מאז שאני זוכר את עצמי, תקופות שונות התלוו לשירים שונים אצלי. מטבע הדברים, צברתי אוסף די גדול של מוסיקה בזמן הזה. בשבוע האחרון, שירים של שני זמרים ולהקה אחת, שבמיינסטרים הישראלי הם מוכרים פחות, לדעתי, מנגנים אצלי בלופ, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב עליהם. הנה קצת על ריאן אדאמס, דמיאן רייס ולהקת Live.

לא ברור
בזמר ריאן אדאמס (כמובן, לא לבלבל עם הזמר/צלם בריאן אדאמס) נתקלתי בטעות. לא, לא חיפשתי את בריאן ושכחתי את האות b, למרות שאני לא אתפלא אם יש למישהו גם סיפור כזה. נתקלתי בו כשיום בהיר אחד הוא ביצע שיר אצל לטרמן, ואני בטעות תפסתי את התכנית הזו. מאז אדאמס ואני מנהלים רומן ארוך וקשה, שידע עליות ומורדות רבות.
שני האלבומים הראשונים של אדאמס, heartbreaker ו-gold, הם אלבומי מופת, לא פחות. יש להם רגעים מרגשים, ליריות כובשת ואת אדאמס עצמו, ששילב, באותה התקופה, רוק’נ’רול, אמריקנה, קאונטרי ופולק לתוך מין מיזוג לא ברור אבל מענג במיוחד.
אחר כך אדאמס הוציא את Demolition, שהיה בכל מובן אלבום לא ברור. חשבתי, יציאה מוזרה, נסלח. בדיעבד התברר ש-Demolition היה נקודת תפנית. אדאמס זנח את הפולק, והאלבום הבא שלו, Rock’n'Roll (שיצא, משום מה, בארבע או חמש גרסאות שונות) הוא אלבום רוק כסאחיסטי במיוחד. הוא מספק כמה רגעים נהדרים, וכשאני צריך גיטרות בועטות אני נהנה להאזין לו, אבל יש לו גם כמה רגעים שבהם נדמה שאדאמס מרעיש רק כדי לשמוע את עצמו.
האלבום הבא החשוב שלו, Love is Hell, נדמה שחזר לימי הקסם של Gold. הוא אמנם עדיין רועש יותר משאדאמס היה בימים ההם, אבל הוא קל יותר להאזנה, ונותן כמה רגעים נפלאים. אז מה הפלא שאדאמס, בהיותו מוסיקאי לא ברור, מיד יוציא אלבום משונה כמו Cold Roses, שבחלקים נרחבים שלו הוא פשוט צורם?
אבל גם Cold Roses נסלח לאדאמס עם האלבום האחרון שלו, Easy Tiger. זה אלבום אדאמסי טיפוסי, שיותר מכל מזכיר את הקסם של Gold. אחרי 11 אלבומים בשבע שנים (!) אדאמס הוא עדיין אחד המוסיקאים האהובים עליי ביותר, גם אם הוא לא ברור.
שמעתם ברדיו: הקאבר שלו ל-Wonderwall של אואזיס, מתוך Love is Hell, היה בפלייליסט הגלגל"צי לאיזה יומיים. גם So Alive היה שם לרגע, אבל אז נזכרו בגלגל"צ שהם מעדיפים אנפלאגד. גרסת כיסוי של להקת ה-Corrs עם בונו מיו-2 לשיר שלו, When The Starts Go Blue, גם כיכבה איזה זמן.
טעימות:
השיר Answering Bell, מתוך Gold, נמצא אצלי בלופ בימים האחרונים, בעיקר בגלל קטע הגשר שלו והבית המסיים. חדי העין יוכלו לזהות שני מוסיקאים אחרים בקליפ – את אדם דוריץ מהקאונטינג קרואוס לאורך רוב הקליפ ואת אלטון ג’ון, ממש בסוף.

So Alive, הסינגל הראשון של Rock’n'Roll, הוא לא מייצג אמתי של האלבום – חלקים רבים באלבום הם רועשים בהרבה – אבל הוא באמת יופי של שיר אהבה ואני מאזין גם לו די הרבה לאחרונה.

ליונל ריצ’י עם דיסטורשיין
Live הם להקה מוזרה. מצד אחד, התופים מכים בעוז, הגיטרות רועדות מעומס האפקטים והבס מהיר. מנגד, בעמדת הסולן עומד אד קואלצ’יק, אולי הזמר עם הקול הגבוה ביותר בסצינת ההארד-אלטרנטיב-רוק, שהשירים שלו הם הרבה פעמים רוחניים או פסאודו רוחניים בסגנון בוגרי הודו, או אפילו עם קריצה לבית אבא (קואלצ’יק. כן, הוא משלנו). הצלחתי, אחרי נבירה, למצוא שני שירים של הלהקה שהמילה love לא מופיעה בהם. לא הצלחתי למצוא כאלה שבהם יש התייחסות שלילית אליה. מין ליונל ריצ’י עם דיסטורשיין.
ההצלחה המסחרית של Live בארה"ב היא לא גדולה, כדי כך שאחד המתחרים באחת מהעונות של אמריקן איידול העז לבצע גרסה שלהם לשיר I Walk the Line (במקור ג’וני קאש) ולטעון שזו גרסה שלו. עם זאת, מחוץ לארה"ב (ולכן גם מחוץ לישראל) הם די מצליחים, והאלבומים שלהם בדרך כלל מגיעים למכירות יפות. שני היוצאים מהכלל היחידים לכלל הזה היו The Distance to Here, האלבום הנמכר ביותר שלהם בארה"ב בזכות הסינגל המוצלח שלו The Dolphins Cry, והאלבום V, שהיה אקספרימנטלי אפילו מבחינת Live. האלבום הצליח בארה"ב מפני שהוא יצא שבוע אחרי 9.11.2001, והשיר Overcome מתוכו, שיר לחלוטין לא מייצג של האלבום, הפך להיות אחד מההמנונים הלא רשמיים של המתקפה על מרכז הסחר העולמי.
Live, אגב, הוא אחד השמות הכי פחות מומלצים ללהקה בעידן YouTube. הופעות חיות של בערך כל העולם מגיעות בתוצאות החיפוש הרבה לפניהם.
שמעתם ברדיו: סביר להניח שרק את הסינגל The Dolphins Cry, מ-1999.
טעימות:
השיר Run to The Water, מהאלבום The Distance to Here, הוא קודם כל, בעיניי, מייצג נהדר של Live. מעבר לזה, בזכות כמה משפטים מוצלחים בו, גם הוא לא יוצא לי מרשימת השמיעה לאחרונה. הקליפ, לצערי, טפשי למדי.
<
יש ב-YouTube המון קליפים של Overcome על רקע מגדלי מרכז הסחר הקורסים. אני אוהב את השיר הזה כי הוא פשוט יפה, אבל Live רכבו על הגל. הנה הקליפ המקורי.

תענוג
דמיאן רייס הולך וכובש מקום של אחד האמנים האהובים עליי ביותר. אין המון מה לכתוב עליו. האלבום הראשון שלו, O, היה תענוג; האלבום השני שלו, "9″, התעלה על קודמו. רייס כותב נפלא, נוגע, מכאיב – הוא לא מצפה את הבלדות שלו בשום ציפוי סוכר, והתוצאה היא שירים מרגשים, כואבים, כאלה שלא אחת מביאים אותי לסף דמעות.
שמעתם ברדיו: The Blower’s Daughter, הסינגל הראשון מהאלבום הראשון של רייס, נטחן בכל מקום אפשרי.
טעימות:
שיר שלא יוצא לי מהאזניים כמעט בכלל בזמן האחרון הוא The Animals Were Gone, מהאלבום האחרון שלו. הוא בעיקר שם בגלל שורות כמו זו:

I love your depression and I love your double chin, I love most everything that you bring to this offering.

זה שיר אהבה פשוט, נעים, קצת מלנכולי. זה רייס במיטבו. הוידאו הוא וידאו גולשים, אבל הוא לא רע.

Coconut Skins הוא שיר שלקח לי זמן להתרגל אליו, אבל מאז שהתרגלתי, ובעיקר בזמן האחרון, הוא הפך להיות המוטו שלי. השיר מציב שתי אפשרויות – לשקוט על השמרים, או לקום ולעשות מעשה – וככזה, הוא נותן לי מוטיבציה כל פעם שאני זקוק לה, ולאחרונה אני נזקק לה לא מעט. הוידאו מהופעה בטלוויזיה ההולנדית.

וכבונוס, אחד הזמרים האהובים עליי בקאבר לאחד השירים האהובים עליי:

פסקול is a post from: בלוגיקה