אדם שנפגע מפוסט בבלוגיקה בתביעה במצב העניינים כיום, אני אנסה לקחת בחשבון את הדברים הבאים: מה הסיכויים שאם אתעקש האדם המדובר יתקפל (כלומר, שהאיום בתביעה הינו איום סרק, SLAPP בלע"ז); אם זה יגיע לבית משפט, מה הסיכוי שאפסיד (כלומר, עד כמה מה שפרסמתי היה דבר אמת שיש בו עניין לציבור או לחלופין הבעת דעה, וכיצד אני או עו"ד מעריך את הסיכוי שבית משפט יראה את הדברים כמוני); אם אפסיד, מה הסיכויים שייפסקו נגדי הפיצויים המקסימליים בחוק; אם גם זה יגיע למשפט, גם אפסיד, גם יפסקו נגדי פיצויים של חמישים אלף ש"ח, האם אוכל לעמוד בכך (האם אוכל לעמוד בכך זו שאלה שונה לחלוטין מהשאלה האם יש לי חמישים אלף ש"ח זמינים, ועל כך מיד). את כל אלה אנסה לשקול כנגד מידת רצוני להשאיר את הפוסט המדובר. בסוף כל השיקול הזה, יש סיכוי שאחליט ללכת על זה. כך קרה בפעם היחידה שקיבלתי איום כזה – אמרתי למאיים (שאת פרטיו נשאיר במערכת כרגע) שאשמח לקבל מבית משפט גושפנקא שדבריי אודותיו היו אמת. המאיים התקפל, ולא שמעתי ממנו יותר. זו הייתה הליכה על קרח דק – ניסיתי לבדוק את המים, ואני בספק אם באמת הייתי הולך לבית משפט, אבל הייתי מוכן לקחת את הסיכון. ודוק: הייתי עני בהרבה ובעל הרבה פחות גישה לעורכי דין באותה התקופה.

מה שמביא אותי לנקודה הבאה: האם אוכל לעמוד בהפסד מוחץ במשפט זו שאלה אחרת לגמרי מהשאלה האם יש לי את הכסף זמין. אם אלך לבנק ואבקש הלוואה של חמישים אלף ש"ח סביר להניח שהלוואה כזו תאושר לי. זה לא יהיה כיף גדול, אבל עם הגב אל הקיר, זו אופציה. השאלה האחרת היא נוראה בהרבה: אם מחר בבוקר אתבע על סך של 300 אלפי שקלים, לא אוכל לעמוד בהפסד מוחץ, בשום דרך. זה אומר לא רק שאין לי את הכסף זמין – זה אומר שאין דרך בעולם שאוכל להשיג את הכסף במקרה הגרוע ביותר, אלא אם כן מישהו מוכן לשלם שלוש מאות אלף שקלים על כליה ממעשן.

וזה, ממש כאן, משנה את כל תוחלת הסיכון. כי במחשבה על המקרה הגרוע מכל, במצב הנוכחי יש לאנשים פשוטים כמוני מוצא – גם אם גרוע. עם התיקון לחוק – אין. זה משנה את כל השיקול – זה הימור על כסף שאין לי סיכוי להשיג. וזה אפקט מצנן פעמיים – פעם אחת, מפני שדי באיום בתביעה כדי להביא להסרת פוסט ואולי פרסום התנצלות: משחק בכסף שאין לי הוא לא משהו שאעשה, ואם האפשרות הגרועה ביותר אינה משהו שאוכל לעמוד בו בשום צורה, זה הימור שלא אכנס אליו; פעם שניה, מפני שאיש לא חייב לי התראה לפני שהוא תובע אותי – מה שאומר שכדי להימנע מתביעה שאת תוצאתה הגרועה ביותר אינני יכול להכיל עליי להימנע מכל פרסום שעלול לפגוע במישהו שעלול לתבוע. וכל אחד עלול לתבוע. זו סתימת פיות יעילה למדי, ודילמה קשה כבלוגר – שהתיקון לחוק מעמיד אותי בה לפני כל פוסט ופוסט.

[...]

אלה היו עשרים האגורות שלי על הזווית הבלוגרית של התיקון המוצע לחוק. אולם לתיקון הזה ישנו מטרה מוצהרת (גם אם לא יחידה) – והיא להצר את צעדיה של התקשורת. גם יריב לוין וגם מאיר שטרית, יוזמי תיקון החוק, צוטטו בתקשורת כאומרים שמטרת החוק היא לדאוג שכלי תקשורת ידווחו את האמת ולהרתיע אותם מפרסום דברים שאינם אמת. בכתבה הזו בטמקא מצוטט יריב לוין כאומר:

מדובר בהצעת חוק חשובה ובכוונתי לעשות כל שביכולתי על מנת להעביר אותה במליאת הכנסת. היא תשמור על חופש הביטוי. כל עיתונאי צריך לבדוק סיפור לעומקו ולהעדיף את הדיוק על פני הסקופ.

ואילו מאיר שטרית צוטט ב"NRG" כאומר:

עיתונאי חייב לדווח אמת ואסור לו לדווח דברים שהם לא אמת. הוא חייב להיזהר, בעיקר כשדנים בכבודו של אדם ובשמו הטוב

כשלעצמי, אני שמח שהמחוקק בוחר לנהל דיון שנוגע לתקשורת, גם אם זה דיון שבו יו"ר הכנסת טוען שמאה אלף שקל הם סכום מפחיד מספיק. זה בגלל שבכל הנוגע לחופש העיתונות, המחוקק במדינת ישראל שותק כמו דג אילם שפיו תפור. מדינת ישראל מעולם לא הגדירה באופן רשמי מה מעמדה של התקשורת במארג הדמוקרטי של הפוליטיאה, מעולם לא נתנה מחשבה שניה למידת החופש של העיתונות בישראל. וכאן לב הביקורת שלי על התיקון המוצע לחוק: אם המחוקק רוצה לומר את דברו בגבולות המותר והאסור בתקשורת, הוא יכול לעשות כן באופן מסודר. הוא יכול להחליף את הפסיקה – מיד על כך – ולוותר על החקיקה המנדטורית, ולהסדיר את נושא התקשורת וחופש העיתונות בישראל, את מעמדם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מול מעמדה של זכות הפרט לשם טוב. יאמר המחוקק את דברו, והעולם וההיסטוריה ישפטו אותו על משמעות הדבר הנאמר בחינת היותה של ישראל דמוקרטיה. תחת זאת, בוחר המחוקק בנפנוף ידיים פחדני, הגדלה עקיפה של הסיכון של פעולה נזיקית שיכולה להיות מופנית גם כלפי אמצעי תקשורת. איומים תחת הסדרה, הפחדה תחת אמירה ברורה. ככה לא עושים מדינת חוק.

היו דיבורים רבים בשנים האחרונות, ובתקופה האחרונה במיוחד, על בית המשפט העליון, על עצמאותו המוגזמת בעיני כמה, על הסמכויות שהוא לוקח לעצמו וכיו"ב. הדברים שבגינם ההאשמות הללו מושמעות הם ברובם כאין וכאפס לעומת הפסיקה עליה נשען כל חופש העיתונות בישראל שנעשתה ב-1953 על ידי השופט שמעון אגרנט, במה שזכה לכינוי "בג"ץ קול העם". תחילתה של הפרשה בכתבה בעיתון הארץ, לפיה עומדת ישראל להלוות 200 אלף חיילים לארה"ב במלחמת קוריאה. ככל הידוע לנו היום, לא היה בסיס לידיעה, אולם בינתיים הביטאון של מק"י קול העם והעיתון אל-איתיחאד פרסמו מאמר ביקורת תחת הכותרת ילך אבא אבן להלחם לבד, בו האשימו את ממשלת ישראל שהיא "מספסרת בדם הנוער הישראלי". בהתאם לזכותו החוקית לפי פקודת העיתונות (1933, ירושה מהמנדט) החליט שר הפנים דאז, ישראל רוקח, לסגור את קול העם לעשרה ימים ואת אל-איתיחאד ל-15 ימים. העיתון עתר לבג"ץ.

בפסק דין ארוך ומנומק, מסמך שעד היום הוא מופת מרהיב לעצמה אינטלקטואלית הרגישה לסביבתה מחד והמדייקת באבחנותיה מאידך, קיבל שמעון אגרנט את העתירה. המסלול לקבלת העתירה היה לא פשוט – פסק הדין הוא מסמך מומלץ מאד לקריאה, אם חפצים ללמוד פרק בהלכות עבודה יסודית. בדרכו לקבלת העתירה הניח אגרנט את יסודות המשפט החוקתי, עיגן בפסיקה את היותה של ישראל דמוקרטיה , וביסס את חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל לשנים שיבואו. בין השאר, אגרנט נדרש לדון אפילו במעמדה החוקתי של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ובל נשכח, בפסק דין זה נקבע מבחן הוודאות הקרובה. ודוק: כל זה התרחש ארבעים שנים לפני "המהפכה החוקתית" וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

וזהו. פסיקת בית משפט מ-1953 היא הבסיס החוקתי היציב ביותר של חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל. פסיקה מרהיבה, ללא ספק, אולם בנויה לתלפיות ככל שתהיה, פסיקה אחת בת חמישים ושמונה שנים אין בה די כדי לעגן את אחד הנדבכים המדוברים ביותר ואולי גם החשובים ביותר בדמוקרטיה מודרנית.
כל עוד המחוקק מסתפק בנפנופי ידיים ורטינות בכיוון כללי של התקשורת, שמיועדות בעיקר להפחיד ולא להסדיר ולהתוות גבולות ברורים, הוא מוותר על תפקידו כמחוקק ומקבל על עצמו תפקיד של מאפיונר: התנהלות באיומים מרומזים, בהפחדה, מתוך מה שנראה בעיניי כתקווה כי העיתונות תסדיר את עצמה – ותדאג לעשות כן לשביעות רצונו המלאה. למעשה, יש שיראו בכך ניסיון לחזור לתקופה היפה ההיא, שלפני מלחמת יום הכיפורים, בה ידעה התקשורת לצנזר את עצמה לשביעות רצון המשטר.

ואם כבר בצנזורה עסקינן, יש מקום לציין כי אפילו מנגנון הצנזורה הצבאית בישראל הוא משענת קנה רצוץ בלתי מוסדר הנשען על רצון טוב יותר מאשר על חוק. לאחר שעם קום המדינה נסגרו העיתונים ידיעות אחרונות ועל המשמר לכמה ימים כל אחד בעקבות החלטות פוליטיות למחצה של הצנזורה הצבאית, הגיעה המדינה להסכם עם התקשורת, שהידק את שיתוף הפעולה של הצנזורה עם כלי התקשורת. בין השאר, הוקמה ועדת העורכים לתיאום בין כוחות הבטחון לאמצעי התקשורת, ועדה בה חברים כלי תקשורת דוברי עברית והג’רוזלם פוסט, ורק הם. ההסכם ההוא הגיע לקיצו בפעם הבאה שהצנזורה הרימה ראש פוליטי – אז היה מעורב במהלך מי שהיה הרמטכ"ל של מדינת ישראל. הצנזורה אסרה לדווח על אירועי צאלים ב’ (1992), ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל דאז ושר הבטחון כיום, אהוד ברק, בשטח. בעקבות השימוש הציני הזה בצנזורה, פרשו הארץ וידיעות אחרונות מההסכם, ונולד הסכם צנזורה חדש (1996), שהגדיר מחדש את סמכויות הצנזורה באופן דומה בצורה מחשידה להגדרתו של השופט אגרנט – לפי מבחן הוודאות הקרובה, וכלל את האפשרות לעתור לבג"ץ במקרה של אי הסכמה. כלומר, אפילו במה שנוגע לצנזורה הצבאית העדיפה המדינה – שבימים אלה פועלת לריסון כוחו של הבג"ץ המשתולל, כן? – לחסות תחת סינרו של בית המשפט העליון ולא לומר דברים נהירים ומפורשים.

אם כן, די להצגה, די לאיומים המרומזים, די לפופוליזם הזול ולצבירת הון פוליטי על חשבון התקשורת, די לחוסר הודאות, די להתנהלות חסרת החוליות הזו. לא הגדלת הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי על לשון הרע יסדיר את העיתונות בישראל. יקום המחוקק וידבר בכלי התקשורת, ויסדיר אותם, ויאמר את דברו בצורה מפורשת. מהם גבולות החופש העיתונאי במדינת ישראל? מה נכלל בגדר זכות הציבור לדעת? מה מעמדה של זכות זו לעומת זכויות הפרט? מה מעמדו החוקי של חיסיון עיתונאי למקורות בכלל ולחושפי שחיתויות בפרט? מהם גבולות הצנזורה? מהן זכויותיו של עיתונאי ככזה, מהמדינה וממעסיקו? מהן חובותיו? מי נותן לעיתונאי רשות לעסוק במקצועו, כיצד ואיך? מה מעמדה החוקי של האתיקה העיתונאית? האם וכיצד ניתן לשלול מאדם את הזכות לעסוק בעיתונות? באילו בתי משפט או טריבונלים נדונים הנושאים הללו?

כל אלה הן שאלות מפתח בשאלת החופש העיתונאי במדינת ישראל. כל עוד המחוקק מתעלם מהם, יואיל ויעזוב את שוק העיתונות בשקט. רוצים להסדיר? בבקשה – זו לא רק זכותכם, זו חובתכם. שוק עריכת הדין, למשל, מוסדר בתחומים הללו היטב. האמנם הוא חשוב משוק העיתונות? אולם בצעו הסדרה: אמרו דברים ברורים ומפורשים על העיתונות בישראל, גבולות החירות שלה והסיבות להם. אז, ניתן יהיה לראות אם בישראל מתקיים חופש עיתונות אם לאו, ועד כמה דמוקרטית היא. עד אז, עזבו את החקיקה המאיימת במרומז – היא אינה קושרת כתרי כבוד לאיש.

נפנופי ידיים פחדניים is a post from: בלוגיקה

1. באותו לינק
2. בין השאר, בקרב מוחות עם אדם לא חמוש בתגובות לסטטוס פייסבוק של עידוק

בוקר אחד קמתי וגיליתי שכל כותרות אתרי החדשות החביבים עליי עוסקים בפרשה אחת באופן אינטנסיבי: פרשת גנבת בחינת הבגרות בתנ"ך בתיכון בויאר. גילוי נאות כפול לפני שנוכל להמשיך: אני בוגר בית הספר בויאר, קרובת משפחה שלי לומדת שם בשכבת י"ב.

אף אחת מהעובדות האלה אינה קשורה לכך שילדה בת 18 מצאה עצמה קרבן לצורה הנמוכה ביותר של תקשורת המונים: היא מצאה עצמה קרבן לצהוב. הביקורת שלי היא משולשת: היא על עצם הסיקור; על אופי הסיקור הנרחב, המזכיר סיפור מתגלגל; ועל התפקיד שהתקשורת לוקחת לה בייצור מציאות. חופש העיתונות בשמו ממהרים לנקוב כאשר מאן דהוא קורא להגביל את התקשורת באופן שיימנע סיפורים כאלה פשוט אינו רלוונטי. מבחינתי, ייטב לכולם אם בפעם הבאה שעולה על דעתם לגרור אזרח פשוט מן השורה ששגה דרך הרפש והבוץ בעבור חופן טוקבקים, ידעו עיתונאים שהם עשויים להיות מוחזקים אחראית באופן אישי לנזקים שיגרמו. אבל ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

אני יושב מול הכתבות הרבות ומנסה להבין: מה הסיפור כאן? גנבים יש בשפע. כמוהם ישנם עבריינים אחרים: אנסים, מלווים בריבית קצוצה, משמיעי רעש בין שתיים לארבע, חוצי רמזור אדום, זייפני מסמכים, כותבי המחאות ללא כיסוי, פורצים, תוקפים, עושים עושר ולא במשפט ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה עליכם. רובם אינם מגיעים לכותרות כלל, אלא אם במקרה נטלו חיים או בצעו עבירה מינית חמורה, או אם אתרע מזלם והם אישי ציבור או מפורסתמים נוסח עדת פליטי הראליטי. מיעוטם מגיע לכותרות, מקבל מבזק בן כמה מילים – כתבה בת כמה עשרות מילים במקרה הקיצוני – והעולם ממשיך הלאה, לעבריין הבא.מדוע דווקא גניבת בחינת הבגרות הספציפית הזו הפכה להיות סיפור מתמשך, עם כתבות פולואו-אפ בכל יום? מה בצע בסיקור? מה חשיבותו? האם באמת מעשיה של אותה נערה הם יותר סיפור חדשותי ממעשיו של אותו אב מהשרון שנעצר בחשד לאונס בנותיו החורגות, שהופיע ב-ynet בתור מבזק קטנטן ממש ליד הכותרת השלישית במספר בנושא אותה הגניבה בדיוק? האם הצקצוק הקולקטיבי בלשון חשוב יותר במקרה זה מאשר במקרה של אותו פרא אדם שחצה כביש ברמזור אדום בוהק ולקח חייה של אישה יקרה?

נוהגים לשלוף, אל נוכח ביקורת כזו, את זכות הציבור לדעת. אלא שזכותו של הציבור לדעת איננה אבסולוטית. אין לציבור זכות לדעת הכל. בפרט, זכות הציבור לדעת אינה עולה בהכרח על זכותו של אדם מן היישוב לשם טוב, לאנונימיות ולפרטיות, גם אם עבר עבירה או שגה בשיקול דעתו. אילו הייתה הנערה המדוברת אשת ציבור מסוג כלשהו או אולי פליטת תכנית טלוויזיה כזו או אחרת – שהציבור פרנסתה – אפשר היה אולי עוד להבין את הסיקור ההיסטרי סביב הפרשיה הזו. אולם כאן מדובר בנערה שבעוד חודש תשוב לאנונימיות מוחלטת, שאינה מהווה כל עניין לציבור. חומרת המעשים בהם הודתה ועניינה לציבור אינם מצדיקים פרסום, כל שכן פרסום כה אינטנסיבי.

[…]

יהיה מי שיאמר שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא תזמון. אילו הייתה הנערה נתפסת בשעת ביקור נתניהו אצל אובמה, למשל, ייתכן שמעולם לא הייתה צריכה להיתקל בעיתונאי מימיה. אבל מה שבוודאי קרה לה הוא שביום שלאחר שנתפסה היה די משעמם, והסיפור שלה – תלמידה מצטיינת מתיכון יוקרתי שנתפסה עם עותק גנוב של הבחינה – קרץ לאיזשהו עורך. מרגע שפורסם דבר המקרה בכלי תקשורת אחד, שוב לא יכלו שאר כלי התקשורת לשבת דומם והחרו-החזיקו גם הם. ובתוך התחרות התקשורתית הזו על פיסה קטנה מן הצהוב-הצהוב הזה ניצבת נערה בת 18 שבוודאי אינה יודעת את נפשה.

לשיא הרוע הגיע אחד, יוסי זילברמן, איש שצמח בגני העיתונאות המלבלבים של הרדיו המקומי והגיע לעמדת המפתח של כתב שטח של חדשות 2 באינטרנט. זילברמן זה פרסם כתבה, שבינתיים הוסרה מהאתר, שבה נראו עדר צלמיו עטים על הילדה ואביה, ולאחר שהלה הרחיק אותם, פוצחים לעברו בסדרת קללות מתוזמרת היטב. מלבד הכתבה שהוסרה מן האתר פרסם הלז עוד שלוש כתבות בנושא בין ה-13 ל-16 ביוני. מזל בר אושר לא זכתה לסיקור כזה.

[…]

החטא הגדול ביותר שיכולה לבצע התקשורת הוא להפוך את עצמה לסיפור. כזאת קורה, למשל, כאשר כתב נשלח לחקור דבר מה וחוזר כאשר הכותרת שבידו היא "צוות הערוץ הותקף הערב בידי…". החדשות אמורות להביא אלינו הביתה את העולם, לא את המתווך שלו. החטא השני הגדול ביותר שיכולה לבצע התקשורת הוא להניע את הסיפור, או בצורה הקיצונית יותר, לגרום לו. כשם שאי אפשר להתייחס לסקר בחירות בלי להתייחס להשפעה של אותו סקר על תוצאותיו של הסקר הבא (למשל, אם סקר מראה שמפלגה מסוימת אינה עוברת את אחוז החסימה, ייתכן שמצביעים פוטנציאליים של אותה מפלגה יעבירו את תמיכתם למפלגה שהסקר מראה שכן עוברת את אחוז החסימה, מה שיקבל ביטוי בסקר הבא) כך אי אפשר להתייחס לסיקור תקשורתי בלי להתייחס להשפעה של מתן פומבי – וסדר הגודל של הפומבי הניתן – על מושאי הסיקור. וכך במקרה הזה: בקרוב אמורה להתכנס ועדה של משרד החינוך שתחליט על צעדי ענישה הולמים עבור אותה צעירה, שלית מאן דפליג כי היא ראויה לעונש. ב-ynet פרסם הכתב תומר ולמר את הדברים הבאים, עוד בטרם התכנסה הועדה:

במשרד החינוך רואים את המעשה בחומרה רבה ולכן יש כוונה לנקוט ביד קשה נגד התלמידה מהתיכון היוקרתי בירושלים, למען יראו וייראו[...]היא אמנם כתבה מכתב התנצלות לאחר שנתפסה עם מבחן פתור על ידי המשגיח, אך עונשה צפוי בכל זאת להיות קשה[...]רק לאחרונה הוחלט במשרד החינוך כי לאור ריבוי מקרי ההעתקות בשנים האחרונות יש להילחם בתופעה בצורה החריפה ביותר ואף להוקיע את הכינוי "העתקה"[...]בימים הקרובים אמורה להתכנס ועדה פדגוגית מטעם משרד החינוך שתדון בנושא, כשעל הפרק תיבחן אפשרות לפסול לתלמידה גם את יתר בחינות הבגרות שאליהן ניגשה במועד הקיץ האחרון. כמו-כן,תיבדק האופציה למנוע ממנה בשלוש שנים הקרובות לגשת לא רק מהבגרות בתנ"ך, אלא גם למנוע ממנה מלגשת לכל בגרות אחרת.

כותרת הכתבה, כפי שהקורא חד העין ודאי שם לב, היא למען יראו וייראו: ייפסלו כל בחינות גונבת הבגרות.

עכשיו, הועדה עוד לא התכנסה. הועדה הזו היא גוף סמי-שיפוטי, מה שאומר שמצד אחד היא דנה בעתידה של נערה בת 18, בדיוק כמו שגוף שיפוטי היה עושה, ומנגד היא אינה מורכבת משופטים מקצועיים המורגלים בנוכחותה של התקשורת בעניינם. למעשה, בכתבה מעין זו מופעל לחץ סמוי על הועדה – כל עונש אחר^[1] ייתפס כמקל וכסותר את העמדה שהתקשורת טוענת שהיא עמדתו של משרד החינוך. העובדה שהתלמידה הזו עשתה כותרת, עובדה שהיא כל כולה אשמתו של עורך כזה או אחר, הופכת אותה בעל כורחה לשעירה לעזאזל של המערכת כולה. זה לא הגון, וזה אינו מקומה של התקשורת – אין זה מתפקידה של האחרונה להניע גם את גלגלי הצדק. ובוודאי, שאין זה מתפקידה להלהיט את האווירה משל הייתה תלמיד תיכון.

[…]

נוטים לחשוב על חופש העיתונות כעל יסוד דמוקרטי מהותי. אנחנו שומעים אמירות כמו כלב השמירה של הדמוקרטיה ואפילו רשות שלטונית רביעית. ההצהרה הראשונה – שחופש העיתונות הוא מהותי לדמוקרטיה – היא נכונה להפליא, אולם כך גם כל חירות אחרת, ובהן החירויות ליהנות מכבוד ומשם טוב. חופש העיתונות אינו, ואינו צריך להיות, אבסולוטי. העיתונות צריכה להיות מוגנת מנסיונות טיוח של ממשלה מושחתת, מהתנכלות של פקידי שלטון, מצנזורה מיותרת בענייני ניהול הפוליטיאה. זהו תפקידה הדמוקרטי שבגינו זכתה לכינוי כלב השמירה של הדמוקרטיה. חופש העיתונות לא נועד על מנת לאפשר לעיתונאים לרדוף עד חורמה גונבות בגרויות בנות 18, והדמוקרטיה אינה יוצאת נשכרת כהוא זה מן הצהוב.

מי שטועה לראות בתקשורת – שבכל קונסטלציה דמוקרטית שאני מכיר, שייכת לבעלי הון ו/או למדינה עצמה – כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכול להרשות לעצמו כלב שמירה שמסתובב חופשי ברחובות. אם בעבור שמירה על הדמוקרטיה על כולנו להפקיר את שמנו הטוב, פרטיותינו והאנונימיות שלנו – גם כאשר אנו חוטאים – ללא כל סייג וגבול, אז אין מדובר עוד בדמוקרטיה, כי אם בארסיטוקרטיה של בעלי אמצעי תקשורת. על אחת כמה וכמה מי שטועה לראות בתקשורת רשות שלטונית רביעית לא יכול להרשות לעצמו רשות שלטונית שאינה מבוקרת על ידי שאר הרשויות. ומכלל לאו, נלמד הן: מי ש, כמוני,אינו סבור שיש להשאיר את תפקיד כלב השמירה של הדמוקרטיה ((וביתר שאת, תפקיד של רשות שלטונית נוספת)) בידי תקשורת השבויה באינטרסים של בעליה, ודאי אינו יכול להרשות לבעלי הון לעשות רווחים על חשבון זכויותיהם של פרטים בציבור. ומכאן שמכל זווית ראיה, יש נימוקים כבדי משקל בעד הטלת מגבלות על התקשורת דווקא בתחום זה של זכויות הפרט והגנה על אזרחים מן השורה שמעדו קלות מפני אור הזרקורים הכפוי.

ואם יתמה מאן דהוא מדוע סיקור נרחב אודות רוני רון כן, וסיקור נרחב אודות גניבת בגרות לא, לא יהיה לי אלא לומר שכמו כל דבר, גם כאן יש מבחן של סבירות והוגנות, ושנדמה לי שאיש אינו יכול להרהר בהשוואה ברצינות. בעולם טוב יותר, היו יכולים התלמידה ובני משפחתה להגיש תביעות אישיות כנגד הכתבים, ונושא הסבירות היה נדון בבית משפט. בעולם טוב יותר, מישהו כבר היה עושה את זה קודם, והנערה הזו לא הייתה מגיעה לכותרות כלל ועיקר. בעולמנו אנו, אדם שמעד ביום חלש בחדשות – דמו בראשו. וזה יכול לקרות לכולנו, מפני שזכויות יתר מביאות לעוצמה, ועוצמה משחיתה.

גניבת דעת is a post from: בלוגיקה

1. וספק אם בכלל ישנה סמכות חוקתית למשרד החינוך לפסול בחינות בגרות בלי שיהיה להם שמץ של הוכחה שיש בהן פסול

החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כמרקחה. המתרגל הנערץ שהיה בשנה האחרונה למורה הנערץ, ד"ר רן ברץ, לא ישוב ללמד את הקורס הזה, או בכלל, באוניברסיטה העברית. עלתה הטענה, אין לי שום מושג על ידי מי, שברץ לא ימשיך בתפקידו בגלל שהוא איש ימין, ציוני, אוחז בדעות הפוליטיות הלא נכונות. "פיטוריו" הגיעו לתקשורת, אם אפשר לקרוא לעתון מעליב ולאתר האינטרנט שלו "תקשורת". שם לא טרחו לציין כמה עובדות פשוטות. אותן עובדות פשוטות שתלמידיו של ברץ, שחלקם בתמימות וחלקם שלא בתמימות הצטרפו להתארגנות פייסבוקית לביטול הגזירה, לא רוצים לדעת, ואפילו תשלח להם האוניברסיטה מכתבים ממ"מ ראש החוג וממרצה נערץ אחר, ותסביר להם את הדברים לאשורם.

מעולם לא היה לי דבר פרט לכבוד עמוק והערכה גדולה לרן ברץ. אינני מסכים עם עמדותיו הפוליטיות, אבל זה תמיד היה לא רלוונטי להערכתי אותו כמורה וכאדם. היה לי העונג להיות תלמידו בתרגולי פילוסופיה יוונית בשנה א’, ואין לי שום ספק שרן ברץ הוא מורה נפלא. הוא נגיש, ידען, מסביר היטב, ויודע להתמודד בקלות עם שאלות קשות ומורכבות. ד"ר ברץ אדם כריזמטי ורציני, הופעתו החיצונית מרשימה, וכל כולו אומר אצילות ובטחון עצמי. ואולם, עובדות צריכות להיאמר: העובדה שד"ר ברץ הוא מורה נהדר ואדם משכמו ומעלה לא הופכת אותו אוטומטית למועמד המוביל בהתמודדות על תקן קבוע של חוקר.

לעניין הטענות לפוליטיזציה בהליך המינוי, ראוי ראשית להתחיל את הדיון מהמקום הראוי לו, כלומר, מתוך הבנה שאווירה ציבורית מסוימת כנגד האקדמיה איננה בהכרח מחייבת שזה בהכרח מה שמתרחש, או במילים אחרות: זה שטוענים שהאקדמיה היא אנטי ציונית עוד לא הופך את זה לנכון, בטח שלא במקרה דנן, ולכן מראש שאלת ההטייה הפוליטית איננה רלוונטית. אני מכיר היטב את המרצים והחוקרים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, וקשה להאשים את החוג הזה בהטייה אנטי-ציונית. פרופ’ אלחנן יקירה, מחבר הספר פוסט ציונות, פוסט שואה, המבקר את השימוש הפוסט ואנטי ציוני בשואה, היה עד לא מכבר ראש החוג והנו מרצה מן המניין. ד"ר מאיר בוזגלו, מהמרצים הנערצים בחוג גם הוא, הוא ממנסחיה של אמנת כנרת, ומקדיש חלק ניכר ממרצו האקדמי ליצירת פרוטוטיפ פוזיטיבי של יהודי מסורתי. ספרו האחרון, שפה לנאמנים, הוא קריאת חובה לכל מי שמוטרד בשאלות של זהות יהודית. מורי ורבי, פרופ’ יעקב גולומב, המופקד על הקתדרה ע"ש אחד העם והקדיש חלק נכבד ממחקרו הענף להגות הציונית ושספרו האחרון, ניטשה העברי, עוסק בשאלת החיבור בין פרידריך ניטשה לבין הוגי הציונות המוצגים באור חיובי ביותר, גם אותו אי אפשר להאשים באנטי-ציונות. אם כן, החוג לפילוסופיה באוניבריטה העברית אחראי על פרסומם של כמה מהכתבים המרתקים והחשובים ביותר בהגנה – ישירה או עקיפה – על הציונות בשנים האחרונות. לא בדיוק מושבה אנטי ופוסט ציונית מובהקת.

כמו כן, ראוי להתעכב על טיעון עובדתי נוסף: ד"ר ברץ לא פוטר. הוא העביר כמרצה מן החוץ את הקורס בפילוסופיה יוונית לאחר שפרופ’ שמואל שקולניקוב פרש מתפקידו, ועד שיינתן האישור התקציבי למלא את התקן ששקולניקוב הותיר אחריו. מרגע שנפתח התקן לחוקר בפילוסופיה יוונית, היה ברור שמי שיזכה במכרז הזה ילמד גם את קורס המבוא שאותו לימד ברץ בשנת הלימודים האחרונה. ברץ מראש הועסק כמרצה מן החוץ לשנה אחת לקורס אחד. הוא ציפה לקבל את התקן ואיתו קביעות. ככל הידוע לי ולפי טענת מ"מ ראש החוג, האתיקן פרופ’ דוד הד, העסקתו של ברץ הסתיימה בסוף הקורס – כלומר, בסוף סמסטר א’ – ונמסרה לו הודעה שייתכן ויזדקקו לשירותיו הטובים גם בשנה הבאה, אולם כמובן, משרת החקר טרפה את הקלפים הללו. הפסקת העסקה ידועה מראש אינה עומדת במקום אחד כמו פיטורים. רן ברץ לא פוטר – הוא פשוט לא התקבל למשרת החוקר שהוצעה. מיד נגיע גם לכך.

[...]

תפקידה העיקרי של האוניברסיטה הוא מחקר. הוראה והכשרת סטודנטים הם חשובים, אבל אינם יחידים ואפילו לא עיקריים. ד"ר רן ברץ אינו חוקר: אין לו אפילו פרסום אקדמי אחד לרפואה. כך, לפי מכתבו של פרופ’ דוד אנוך לתלמידי החוג. היותו מורה טוב אינו מוטל בספק, אבל אוניברסיטה איננה מכללה, והוראה של שעתיים עד שש שעות בשבוע אינה יכולה להוות שיקול מכריע בהעסקתו של חוקר. זאת ועוד: אפילו היו המצויינות המחקרית וההוראה שוות במידת ההכרעה שלהן, עדיין אדם חסר מצויינות מחקרית לא יכול היה להיחשב למועמד מוביל.

מחויבותה של האוניברסיטה היא לתלמידיה: לתת להם ללמוד מהשמות הגדולים ביותר שאפשר בתחום, ולאפשר להם לבנות רזומה אקדמי מרשים. כמובן, רצוי שהללו יהיו גם מורים טובים, אולם אין זה מתחייב – העולם האקדמי הוא מקום תחרותי למדי, ואם האוניברסיטה העברית לא תדע להציע לדוקטורנטים תכנית לימודים שתאפשר להם להתקבל להוראה ומחקר ברחבי הארץ והעולם, הם לא ילמדו שם. אם החוקרים באוניברסיטה לא יהיו ברמה מסוימת, התואר שלה לא יוכר על ידי אוניברסיטאות בעולם.

מחויבותה של האוניברסיטה היא גם למממניה – המדינה ותורמים. האוניברסיטה לא מקבלת תקציב רק כדי לנפק סטודנטים, אלא כדי לחקור, להביא לגילויים חדשים, לפרסם מאמרים, לקנות שם בין לאומי ולקדם את האנושות. כן, גם ממדעי הרוח מצופה לנפק תובנות חדשות ורעיונות חדשים. אקדמיה בעלת שם היא מכרה זהב – היא מושכת תלמידי חו"ל בחילופי סטודנטים ובכלל, היא מייצרת סביבה ערי אקדמיה – מה שפעם, לפני איזה שנתיים, איזה ראש עירייה שהפך אכזבה אטומית ניסה לעשות מירושלים – ומייצרת מוניטין שמושך תורמים ומשקיעים, כמו גם כוח עבודה איכותי. ברור שהאקדמיה לא יכולה להשיג את כל אלה אם היא מעסיקה אנשים שהם מורים מצויינים, אבל אין להם כל רקורד מחקרי. המצויינות המחקרית חייבת להוביל. ובסעיף הזה, לד"ר רן ברץ אין מה להציע.

[...]

תומכיו של ברץ – רובם תלמידיו לשעבר שטועים לחשוב שהעסקתו לא הומשכה בשל עמדותיו הפוליטיות – יודעים את העובדות הללו. הם יודעים אותן, כי הן הופצו במכתביהם של פרופ’ דוד הד ופרופ’ דוד אנוך שיצאו לכל תלמידי החוג^[1]. יש להם את טיעוניהם שלהם מנגד, וראוי להקדיש כמה ורות למענה עליהם.

1. ד"ר רן ברץ קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, ושימש בה כמורה מן החוץ. על האוניברסיטה לתת יתרון לתלמידיה שלה על פני אלו שמקרוב באו ממקומות אחרים.

קשה לראות את הטיעון הזה כמשהו אחר מקריאה גלויה וברורה לנפוטיזם. ברי, כי האוניברסיטה העברית אינה האקדמיה המובילה בעולם, ולבוגריה אין יתרון על פני בוגרי אוניברסיטאות טובות הימנה. הקריאה למתן יתרון לבוגרי האוניברסיטה על פני מועמדים ראויים מהם – ונדמה לי שלאור העובדות: קרי, שלברץ אין כל פרסום אקדמי ושמדובר במשרת מחקר, ושמי שהתקבל תחתיו הוא בעל רקורד אקדמי מרשים בכל קנה מידה, המועמד שנתקבל הוא ראוי מברץ – כמוה כקריאה לדשדש בבינוניות. ברץ למד בחוג שכלל את דוד הד בוגר אוקספורד, יעקב גולומב שלמד בין השאר במינכן ובאוניברסיטת מקגיל הקנדית^[2], דוד אנוך בוגר אוניברסיטת ניו יורק ואחרים, שלמדו בשלל מקומות. כל אחד ואחת מהם הביאו עמם את המטען הנוסף הנרכש בלימודים בחוגים טובים מאלה של האוניברסיטה העברית. מפליא שסטודנטים לתואר ראשון רוצים פחות לעצמם. אלו מהם החולמים על קריירה באקדמיה ודאי ירוויחו יותר מהיכולת לציין שהיו תלמידיו של חוקר בעל שם מאשר תלמידיו של מורה נהדר ששמו נשאר בין כותלי החוג.

בקצרה, אוי לה לאוניברסיטה שתעדיף מועמד גרוע יותר רק כי הוא "משלה". מחויבותה של האוניברסיטה היא לא רק לד"ר ברץ, אלא לכל התלמידים, ומחויבות זו קוראת לה להביא את החוקר הטוב ביותר לתפקיד.

2. ד"ר ברץ היה תלמידו של שקולניקוב והעביר את קורס המבוא לפילוסופיה יוונית בשנה החולפת. יש לשמר המשכיות.

המשכיות היא עניין חשוב, אבל לא יחידי, ואפילו לא נחוץ תמידית. רצוי וראוי מפעם לפעם לרענן, להביא רעיונות חדשים. פרופ’ שקולניקוב, כבודו במקומו מונח, אבל וודאי גם הוא לא יתנגד להוספה של רעיון או שניים לתכנית הלימודים. ודאי שהמשכיות איננה סיבה מספקת לקבל מועמד טוב פחות.

3. ד"ר רן ברץ הוא מורה מצויין, המוביל בסקרי הערכת הוראה ויש לתגמל אותו על כך – לא ייתכן שהאוניברסיטה לא תתחשב ביכולות ההוראה כלל וכלל.

ראשית, איננו יודעים (למעשה, אנחנו יודעים. סקרי הערכת ההוראה של המרצה שהתקבל היו טובים מאוד) עד כמה ברץ מורה טוב יותר מהאיש שהתקבל לתפקיד. הרי לא ייתכן שהסטודנטים סבורים שברץ הוא המורה הטוב בעולם ולא ייתכן מורה טוב כמוהו. כמו כן, ברור שלנוכח ההבדל בין ההישגים האקדמיים של ברץ ושל המועמד שהתקבל, אפילו הייתה ההוראה מקבלת משקל גדול מאוד, עדיין היה ברץ המועמד הראוי פחות. פרופ’ אנוך ציין במכתבו כי בהיעדר כל פרסום אקדמי, ד"ר ברץ לא היה יכול להתקבל למשרת חוקר אפילו אילו היה מועמד יחיד ותקנים היו מצויים בשפע. והוא צודק.

זאת ועוד: היה לי העונג ללמוד השנה קורס על מושג האמת אצל ד"ר מיכאל רובק. רובק נמצא בעיצומו של מחקר בנושא, ועבודתו מתגבשת בימים אלה, וייתכן שבעוד שנה שנתיים היא תהפוך לסדרת מאמרים, אולי אף ספר. הקורס היה מרתק. אני לא חושב שיש הרבה תלמידים לתואר ראשון שזוכים לקורס שכל כולו ממוקד במושג פילוסופי כה חשוב אחד, לאורך שני צירים תמטיים. היה לי גם העונג להשתתף בסמינר של פרופ’ יעקב גולומב המסכם את מחקרו האחרון על הקשר בין ההגות הציונית בראשית דרכה לבין פרידריך ניטשה. שוב, מרתק ומחכים, ואני יודע בוודאות שקורס כזה לא נלמד בשום מקום בעולם – כי זה מחקר יחודי של פרופ’ גולומב. זכיתי גם להשתתף בסמינר בפילוסופיה פוליטית של פרופ’ יקירה שהועבר בעת כתיבת ספרו. השנה העביר ד"ר מאיר בוזגלו קורס על הרמב"ם שמתפלמס עם ספרו האחרון. ומכל זה אנו למדים שלחוקר יש ערך מוסף גבוה מאוד לתת לתלמידיו. חוקר יכול לתת להם מה שמורה שאינו חוקר לעולם לא יוכל – צוהר לעשייה פילוסופית עכשווית, לתהליך המחקר, לטרנדים במחקר הפילוסופי ולדברים שלא נלמדים בשום מקום אחר. מכאן שגם במשבצת ההוראה, לאדם עם רקורד מחקרי יש אוטומטית יותר מה להעניק מלאדם חסר רקורד כזה. וזה, כמובן, גם משפיע על הקורסים והסמינרים שאותם אפשר להציע, ולזה כבר יש השלכות תקציביות.

4. פרסומים אינם הכול. ברץ סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטור שלו, להבדיל מהמועמד שהתקבל.

ובכן, ראשית יש לציין שהמועמד שהתקבל סיים את לימודי הדוקטורט שלו בתכנית לפילוסופיה עתיקה באוניברסיטת פרינסטון, שם אין דבר כזה "לסיים בהצטיינות". דוקטורט מקבל ציון עובר או נכשל. שנית, כדי לקבל משרת חוקר, עבודת דוקטורט, טובה ככל שתהיה, אינה מספקת.

וישנו את עניין האגואיזם. סטודנטים לתואר ראשון, תלמידיו של ברץ המובילים את המאבק, באים לשלוש שנים ויוצאים עם תואר. בודדים מהם ימשיכו לתואר שני. אחד או שניים ימשיכו לדוקטורט. הרכב מקרי של תלמידים לא יכול לקבוע את זהותו של מחזיק במשרה קבועה שילמד דורות של סטודנטים. מחויבותה של האוניברסיטה לספק לסטודנטים הבאים את הטוב ביותר שהיא יכולה למצוא. תלמידי בית ספר לא בוחרים את מוריהם, פציינטים בבית חולים לא בוחרים את רופאיהם וסטודנטים לא בוחרים מי יקבל משרות קבועות באוניברסיטה. הבעת דעה היא טובה וחשובה. הרעיון שהסטודנטים יכולים להפעיל לחץ – חיצוני ולא הגון – כדי לקבוע את זהות המורים באוניברסיטה לוקה באגואיזם ילדותי.

[...]

האקדמיה הפוסט-ציונית אנטי-ישראלית תוקעת-סכין-בגב-האומה מסננת-ימנים-ומזרחים הפכה להיות כמו הפוליטיקאים המושחתים, הבג"ץ השמאלני או הכדורגלנים הטפשים: כולם יודעים שזה כך ואיש לא זקוק עוד להוכחה או ראיה. כדי כך, שאם מרצה בעל דעות ימניות לא מתקבל למשרת מחקר, לא יכול להיות שיש לכך סיבות ענייניות – זה חייב להיות חלק מהמאפיה האקדמית האנטי-ישראלית וגו’. ד"ר רן ברץ, במטריה האקדמית שסיפק לדו"ח המצחיק של אם תרצו^[3], הוא במידת מה אחראי לאווירה הציבורית הזו. אותה אווירה ציבורית שכעת, הפלא ופלא, מביאה את עניין המשך העסקתו לועדת החינוך של הכנסת, תוך חיזוק אותה האווירה בדיוק. אינני יודע מדוע ניגש ברץ למכרז, הרי ידע את כל שאנו יודעים. אם יש כאן תום לב אם לאו, ישפוט הקורא בעצמו, לא לי לקבוע. אבל דבר אחד אני יודע: אל לנו לתת לדימוי להחליף את המציאות. העובדות הן כפי שהובאו כאן. לאורן, ברי כי ד"ר רן ברץ לא היה מתקבל למשרת חוקר בשום מקום שמכבד את עצמו. ואכן, הוא נדחה מאותה המשרה בדיוק גם באוניברסיטת בן גוריון.

וישנו עוד עניין. אם יש אמת בטענות, והחוג לפילוסופיה מעוניין להצר את צעדיו של ברץ רק על שום דעותיו הפוליטיות, כיצד זה קיבל דוקטורט בהצטיינות? כיצד הועסק כמורה מן החוץ בהמשך? הלא ישנם אנשים נוספים היכולים ללמד את קורס המבוא בפילוסופיה יוונית. לי אישית היה הכבוד ללמוד את הקורס הזה מפיה של פרופ’ אביטל וולמן, שבוודאי יכולה הייתה לעשות זאת שוב. בוודאי אפשר היה להביא מרצה אחר מן החוץ לצורך הקורס האחד הזה. מדוע, אם כן, זה לא נעשה? איה הייתה הרדיפה הפוליטית אז?

[...]

ד"ר רן ברץ הוא אדם חריף, חד מחשבה, בעל הבנה מעמיקה ויכולת הפשטה והבהרה של טקסטים פילוסופיים מורכבים. לו יקדיש עצמו למחקר, יוכל ביום מן הימים להיות, לעניות דעתי, חוקר נפלא ונכס לכל אוניברסיטה שתעסיק אותו. ראוי שאם קריירה אקדמית היא עניינו, יקדיש את מרצו לכך ולא לפוליטיקה.

פוליטיקוס is a post from: בלוגיקה

1. עותק שמור במערכת
2. עם הפילוסוף צ’ארלס טיילור
3. הו לא, מלמדים את ג’ון רולס!

יש רק דבר אחד שהוא יותר גרוע מאפליה מלאה כנגד קבוצת אוכלוסיה על רקע שיוכה האתני-דתי-לאומי, וזה שילובה במשחק הפוליטי הדמוקרטי מתוך אירוניה גלויה. כזה הוא שילובם של ערביי ישראל במשחק הפוליטי בישראל – שילוב שנעשה מתוך אדנות ולכן לעולם לא יכול להיות שוויוני. שילוב חסר כוונה, משחק בעל חוקים ברורים שחריגה מהם מובילה לסנקציות. פוליטיקאים ערבים בישראל נתפשים, על ידי הרוב היהודי, כנעים על הציר שבין מרגיז לבין נלעג; השיח דורש מהם להודות על עצם זה ש"נותנים להם" – כלומר, יש פה קבוצה שלה היכולת לתת, והיא ניאותה לעשות כן – להבחר ולבחור, ולהביע את תודתם העמוקה בכך שישמרו את מחשבותיהם לעצמם. מקומם היחידי, אם כן, הוא כעלה תאנה נידף, ובשאר הזמן הזכות ש"ניתנת" להם ריקה מכל תוכן.

הקול הוא קול חוקי. האם זה לגיטימי? אני מרגישה עם זה רע מאוד, זה מה שאמרתי. השאלה אם זה לגיטימי – זו שאלה גדולה^[1]

ראוי לציין שבתהליך איטי ומקומם, אפילו האירוניה של מראית העין הזו נשחקת: אני עוד זוכר בחלחלה כיצד ניסתה מי שהייתה אז שרת החינוך, אחת לימור לבנת, לטעון שחוק פינוי פיצוי עבר באופן לא לגיטימי מפני שעבר על חודו של קול – קולו של מוחמד בראכה. חוקי, אבל לא לגיטימי. קישון לא היה כותב את זה טוב יותר. אחרי הניסיון המביך לפסול את כל הרשימות הערביות לפני הבחירות האחרונות, הרשימות הללו מתקיימות בזכותו של בג"ץ בלבד, וכוחו של האחרון הולך ונסדק. משהתגלה, למרבה ההשתאות, שהערבי לא מוכן לומר רק מה שהיהודי מוכן לשמוע; משהתברר כי הערבי לקח ברצינות את הפסקה ההיא על "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" – שוב אין אפשר לסבול את נוכחותו הפוליטית.

[...]

התקשורת משחקת את תפקידה בסיפור. אחרי הכול, מרבית הצרכנים שלה מחזיקים בעמדות דומות, וצריך לתת לאנשים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע. אם זה בתיוג של רע"ם-תע"ל ובל"ד כ"מפלגות ערביות", אם זה בערבוב מתמיד בין ערביי ישראל לערבים אחרים, אם זה ב"פרשנינו לענייני ערבים"^[2] – תמיד יהודי, תמיד בעל חזות של יוצא סיירת, מביא פיקנטריה מהעולם הערבי ומדבר במונחים של אנחנו והם – ואם זה בזמן המסך המועט שמקבלים מנהיגים אלה.
את מעט מראית העין שהתקשורת הישראלית ניסתה לשמר בעניין הזה ריסק דן מרגלית במהלומות פטיש, בראיון המביש שערך עם חבר הכנסת ד"ר ג’מאל זחאלקה, יו"ר סיעת בל"ד. מה לא היה שם? התנהגות אדנותית, השתלחות חסרת רסן, זלזול, סתימת פיות, התבטאויות הגובלות בהסתה – כל שתרצו ולא תרצו היה שם. מתחילתו של הראיון ועד לסופו המביש, שהוא כתם על כל הקריירה העיתונאית של מרגלית כולה, מרגלית ושולייתו ד"ר רונן ברגמן הפגינו זחיחות אדנותית מחליאה. כשההתנשאות של מרגלית הגיעה לשיאה – באמת, אני לא חושב שבימי חלדי שמעתי מראיין מכנה מרואיין "חצוף" – והביאה לפיצוץ, שנראה שמרגלית חיכה לו, זו הייתה בסך הכול נקודת רתיחה של ראיון שעורר אי נוחות מדקתו הראשונה.

[...]

[...]

ראוי לציין, לפני שנמשיך, שחבר הכנסת זחאלקה חצה הרבה מאוד קווים אדומים גם הוא. הגפרור, אותו משל על אהוד ברק שהוא "שומע מוסיקה קלאסית והורג ילדים קטנים", הוא קוד תרבותי מתועב: זחאלקה דיבר על "הבסטיה הבלונדינית", ריינהרד היידריך, שהיה בנו של המלחין ריכארד היידריך ונודע באהבתו למוסיקה של ואגנר. עם כל הדברים השליליים שיש לומר על שר הבטחון שלנו, הוא לא פושע מלחמה נאצי. השימוש החופשי-מדי שנעשה בנאציזם בשיח המקומי מעניק לאד-היטלרום – הכשל שבו טענה מסוימת נתקפת מפני שגם היטלר/הנאצים טענו כך – מימד מגוחך ממש. הקלות שבה המושג נשלף הופכת אותו לחסר משמעות בעליל: אם שומר עקשן בקניון הוא כמו הנאצים, אז זו באמת כבר לא נאצה כה חריפה. את הדבר הזה יש להפסיק, שהרי הוא הכחשת שואה של ממש. ראוי היה שמרגלית יאמר דבר מה לאחר שהמלים הטפשיות והמרושעות הללו נזרקו לחלל האוויר. אבל לא כל דבר מה ראוי להיאמר. על אף שהתנהגותו של חה"כ זחאלקה הייתה למטה מכל ביקורת, התנהגותם של העיתונאים הללו הייתה נבזית, לא מקצועית ולא אתית.

[...]

ד"ר ברגמן מציג בפני הצופים את האורח:

היום הפגינו מנהיגי… או, מנהיגים מהמגזר הערבי לא רחוק מגבול רצועת עזה[...]אנחנו עם אחד מהם, ד"ר, אה… חבר הכנסת ג’מאל זחאלקה[...]

כבר במשפט הזה מצליח ברגמן להכניס איזו עקיצה יפה למרואיין: ההפגנה לא הייתה של אנשי שמאל ערבים ויהודים ופעילי זכויות אדם אחרים, היא הייתה הפגנה של מנהיגי המגזר הערבי. ואפילו זה לא – היא הייתה הפגנתם של חלק ממנהיגי המגזר הערבי. ממייצג ציבור, הפך ברגמן את זחאלקה לקוריוז, הטיל ספק במידה בה מייצג זחאלקה את בוחריו. הראיון עוד לא התחיל, מסכת הביזוי כבר כאן. ניחא, ליחס הזה מהתקשורת היהודית בישראל חברי הכנסת הערבים כבר התרגלו.

ברגמן ממשיך. בטון נוזף הוא שואל את זחאלקה:

אתם מבינים איך ההפגנות האלה נתפשות בציבוריות הישראלית-היהודית?

למעשה, יש כאן שלוש קביעות וטענה מרומזת אחת:
1. היתה יותר מהפגנה אחת.
2. ההפגנות הן של הציבור הערבי בלבד, ויהודי ישראל אינם חלק מהן.
3. ברור, שעבור יהודי ישראל ההפגנות הללו הן סדין אדום.
והטענה המרומזת, שהיא השאלה האמיתית: תפישתן של ההפגנות הללו כבעייתיות על ידי יהודי ישראל היא סיבה טובה מספיק לא לעשותן.

בהמשך, שואל מרגלית שאלה. או בעצם, קובע קביעה: שאת מעשהו הנפשע של טאלב א-סאנע, שנתן לאיסמעיל הנייה לדבר עם המפגינים דרך הסלולרי, לא היו מקבלים באף מדינה דמוקרטית חוץ מישראל.

והרי עדכון קצר לקורא דן מרגלית: הסכמי השלום בין ה-ETA לספרדים ובין ה-IRA לממשלה המרכזית בבריטניה הגיעו אחרי שפוליטיקאים – שומו שמים והזדעקי ארץ! – נפגשו עם טרוריסטים. בארה"ב נבחר נשיא שקרא לנהל דיאלוג עם איראן. בישראל, חברי אופוזיציה נפגשו עם חברים בארגון הטרור של הפת"ח וחתמו איתם על הסכמים. התקשורת המשלמת את משכורתו של מרגלית מביאה חדשות לבקרים מילים מפיותיהם של הנייה, נסראללה ואויבים אחרים מפחידים נורא. למעשה, ישראל היא אולי המדינה הדמוקרטית היחידה שבה הרעש שדבר כזה יעשה יהיה משפטי. רק בישראל יש, ככל הנראה, הפרה יסודית של חוק כלשהו אם נותנים למישהו לדבר.

אבל מרגלית חושף כאן עוד משהו – את היותו מייצג נאמן של הלך הרוח שלא מוכן לשמוע, שמניח את צדקתו כתנאי יסוד לדיון. הוא עושה את זה על ידי טריק רטורי שפל אך הו-כה-מוכר: התהדרות בנוצות של דמוקרטיות-יתר, ושימוש באותו הפרדיקט בדיוק כדי לשלול את אותו הדבר שהוא מתגאה בו. כלומר, מרגלית מרמז שלא-סאנע לא הייתה זכות לעשות את שעשה, ובאותה העת מניח שזה משהו שלא היו מקבלים באף מדינה חוץ מישראל. בעצם, מרגלית טוען משהו כזה: "ישראל לא מקבלת את מעשהו של א-סאנע, שאף דמוקרטיה חוץ מישראל לא הייתה מקבלת". מותר להרים גבה עכשיו.

ויש כאן עוד סאב-טקסט: א-סאנע הוא חבר כנסת בעל חסינות. שימו לב כיצד ברגמן מתייחס לקביעה הזו: זחאלקה טוען שא-סאנע הוא חבר כנסת ויש לו זכות להפגש עם פיגורות פוליטיות. ברגמן מתפרץ לדבריו:

זה כי הוא מנצל את חסינותו, אבל לו הוא היה אזרח מהשורה…

הו, נהדר. "מנצל את חסינותו" זה כמו "מנצל את הדמוקרטיה". זו טענה מהסוג הזה, שבו כאשר אדם עושה שימוש בפריבילגיה שיש לו בדין – נניח, חופש הביטוי בדמוקרטיה או חסינות מהותית כחבר כנסת – למטרות שעמן הטוען אינו מסכים, זה הופך ל"ניצול". נותר רק לתהות האם שאלת חסינותו של א-סאנע בכלל הייתה עולה לדיון אילו שמו היה צביקה וייס.

זה לא משתפר בהמשך. ברגמן ממשיך ללחוץ:

הוא מנהיג של ארגון שדוגל בשימוש בטרור כדי להשמיד את מדינת ישראל. ואתם, נמצאים בהפגנה ונותנים לו במה. אתה לא מבין את האופן שבו זה נתפש כאן?

כלומר, עכשיו מי שנתן לו במה זה "אתם", ומול ה"אתם" יש את ה"כאן" – ה"אנחנו", האדונים האמיתיים, וכבר הערתי בתחילת הדברים שהטיעון הזה מרמז לטיעון "על מה שהיהודים אינם רוצים לדעת, אודותיו יש לשתוק".

[...]

זוכרים, כמה פסקאות למעלה, כשטענתי שמרגלית מניח את צדקתו כתנאי יסוד לדיון? כאן נכנס דיאלוג נפלא שממחיש בדיוק את זה:

מרגלית: אני לא חושב שהמצב בעזה מתדרדר מבחינה הומאניטרית, אבל זאת לא הנ… יכול להיות שאתה…
זחאלקה: אתה רוצה דוגמאות? אני אתן לך
מרגלית: לא, אה…אני אביא לך דוגמאות אחרות, שמע…
זחאלקה: אני ממליץ לך לקרוא את מה שכותב האו"ם
מרגלית: מי, מי מאמין לאו"ם, בחייך. האו"ם זה הרי שליח של…מה, מי, גולדסטון?
זחאלקה: תאמין לגנרלים הישראלים, נו…
מרגלית: למה לי להאמין לגנרלים הישראלים, אני בעצמי הייתי שלוש שנים בשדרות וראיתי כמה קאסמים אדון הניה וחבריו העיפו על שדרות כשישראל בכלל לא עשתה שום מבצע ושום דבר. אבל זה לא הנקודה: הנקודה היא, השאלה – זאת ההגדרה של חמאס במדינת ישראל. אתם חברי כנסת בפרלמנט הישראלי, אתם אומרים אנחנו מצפצפים.

השאלה הזו מתחילה בקביעה, שמרגלית מנסה לקבוע ומיד להוריד אותה מהשולחן. הוא קובע שהמצב ההומינטארי בעזה לא מתדרדר, ומבלי לספק בדל של ראיה הוא מיד מנסה לעבור לשאלה הבאה. זחאלקה, כמובן, לא מוכן להוריד את הנושא מהשולחן בקלות רבה כל כך. אגב, הראיות של מרגלית הן, איך לומר, מפוקפקות: הן יכולות לשמש כהצדקה קלושה ורפה למצור, עבור מי שלבו אטום ועינו עיוורת, אולם הן אינן תומכות כלל ועיקר בטענתו שאין בעיה המוניטארית בעזה. למעשה, מי שמעלה אותן לא מכחיש כלל את קיומו של משבר המוניטארי כזה, הוא מצדיק אותו.

אמר את שלו, ומיד הוא עובר לנקודה המהותית הרבה יותר מאם קיימת או לא קיימת קטסטרופה הומניטארית ברצועת עזה: נאמנותם של חברי הכנסת הערבים לנראטיב הישראלי המרכזי. המצב בעזה לא מעניין אותו, כי הוא לא מעניין את הצופים שלו. הם לא רוצים לשמוע על ערבים מסכנים, הם רוצים לשמוע על ערבים רעים שחותרים תחת עצם קיומנו. תזכרו את הנראטיב הזה. המשפט הבא של מרגלית צריך להכנס למילון תחת המילה "הכללה":

לכן אהרונוביץ’ היום באמת רוצה להעמיד אתכם לדין…אני חושב שזו טעות להעמיד אתכם לדין, אבל… ת’מבין ת’הגיון שבזה, לא?

אהרונוביץ’, יש לציין, שלח מכתב בו הוא מבקש מהיועמ"ש להורות על פתיחת חקירה נגד א-סאנע. הוא לא רוצה להעמיד "אתכם" לדין. אמנם, גם זחאלקה גם א-סאנע הם חברי כנסת, וערבים, אבל הם אפילו לא בני אותה תרבות: א-סאנע בדואי, זחאלקה פלסטיני-ישראלי מהמשולש – לא שייכים לאותה הרשימה, ובוודאי שהם אינם אותו בן אדם. ת’מבין ת’הגיון שבזה, דן?

כאן, זחאלקה מנסה להסביר, בפעם המי-יודע-כמה, שאין כאן עבירה על החוק. ברגמן קוטע אותו. הוא מאשים את זחאלקה בניסיונות לתפוס כותרת, שזו הצהרה חשובה, שבלי כל ספק שווה לקטוע את המרואיין שלך בשבילה כאשר הוא עונה לשאלתך. ברגמן איש טלוויזיה מעולה, ולכן הוא קוטע את דבריו של זחאלקה בחיוך מתנשא, להגברת האפקט.

זחאלקה מתחיל לענות. גם מרגלית וגם ברגמן מנסים להתפרץ לדבריו פה ושם, אבל הוא מצליח להביא את הרעיון כמעט לידי סיום. בסוף, ברגמן מתחיל ללחוץ. יש לו שאלה ממש טובה. ממש ממש טובה. הוא קרא אותה בטוקבק פעם, והיא ממש טובה.

ד"ר זחאלקה, למה אתם לא מפגינים נגד ממשלת מצרים? היא עוצרת את האספקה. היא לא מעבירה לכם…היא יכולה לעזור, היא יכולה לפתור את המצוקה ההומניטארית הנוראית הזאת…

[...]

מאותה הסיבה, אני מניח, שמתנחלים ישראלים שרוצים למנוע את ההקפאה לא חוסמים כבישים בוושינגטון. מאותה הסיבה שחרדי ירושלים לא מפגינים מול משרדי הנהלת אינטל בסנטה קלרה, קליפורניה. זחאלקה הוא אזרח ישראלי, לא מצרי, ומחויבותו הראשונה היא מה שקורה כאן, לא שם. זו תשובה הגיונית ואמיתית, אלא אם מניחים מראש שכל הערבים האלה הם אותו דבר, ושזחאלקה הוא קודם כל ערבי ורק אחר כך ישראלי, ולכן מן הראוי שקודם כל יפגינו נגד הצד "שלהם". ההנחה הזו מובלעת בכל הטקסט של ברגמן: למה "אתם" לא מפגינים…היא לא מעבירה "לכם". מצרים, עזה, כפר קרע – הכל אותו כולם, כולם "ערבים".
זחאלקה עונה בדיוק את זה, וכאן דן מרגלית חוצה קו אדום מסוכן: הוא מתחיל לצחוק. כלומר, התשובה של זחאלקה, לפיה הוא תומך בהפגנות האופוזיציה במצרים, תשובה הגיונית לחלוטין, מצחיקה את מרגלית. צחוק יבש, מתנשא, מזלזל. אבל הוא, אומר מרגלית, לא משתתף בהן^[3]. בבת אחת זחאלקה עובר לגוף שלישי, משל היה מרגלית סטנד-אפיסט המדבר לקהל. "הוא", האיש שעליו אנחנו מריצים את הדאחקה. גם ברגמן צוחק, צחוק פרוע ומשוחרר. שני היהודים מריצים קטעים על התשובה של הערבי. זחאלקה מנסה:

אנחנו לא במצרים, אם הייתי במצרים הייתי משתתף בהפגנות שם

געיות הצחוק מתגברות. הקופיף רוקד עבורם. כל התמהיל מעורר אי-נוחות מבהילה, כאשר כבודו של אדם נרמס בשידור על ידי זוג עיתונאים מחוצפים. "אבל זו מדינה ערבית", משחיל ברגמן בין נהמות הצחוק, מאשש את הנחת היסוד של ראשית דבריו – שזחאלקה הוא יותר ערבי מישראלי. הצחוק שלהם עומד בניגוד חד לסערת הרוח שזחאלקה בבירור נמצא בה.

כאן נזרע הפיצוץ שיגיע בעוד שניות ספורות. הכלים נערכו. זחאלקה ממשיך ומזכיר את המשבר בעזה, וטוען שאדם מוסרי לא יכול לאטום אזניו לזעקות מעזה. מרגלית מגיב בטוקבק:

אחרי שמונת אלפים קסאמים זה לא ככה בדיוק…

כמובן, מרגלית שוכח שהמצור התחיל לפני עופרת יצוקה, הרבה לפני שהגענו לשמונת אלפים קסאמים, ושאם כבר, הוא הוכיח את עצמו ככלי גרוע ביותר ללחימה בקסאמים, ולכן לא יכול להיות מוצדק על ידם. או שהוא זוכר, אבל מתעלם. אבל לענייננו, מרגלית מבטל את דבריו של זחאלקה ללא נימוק, וממהר לנסות לעבור למקום אחר. כשזה קורה פעמיים בשיחה בת חמש דקות, זה כנראה דפוס.

כאן זחאלקה מגיע לקראשצ’נדו המתועב שלו, ששיאו בהשוואה המרומזת של ברק להיידריך. מרגלית מבטל את דבריו. זחאלקה מבקש ממרגלית "אל תגיד חוצפה, בבקשה". מרגלית חוזר על המילה, שבבירור מלהיטה את המרואיין שלו. זחאלקה מתלהט. "תנצור את לשונך!" הוא מטיח במרגלית, שעונה:

אני אגיד מה שאני רוצה… אני לא חי במדינה שלך, אני חי בדמוקרטיה!

[...]

אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי חושב שמדובר במשפט שנלקח ישר מספר של דאגלס אדאמס. ראשית, מרגלית חי בדמוקרטיה, ולכן יכול להגיד מה שהוא רוצה. זה בניגוד, כמובן, לטאלב א-סאנע, שלא יכול להגיד מה שהוא רוצה. מי שנלחם רק על חירות הביטוי שלו, לא נלחם על דמוקרטיה. שנית, כמובן, היות וזחאלקה ישראלי, גם מרגלית וגם זחאלקה חיים באותה המדינה, שהיא של שניהם. אבל מכלל לאו "אני לא חי במדינה שלך" אתה שומע הן – "אתה חי במדינה שלי". וגם רמיזה, כמובן, שאילו המדינה הייתה "של" זחאלקה – ואגב, היא כזו לא פחות משהיא "של" מרגלית – בוודאי לא הייתה דמוקרטית. הילידים אינם מסוגלים לכך.

מרגלית מזהה את הנקודה – נו, כמה קשה זה יכול להיות? – וממשיך ללחוץ. שש פעמים הוא חוזר על הביטוי "אתה חצוף". זה כל שהוא אומר. פשוט מסתכל על חבר הכנסת זחאלקה, ויורה בו את ה"אתה חצוף" שלו בצרור. אילו פוליטיקאי יהודי היה יושב שם, סביר להניח שמרגלית לא היה מעז להידרדר לביב הזה, שבו הראיון הופך לתגרה.

לבסוף, זחאלקה מאבד את עשתונותיו. אסור היה לו לעשות כן, והוא טעה כשנשך את הפיתיון מלכתחילה. הוא מכנה את מרגלית "אפס", "משרתם של כל ראשי הממשלות", "עיתונאי חצר"^[4] ו"מפיסטו"^[5], לפני שהוא מסולק מהאולפן בביטול ובזלזול, כשמרגלית ממשיך לכנותו "חצוף", דורש ממנו "תלך מפה", ובסוף, מנפנף בידו כדרך שבה מגרשים זבוב ואומר "תלך כבר".

[...]

יש גבול לכמה אפשר להסתכל לאנשים בעיניים, לומר להם שהם שווים לגמרי ואז לקרוץ. דן מרגלית ורונן ברגמן חשפו, בהתנהגותם המשפילה, המבזה, במלוא מערומיה את האירוניה הצינית שבמראית העין של שוויון הזכויות הפוליטי בישראל, את שנאת הזרים ואת האתנוצנטריות. אילו זה היה מכוון, היה מכיע להם פרס. כיוון שזה נעשה שלא במודע, טוב תעשה הטלוויזיה החינוכית אם תפרע מאלה שמזמינים מרואיין על מנת להשפילו.

התקשורת הישראלית – וחשוב מזה, החברה הישראלית – צריכה להחליט אם היא רוצה באמת חיים בדו קיום. כי אפילו אם תישלל מערביי ישראל הזכות לבחור להבחר, יהיה זה נורא פחות מהמצב הנוכחי, בו ישראל זוכה לשמור על ארשת פנים דמוקרטית. לפחות אז ידעו כולם עם מי ומה יש להם עסק. הדמורטיה לא תסבול מצבי ביניים: או שערביי ישראל שותפים, או שאינם. המשחק הזה, שאיפשר למרגלית להשפיל נבחר ציבור, חייב להפסק. הגיע הזמן שנפסיק לשחק בדמוקרטיה, ונבחר אם להיות אחת.

פאוסט is a post from: בלוגיקה

1. לימור לבנת, לאחר שחוק פינוי-פיצוי עבר בכנסת על חודו של קול – קולו של ח"כ מוחמד בראכה מחד"ש
2. אני מחכה בכיליון עיניים ליום שבו אל ג’זירה תעסיק פרשן לענייני יהודים, נראה איך הגלולה הזו תרד בגרון הישראלי הניחר
3. בהפגנות האופוזיציה במצרים, נ.א.
4. היות ומרגלית עובד בעתון של החבר של ביבי, אגב, חובת ההוכחה בעניין הזה היא עליו
5. דמותו של מפיסטו או מפיסטופולס, שד, משרתו של השטן

ראשית, התנצלות: זמן רב מדי עבר מאז הפוסט האחרון. יש לזה הרבה גורמים, בין השאר שחרורה של גרסה בעבודה ונסיבות אישיות בעייתיות, כמו גם תחילתה של עונת הקרמבו, אבל אלה הם בבחינת תירוצים: כבלוגר, יש לי מחויבות להשאיר את הבלוג מעודכן ורלוונטי כל עוד לא הודעתי אחרת, ולא עמדתי בה.

וכעת לעניין שלשמו נתכנסתי – אני מתפרץ לדיון על ההאחדה שעושים למפלגות הערביות בתקשורת הישראלית, כשמכנים אותן "המפלגות הערביות". אביעד פתח את הדיון בפוסט שכותרתו אין כזה דבר "המפלגות הערביות", ואורי קציר המשיך אותו בפוסט שכותרתו מפלגות ערביות? יש דבר כזה.

אביעד כותב על הנטייה של כלי התקשורת בישראל לסקר את רע"מ-תע"ל, בל"ד וחד"ש כגוש אחד: "מפלגות ערביות". הוא כותב:

הסקר מגיע והפרשנים הפוליטיים-מגישי החדשות-העיתונים מציינים כמה מנדטים כל מפלגה מקבלת וכמה מנדטים מקבלות "המפלגות הערביות". לא משנה שמדובר ביותר ממפלגה אחת. לא משנה שגוף כזה כלל לא קיים.

הרי מה זה משנה? כל הערבים אותו הדבר. אין באמת הבדלים מהותיים בין מפלגה למפלגה. לא יכול להיות שערבי אחד חושב אחרת ממה שחושב ערבי אחר.

אורי קציר משיב לו, בפוסט ארוך ומנומק, שדווקא יש דבר כזה מפלגות ערביות. הוא מנתח כל אחת משלוש המפלגות הללו, ומראה שהמצע שלהן דומה למדי ועל כן יש מקום להתייחסות מקבצת וקולקטיבית. הוא כותב:

ההבדלים בין המפלגות הללו מתבטאים, אפוא, ברמת הדתיות של חבריהן ומנהיגיהן, שלא לומר ביחסים המעורערים שבין יושבי הראש שלהם (צרצור וטיבי לא סובלים זה את זה; גם בשארה וטיבי מתעבים האחד את האחר). ברמה האסטרטגית שואפות כולן למגר את הציונות, לייצר שתי מדינות בעלות זכויות שונות (ערבים יוכלו לחיות בישראל, אבל יהודים במדינה הפלסטינית – לא) ולחסל את המבנה הלאומי הקיים, לרבות סמליו.

בקיצור, שלוש המפלגות הללו הן ערביות והכינוי הכולל של "מפלגות ערביות" אינו עושה להן עוול. נהפוך הוא. זהו אחד המקרים הבודדים שבהם תווית תקשורתית אינה כה בלתי-מדויקת. המספר הזעום של היהודים הפעילים בחלקן לא זו בלבד שאינו יכול לשנות את התווית הזו אלא אף מדגיש את ערביותן עוד יותר.

נדמה לי שקל לראות שאורי ואביעד שואלים שאלות שונות לגמרי, וזו הסיבה ששניהם מגיעים לתשובה שונה לגמרי. אורי שואל האם המפלגות הללו הן אכן "ערביות" – ונותן הסבר מאלף שמסביר מדוע הן ערביות – מתוך הנחה שאם יתברר בסוף חשבון שהמפלגות הללו הן אכן "ערביות", הרי שהתואר הולם אותן. מנגד, אביעד כלל לא מתייחס לשאלת ערביותן של המפלגות. אביעד שואל האם זה בסדר לחבר את נבחרי הציבור הערבים לתוך קטגוריה אחת המבוססת על מוצאם, ללא הבחנה. תשובתו היא שקיבוץ כזה הוא גזעני.

ניתן לתקוף את המסקנות ששני הצדדים הגיעו אליהן: מסקנתו של אורי נכשלת מפני שהתקשורת לא מתייחסת למפד"ל-ש"ס-אגודה כמקשה אחת של "מפלגות דתיות", למשל, לכן אורי חייב לענות קודם כל על השאלה מדוע זה בסדר לקבץ את המפלגות הערביות. אביעד, לעומתו, צריך להוכיח שאכן קיימים הבדלים מהותיים באופן ההצבעה של הסיעות הערביות: אם לא מתקיים כזה, חלוקת המנדטים ביניהן הופכת להיות שולית ביותר.

אבל כאן יש משהו מהותי יותר: בעיניי שניהם שואלים את השאלה הלא נכונה (אם כי אביעד, באשר הוא בוחר בנקודת עולם שבודקת את התקשורת ולא את המפלגות, מעט קרוב יותר מאורי). השאלה הנכונה היא מדוע התקשורת מוצאת לנכון לדווח על המפלגות הערביות כגוש אחד.

הדעה הברורה ביותר שמשמיעה התקשורת היא דעתה על צרכניה. היות ואנחנו חיים בעידן של תקשורת מסחרית, התקשורת מנסה, ככל חברה מסחרית, לקלוע במידה הגבוהה ביותר לרצונם של לקוחותיה. תחקירים בעלי ערך מדעי אפסי על מספר הקוליפורמים בחומוס "פינתי" תוך שימוש במונחים מלודרמטיים כמו "פסול למאכל אדם" אינם שונים מתכניות ריאליטי מטופשות, סיטקומים פופולריים מארה"ב וכיו"ב. המטרה של התכניות הללו היא לשים מקסימום אנשים מול המרקע. אם ביום שישי בצהריים משודרות המון תכניות בישול, למשל, זה כי האנשים בחלונות הגבוהים ערכו סקרים ומחקרים וגילו שביום שישי בצהריים צופים בטלוויזיה מי שתכניות כאלה עשויות לעניין אותם.

בחדשות מתבצע סינון דומה. רעידת אדמה בהודו שבה נהרגו כמה מאות אנשים תגיע במהדורה אחרי ההתפטרות של שר כזה או אחר, אם בכלל. תאונת דרכים קטלנית באוסטריה לא תגיע לחדשות, אלא אם כן היה מעורב בה ישראלי. זרם המידע האדיר מסונן לפי מה שיעניין את הצופים^[1] הפוטנציאליים.
ומכיוון שהתקשורת פועלת כדי לספק את קהל היעד שלה, הצרכנים שלה, כשמנתחים התנהגות של התקשורת ניתן ללמוד בקלות מה חושבים שם, במערכות החדשות והעיתונים, על הקהל שלהם. מההאחדה של המפלגות הערביות, למשל, ניתן ללמוד שבמערכות לא חושבים שיש להם צרכנים ערבים. כי אין טעם לפרק את הגוש הזה, "המפלגות הערביות", למרכיביו אם חושבים שבין הצופים אין הרבה אנשים שהולכים באמת להצביע לאחת המפלגות האלה.

והתופעה הזו היא סימפטומטית: באום אל פאחם כ-44 אלף תושבים. בירוחם, כ-8500. אנחנו יודעים מי ראש המועצה המקומית בירוחם, אבל כמה מהקוראים יידעו להגיד לי, בלי גוגל, מי ראש עיריית אום אל פאחם? בחלק מהתכניות בטלוויזיה מופיעות כתוביות תרגום ברוסית, אבל בכמה מהן מופיעות כתוביות כאלה גם לערבית, שהיא עדיין שפה רשמית בישראל? כמה תכניות טלוויזיה/רדיו בערוצים הראשיים הן בערבית? המתמודדת הערביה הראשונה ב"כוכב נולד" הייתה שם בעונה החמישית (!) – להזכיר, ערבים מהווים כ-18 אחוזים מאוכלוסית ישראל. ניתן לתת עוד אין ספור דוגמאות לכך, כולן מצביעות על אותו הדבר בדיוק: בתקשורת המיינסטרימית בטוחים שאת הצופים שלהן ערבים מעניינים מאחת משתי סיבות: אלימות או כדורגל.

קשה לחשוב על אפליה גדולה מזו: בתקופת בחירות, ההבדלים הלא-קיימים בין שלוש המפלגות הגדולות שלנו מפומפמים ללא הרף, השכם והערב, אבל ההבדלים בין המפלגות הערביות לא, כתוצאה מהנחת יסוד שאיש מהצופים איננו מתעתד להצביע עבורן. זמן המסך של כל מפלגה ערבית יורד פלאים, וסיכויי ההצבעה להן קטנים.

הנחת היסוד הזו, ייתכן שהיא מבוססת על עובדות ונתוני רייטינג. ייתכן שבחדשות ערוץ נשדר-ראיון-עם-רוצח-שפל יודעים שלא צופים בהם ב"מגזר". אבל נדמה לי שברור למדי שאין זה המצב: הרי הם יודעים גם שאין להם צופים חרדים, ובכל זאת הם לא מתייחסים ל"מפלגות חרדיות". זו הנחת יסוד רווחת למדי באתוס הישראלי, שרואה את הערבי כאחר נעלם, כזה שבקיומו הלא-נוח נזכרים רק כשממש חייבים. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק, אם נזכרים שהערים הגדולות בארץ (להוציא ראשל"צ) הן כולן מעורבות: בבאר שבע חיים ערבים ממוצא בדואי, בתל אביב-יפו ערביי יפו, בירושלים ערביי מזרח העיר וכמובן גם בחיפה. ובכל זאת, שלטי הכונה בתחנות האוטובוסים המרכזיות ובקניונים הם בעברית ובאנגלית, והערבים אינם נכנסים כחלק מה"אנחנו" הישראלי הקולקטיבי. הם ה"הם" שבתוכנו. משום כך מיהרו היהודים הגאים לעצור את הנהג מעכו: עליו לנהוג כמנהג הזרם המרכזי, כי הוא תייר, אורח כאן, אנחנו נותנים להם להישאר כאן (בסוריה היה להם יותר טוב?!), אז שיתנהגו בהתאם. ושיכינו לנו כבר איזה חומוס, אבל בלי קולי.

מי שהכי נפגע מהנוהג הזה, של האחדת המפלגות הערביות, הן מפלגות ערביות שלא נכנסו לכנסת. היות ואין ניתוח פר מפלגה, המצביע הפוטנציאלי לא יודע אילו מפלגות נכנסות לכנסת ואילו לא. וכשבמהדורת החדשות משדרים לך שלמפלגות האלה אף אחד מהצופים לא הולך להצביע, הן בכלל לא עוברות למצביע היהודי הממוצע בתודעה. בניתוחו המרשים מתעלם אורי לחלוטין, למשל, ממפלגת דעם. נו, אתם זוכרים אותה. אולי לא. דעם רצה בבחירות 2006 כשבראשה עמדה (כן, כך, עמדה) אסמא אגבארייה, פעילה יפואית. שלוש נשים ניתן היה למצוא בשבעת המקומות הראשונים של הרשימה לכנסת: אגבארייה, סאמיה ח’אטיב ממג’ד אל כרום ואסנת בר אור מפרדס חנה. "המפלגות הערביות" לרוב לא מריצות נשים ברשימתן כלל – תמר ג’וזנסקי הייתה חריג – שלא לדבר על בראשן. אם דעם, שמגדירה עצמה "מפלגת פועלים" ולא "מפלגה ערבית", תתמודד בבחירות הקרובות הצבעתי לה כמעט מובטחת. אבל סביר שהיא לא תעשה כן, היא ניסתה ונכשלה, בין השאר בשל הסיקור התקשורתי, שהציג את המפלגה – אולי בעלת המצע הרהוט ביותר בשמאל הישראלי – כקוריוז שבראשו אישה, ומיהר להטביעו ביחד עם "המפלגות הערביות".

ערביי כפר שמריהו כבר לא ערבים/החתול עשה "מיאו" וגם הכלבים/ערביי כפר שמריהו טובים/ערביי הרצליה כבר לא כועסים/החמור עשה "אי-אה" וגם הסוסים/ערביי הרצליה רוסים^[2]
רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה/אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה/הכול מתפורר וקר ומר לכולנו בפה/אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה^[3]

העיתונות, נהוג לומר, היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. ככזו, היא מהווה השתקפות טובה לחברה הישראלית בזמנה. האחדתן של המפלגות הערביות לגוש דמוני אחד היא בסך הכול תמונת מראה של החברה הישראלית, שמניחה מראש שערביי ישראל מתקיימים באיזשהו מקום מקביל, אבל לא כאן, לא במקום שבו אנחנו נמצאים, לא בקניונים ובאוטובוסים שלנו, לא מסביבנו. הם שם, ואנחנו כאן. תה, מישהו?

ערבים? אין דבר כזה (ואם יש, הוא לא חשוב) is a post from: בלוגיקה

1. אני אומר "צופים", אבל זה נכון גם לגבי קוראים ומאזינים
2. הבילויים, "נפלא פה"
3. הבילויים, "משהו כמו תה"

ג’ון מקיין בחר בשרה פיילין כסגניתו. על פניו, זה נראה כמהלך רע, לפחות מבחינת הקמפיין. מקיין מבסס את הקמפיין שלו על ניסיון. זוכרים את התשדיר עם פאריס הילטון? Is he ready to lead, שאל מקיין על אובאמה.

ועכשיו מקיין, בגילו המופלג, צריך להסביר לבוחרים למה הניסיון הוא כבר לא כל כך חשוב במקרה שלו, חלילה, יקרה משהו שימנע ממנו להמשיך בתפקידו כנשיא – אם ייבחר. קשה לעשות את זה בלי סתירה. מקיין שם את עצמו, מבחינת ניהול קמפיין, בעמדה לא נוחה. ובדרך, מקיין גם הפך את הרחם של נערה בת 17 לסוגיה פוליטית.

אל תבינו אותי לא נכון, מקיין לא אשם (ככל הידוע לי) בהריונה של בריסטול פיילין. הוא אפילו לא אשם בעליהום התקשורתי סביבה. התקשורת – האמריקאית וברחבי העולם – אשמה בכך. היא אשמה בכך שהבת של השכנים שלנו יכולה להיות בהריון ולא נדע שום דבר עד שהילד יוולד, אבל ההריון של בריסטול פיילין מגיע אלינו לסלון.

הדמוקרטיה במדינות הגדולות הפכה למשחק של פרסום. יחצ"נים, סקרים, ספינים, קאונטרספינים, "מישהו יחלק את ירושלים"^[1], פאריס הילטון, מלכות יופי לשעבר – הכול פרסום. יש סיבה לא רעה שהרבה פוליטיקאים ישראלים נחקרים דווקא בהקשר של חוק מימון בחירות. פרסום הוא כסף, פרסום הוא שלטון.

ואפשר להתווכח ולדון בשאלה האם לפוליטיקאים זכות לחיים אישיים או לא. האם הציבור זכאי לדעת אם הפוליטיקאי שעבורו הוא עומד להצביע הולך לזונות בזמנו הפנוי או לא, חולה במחלה סופנית או לא, ואיפה, אם בכלל, עובר הגבול. אבל לי נראה שאין שום וויכוח על השאלה האם לבני משפחתם של פוליטיקאים יש זכות לחיים אישיים.

בריסטול פיילין היא נערה בת שבע עשרה שקיימה יחסי מין לא מוגנים ונכנסה להריון. קורה. אימה של בריסטול פיילין נבחרה על ידי הקשיש הנרגן שמנהיג את המפלגה הרפובליקנית להיות סגניתו. גם קורה. אבל למה לעזאזל ההריון של בריסטול מופיע לי באמצע "ידיעות אחרונות"?

את הברור מאליו – שאילו בריסטול פיילין הייתה כריס פיילין, בחור בן שבע עשרה שחברתו נכנסה להריון, סביר להניח שהיה סביב זה הרבה הרבה פחות רעש – אני לא רואה סיבה לומר, זה הרי ברור מאליו. אבל הרשות שהעיתונות רואה לעצמה – מה רשות, צורך – להכנס לרחם של בריסטול מעוררת חלחלה ממש.

בואו נניח, לצורך הדיון, שפיילין הצעירה הייתה מחליטה, בניגוד לשיקול דעתה של פיילין האם, לבצע הפלה. בואו נניח שהיא הייתה הולכת ומבצעת את ההחלטה הזו. האם סרין פרוסט, נשיאת הארגון "פמיניסטיות למען חיים"^[2], הייתה מוקיעה את שרה פיילין? האם הייתה אומרת ששרה לא מנהלת את חייה שלה לפי העקרונות שהיא מצהירה עליהם? כי אם לא, אז מה בצע ראתה פרוסט למהר לשבח את פיילין, באמרה שהיא עומדת מאחורי דבריה וחיה את עקרונותיה? או שאולי הייתה פרוסט תובעת כי פיילין תסלק את בתה המפילה מביתה, כדי להיות "אשת עקרונות" ראויה.

היום בעיתון תואר משבר חדש. פיילין סיפרה כי בתה הולכת להינשא, והחבר של הבת לא כל כך בטוח שזה המצב. הנה לכם סיבה מעולה להתחתן: כדי לא להזיק לקמפיין של אימא. "שא אישה, ותצטער על כך. אל תישא אישה, וגם על כך תצטער. שא אישה או אל תישא אישה, תצטער על שניהם".

שתיקתה של בריסטול, למען אימה, בנה, למען הסדר המשפחתי הטוב, הזכירה לי את שתיקתה של פסיכה כשביקש זאת ממנה קופידון:

עם ילד אלוהי, אם את שותקת; אך אנושי, אם תחשפי הסוד

באופן אירוני – כמה אני מחבב את האירוניה – דווקא הפרשה הזו שופכת אור על ערכי המשפחה המקודשים. כן, להתחתן בשביל אימא, למען קדושת המשפחה. לפעמים דברים קדושים מעוררים כל כך הרבה מיאוס, שאנשים מתחילים לתהות מדוע קידשו אותם מלכתחילה. בפרפרזה על הנהנתן של קירקגור, אומר כי מה שלפוליטיקאים יש לומר על עקרונות מאכזב לעתים כמו שלט שאתה רואה בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב "כאן מגהצים". לו הבאת את בגדיך לגיהוץ, היית מתבדה; שכן השלט עצמו מוצג למכירה.^[3]

כשהפרסום הוא חזות הכול, הכול תרים את הפרסום. "האח הגדול"^[4] הוא רק ההתגלמות האחרונה של זה. לפניו הזדעזענו מחילופי אמהות, מקירח שנכנס לכיסם של אנשים מן היישוב קבל עם ועדה, מסופר-נני שמפרסמת מרגרינה. מחר נזדעזע ממשהו אחר. הדור תר פרסום – כי פרסום תקשורתי, אישיותי, הוא העומד מאחורי הפוליטיקה היום. הדמוקרטיה הפכה למדיה-קרטיה. אותה התקשורת שנהנית לבעוט בבריטני ספירס נהנית לדווח על מצב העובר בכרסה של בריסטול.

ואני שואל את עצמי, מה היה המצביע האמריקאי מפסיד אילו הריונה של בריסטול היה נשמר – לא בסוד, אלא בפרטיות הראויה לו? האם ההריון הזה משנה משהו לגבי כישוריה של אימה של בריסטול להיות סגנית נשיא? או שמא הפרסום הזה הוא בסך הכול עוד משהו שאפשר לפרסם, כדי לעודד את התהליך שבו המנהיגים שלנו הופכים כוכבנים שתפקידם לבדרנו? האח הגדול, גרסת הסי אן אן – ככה זה נראה.

הפסקת פרסום is a post from: בלוגיקה

1. ירושלים מחולקת. בואו, כאומה, נעבר הלאה
2. Feminists for Life, ארגון "פמיניסטי" המתנגד להפלות שפיילין משתייכת אליו
3. במקור: מה שלפילוסופים יש לומר על הממשות
4. לא זה שבקישור, זה שבטלוויזיה. הסבר לקישור כאן

אם לסכם את התנהלות התקשורת בפרשת רגב-גולדווסר בשתי מילים, "חוסר אחריות" הוא הביטוי הנכון. אותו חוסר אחריות מתלהם שהפיח רוח גבית במפרשי מלחמת לבנון השניה; אותו חוסר אחריות מתלהם שהתקשורת, שבטעות נתפשת כ"שמאלנית", מגלה אחרי פיגועים או אחרי שקאסם טועה מצליח להגיע קרוב יותר לאשקלון, כשפתאום כל מיני אמנון אברמוביצ’ים ורוני דניאלים ושאר דוברי צה"ל במסווה של עיתונאים מסבירים לנו על פעולה נרחבת ברצועה.

והסיבה שהתקשורת גילתה חוסר אחריות כזה, שאפילו אחרי שהתברר שמחזירים לנו שני ארונות שחורים המשיכו הכותרות לדבר על "הבנים", היא לא אינטרס סמוי. זה אינטרס גלוי – רייטינג. קרנית גולדווסר, אישה אמיצה שמזכירה לי בהתנהלותה את אביטל (נטליה) שרנסקי, היא סיפור טוב. אחריות לאומית לא. סיפור משפחות החטופים הוא עצוב, אנושי, מזעזע, הלב לא יכול שלא לצאת אליהם. לעומת זאת, אחריות לא מביאה צופים.

לתקשורת יש יותר השפעה על הממסד הפוליטי משנהוג לחשוב. ההשפעה הזו מוגבלת מאוד – והולכת ונעשית מוגבלת ככל שאנשים כמו יאיר לפיד הופכים להיות מגישי חדשות לגיטימיים – אבל ברצותה, התקשורת יכולה לחסל פוליטיקאי. השוו את סיקור פרשת "האי היווני" של שרון עם כל אחת מפרשיות אולמרט. העמותות של ברק נעלמו, באורח פלא, אבל "ידיעות אחרונות" לא יכול היה להתאפק מלשים את הכותרת "אולמרטורס" ו"הארץ" הציג בעמוד הראשון בקשות תשלום כחשבוניות. תשאלו את דן מרידור מה סאטירה יכולה לעשות לקריירה פוליטית.

מי שחושב שמיכאל איתן הופיע בארץ נהדרת כי הוא כזה בחור טוב, מגלה תמימות לא מבוטלת. איתן הופיע שם מאותה הסיבה שקלינטון, בשעתו, הופיע אצל לנו אחרי נאום ההצגה הארוך כדי בחילה שלו ב-1988, ארבע שנים לפני ריצתו הראשונה לנשיאות. הנאום ההוא, שהיה אמור להציג את מייקל דוקאקיס, היה אמור להמשך רבע שעה. הוא נמשך כמעט ארבעים וחמש דקות. וכשכולם מסביב מבקרים אותך או צוחקים עליך, האסטרטגיה היחידה היא להצטרף לצחוק, ולקוות שישכחו מהביקורת. ג’ורג’ בוש הבן בנה מזה יופי של קריירה.

להבדיל מהפוליטיקאים שלנו, קלינטון ידע להשתמש בתקשורת. עד היום מלמדים דוברים צעירים חלק ממהלכיו של קלינטון, כמו הופעה בת ששים דקות עם אשתו -הכל כך פחות מוכשרת – בטלוויזיה לאחר פרשת פלאוורס. אצלנו מכנים את נתניהו – ההוא עם הזיעה וה"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" – אשף טלוויזיוני, מה שמראה שאצלנו הפוליטיקאים עוד לא שולטים בטלוויזיה. אבל הם שולטים בתקשורת אחרת, דרך מערכת מורכבת של יחסי גומלין. נסו להיות כתב צבאי שמעביר ביקורת על צה"ל, ותראו איך מפסיקים להזמין אתכם למסיבות עיתונאים ואיך פתאום אין לכם אישור להיכנס לכל מיני מתקנים מסווגים כמו משרד הביטחון. נסו לשאול את ראש הממשלה שאלות קשות, ותראו איך לא תראיינו אותו יותר אף פעם. ו"אולמרט מדבר" זה רייטינג.

וכשכל התקשורת מטפטפת, בלי שום קול אחר – כאילו זה נושא שאי אפשר להתווכח עליו – שחייבים להחזיר את רגב וגולדווסר, שבלי עסקה אין וודאות שהם מתים, כשהיא מצרפת לנו פוסטרים ונכנעת ללא תנאי לגחמות של יחצ"נים ומדברת על "הבנים" ועל "ילדים" ומבקשת מאתנו להשאיר כסא ריק ומראיינת את המשפחות; כשכל זה קורה, אף ממשלה – ובטח לא שממשלת אולמרט המדשדשת – לא יכולה להרשות לעצמה לא לאשר עסקת שבויים. הכותרות יגמרו אותם. כשהתקשורת שלנו עוברת לדבר בקול אחד – בדרך כלל זה קורה בעת מלחמה, ואז הקול האחד הוא קולם של צה"ל והממשלה – אי אפשר לנצח.

הזכרתי כאן פעם את תאוריית "ספירלת השתיקה", שכמו כל התיאוריות ב"תחום הדעת" שנקרא תקשורת, נושאת שם מפוצץ למשהו שכולם תופשים בחוש. התיאוריה הספציפית הזו גורסת משהו כזה: אם יש כמה דעות שמקבלות הרבה חשיפה ויש גם דעות שלא, אנשים מרגישים נבוכים להביע את הדעות שלא מקבלות חשיפה. מכיוון שהם מרגישים נבוכים, הם שותקים. כך הדעות הללו מקבלות עוד פחות חשיפה, ואנשים יותר מתביישים להביע אותן. וככה זה ממשיך (לכן, "ספירלה"). כשכל התקשורת מדברת בקול אחד, אנשים נבוכים לומר שהם, בעצם, חושבים קצת אחרת.

כשהתחיל המהלך בפייסבוק עם גלעד שליט, עשיתי ניסוי. פתחתי קבוצה ששמה "גם לי לא נראה ששינוי תמונה או סטטוס מחזירים חיילים חטופים". 25 אנשים הצטרפו לקבוצה (28 בשיא). רובם אנשים שאני הזמנתי ושידעתי שיבואו. מצד שני, קיבלתי עשרות תגובות מאנשים שאני לא מכיר, שהשורה התחתונה שלהן הייתה שאני בריון חסר רגישות. כשהפופולום מרגיש שאף דעה אחרת איננה לגיטימית, הפופולום מרשה לעצמו להשתלח במחזיקיהן.

בקורסים של שירות לקוחות, כשמסבירים על טיפול בהתנגדויות, אחד הטיפולים היעילים ביותר שמציעים הוא לומר ללקוח שלקוחות רבים מרגישים כמוהו, ובכל זאת בחרו לשלם/לקנות/להישאר עם החברה כי הם גילו ש[הכנס יתרון חסר משמעות כאן]. נציגי שירות לקוחות מתים על השיטה הזו, כי היא אפקטיבית. שימו לב לזה בפעם הבאה שאתם מקבלים שירות. אד פופולום עובד. "אם כולם אומרים כנראה שזה נכון".

וכשכולם קופצים מהגג, כשהתקשורת כולה יורדת מהפסים, כשמשפחת רגב ומשפחת גולדווסר נמצאות אצל כולנו בסלון, הפוליטיקאים, שהתפקיד שלהם זה לרדוף אחרי הדעה הפופולרית, יקפצו ביחד אתם. ויש כמה גורמים שיכולים לעצור את זה. בתי המשפט, כשמדובר בעבירה על החוק, והתקשורת, כשמדובר במהלך טפשי. אבל התקשורת עסוקה בלקפוץ מהגג ראשונה. גופות זה סיפור טוב. אולי נוציא דמעה מקרנית, זה שווה רייטינג.

כל כך התרגלנו לסיקור של חטיפות מנקודת המבט של המשפחות – אפילו את טננבאום, בזמנו, הצליחו להציג כמסכן – שהתקשורת כבר לא יודעת למסגר את זה אחרת. ולאט לאט, סמיר קונטאר הוא כבר לא מישהו שיסיים את חייו בכלא הישראלי, הוא קלף מיקוח. רון ארד הוא כבר לא חשוב, דו"ח מחופף של חיזבאללה מספיק. העיקר "להחזיר את הבנים".

ומי שחושב שאין מה לעשות, שככה התקשורת התנהגה (למשל, בפרשת קיביה) וככה היא תמשיך לנהוג, מוזמן ללחוץ על הבאנר של "שקוף" מימין וללמוד שכן, אפשר לעשות תקשורת אחראית. והחשיבות של כלי תקשורת אחראי לשיח הישראלי הולכת והופכת חשובה מאין כמוה. לו הייתה לגיטימציה להביע דיעה נגד העסקה, אולי היינו חוסכים את החטוף הבא.

חוסר אחריות משווע is a post from: בלוגיקה

קורא הרסס שלי קלט ביממה האחרונה לפחות חמש פעמים את פוסט הלייב ג’ורנל הזה, שמספר איך בזק יכולים לחסום שיחות ספאם מוקלט – כלומר, שיחות שיווק טלפוני (טלמרקטינג) שהיו קמצנים מדי לשים טלפן בצד השני, אז הם הקליטו הודעה ושלחו אותה עם הרוח. שזו הזדמנות מצוינת לדבר על איך זה עובד, ואיך אפשר לחסום טלמרקטינג בכלל.

איך זה עובד?

כדי להבין איך מתבצע הסינון של שיחות שיווק טלפוני מוקלטות, אפשר לחצות את הקווים ולנסות להבין לרגע איך בכלל עובד השיווק הטלפוני. הטלפון, הרי, הוא לא מדיום של תקשורת המונים, כמו הטלוויזיה, העיתון, הרדיו או האינטרטיובים. אחת הבעיות הגדולות שכל מי שעוסק בטלפוניה מכיר היא שטלפון, בסופו של יום, יודע לחבר נקודה א’ לנקודה ב’, וזהו. במובן הזה, הטלפוניה היא פרימיטיבית יותר אפילו משיחה בין אנשים. כששני אנשים מדברים ואדם שלישי מנסה להצטרף לשיחה, הוא לא שומע צליל תפוס.

אבל הטלפון הוא גם אמצעי פרסום נוח במיוחד, בעיקר כיוון שהוא מאפשר מכירה במעמד הפרסומת. אם אני רואה מודעה על האוטובוס שמספרת לי על מוצר חדש שישנה את חיי, אני יכול להחליט לבדוק את זה, ואני יכול להחליט שלא. אבל כשמישהו מתקשר אליי לספר לי על מוצר חדש שישנה את חיי, אני יכול גם לקנות את זה על המקום. זו גם הסיבה ששיווק טלפוני דומה מאד לספאם בדואר האלקטרוני: שניהם אמצעי פרסום שמאפשרים למפרסם גם למכור ושניהם עושים שימוש באמצעי תקשורת שרובנו מחזיקים לשימוש פרטי.

שיחות שיווק טלפוני מתבצעות, על פי רוב, באחד משני אופנים – אוטומטי או ידני. חיוג ידני אין פירושו שהטלפן יושב עם ספר טלפונים וטלפון חוגה ומחייג באצבע רועדת מספרים. על צג המחשב של הטלפן עולים נתוניו של האדם אליו הוא מתקשר – שמו, כתובתו וכל מידע נוסף שיש לחברה המשווקת אודותיו. הוא מעיף מבט במידע, לוחץ על כפתור והשיחה מחויגת. מכאן והלאה השיחה מתנהלת כמו כל שיחת טלפון רגילה. יכול להיות שלא תהיה תשובה, יכול להיות שיתקבל מענה קולי, יכול להיות שהילדה תענה לטלפון ותגיד "אבא לא בבית", יכול להיות תפוס, יכול להיות שבכלל חייגנו למכשיר פקס, או למספר מנותק וכך הלאה. ולפעמים גם תופסים את האדם שהתקשרנו אליו.

בחיוג אוטומטי, תכנת החיוג (או החייגן הפיזי, אם יש עדיין מוקדים שעובדים עם מפלצת כזו) מחייגים מספרים וממיינים אותם. רק אם וכאשר עולה אדם חי על הקו, רק אז הם מעבירים את השיחה לטלפן פנוי. חיוג כזה טומן בחובו לא מעט בעיות: למשל, מה קורה אם כשהוקמה השיחה אין טלפן פנוי? אבל מעבר לבעיות הללו, מההגדרה של חיוג אוטומטי אפשר לראות שלחברות השיווק הטלפוני יש דרך למיין החוצה מענה קולי.

אז איך תכל’ס זה קורה?

יש שתי שיטות עיקריות (ועוד כמה שהן שילוב שלהן) לסינון מענה קולי (וב"מענה קולי" אני מתכוון גם לתא קולי של בזק/הוט וגם למזכירה אלקטרונית שיושבת ליד הטלפון). כדי לסנן מענה קולי, צריך למצוא עוגן כלשהו להיאחז בו על מנת להבדיל מענה קולי ממענה אנושי. קיימים שניים כאלה. המובהק והמוכר שבהם הוא ההשהיה (Delay). כשמענה קולי עונה לטלפון, הוא צריך מיד להקים שיחה נוספת – אם לציוד ההקלטה שבמזכירה האלקטרונית, ואם לתא הקולי שבמתג של בזק/הוט – ולחבר בין שתי השיחות. זה לוקח זמן. כמו כן, רוב בני האדם לא מתחילים להקליט את ההודעה שהמענה הקולי שלהם ישמיע מיד כשנשמע הצפצוף, אלא ישנו פער של שניה.

בפועל, וזה משהו שכולנו מכירים, עוברות שניה או שתיים בין רגע המענה לרגע שההודעה של המענה הקולי מושמעת. כולנו יודעים לזהות בקלות מתי הגענו למענה קולי, עוד בטרם ההודעה התחילה להתנגן, וידענו לעשות כן עוד לפני שהמחוקק חייב שישמיעו לנו את ההקלטה "השיחה מועברת לתא הקולי". אם כן, תכנת זיהוי קול פשוטה יכולה בקלות להבחין אף היא בפער הזה, ולנצלו.

שיטה נוספת, מעט מיושנת יותר, היא למדוד את משך הצליל המתקבל. אנשים בדרך כלל עונים לטלפון ממספר לא מוכר ב"הלו" או "כן" ("פרונטו" אם הם איטלקים), וממתינים לתגובה מהצד השני. מענה קולי, לעומת זאת, בדרך כלל נותן הודעה שלמה באורך כמה שניות טובות, למשל: "שלום, הגעתם לנמרוד, אפשר להשאיר הודעה". על ידי מדידת משך הצליל המתקבל, ניתן לזהות מענה קולי ברמת דיוק טובה למדי.

כמובן, השיטות הללו לא חפות מחסרונות. ילדים קטנים שעונים לטלפון נוטים שלא לומר "הלו" שניות ארוכות, כפי שאתם בוודאי יודעים אם אי פעם חייגתם לבית שיש בו ילדים קטנים. במקרה הטוב נשמעות כמה התנשמויות מנוזלות או לחישה ברקע "נו, תגיד ‘הלו’"; במקרה הרע, סתם שקט. זו רק דוגמה, יש לא מעט חסרונות אחרים. אולם עם השתכללות טכנולוגיות זיהוי הקול ושיפור איכויות ההקלטה במענה הקולי, האפקטיביות של השיטות הללו הולכת ועולה לאחוזים שהם בהחלט משביעי רצון.

ואם חברות השיווק הטלפוני יודעות לסנן מענה קולי, אז גם בזק יודעת לסנן שיחות שיווק מוקלטות, באותם האמצעים בדיוק. אבל זה לא הכול. למעשה, ניתן לחסום טלמרקטינג לחלוטין – כלומר, ניתן לחסום גם טלמרקטינג אנושי. איך?

אז איך חוסמים טלמרקטינג אנושי?

קיימות מספר שיטות, כיוון שקיימים מספר עוגנים שמזהים טלמרקטינג משיחות חולין. דוגמה אחת היא היעדרו של מזהה מתקשר (Caller ID). חברות הטלפוניה בארץ יודעות להציע לנו שירות (בתשלום, אצל כולן לדעתי) של שיחה מזוהה שמסנן שיחות ממספר חסום. שיחות כאלה מועברות לתפריט קולי (IVR) ששואל לזהותו של המתקשר, ואח"כ מעביר את השיחה למנוי. המנוי שומע תפריט קולי שמודיע לו ש"אבי" התקשר, ומחליט אם לענות או להעביר את השיחה למזכירה האלקטרונית. יותר ויותר חברות טלמרקטינג עלו על הפטנט, והחלו לשלוח עם השיחה מזהה מתקשר של המרכזיה שלהם, או אפילו פיקטיבי.*

עוגן אפשרי נוסף ויעיל הוא ה-Delay, ההשהיה שהייתה העוגן שלנו גם לזיהוי מענה קולי. כזכור, חייגן אוטומטי מחייג עד שהוא מגיע לבן אנוש. הוא מזהה שמדובר בבן אנוש ואז מעביר את השיחה לטלפן – כלומר, מקים שיחה לשלוחת הטלפן. ולכן, בדיוק כמו תא קולי, הוא נדרש להקים שיחה נוספת. התהליך הזה יוצר השהיה. ההשהיה כאן נובעת מכמה דברים: ראשית, החייגן סורק את המענה כדי לזהות האם מדובר במשיבון או במענה אנושי, סריקה שאורכת בין שניה לשתיים, על פי רוב. אחר כך החייגן מקים שיחה לשלוחה של טלפן פנוי. אחר כך הטלפן מקבל את השיחה.

בזמן הזה, האדם שהתקשרו אליו ענה לטלפון, אמר "הלו", חיכה למענה, לא קיבל אותו, אולי אמר "הלו" שוב; שתיים-שלוש שניות של שקט בתחילת שיחת טלפון הן זמן רב. את הזמן הזה ניתן לזהות באותה הקלות שבה ניתן לזהות את ההשהיה של מענה מוקלט. ולכן, אם ניתן לחסום טלמרקטינג מוקלט, ניתן גם לחסום טלמרקטינג אנושי, כל עוד נעשה שימוש בחייגן אוטומטי. שוב, השיטה לא חפה מכשלים. דרומי מעיר בתגובות לפוסט המומלץ הזה של שושנה, על ספאם, שאחת הבעיות עם פילטרים של ספאם היא שהם מסננים גם דואר לגיטימי. הבעיות עם סינון טלמרקטינג הן דומות – הסינון עלול לסנן שיחות לגיטימיות.

עם זאת, לעומת ספאם, בטלפוניה יש לנו את היכולת להתמודד עם הבעיה הזו, לתקן לאחור. הפתרון הוא פשוט, והטכנולוגיה קיימת (ואף מיושמת במכשירי סינון טלמרקטינג שונים). במקום לחסום את שיחות הטלמרקטינג (קרי, לשלוח אותן לתא קולי או לנתק אותן), ניתן להעביר אותן לתפריט קולי בסגנון "השיחה זוהתה כשיחת טלמרקטינג. אם זו לא שיחת טלמרקטינג, לחץ על 1, אחרת – אנא נתק את השיחה".

נכון מאד, זו קאפצ’ה. הוכחת אנושיות, מבחן הטיורינג ברברס שאנחנו עוברים מדי יום ביומו. בזמן שלהודעות דואר אלקטרוני אנחנו לא יכולים לעשות מבחני הוכחת אנושיות, למטלפנים דווקא כן.

וישנה עוד שיטה, שעובדת בהצלחה בארצות הברית, ואולי שווה לייבא אותה לארץ. היא לא מבוססת על שום הברקה טכנולוגית ולא דורשת תיקון לאחור. בארה"ב כל אדם יכול להירשם (תמורת סכום פעוט, נדמה לי שכשני דולרים לחודש) ברשימה שמרכזת את כל האנשים שביקשו שלא יתקשרו אליהם. חברות הטלמרקטינג מחויבות לסרוק כל רשימת שמות שהם טוענים לחייגן כנגד הרשימה הזו, ולהוציא את כל המספרים של אנשים שביקשו לא לקבל שיחות טלמרקטינג. שיחת טלמרקטינג למי שנרשם בבקשה שלא יתקשרו אליו יכולה לעלות בקנסות כבדים. זה לא דורש כלום, רק חקיקה.

אז הטכנולוגיה קיימת, האפשרות לתקן לאחור טעויות בסינון קיימות והאפשרות לדאוג שמי שלא רוצה לקבל שיחות שיווק טלפוני לא יקבל אותן קיימת אף היא. למה לא עושים את זה? או, זו כבר שאלה טובה.

*נתקלתי בזה פעם אחת, והייתי די המום.

נהנית מהפוסט? מכיר/ה מישהו/מישהי שמחפש/ת מומחה טלפוניה למשרה קבועה? אני עדיין מחפש עבודה.

טלמרקטינג – לא כורח המציאות is a post from: בלוגיקה

דיסקליימר: הפוסט הזה הוא טכני למדי, על אף שלדעתי הוא מנוסח בצורה די בהירה. תרגישו חופשיים לגמרי לשאול אם אני טועה.

בעולם תקשורת הנתונים והטלפוניה, בדיוק כמו בעולם המחשבים, קיימת תופעה שאני (ולא רק אני, אני לא מתיימר למקוריות כאן) מכנה "וודו". וודו הן שורה של פעולות לפתרון או מניעת תקלות, שלכאורה לא אמורות לפתור את התקלה כלל ועיקר, כי אין ביניהן לבין התקלה כל קשר – ובכל זאת, לפעמים הן עובדות. לפעמים לוודו יש מקור בעבר – הדוגמה הבולטת היא המנהג לפרוק סוללה של מחשב נישא אחת לכמה זמן (שנובע מזה שבעבר לסוללות ליתיום היה "זיכרון" שפריקה של הסוללה איפסה). לפעמים יש לו נימוק הגיוני ותקף, אבל רק במקרים מסוימים מאד – דוגמה טובה מתחום הטלפוניה היא פעולת הניתוק של כבל טלפון לכמה דקות כדי לפתור תקלה של טלפון שלא מקבל קו. אחד מהמקרים (די נדירים בשימוש ביתי, קורים לא אחת עם קופסאות קוד אודיו ו/או כרטיסי דיאלוג’יק) הוא כאשר שיחה לא נותקה כמו שצריך וממשיכה לחסום את הקו – במקרה כזה ניתוק של הטלפון מהקו למשך חמש דקות פותר את התקלה, מסיבות שלא נכנס אליהן כאן.
בגלל שהוודו הוא לעתים קרובות פעולה קלה לביצוע, פעמים רבות מכניסים אותו בשלב הראשון של פתרון תקלות, מתוך מחשבה שאם זה עובד – חסכנו עבודה, ואם לא – לא בזבזנו זמן רב ומאמץ. דוגמה להליך פתרון תקלות "מכושף" כזה אפשר למצוא אם מתקשרים ל"סלקום" (ואולי גם למפעילים האחרים, אינני יודע) עם תקלה טכנית בטלפון הסלולרי. במסגרת הפעולות הראשונות שלהם תהיה גם הוצאת הסוללה והחזרתה. אין לזה (כמעט) שום אפקט, אבל בכל זאת – זה לא דורש מאמץ.
ובמצבים האלה, אין בוודו שום דבר רע. כשלא מועיל (ובדרך כלל, לא מועיל) הוא לא מזיק, מחד, ומנגד, במקרה של תקלה נדירה – הוא יכול לספק פתרון מהיר למקרה שלא היה נפתר אחרת. (לפריקה מלאה של סוללת ליתיום דווקא יש נזק, כי מתווסף לה מחזור טעינה, אבל זה נזק לא גדול). הוודו הופך למאגיה רעה כשאנשים מתחילים לייחס תכונות אנושיות או מאגיות לתוכנות ומכשירים, והליך קבלת ההחלטות שלהם בפתרון תקלות מושפע מזה.
פתרון תקלות בכל תחום, ובייחוד כשמדובר במערכות מורכבות, צריך להיעשות בצורה מושכלת, שיטתית ומסודרת. לכל תקלה יש הסבר, גורם ופתרון, או לכל הפחות workaround, שבנוי מנטרול או עקיפת גורם התקלה. לתקלות שתוצאתן זהה (כלומר, הן מתבטאות באותה הצורה עבור המשתמש) יכולים להיות גורמים שונים (ולכן הן לא אותה תקלה), ולכן הליך פתרון תקלות נכון לוקח בחשבון כמה דברים – כמה נפוצה כל סוג של תקלה, כמה זמן לוקחת כל בדיקה ואילו פעולות ניתן לעשות כדי לקבל מידע נוסף על אופי התקלה.
הנה דוגמה לתקלה והליך של פתרון: אחת מאפליקציות הטלפוניה שאנחנו עושים בה שימוש במוקדים טלפוניים מקפיצה מסך עם הפרטים של איש הקשר אצל הטלפן שעושה את השיחה ברגע שהחייגן מצליח להקים שיחה. על המסך הזה הטלפן יכול לעדכן את פרטי איש הקשר (במידה והם השתנו) ולעדכן את תוצאת השיחה – האם היא הסתיימה במכירה, האם איש הקשר אינו מעוניין, או קביעה של שיחה נוספת במועד אחר. נניח שעבור פרוייקט מסוים, חדש, המסך לא עולה. יכולות להיות לכך מספר סיבות – ייתכן שמי שהקים את הפרוייקט לא העלה את המסכים לסביבת העבודה, ייתכן שלא התבצע חיבור בין הפרוייקט לבסיס הנתונים, ייתכן שלפרוייקט לא הוגדר מהיכן לשלוף את המסכים וייתכן שיש תקלה בסביבת העבודה, למשל, שאחד משרתי האפליקציה נפל. האפשרות האחרונה היא הקלה והמיידית ביותר לבדיקה – אם האפליקציה עובדת בפרוייקטים אחרים, סביר שאין תקלה בסביבת העבודה. שתי הפעולות המהירות ביותר לביצוע (וכיוון שטלפנים יושבים ולא יכולים לעשות שיחות, זמן הוא בהחלט חשוב) הן בדיקה של הגדרות הפרוייקט, ולכן שני הדברים הבאים שאבדוק יהיו חיבור בין הפרוייקט לבסיס הנתונים ושלפרוייקט הוגדר המיקום הנכון לשלוף ממנו את המסכים. במידה ושתי הפעולות האלה צלחו, אנסה להעלות מחדש (או לא) את המסכים לסביבת העבודה, פשוט כי זה הליך ארוך יותר. במקרה של האפליקציה שאנחנו משתמשים בה בעבודה יש גם וודו – עצירה והפעלה מחדש של הפרוייקט – שלא אמור לפתור את התקלה, למעט מקרה אחד, חריג מאד (תקלה בשליפה ראשונית של הנתונים, כתוצאה מכשל זמני בבסיס הנתונים. אני ראיתי את זה קורה רק פעם אחת). כיוון שזו פעולה פשוטה, היא תכנס באיזשהו שלב של התהליך, במקביל לפעולה אחרת.
מה שאני לא אעשה זה מה שעשה חבר חדש בצוות שלי לפני אי אלו חודשים – הקמה מחדש במערכת של כל אחד מהטלפנים (כ-30). זו פעולה שמתנוססים מעליה שלושה דגלים אדומים. הראשון והחשוב ביותר הוא שאין שום קשר בין ההגדרות של הטלפן (שנמצאות על אפליקציה אחרת) לבין האפליקציה שמקפיצה את המסכים. הפעולה הזו מעידה על חוסר הבנה של האופן בו המערכת בנויה. השני, חשוב אף הוא, הוא שההסתברות שההגדרות של שלושים טלפנים אקראיים שבמקרה עובדים על אותו פרוייקט, ורק שלהם, השתבשו הוא אפסי. השלישי נוגע לשיטתיות של פתרון תקלות – הקמת שלושים טלפנים חדשים במערכת היא פעולה שגוזלת זמן רב, ולכן, גם אם לא היו קיימים הדגלים האדומים האחרים, עדיין אין טעם לנסות אותה כמוצא ראשון.
הנימוק של אותו עמית היה "חשבתי שהמערכת השתגעה, ומשהו השתבש בהגדרות שלהם". זה ניסוח מאגי לחלוטין – מערכות לא משתגעות, בני אדם משתגעים. למערכות יש באגים ותקלות. גם הנימוק של "משהו" השתבש הוא בעייתי – חשוב מאד להגדיר מהו השיבוש שאנחנו מחפשים לפני שמתחילים לחפש אותו.
איך נמנעים מחשיבה וודואית? אין לי תשובה. הדבר החשוב ביותר הוא היכרות טובה עם המערכת שעובדים אתה. היכרות כזו תשלול על הסף "פתרונות" שאין בהם טעם. הדבר השני, לדעתי, הוא קבלת החלטות שקולה ושיטתית בפתרון תקלות – כזו שמגדירה, קודם כל, מהם הגורמים האפשריים לבעיה ואז יוצאת ובודקת אם הם באמת מתקיימים. אשמח לשמוע, בתגובות, רעיונות נוספים למניעת חשיבה של רופאי אליל.

על כישוף טוב ומאגיה רעה is a post from: בלוגיקה

שתי בשורות גדולות יצאו ממקוורלד האחרון. אני בכוונה לא מתייחס למקבוק השדוף, בגלל שאני לא קהל היעד שלו ולכן הוא פשוט לא מעניין אותי. הבשורות האלה, משולבות יחדיו, יכולות להיות המהלך משנה-העולמות הבא של אפל. האחת היא השדרוג לאפל-טי.וי והשנייה היא השכרת הסרטים בחנות אייטיונס. לדעתי, אפשר להתחיל להיפרד מהממיר בבית – האופן שבו אנחנו הולכים לצרוך טלוויזיה הולך להשתנות באופן דראסטי.

האופן שבו אנחנו צורכים טלוויזיה היום הוא הכי לא אינטרנטי שאפשר להעלות על הדעת. קודם כל, אנחנו צריכים לבחור ספק, ויכולים לצפות רק במה שהספק שבחרנו מביא לנו. אנחנו יכולים להירשם אצל יותר מספק אחד (ולשלם לכולם), אבל אם נקביל את זה לרגע לאינטרנט, לא ניתן בכלל להעלות על הדעת מצב שבו ספק אינטרנט, דוגמת 013-נטוויז’ן או בזב"ל, יאפשר למשתמש להתחבר רק לחלק מהתכנים ברשת. באינטרנט, מרגע שהתחברת, אתה מחובר לכל התכנים (לפחות עד שאטיאס יגביל לנו את זה).
שנית, אנחנו מוגבלים בזמן הצפייה. לא ראית "ארץ נהדרת"? הפסדת. מותו של הווידאו וקליטתו האיטית של הדי.וי.די המקליט בשוק רק מדגישים את הבעייתיות הזו. אז נכון, קיימים שירותים כמו V.O.D ויס מקס, מוצרים כמו טיוו וכיו"ב – אלא שמוצרים אלה לרוב כרוכים בתשלום נוסף. כמו כן, יש לכל אחד מהם מגרעות – ה-VOD מציג תכנים שהוט בוחרת להציג, למשל, וטיוו דורש תכנון מראש. באינטרנט, לעומת זאת, אני יכול לבחור מתי אני קורא את הבלוגים שנוחתים אצלי ב-RSS, למשל. אני לגמרי לא תלוי
בזמן.

לטובת קוראיי שאינם מחוברים בווריד לחדשות מבית אפל (הי אבא!), אפל טיוי היא קופסה קטנה וסקסית (אחרי הכול, אפל מייצרים אותה) שמסנכרנת את הטלוויזיה לחנות הבידור האינטרנטית של אפל, iTunes, או למחשב, בלי צורך במחשב (או בחוטים). והכלי הקטן הזה הולך לעשות לטלוויזיה את מה שהמודם עשה מחשב הביתי – הוא הולך, לדעתי, לשנות אותה לחלוטין. איך?
בואו נדמיין חנות iTunes אינטרנטית כזו, בה יש קבצי מוסיקה למכירה, קבצי סרטים וסדרות למכירה, קבצי סרטים וסדרות להשכרה ושאר ירקות. אפל טיוי מאפשרת לי להוריד או לנגן את הסרטים והסדרות שאני רוצה מהחנות, בלי לקום מהכסא, ישר מהטלוויזיה. זה האנטי-תזה של המצב היום – אני לא מחויב לאף ספק, אני יכול לצפות במה שאני רוצה מתי שאני רוצה (גם אם, אגב, מדובר בסדרה או סרט שלא הובאו לארץ), אני לא צריך לצפות בפרומואים ופרסומות – אני חופשי לגמרי להרכיב לעצמי את חווית הבידור שלי מול הטלוויזיה. בעצם, הממד הטלוויזיוני המוגבל הופך לממד אינטרנטי פתוח וחופשי. יוצרי התכנים לטלוויזיה לא צריכים את חברות הכבלים שיפיקו להם את התכנית – הם יכולים פשוט ליצור אותו ולהעלות אותה ל-iTunes, כשם שמעלים פודקאסט או וידאוקאסט. זוכרים את מסעות ג’ורג’ וג’רי מול NBC ב"סיינפלד"? לא עוד. אם יש לסדרה קהל, יוכלו יוצריה לדרוש תשלום בעד השכרת פרקיה, ולגרוף עליה רווח נאה.
הבזבוז שקיים במרחב הטלוויזיוני היום ייעלם. היום, בכל פעם שאני צופה בתכנית אחת, אני לא צופה בכמאה תכניות אחרות המשודרות בו זמנית ומגיעות לממיר שלי בו זמנית – רובן בערוצים שמעולם לא טרחתי אפילו לשלטט אליהם. נפח התעבורה אל הממיר שלי הוא עצום בעוד אחוז השימוש שלי בה הוא מזערי. בעידן האפל טיוי, התעבורה על הרשת היא בכל רגע נתון רק מה שאני צופה בו. הבית כבר לא צריך להיות מחובר ביותר מכבל אחד אל העולם החיצון – חיבור האינטרנט הוא די והותר.

כדי שכל זה יקרה, צריכה לקום תחרות לאפל טיוי ול-iTunes, תחרות בריאה שמאפשרת חיבור לכל חנות והוזלה של המחירים. מניסיון העבר עם אפל, היא מצליחה ליצור תחרות כזו. כמאמין גדול במדיום האינטרנטי ובחוקיו, אני יכול רק לקוות שאני צודק. אם כן, תזכרו איפה קראתם את זה.

אפל מבשרת את מותם של הכבלים (או: הדבר החשוב באמת בקינוט של ג’ובס) is a post from: בלוגיקה