דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:

אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.

מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.

אני חושב שמרבית הדיונים הללו פספסו נקודה משמעותית, שאליה ארצה להתייחס, והיא שאלת השבר האמוני העמוק שהמתקפה הזו – והעומדים מאחורי העומדים מאחוריה – מייצגים בשילוב הבלתי אפשרי המכונה ציונות דתית. אבל עוד לפני כן, אי אפשר שלא להתייחס ליבבה רווחת מימין – הטענה כאילו השמאל אינו מאולץ לגנות את מעשיהם של אנרכיסטים המפגינים כנגד הכיבוש, ומדוע יידרש הימין לגנות את מעשיהם של מתנחלים התוקפים חיילי צה"ל? אני נדרש לטענה נבובה זו משתי סיבות: האחת, שברצוני לטעון שתקיפה זו מהווה משבר חריף בציונות הדתית ככלל, ועל כן חזקה עליי שאני צריך להראות את הקשר בין נוער הגבעות ובין החבר הממוצע בגוש אמונים. השנייה, הקשירה הכמו סימטרית השקרית הזו מייצגת נאמנה את הרלטיביזם האתי שעומד בבסיס התפישה המתנחלת כולה. או לשון אחר לשתי הסיבות: אני מחזיק שמתוך שתנועת ההתנחלות דורשת לעצמה זכויות יתר – את החירות מביקורת על פעולותיהם של פרטים ממנה – תוך שהיא שוללת זאת מכל תנועה אידאולוגית אחרת, היא למעשה מביעה תמיכה או הסכמה שבשתיקה עם מעשים ששוללים בעצם קיומם את בסיסה של האידאולוגיה המתנחלת מראשית דרכה. ניסור כזה של הענף עליו יושבים הוא-הוא צלילו של הקרח שנסדק, כפי שיובהר בהמשך.

[...]

הקץ להקדמות. הטענה כאילו השמאל המתון אינו מוחזק אחראי למעשיהם השנויים במחלוקת של "אנרכיסטים", כהגדרתם בתקשורת, ושאר אנשי שמאל בנעלין, נבי סאלח ובלעין, שלעתים כוללים עימותים עם חיילי צה"ל, וממנה הדרישה כי רבני ההתנחלויות ומועצת י"ש לא יוחזקו אחראים למעשיהם של כמה עשרות בני נוער המתנפלים באישון לילה על בסיס צבאי, יוצרת מראית עין כוזבת של גזירה שווה. ראשית, היא שקרית: ארגוני השמאל כולם – משלום עכשיו הפרווה^[1], דרך בצלם – הארגון הראשון שנחלץ להגנתם של מתנחלים אלה וקבע שהכרזה עליהם כעל ארגון טרור איננה הדרך וכלה באנרכיסטים נגד הגדר – מאוימים על ידי חקיקה וקמפיינים ציבוריים שההנמקה שלהם כוללת, בין השאר, את העימותים הללו. לא זו אף זו: כל מי שמתנגד למפעל ההתנחלות מוחזק אוטומטית בכפיפה אחת לא רק עם פעילי שמאל קיצוני המתעמתים עם חיילים סמוך לגדר ההפרדה, אלא גם עם קיצוני ימין פלסטיניים המבצעים פיגועים. אנשי שמאל נדרשים לגנות לא רק פעולות של קיצוניים משמאל, אלא גם פעולות של קיצונים פלסטיניים – מקסאמים ועד פיגועים נוסח הטבח במשפחת פוגל. אחת הססמאות החביבות על מוכי הירח היא פושעי אוסלו לדין. שמעון פרס ויוסי ביילין הוחזקו ועודם מוחזקים אשמים בפיגועי הטרור של שנות התשעים, מאמר זה מערוץ 7 יוכיח. כך שאם כבר, השמאל המתון נדרש להוקיע מעשי אלימות הרבה יותר מהימין המתון, ובוודאי יותר ממועצת י"ש, ואפילו מעשי אלימות שאינם קשורים אליו או לעמדותיו ומעשיו.

שנית, אין שום הקבלה בין רבני המתנחלים כמו שמואל אליהו הגזען ואליקים בעתיד תהיה פה מדינת הלכה לבנון לבין השמאל המתון. איש אינו מחזיק את בני בגין, מיכאל איתן, דן מרידור, ראובן ריבלין ואפילו לא את עוזי לנדאו או ראש הממשלה אחראים או מבקש מהם לגנות את הפעולות. אין שום הקבלה בין השמאל המתון לבין מנהיגי מועצת י"ש ורבניה המטורללים. הניסיון לבצע הקבלה כזו הוא ניסיון לכפות על הדיאלקטיקה הפוליטית את הנורמליזציה של ההתנחלות, ולא בפעם הראשונה. ישנו קשר ישיר בין מועצת י"ש על שלל נציגויותיה החברתיות והפוליטיות לבין בני הנוער על הגבעות, מה שאין בין אנשי השמאל המתון ובין אותם מפגינים בבלעין ונעלין – למעשה, זו אחת הטענות החריפות של המפגינים כלפי השמאל-מרכז. זאת, אפילו אם מקבלים את ההנחה שישנו פסול בהפגנות אלה.

לבסוף, אם מבקשים אנשי מועצת י"ש ורבניה לגזור גזירה שווה בין נוער הגבעות המשתולל לבין מפגינים משמאל, אל יבואו מופתעים ונדהמים אם וכאשר צה"ל יטפל בראשונים כמו באחרונים, חלילה. מי שעושה הקבלה כזו, ובמקביל אינו מוחה – בלשון המעטה, שלא לומר תומך ומעודד ודורש עוד – כאשר צה"ל משתמש באלימות על מנת לפנות מפגינים משמאל – אלימות שלעתים מסתיימת בפגיעה בגוף, לא יוכל לבוא בטענות כאשר אלימות זהה תופעל במקרה שהוא רואה כמקביל. בהערת אגב, עצם הנקודה הזו כשלעצמה מספיקה כדי להפריך את ההקבלה: ראינו כבר שאנשי השמאל המתון לא מזדרזים לקפוץ ולגנות את צה"ל כאשר הלה יורה במפגינים, אולם אם אמצעים דומים היו מופעלים לפינוי השבאב המטורלל, ניתן להניח שמעוצת י"ש וגרורותיה היו מזנקות כנשוכות נחש. אבל זה ספקולטיבי^[2], ואיננו נדרשים לספקולציות, מפני שהנקודה זו היא כשלעצמה בדיוק העניין: אנשי המחנה ההוא רואים בעצמם נעלים לא רק על שכניהם הפלסטינים שאת אדמותיהם הם חומסים, אלא גם על "אחיהם" היהודים המחזיקים בסט דעות שונה משלהם. מבחינתם, מה שנכון לעשות לאנשי שמאל אסור לעשות לאנשי ימין. או כפי שטענתי בתחילת הדברים, הטענה הזו מבטאת היטב בדיוק את אותו מוסר רלטיביסטי המאפיין את אנשי גוש אמונים: הם דורשים מחד שיטפלו במתפרעים מהמחנה שלהם אחרת משמטפלים במפרי סדר מקרב שורות השמאל מחד, ולא יחזיקו אותם אחראים לאותם מתפרעים בדיוק, כפי שלדעתם – הבלתי מבוססת, כפי שהוסבר לעיל – אין מחזיקים את אנשי השמאל. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

[...]

אנשי שמאל טובים שמחו כנגד חוסר הסימטריה שבתגובת צה"ל לא טרחו להבהיר משהו; אני רק מקווה שהם אכן התכוונו לזה שכפי שצה"ל לא הפעיל נשק חי במטרה להרוג כלפי נערי הגבעות המשתוללים, כך לא צריך היה להניף את נשקו כנגד איברהים אבו רחמה או מוצטפא תמימי, ולא להיפך. אין קדושה בצה"ל, ומתקפה על בסיס צבאי עם בלוקים אינה שונה מהותית מ"תג מחיר" – פשיעה ואנדאליסטית אידאולוגית תחת שם מכובס – כנגד מכוניות בכפר פלסטיני. מתוך ראיה כזו – יש משהו מפוכח מאוד, בעיניי, בראיה של צה"ל לא כפרה קדושה שאין לדעת בה אלא כזרוע שלטונית שצריכה להיות מבוקרת תדיר – הדבר היחיד שמקומם במתקפה זו יותר מאשר כל השתוללות הרגילה של מטורללי הגבעות היא התגובה הא-סימטרית של הצבא שכנגד – צבא העם המגן בעוז על ההתנחלויות. חוסר הסימטריה הזה מקומם לא כי היו צריכים להיות פצועים והרוגים במתקפה נגד חטמ"ר אפרים, אלא כי לא היו צריכים להיות פצועים והרוגים בנבי סאלח, בלעין ונעלין. כאן, מי שמקבל על עצמו אתיקה רלטיביסטית הוא צה"ל עצמו (אני כותב את הדברים מתוך בטחון מלא שאנשי הימין הקיצוני, שהוכיחו שאין להם שום בעיה עם מתקפה פיזית על צה"ל, לא ישללו אפריורית ביקורת תיאורטית נגד הצבא), שמובא לקיצוניות (שקל לראותה במכתב של גורביץ לדובר צה"ל) באותו ציטוט אומלל של דובר צה"ל, המודה כי דין אחד למתנחלים ודין אחר לפלסטינים, באותו אזור.

היה ראוי כי צה"ל יפסיק לירות במפגינים וכי קצינים יפגינו את אותו איפוק שהראו מול מטורללי הגבעות גם אל מול פלסטינים מפגינים. במצב העניינים הנוכחי, חוסר הסימטריה זועק לשמים, ורק מי שמאמין שבורא עולם בעצמו שלח אותו למשימתו הקדושה שבהתיישבות יוכל לטעון כי מדובר בסדר עולם טבעי, וכי הכול לגמרי בסדר ואין כל בעיה. אחרים, המאמינים במוסר אוניברסלי יותר, ייאלצו לדחות את הטענה הזו.

האמונה שבבסיס האתיקה הרלטיביסטית הזו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו עזב את מעשיו ושלח את המתיישבים להתיישב – שהיו אלה דבריו שרעמו מקני התותחים במלחמת ששת הימים – היא אחת האמונות המניעות של גוש אמונים בפרט ושל הדתיות הפסאודו-ציונית בפרט. מה שמביא אותי אל העיקר.

[...]

שהבלון המשיחי יתפוצץ, זה ברור[...]הם *בכנות* רואים את משמעותה של האמונה בלאומיות והם *באמת* מאמינים שהצבא הוא מקודש[...] לא תהיה להם יהדות, כי הם מבינים אותה רק כביטוי "לגדולה, לגבורה, לתפארת, לנצח ולהוד" של מדינת ישראל. תארים אלה, שהם בתפילת דוד המלך תאריו של הקב"ה, מועברים על ידם למדינת ישראל וזו מניפסטציה אלילית מובהקת.^[3]

אחד הפאתולוגים המוצלחים ביותר של מה שמכונה בטעות "הציונות הדתית", ושל גוש אמונים בפרט, היה פרופ’ לייבוביץ’^[4]. הוא זיהה את האלמנט המשיחי לא רק בחניכי גוש אמונים, אלא גם במשנתו והגותו של האב הרוחני, הראי"ה קוק (שאת תורתו טען, בין היתר, שחניכיו עוותו). הוא זיהה את לב הבעיה – תפישת המדינה כאתחלתא דגאולא. כי אם הגאולה מתחילה במדינה, אז הכול מותר – משיח כבר בדרך. תפישה זו, שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, מעמידה את המדינה במעמד של קדושה. בהשאלה, גם צבאה משחרר השטחים הוא חלק מאותה גאולה, חלק מאותה קדושה. תפישה זו איננה עוד רעיון, היא הבסיס של כל הרעיון המתקרא "ציונות דתית". הרעיון הציוני מראשיתו עמד בסתירה ליהדות פעמיים: פעם אחת, מפני שהוא היווה "דחיקת הקץ" – הקמת מדינה בריבונות יהודית טרם ימות המשיח. התפישה היא שהגלות היא עונש, וסופו בגאולה על ידי משיח, ואין לדחוק בקץ זה להגיע. פעם שניה, מפני שהציונות לא רק שהקימה מדינה חילונית שאיננה מדינת הלכה תחת מלך משושלת בית דוד, אלא גם הגדירה יישות יהודית בלתי דתית, לאומית, ובכך הביאה לבעיה חדשה, מפוררת מבפנים: היא יצרה עם יהודי שאיננו עם התורה, ולזאת הדת היהודית על הלכתה המפורטת איננה יודעת להתייחס. כי בכך יש להודות: חלק מסוים מקיום מצוות דורש גם מימד ציבורי; קחו דרך משל את השמיטה: אם אין אדם מגדל את כל צרכו בעצמו, אין די בכך שהוא שומר על השמיטה, אלא עליו להקפיד שכל שהוא רוכש מקפיד על השמיטה גם כן^[5]. ההלכה אינה יודעת כיצד מתייחסים לעם יהודי שאיננו עם התורה, ליהודים רבים המנהלים בעצמם את ענייניהם ואינם רואים סמכות בהלכה והם מתפקרים ואף מתבוללים. הנחת היסוד שלה היא שהציבור אליו היא פונה מנהל חייו לאורה. אם מוסיפים לזה את העובדה שכמו כל תנועה לאומית מודרנית, התנועה הלאומית היהודית המתחדשת ביססה את עצמה על מושגים מעולם זכויות הפרט – זכותו של אדם להגדרה עצמית, או לשון אחר, זכותו של היהודי לריבונות על גורלו – כלומר, חייבה מעורבות של היהודי בקביעת גורלו ובכך חייבה פורמט מסוים של שלטון דמוקרטי, ואת העובדה שמוביליה של התנועה הזו היו מתבוללים, מתפקרים, "גרץ-יודן" כהרצל, בובר ונורדאו – נקבל שהלאומיות היהודית המתחדשת הייתה חייבת לעמוד בסתירה כלשהי לדת.

שתי סיבות אלה הן מה שהביא את החרדים כבר במאה ה-19 להתנגד לציונות, מה שמביא לזה שאפילו מפלגות חרדיות המשחקות את המשחק הפוליטי בישראל החילונית-ציונית נמנעות מלשחקו עד תומו (ויוכיח סגן-השר ליצמן). נימוקים אלה הנחו, למשל, את מנהיגה החמישי של תנועת חב"ד, שלום דובער שניאורסון, בהתנגדות העזה לציונות. ואין זה פלא כי חב"ד היא היום החסידות הציונית ביותר – רבים ממאמיניה סבורים כי משיח כבר הגיע.

התנועה הלאומית-דתית פתרה את הדילמה הזו על ידי שילובה של השאיפה הלאומית והמדינה שבעקבותיה בדיאלקטיקה היהודית-דתית; על ידי קביעה שמדינת ישראל היא תחילתו של תהליך הגאולה, והקמתה היא הטרמה לביאת המשיח. בכך, ניתן למדינה מעמד של קדושה: המדינה היא נדבך הכרחי בהבאתו של משיח. בהמשכו של התהליך, ותוך עיוות-מה של משנת הרב קוק, הפכה המדינה לגילוי מובהק של השכינה עצמה. לייבוביץ’ מיטיב לתאר את התהליך הזה:

בזה יש לרב קוק אחריות רבה, משום שהוא העלה את הלאומיות היהודית לדרגת דבר שבקדושה. כשהוא מדבר על עם ישראל אין הוא מתכוון ל-10 עד 12 מיליון יהודים אלא ל’נפש האומה’, שהיא לדעתו *יש ריאלי*, הזהה עם המושג (המדרשי-אגדי) ‘כנסת ישראל’, שהיא השכינה, שהיא הספירה העשירית – ספירת המלכות שבאלוהות. זאת אומרת שלמעשה התהליכים בעם ישראל כיום משקפים תהליכים באלוהות ולא בהיסטוריה האנושית[...] תלמידיו, או שאינם יודעים זאת, או שהם מתעלמים מכך. הם מעמידים פנים *כאילו* הם חושבים שהרב קוק מדבר על עם ישראל וחושב עלי ועליך ועל עוד 12 מיליון יהודים, אבל הוא חושב על *השכינה* כשהוא מדבר על עם ישראל!

הצבא, ככלי של המדינה באמצעותו היא שומרת את גבולותיה ואף מרחיבה אותן, הפך כאמור אף הוא למקודש בעיני גוש אמונים. התהליך הזה התחיל ביום השביעי: צה"ל "שחרר" את ארץ האבות, את חברון ושכם ויריחו והדובדבן שבקצפת – ירושלים והכותל המערבי. מדינת ישראל וצבאה היו לחמורו של משיח, והיכולת לחזור לארץ האבות נתפשה כחלק מהדיאלקטיקה של הקדושה שבהקמת המדינה. זו הייתה הוכחה לצמיחתה של הגאולה, ה"חזרה" לארץ האבות בנצחון הסוחף של 67.

קדושת הצבא כחלק מקדושתה של המדינה כחלק מתפישתה כראשית צמיחת גאולתנו עומדת, אם כן, בבסיס המשיחי של תנועת ההתיישבות הדתית-לאומית. אבל אז קרה משהו: הצבא הפסיק להיות בלעדית מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל. כאן עומדת דילמה שהיא מראשיתה של הציונות: ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה. האם מטרתה הגדולה של הציונות היא להקים מדינה שמטרתה היא להביא גאולה – "שחרורה" של ארץ ישראל השלמה והבאת שלטון יהודי (הלכתי, להבדיל מ"שלטון של יהודים"), תחילה לארץ ואחר כך לעולם כולו – או שמא מטרתה של הציונות היא להביא להקמה של מדינה עבור העם היהודי בה יוכל לממש את ריבונותו שלו על עצמו. בשלב כלשהו – תאריך תחילת הסדק הוא ה-11 ביוני 1967, אבל הסדק הגיע לדילמה שחשפה אותו רק ב-1993 עם הסכמי אוסלו וההכרה שהמדינה עלולה להפסיק לשמש מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל ולהתחיל לקבוע את גבולותיה באופן המנותק ממושגי הגאולה – כשהמדינה הפסיקה לממש את התפקיד הזה. הציבור הדתי לאומי עשה כל שביכולתו – החל בהפגנות וכלה בטיפוח, התנערות מדומה וחיבוק מאוחר של רוצחי מנהיגים – על מנת להימנע מהשבר. אבל היה מאוחר מדי, והשבר הלך והעמיק והגיע לשיאו כששרון – מתנועתו של השותף החילוני הטבעי, ז’בוטינסקי, ומי שזוהה יותר מכל מנהיג חילוני אחר עם תנועת ההתיישבות – הזיז את יישובי גוש קטיף וצפון שומרון. במלחמה נגד ההתנתקות נהגו רבני המתנחלים בחוסר אחריות קיצוני, ואחד מבכיריהם – הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו – הבטיח לנוער שהיה לא תהיה. אבל היה גם היה, וההתנתקות הרחיבה את אותו השבר. הברית עם החילונים הלאומיים נסדקה, וכעת המדינה הפכה למכשיר המפנה את חבלי המולדת תחת "שחרורם".

לא, זו הלאומיות המתעטפת העטיפה של קדושה. עצם המושג ‘דתי-לאומי’ הוא תועבה!^[6]

כתוצאה מהתהליך הזה, הפך הצבא ממכשיר קדושה למכשיר טומאה, כזה שניתן לתקוף אותו. אבל מתחת לפני השטח, הקשר הרופף שקשר את הדת ללאומיות ניתק: המדינה, דרך צבאה, הפכה מאתחלתא דגאולא לעוד אחד מאויבי החזון המשיחי, וככזו שוב אין לה הצדקה דתית. חוקרי תיאולוגיה בעתיד בוודאי ישחתו זמנם בשאלה האם ההקצנה הדתית – ההתחרדות, ונפוצותו ההולכת וגוברת של החרד"ל – היא תולדה של השבר הזה או אחת הסיבות לו. אבל מתחת לפני השטח, אנשי גוש אמונים הוותיקים מאבדים אחיזה לא רק בהתנהגות הנוער, אלא גם באידאולוגיה שלו, במושג של דתיות לאומית בכלל. הניגודים נפגשים, הקרח נסדק.

[...]

ומה הלאה? קשה לומר מבלי להכנס לספקולציות, ולכן אקדיש פסקה לספקולציה האישית שלי, וזה כל שהיא – ספקולציה. לייבוביץ’ חשב שכשהבועה המשיחית של גוש אמונים תתפוצץ חלק ממאמיניה יתנצרו. אני חושב שזו הנחה מרחיקת לכת, אם כי לא בלתי מבוססת – ישנו קשר חזק מאוד בין פונדמנטליסטים נוצרים ובין חלק ממערכת האמונות של חלק מאנשי תנועת ההתנחלות. מה שיותר סביר הוא שאנחנו צועדים לקראת מלחמת אזרחים – עם הסרת שלשלאות הממלכתיות הציונית, שוב אין מה שיעצור את מלחמת הקדושה על ארץ ישראל מול מדינת ישראל. זה לא יבוא מייד, אבל זה יבוא. ראשית, לדעתי, זה ישמש כאיום, באותו האופן שפשעי "תג מחיר" משמשים כאיום היום: אם המדינה תפעיל סמכותה ותפנה יישובים, היא תביא למלחמת אזרחים. בהמשך, האיום יצטרך להתממש. כשזה יקרה, צריכים אנשי השמאל, המרכז והימין המתון לזכור את הלקח שהובא בתחילת הדברים כאן היטב: יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בנלחמים. אם ירצו המתעוררים, שזיהו את היהדות עם מדינת ישראל וניעורו מחלומם, להרים ידם במדינה, עדיין תצטרך ישראל הריבונית להוסיף ולהיות מדינתם; להגיב באיפוק ובהבלגה – כך תוכיח את היותה יישות דמוקרטית וחילונית.

אבל עוד לפני הספקולציה – העכשיו. עכשיו צריכים אזרחי ישראל להבין שהמתקפה הזו איננה פעולת-תגובה נמהרת של שבאבניקים נמהרים. היא מסמלת ניתוק של קשר לא-טבעי שגדלנו לראות כמובן מאליו של חובשי הכיפה עם מדינת ישראל באופן אידאולוגי. היא מסמלת את הניתוק הזוחל של אנשי גוש אמונים ממדינת ישראל, ועל אזרחי ישראל להבין ששוב אין לסמוך על ממלכתיותה של הדתיות הלאומית. הדתיים הלאומיים הופכים לדתיים בלבד. תחילתה של תנועת הנגד, שאולי תצליח למנוע או להפחית את הנזק הפוטנציאלי של מלחמת אזרחים עתידית, צריכה להיות צמצום מרכזי הכוח שלהם – של רבניהם בעיקר – בעמדות מפתח בישראל, בצבא בעיקר. לאחר שהכריזו חלקים מהם על נכונות קיצונית לפעולה מבפנים כנגד הצבא, יש גם הנמקה שאיננה ספקולטיבית-תיאורטית להתחיל לצמצם את הנזק הפוטנציאלי שכבר מתרחש. בקצרה, יש לראות, אל מול זריית החול של האדווקטים מימין, את המתקפה הזו כמה שהיא: עוד מיתר הניתק בין מטורללי הגבעות ומדינת ישראל.

הקרח נסדק is a post from: בלוגיקה

1. אני את חברותי הקצרה בארגון הפסקתי לאחר שהארגון סירב להשתתף באופן רשמי בהפגנה שדרשה את התפטרותו של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השניה
2. לא לגמרי, אם רואים שחלק מתנועת ההתנחלות הגיבה למתקפה בסוג של הצדקה
3. ישעיהו לייבוביץ’, מתוך: "על עולם ומלואו", עמ’ 32
4. כמו גם של השמאל הישראלי ושל החברה הישראלית כולה, אגב
5. ההערמה שמצאו לכך, אגב, גרועה, מבחינת היהדות, עשרות מונים: על מנת שלא לעבור על מצוות שמיטה, עוברים על "לא תחנם"
6. שם, 24

נכתב כבר המון בכל הנוגע לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, הזומם להעלות את גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק ל-30 רבבות שקלים טבין ותקילין. מרבית הבלוגרים שאני קורא^[1] התמקדו, איך לא, בנזק לבלוגרים – עליהם האפקט המצנן משפיע פי כמה וכמה. מאחר ולבלוגרים אין, על פי רוב, גישה מהירה לייעוץ משפטי חינמי מעורך דין המנוסה בתחום, ופני שלבלוגרים אין, על פי רוב, ממון מיותר ובוודאי לא בסכומים שנדרשים מהליך משפטי (אפילו לא יפסידו בו), התיקון לחוק פוגע בהם הרבה יותר משהוא פוגע בעיתונאים, המגובים במערכת בעלת עורכי דין וממון. הדבר הזה נכון להפליא, מזוויתו שלו, ועם זאת, נדמה לי שיש מה לומר על הפגיעה הצפויה באותן מערכות עיתונים אמידות ועשויות ללא חת ובעיתונים, ובעיקר מה לומר על ניסיון מגומגם של המחוקק לומר משהו בתחום שאותו אינו מעז להסדיר.

ובכל זאת, אני בלוגר, ופטור בלא כלום אי אפשר: כשקראתי את דובי כותב שהתיקון לחוק אינו משמעותי עבור מי שאין לו גם חמישים אלף שקל (הפיצוי הסטטוטורי כיום), טענה ששמעתי בגרסאות שונות במקומות שונים^[2], הרמתי גבה. לא, אין לי חמישים אלף שקל זמינים, ואם היו לי הייתי כותב את המילים האלה מאיזה חוף איפשהו בעולם, כך שגם אז לא היו לי. אני לא מכיר הרבה אנשים שגם יש להם חמישים אלף שקלים זמינים, וגם יש להם רצון אדיר לתת אותו למישהו – ארגון או אדם – שעליו הם מעבירים ביקורת בבלוג שלהם. זה בכלל לא העניין. השאלה היא, תמיד, הסיכון.

אם, נניח, יאיים עליי אדם שנפגע מפוסט בבלוגיקה בתביעה במצב העניינים כיום, אני אנסה לקחת בחשבון את הדברים הבאים: מה הסיכויים שאם אתעקש האדם המדובר יתקפל (כלומר, שהאיום בתביעה הינו איום סרק, SLAPP בלע"ז); אם זה יגיע לבית משפט, מה הסיכוי שאפסיד (כלומר, עד כמה מה שפרסמתי היה דבר אמת שיש בו עניין לציבור או לחלופין הבעת דעה, וכיצד אני או עו"ד מעריך את הסיכוי שבית משפט יראה את הדברים כמוני); אם אפסיד, מה הסיכויים שייפסקו נגדי הפיצויים המקסימליים בחוק; אם גם זה יגיע למשפט, גם אפסיד, גם יפסקו נגדי פיצויים של חמישים אלף ש"ח, האם אוכל לעמוד בכך (האם אוכל לעמוד בכך זו שאלה שונה לחלוטין מהשאלה האם יש לי חמישים אלף ש"ח זמינים, ועל כך מיד). את כל אלה אנסה לשקול כנגד מידת רצוני להשאיר את הפוסט המדובר. בסוף כל השיקול הזה, יש סיכוי שאחליט ללכת על זה. כך קרה בפעם היחידה שקיבלתי איום כזה – אמרתי למאיים (שאת פרטיו נשאיר במערכת כרגע) שאשמח לקבל מבית משפט גושפנקא שדבריי אודותיו היו אמת. המאיים התקפל, ולא שמעתי ממנו יותר. זו הייתה הליכה על קרח דק – ניסיתי לבדוק את המים, ואני בספק אם באמת הייתי הולך לבית משפט, אבל הייתי מוכן לקחת את הסיכון. ודוק: הייתי עני בהרבה ובעל הרבה פחות גישה לעורכי דין באותה התקופה.

מה שמביא אותי לנקודה הבאה: האם אוכל לעמוד בהפסד מוחץ במשפט זו שאלה אחרת לגמרי מהשאלה האם יש לי את הכסף זמין. אם אלך לבנק ואבקש הלוואה של חמישים אלף ש"ח סביר להניח שהלוואה כזו תאושר לי. זה לא יהיה כיף גדול, אבל עם הגב אל הקיר, זו אופציה. השאלה האחרת היא נוראה בהרבה: אם מחר בבוקר אתבע על סך של 300 אלפי שקלים, לא אוכל לעמוד בהפסד מוחץ, בשום דרך. זה אומר לא רק שאין לי את הכסף זמין – זה אומר שאין דרך בעולם שאוכל להשיג את הכסף במקרה הגרוע ביותר, אלא אם כן מישהו מוכן לשלם שלוש מאות אלף שקלים על כליה ממעשן.

וזה, ממש כאן, משנה את כל תוחלת הסיכון. כי במחשבה על המקרה הגרוע מכל, במצב הנוכחי יש לאנשים פשוטים כמוני מוצא – גם אם גרוע. עם התיקון לחוק – אין. זה משנה את כל השיקול – זה הימור על כסף שאין לי סיכוי להשיג. וזה אפקט מצנן פעמיים – פעם אחת, מפני שדי באיום בתביעה כדי להביא להסרת פוסט ואולי פרסום התנצלות: משחק בכסף שאין לי הוא לא משהו שאעשה, ואם האפשרות הגרועה ביותר אינה משהו שאוכל לעמוד בו בשום צורה, זה הימור שלא אכנס אליו; פעם שניה, מפני שאיש לא חייב לי התראה לפני שהוא תובע אותי – מה שאומר שכדי להימנע מתביעה שאת תוצאתה הגרועה ביותר אינני יכול להכיל עליי להימנע מכל פרסום שעלול לפגוע במישהו שעלול לתבוע. וכל אחד עלול לתבוע. זו סתימת פיות יעילה למדי, ודילמה קשה כבלוגר – שהתיקון לחוק מעמיד אותי בה לפני כל פוסט ופוסט.

[...]

אלה היו עשרים האגורות שלי על הזווית הבלוגרית של התיקון המוצע לחוק. אולם לתיקון הזה ישנו מטרה מוצהרת (גם אם לא יחידה) – והיא להצר את צעדיה של התקשורת. גם יריב לוין וגם מאיר שטרית, יוזמי תיקון החוק, צוטטו בתקשורת כאומרים שמטרת החוק היא לדאוג שכלי תקשורת ידווחו את האמת ולהרתיע אותם מפרסום דברים שאינם אמת. בכתבה הזו בטמקא מצוטט יריב לוין כאומר:

מדובר בהצעת חוק חשובה ובכוונתי לעשות כל שביכולתי על מנת להעביר אותה במליאת הכנסת. היא תשמור על חופש הביטוי. כל עיתונאי צריך לבדוק סיפור לעומקו ולהעדיף את הדיוק על פני הסקופ.

ואילו מאיר שטרית צוטט ב"NRG" כאומר:

עיתונאי חייב לדווח אמת ואסור לו לדווח דברים שהם לא אמת. הוא חייב להיזהר, בעיקר כשדנים בכבודו של אדם ובשמו הטוב

כשלעצמי, אני שמח שהמחוקק בוחר לנהל דיון שנוגע לתקשורת, גם אם זה דיון שבו יו"ר הכנסת טוען שמאה אלף שקל הם סכום מפחיד מספיק. זה בגלל שבכל הנוגע לחופש העיתונות, המחוקק במדינת ישראל שותק כמו דג אילם שפיו תפור. מדינת ישראל מעולם לא הגדירה באופן רשמי מה מעמדה של התקשורת במארג הדמוקרטי של הפוליטיאה, מעולם לא נתנה מחשבה שניה למידת החופש של העיתונות בישראל. וכאן לב הביקורת שלי על התיקון המוצע לחוק: אם המחוקק רוצה לומר את דברו בגבולות המותר והאסור בתקשורת, הוא יכול לעשות כן באופן מסודר. הוא יכול להחליף את הפסיקה – מיד על כך – ולוותר על החקיקה המנדטורית, ולהסדיר את נושא התקשורת וחופש העיתונות בישראל, את מעמדם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מול מעמדה של זכות הפרט לשם טוב. יאמר המחוקק את דברו, והעולם וההיסטוריה ישפטו אותו על משמעות הדבר הנאמר בחינת היותה של ישראל דמוקרטיה. תחת זאת, בוחר המחוקק בנפנוף ידיים פחדני, הגדלה עקיפה של הסיכון של פעולה נזיקית שיכולה להיות מופנית גם כלפי אמצעי תקשורת. איומים תחת הסדרה, הפחדה תחת אמירה ברורה. ככה לא עושים מדינת חוק.

היו דיבורים רבים בשנים האחרונות, ובתקופה האחרונה במיוחד, על בית המשפט העליון, על עצמאותו המוגזמת בעיני כמה, על הסמכויות שהוא לוקח לעצמו וכיו"ב. הדברים שבגינם ההאשמות הללו מושמעות הם ברובם כאין וכאפס לעומת הפסיקה עליה נשען כל חופש העיתונות בישראל שנעשתה ב-1953 על ידי השופט שמעון אגרנט, במה שזכה לכינוי "בג"ץ קול העם". תחילתה של הפרשה בכתבה בעיתון הארץ, לפיה עומדת ישראל להלוות 200 אלף חיילים לארה"ב במלחמת קוריאה. ככל הידוע לנו היום, לא היה בסיס לידיעה, אולם בינתיים הביטאון של מק"י קול העם והעיתון אל-איתיחאד פרסמו מאמר ביקורת תחת הכותרת ילך אבא אבן להלחם לבד, בו האשימו את ממשלת ישראל שהיא "מספסרת בדם הנוער הישראלי". בהתאם לזכותו החוקית לפי פקודת העיתונות (1933, ירושה מהמנדט) החליט שר הפנים דאז, ישראל רוקח, לסגור את קול העם לעשרה ימים ואת אל-איתיחאד ל-15 ימים. העיתון עתר לבג"ץ.

בפסק דין ארוך ומנומק, מסמך שעד היום הוא מופת מרהיב לעצמה אינטלקטואלית הרגישה לסביבתה מחד והמדייקת באבחנותיה מאידך, קיבל שמעון אגרנט את העתירה. המסלול לקבלת העתירה היה לא פשוט – פסק הדין הוא מסמך מומלץ מאד לקריאה, אם חפצים ללמוד פרק בהלכות עבודה יסודית. בדרכו לקבלת העתירה הניח אגרנט את יסודות המשפט החוקתי, עיגן בפסיקה את היותה של ישראל דמוקרטיה , וביסס את חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל לשנים שיבואו. בין השאר, אגרנט נדרש לדון אפילו במעמדה החוקתי של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ובל נשכח, בפסק דין זה נקבע מבחן הוודאות הקרובה. ודוק: כל זה התרחש ארבעים שנים לפני "המהפכה החוקתית" וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

וזהו. פסיקת בית משפט מ-1953 היא הבסיס החוקתי היציב ביותר של חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל. פסיקה מרהיבה, ללא ספק, אולם בנויה לתלפיות ככל שתהיה, פסיקה אחת בת חמישים ושמונה שנים אין בה די כדי לעגן את אחד הנדבכים המדוברים ביותר ואולי גם החשובים ביותר בדמוקרטיה מודרנית.
כל עוד המחוקק מסתפק בנפנופי ידיים ורטינות בכיוון כללי של התקשורת, שמיועדות בעיקר להפחיד ולא להסדיר ולהתוות גבולות ברורים, הוא מוותר על תפקידו כמחוקק ומקבל על עצמו תפקיד של מאפיונר: התנהלות באיומים מרומזים, בהפחדה, מתוך מה שנראה בעיניי כתקווה כי העיתונות תסדיר את עצמה – ותדאג לעשות כן לשביעות רצונו המלאה. למעשה, יש שיראו בכך ניסיון לחזור לתקופה היפה ההיא, שלפני מלחמת יום הכיפורים, בה ידעה התקשורת לצנזר את עצמה לשביעות רצון המשטר.

ואם כבר בצנזורה עסקינן, יש מקום לציין כי אפילו מנגנון הצנזורה הצבאית בישראל הוא משענת קנה רצוץ בלתי מוסדר הנשען על רצון טוב יותר מאשר על חוק. לאחר שעם קום המדינה נסגרו העיתונים ידיעות אחרונות ועל המשמר לכמה ימים כל אחד בעקבות החלטות פוליטיות למחצה של הצנזורה הצבאית, הגיעה המדינה להסכם עם התקשורת, שהידק את שיתוף הפעולה של הצנזורה עם כלי התקשורת. בין השאר, הוקמה ועדת העורכים לתיאום בין כוחות הבטחון לאמצעי התקשורת, ועדה בה חברים כלי תקשורת דוברי עברית והג’רוזלם פוסט, ורק הם. ההסכם ההוא הגיע לקיצו בפעם הבאה שהצנזורה הרימה ראש פוליטי – אז היה מעורב במהלך מי שהיה הרמטכ"ל של מדינת ישראל. הצנזורה אסרה לדווח על אירועי צאלים ב’ (1992), ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל דאז ושר הבטחון כיום, אהוד ברק, בשטח. בעקבות השימוש הציני הזה בצנזורה, פרשו הארץ וידיעות אחרונות מההסכם, ונולד הסכם צנזורה חדש (1996), שהגדיר מחדש את סמכויות הצנזורה באופן דומה בצורה מחשידה להגדרתו של השופט אגרנט – לפי מבחן הוודאות הקרובה, וכלל את האפשרות לעתור לבג"ץ במקרה של אי הסכמה. כלומר, אפילו במה שנוגע לצנזורה הצבאית העדיפה המדינה – שבימים אלה פועלת לריסון כוחו של הבג"ץ המשתולל, כן? – לחסות תחת סינרו של בית המשפט העליון ולא לומר דברים נהירים ומפורשים.

אם כן, די להצגה, די לאיומים המרומזים, די לפופוליזם הזול ולצבירת הון פוליטי על חשבון התקשורת, די לחוסר הודאות, די להתנהלות חסרת החוליות הזו. לא הגדלת הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי על לשון הרע יסדיר את העיתונות בישראל. יקום המחוקק וידבר בכלי התקשורת, ויסדיר אותם, ויאמר את דברו בצורה מפורשת. מהם גבולות החופש העיתונאי במדינת ישראל? מה נכלל בגדר זכות הציבור לדעת? מה מעמדה של זכות זו לעומת זכויות הפרט? מה מעמדו החוקי של חיסיון עיתונאי למקורות בכלל ולחושפי שחיתויות בפרט? מהם גבולות הצנזורה? מהן זכויותיו של עיתונאי ככזה, מהמדינה וממעסיקו? מהן חובותיו? מי נותן לעיתונאי רשות לעסוק במקצועו, כיצד ואיך? מה מעמדה החוקי של האתיקה העיתונאית? האם וכיצד ניתן לשלול מאדם את הזכות לעסוק בעיתונות? באילו בתי משפט או טריבונלים נדונים הנושאים הללו?

כל אלה הן שאלות מפתח בשאלת החופש העיתונאי במדינת ישראל. כל עוד המחוקק מתעלם מהם, יואיל ויעזוב את שוק העיתונות בשקט. רוצים להסדיר? בבקשה – זו לא רק זכותכם, זו חובתכם. שוק עריכת הדין, למשל, מוסדר בתחומים הללו היטב. האמנם הוא חשוב משוק העיתונות? אולם בצעו הסדרה: אמרו דברים ברורים ומפורשים על העיתונות בישראל, גבולות החירות שלה והסיבות להם. אז, ניתן יהיה לראות אם בישראל מתקיים חופש עיתונות אם לאו, ועד כמה דמוקרטית היא. עד אז, עזבו את החקיקה המאיימת במרומז – היא אינה קושרת כתרי כבוד לאיש.

נפנופי ידיים פחדניים is a post from: בלוגיקה

1. באותו לינק
2. בין השאר, בקרב מוחות עם אדם לא חמוש בתגובות לסטטוס פייסבוק של עידוק

נבחרי ציבור בכל הדרגים יודעים כי חשוב לשמור על קשר עם הציבור. חברי הכנסת, הם מקבלים לצורך כך תקציבי עתק, שלעתים מזומנות משמשים אותם בדרכים משונות להפליא. אולם מעטים הם נבחרי הציבור שטורחים, במסגרת שמירת הקשר הזו, גם לשמוע מה יש לציבור לומר בחזרה. מעטים עוד יותר הם נבחרי הציבור שטורחים לעשות משהו אם יתברר שהציבור אינו מוכן לשמוע. במובן הזה, חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה, המפורסמת בשל מאבקיה הצודקים נגד הדרת נשים בירושלים ובעד רב ראשי ציוני לעיר, היא נבחרת ציבור טיפוסית המדגימה נורמה פסולה של קשר חד סטרי עם הציבור, מבלי אפשרויות יציאה. אני יודע, מפני שחברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה אינה חדלה מלשלוח לי מיילים המעדכנים אותי על אודות מעשיה ההירואיים במועצת העיר ירושלים, למרות בקשותיי המפורשות, החוזרות ונשנות, בכל דרך אפשרית, להפסיק ולקבל מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דיוור שכזה.

חיי עברו תהפוכות לא מעטות מאז החלה רחל עזריה להיות חברת מועצת העיר ירושלים. ראשית, עזבתי את ירושלים. שנית, החלפתי עבודה. שלישית, נישאתי ולבסוף סיימתי תואר. אולם דבר אחד בחיי נותר יציב וקבוע – המיילים התקופתיים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, המודיעים על מעשיה הטובים בשליחות הציבור שלבקשותיו אטומה היא, מבטיחים שאקיים את הדיברות ה-11 וה-12 של עמיחי:

הדיבר האחד עשר, "לא תשתנה" / והדיבר השנים עשר, "השתנה, תשתנה"^[1].

ואיזו נבחרת ציבור היא רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים! עשויה ללא חת, דבר לא ימנע ממנה את מטרתה, דבר לא יעצור אותה בדרכה הצודקת! ומה סיכוי לי, הקטן, ולבקשותיי הריקות אל מול כוח רצון שכזה, אל מול נחישות בלתי מתפשרת כמו של רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים?

מתחילה, שלחתי דואר אלקטרוני לכתובת ממנה נשלחו עדכוניה של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, וביקשתי שלא להמנות עוד על ברי המזל ועזי הלבב המקבלים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דיוור אלקטרוני תקופתי. מעולם, כך הטעמתי, לא ביקשתי לקבל עדכונים משולחנה של רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, וממילא אין לי חפץ להוסיף ולקבלם, ואפילו ירושלמי אינני. חטאי, חטא הכפירה וההיבריס, חטא ההנחה כי חיי יכולים להיות חיים מבלי לקבל עדכונים תקופתיים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, נמחל לי. כמו הוחלט כי לא נדבר בכך עוד, נחת בתיבת המייל עדכון נוסף מחברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה.

תמהתי. האם ייתכן שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, המתנאה בייצוג ציבור, תתעלם כה מבקשותיו של חבר אחד ובודד בציבור? הרי ידוע לי שכתובת המייל פעילה: הנה, רק במייל האחרון שנשלח ממנה נתבקשו אנשים המעוניינים להתנדב למיזמיה של רחל עזריה, חברת מועצת העיר בירושלים, לשלוח מייל לאותה הכתובת בדיוק!

אולם לא אמרתי נואש, מפני שזו מילה טיפשית להגיד סתם כך. וודאי איזה סייען, עוזר, מלאך או שרף שלח את ההודעה, והוא וודאי חשב שאפשר להתעלם מבקשתי המפורשת. מובטחני שאם אצליח להגיע אל ראש הפירמידה, אל חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, בכבודה ובעצמה, היא תמהר להנחית הוראה באותה הנחישות המפורסמת שלה, ולא אוסיף לקבל דיוור. אם כן, שלחתי מייל לכתובת של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, במועצת העיר ירושלים. שוב ביקשתי בכל לשון של בקשה להיות מוסר מהעדכונים השוטפים.

ושוב, כאילו לא אירע דבר, התעלמו במערכת של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, מבקשתי המפורשת. ושוב הוספתי לקבל את עדכוניה ההירואיים של חברת מועצת העיר ירושלים העשויה ללא חת, רחל עזריה.

[...]

אם כן, אם מתעקשת חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, להוסיף ולשלוח לי מעדכוניה התקופתיים המלבבים, מבקש אני לחלוק עמכם מה עשתה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, בתקופה האחרונה:

ראשית, רחל עזריה, חברת מועצת העיר בירושלים, עוסקת כבר שלוש שנים בקמפיין ארוך:

לפני שלוש שנים, בבחירות למועצת העיר אסרו עלי לפרסם תמונה שלי על אוטובוסים, איש לא ידע שזהו בעצם תחילתו של קמפיין ארוך ועיקש להחזיר את הנשים למרחב הציבורי בירושלים. הקמפיין החל בעתירה בדרישה לפרסם תמונות נשים על אוטובוסים, בהמשך הייתי שותפה לקמפיין של המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה שבהם נשים צריכות לשבת מאחור. לפני שנה עתרתי יחד עם שותפות ושותפים נגד רחובות נפרדים, ועכשיו לאחר עתירת ההמשך נגד הרחובות הנפרדים, ועם הצטרפותם של גופים רבים למאבק להשבת תמונות של נשים למרחב הציבורי בירושלים, נראה שההצלחות מתחילות לתת את אותותיהן

חברת מועצת העיר, רחל עזריה, נמצאת במערכה עיקשת להחזיר את הנשים למרחב הציבורי בירושלים. זו הסיבה ששלוש שנים לאחר תחילת המערכה עדיין יש בירושלים אוטובוסי הפרדה, עדיין אין תמונות נשים על אוטובוסים בעיר, ועדיין יש רחובות מופרדים בחגים. הו, אכן הוגשה "עתירת המשך", שזה אכן מעשה רב! נעתור, ואם לא תעשו כרצוננו, נעתור שנית! דבר לא יעצור את העיקשים והנחושים! כמעט נשכח מלב שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, היא חלק מהקואליציה של ראש העיר כבר שלוש שנים, ומעולם לא עזבה קואליציה זו. לעתור? בהחלט! לעזוב קואליציה שמאפשרת למצב נגדו עותרים להתקיים? לא ולא! לא כך עושים דברים אצל חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה!

נמשיך בעדכון מהנעשה:

נכון, שילמתי מחיר אישי בתקופה האחרונה, כאשר ראש העיר החליט לקחת ממני את סמכויותי בעקבות הבגץ נגד ההפרדה ברחובות מאה שערים. הלחץ של החרדים נתן את אותותיו, ולצערי ניר ברקת נכנע להם גם בעניין זה. אבל אנחנו ירושלמים שלא מוותרים והמהלכים האחרונים רק הבהירו עד כמה חשוב שבקדנציה הבאה המחנה פלורליסטי ייוצג על ידי רשימה מגובשת וגדולה של ירושלמים איכותיים ישרים ומסורים.

חברת מועצת העיר, רחל עזריה, מתייחסת ב"מחיר אישי" לכך שראש עיריית ירושלים, המשיח החילוני ניר ברקת, לקח ממנה את תיקיה החשובים – הגיל הרך והמנהלים הקהילתיים – בגלל העתירה שהוגשה. יש מה לומר על מהלכו של ברקת בעניין, אולם מי שמופתע מכניעתו המוחלטת של החבר של הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו לחרדים כנראה לא קרא כאן מעולם. אולם יש לציין שלמרות כניעותיו החוזרות ונשנות של ניר ברקת ללחץ החרדים – בחניון קרתא, במקווה בבית הכרם ועוד – נותרה חברת מועצת העיר, רחל עזריה, חלק בלתי נפרד מהקואליציה של ברקת, כראוי ל"ירושלמים שלא מוותרים" על הכסא. העובדה, שבסופו של דבר היה זה ברקת שפיטר את חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה ולא היא שהתפטרה והוציאה עצמה מקואליציה הנכנעת פעם ושוב ללחץ חרדים בניגוד גמור להבטחות לבוחר, מעידה כאלף עדים על חוסר נכונותה של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, לוותר.

בחלקו השני של הציטוט משייכת עצמה חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, למחנה הפלורליסטי, וטוענת שעל כוחו של מחנה זה, יחד איתה כמובן, לגדול. פלורליזם, כמובן, זה חשוב. אולם אין באמת – בעולם כפי שהוא נתפש על ידי מרביתנו – קשר רב בין חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, לבין פלורליזם. הרי מספר דוגמאות לפלורליזם המופלא של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה:

בימים אלו מתנהלים בירושלים ההליכים לבחירתו של רב ראשי לעיר. קשה להפריז בחשיבותם של הליכים אלה הן ברמה הלאומית, הן ברמה העירונית והן ברמה הפרטית של כל אחד מאיתנו: מעבר למישור הייצוגי והסמלי, לרב העיר ישנה השפעה רבה על מדיניות הרבנות המקומית בנושאי כשרות ושמיטה, מקוואות, מקומות קדושים, רישום לנישואין (יחס לגרים), פתיחת בתי עסק בשבת, פתיחת חניונים בשבת ועוד.

לכן כל כך חשוב שבתפקיד זה יכהן אדם ציוני, שאופייה הכלל ישראלי של ירושלים חשוב לו, ושמבין כי ירושלים צריכה להיות בית מזמין לכל יהודי באשר הוא שם, בייחוד לאור הפגנות החרדים הסוערות של אתמול. יש לנו כאן הזדמנות להשפיע מבפנים – האם יהיה לנו רב שיקדיש את זמנו למאבק בחניונים שפתוחים בשבת, או שמא יהיה לנו רב שיקרא לחיים משותפים של הקבוצות השונות בעיר ויפעל למען מטרה זו.^[2]

ביום ראשון הקרוב, ה-21/6 בשעה 19:15, נקיים כנס באולם מועצת העיר ירושלים. מטרת הכנס היא לתת לראש העיר ברקת רוח גבית בבואו לבחור את הרב הראשי ולחזק את החלטתו למנות רב ראשי ציוני.

הנוכחות של כל אחד ואחת מכם היא חשובה: חשוב שתגיעו לכנס, כדי שברקת יראה עד כמה גדול הוא המשקל של הציבור הציוני בעיר ירושלים.^[3]

ואי אפשר בלי להזכיר את הפיצול. רחל עזריה נבחרה לתפקיד חברת מועצת העיר ירושלים בסיעת "התעוררות-ירושלמים", איחוד של שתי סיעות שהתפצלו לפני כשנה וחצי. מדוע התפצלו? בשל תמיכתה של הפלורליסטית הידועה בסגירת בית הקולנוע שיוקם בבנייני האומה בשבתות. כי להיות יותר פלורליסטית מהחרדים זה קל. להיות פלורליסטית באמת – כזו שרואה גם כאלה שאינם יהודים כשייכים בירושלים, או כזו שרואה מקום לבילויי חילונים בעיר, זה מורכב יותר.

וברוח פלורליסטית זו חותמת רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, את מכתבה הבלתי רצוי:

יחד נוודא שירושלים תישאר עיר מזמינה ומאפשרת לכל יהודי באשר הוא שם, לכל תושבי מדינת ישראל, ולכל אדם

ומי שרוצה לחשוב שהסדר הוא מקרי, שיבושם לו.

[...]

שעת סיכום:

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, חוטאת ביצירת קשר חד סטרי עם הציבור: לפנות אליו בדיוור אלקטרוני ישיר היא יכולה, לשעות לבקשה החוזרת ונשנית שלא להיות נמען על רשימת קשר זו – לא.

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, חברה בקואליציה שמקיימת מדיניות הפוכה לזו שעזריה מעידה שהיא מאמינה בה, מבלי לפרוש מהקואליציה הזו. בכך, היא שותפה מלאה לכל מעשיה של הקואליציה הזו, כולל ההדרה וההפרדה שהיא כה מתנגדת להן.

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דואגת קודם כל לציבור היהודי ציוני – אולי אפילו דתי-ציוני – ורק אחר כך, אם בכלל, לשאר תושבי העיר. חברה לשעבר לסיעת התעוררות-ירושלמים אמר עליה, ולא בכדי:

העובדה שרחל עזריה, למרות הדברים האלה, בוחרת לא להתייחס לעמדות שלנו ולהמשיך לייצג איזהשהו עולם ערכים אחר, לא מאפשרת לנו להמשיך לפעול יחד.

תגובתה של עזריה, אגב, היה לבכות את החלשתו של "המחנה הציוני" בעיר. עמדותיה אלה לא מונעות ממנה להחשיב עצמה, משום מה, כ"פלורליסטית".

ולבסוף, כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר, ממשיכה לשלוח לי דואר זבל המעדכן אותי בפעילותה שאינני מסכים עמה, בעיר שאיננה עירי, חרף בקשותיי המפורשות שלא לקבל ממנה דיוור נוסף ומבלי שביקשתי להימנות על רשימת הדיוור הזו. ולי ברור, מכל הדברים הללו, שלו הייתי תושב ירושלים, בבחירות הבאות הייתי מנסה, בהצבעתי, להפסיק את חברותה של רחל עזריה במועצת העיר ירושלים. למען חיזוק המחנה הפלורליסטי האמיתי בעיר, למען ייכנסו למועצת העיר פוליטיקאים שמוכנים לשים גם את כסאם המרופד בעבור האידאולוגיה שלהם, ולא רק את עלותה של עתירה לבג"ץ ולמען ייכנסו למועצת העיר ירושלים פוליטיקאים שמוכנים לקבל "לא" – אפילו בדבר פעוט כמו חברות ברשימת תפוצה.

הספאם של חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה is a post from: בלוגיקה

1. י. עמיחי, פתוח-סגור-פתוח
2. מייל מתאריך 7.6.2009, ההדגשה שלי
3. מייל מתאריך 17.6.2009

זו תפילה מוזרה, ‘ברוך שלא עשני אשה’. הם אומרים את זה כל יום. יש אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו?

אם ישנה אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו, היא כרוכה בכך שיתכבד וילך לצפות במופע הסטנד-אפ האתאיסטי של בוב זאבי, התיאולוגיה של הקרמבו (כאן המקום לגילוי נאות: בוב וזוגתו חברים שלי ושל אשתי, ובוב אף עשה סטנד אפ קצר כברכה בחתונתנו) . התיאולוגיה של הקרמבו הוא מופע סטנד אפ אחר, שנון, מדויק, מלא ידע – ומצחיק מאוד. בוב לוקח אלמנטים מהדת – היהודית בעיקר, אבל גם האסלאם לא נותר נקי – ומציג, בלשון קולחת, בהומור מתוחכם ובניתוח קר ומדויק, את הגיחוך שבהם, ובהשלכה – את האבסורד המצוי בלבה של האמונה הדתית.

קשה לטעון שאין אבסורד בבסיסה של האמונה הדתית, ושל הדתות האברהמיות בייחוד. כמה מגדולי ההוגים היהודים (כמו גם בני דתות אחרות, ואני מתאפק שלא לומר קירקגור) הצביעו על האבסורד הזה וטענו, בין היתר, שהאמונה היא הגשר מעל לאבסורד – כלומר, שעל מנת לקבל את הנחות היסוד של הדת ולחיות עם האבסורד דרושה האמונה, ושזה תפקידה. אחרים, טובים (או רעים) לא פחות, ניסו בכוח ליישב את האבסורד ונותרו עם גרסה של הדת שהיא במקרה הטוב רזה וחיוורת, ובמקרה הרע – אבסורדית.

כמה רעיונות בסיסיים של הדתות ושל מושג האל מבוססים על אבסורד. את האבסורד הזה ניסח היטב אפיקורוס בגרסתו הראשונית לבעיית הרוע^[1]. האבסורד הזה, הדואליות ביחס לאל כיש אונטולוגי (מחד, ישות כל יכולה שמגדירה את מגבלות הטוב והרוע, מנגד, ישות היכולה להמיט עלינו רעה באם לא נעשה את מצוותה, מצד שלישי, ישות שהינה טרנסצנדנטית ומתקיימת מחוץ לעולם זה, ומצד רביעי יישות המנהלת עולם זה; יישות שעלינו לעשות את רצונה, יישות שלעולם לא נדע את רצונה וכך הלאה – הסתירות שמושג האל מייצר יכולות בקלות לפרנס כמה כרכים עבי כרס ומשמימים במיוחד), זולגת הלאה לשלל הפרקטיקות הנוהגות בדת; ואם בפרקטיקות עסקינן, היהדות היא מלכת הפרקטיקה – אולי הדת היחידה שמציעה לא רק אמונה ושיטה מוסרית אלא פרוגרמת חיים שלמה, המתחילה בבוקר בסדר קשירת הנעליים, ומסתיימת בערב בהחלטה מה מברכים על הפיצה כתלות בכמה משולשים נאכלים. זו פרוגרמה הנוגעת לכל אורחות חייו של היהודי המאמין, מרגע שהקיץ, בביקוריו בשירותים, בנישואיו, בתשמישי מיטתו, ובכל אשר יפנה. היהדות היא סדרה של פרקטיקות קטנות, יומיומיות ויש שיאמרו – אבסורדיות עד לאין שיעור.

חלק מהאבסורד אינו בהכרח מובנה – חלק ממנו נובע מתוך הקונפליקט בין כללים שנכתבו לפני כמה מאות שנים לבין ימינו אנו. הידעתם: אם אוכלים אתם קרמבו שלם, כולו, ברכתו היא "שהכל". אולם אם מפרידים אתם מהקרמבו את הביסקוויט, אזי יש לברך "מזונות" על הביסקוויט ו"שהכל" על הקרמבו. וזה עוד כלום – אם תלכו למופע של בוב, תלמדו פרטים נפלאים על הדיון היהודי המעמיק בסוגיית הקרמבו בשבת. קרמבו – מכלה זמנם של רבנים מאז המצאתו.

[...]

הדת, לכאורה, היא מטרה קלה. כולנו מכירים חלקים ממנה, ולהומור אנטי-רליגיוזי יש אפקט שוק כמעט מובטח. אבל הדת היא גם מטרה חמקמקה, כי כולנו מחוברתים מגיל אפס כמעט לאפולוגטיקה הדתית המלווה; ועוד – בדיוק כשם שכמעט בלתי אפשרי לשאת נאום פרו-רליגיוזי ארוך מבלי להשמע מטיף, שלא לומר מחזיר בתשובה, כך קשה באותה המידה לשאת מונולוג ארוך אנטי רליגיוזי בלי להישמע מטיף, שלא לומר מוציא בשאלה. כמה קומיקאים יחידי סגולה – מינצ’ין, בריגסטוק, קונולי וקרליין – הצליחו לשלב קטעים כאלה במופעים שלהם, אולם הדבר דורש מיומנות, שנינות, והרבה מאוד הומור. כתבתי כאן פעם שלקומדיה תמיד היה הכוח לשנות לבבות. הומור הוא תרופה מצוינת, המסייעת להעביר רעיונות שאינם קלים לעיכול אל הקהל. אריסטופנס יכול היה לתלות את קיומם של האלים בשנאתם לאדם, מבלי לחשוש לגורלו, בזכות השימוש בקומדיה:

ניסיאס: הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות בזמן זה הוא להשתטח תחת פסלו של איזה אל.

דמוסתנס: איזה פסל? כל פסל? המאמין אתה, אם כן, בקיומם של אלים?
ניסיאס: בהחלט.
דמוסתנס: ומה הוכחה לך?
ניסיאס: הראיה שהם שונאים אותי. האין די בכך?^[2].

בוב הוא חד כתער, יודע היטב את החומר עליו הוא מדבר, בעל אבחנות דקות המוביל פעם אחר פעם לפאנץ’ ליין מדויק ומוצלח, ובזכות כך מצליח להעמיס על כתפיו מופע אנטי-דתי שלם, שעל אף שהוא מביע דעה מוצקה ביותר, הוא מצליח שלא להפוך להטפה, אלא נשאר כל העת בתחום של הבידור. אין בכך לומר שאין הוא מצליח לגרום לאדם לחשוב – נהפוך הוא: בידור טוב באמת אינו נמדד בהיותו פשוט וסכריני, בנוסח עדות הארץ נהדרת, אלא דווקא בכך שהוא מותיר את האדם עם חומר למחשבה בצד ההנאה שלו. אני עצמי אינני מסכים עם חלק מהדברים שבוב מעלה במופע, וזה בסדר גמור – אם אינכם מסכימים לכל מה שנאמר לכם, זה סימן שאתם אנשים חושבים. אבל דווקא בשל אותם מקומות שאינני מסכים עמם אני מכיר בניצחון האינטלקטואלי של המופע: הוא אומר דברים שיש משמעות להסכמה או אי-הסכמה עמם, הוא גורם לצופה לחשוב ולנקוט עמדה – וכל זה במופע סטנד אפ. במובם הזה, בוב הוא סטנד אפיסט מהסוג שחסר לי בארץ: איש מצחיק מאוד, חריף מאוד, עם אמירה ברורה מאוד. התיאולוגיה של הקרמבו מוציא ממנו את כל התכונות הנהדרות הללו, והוא שווה צפייה. אל תאמינו לי, תשאלו את תומ"ש.

[...]

ההופעה הקרובה של התיאולוגיה של הקרמבו תתחולל ב-11.11.11 בתיאטרון קרוסל בשעה 21:30. כאן האתר של בוב, כאן עמוד המופע בפייסבוק. מומלץ בחום.

קרמבו קדוש – המלצה is a post from: בלוגיקה

1. וזה, אולי, ערכה האינטלקטואלי היחיד של משנתו
2. אריסטופנס, האבירים, תרגום שלי מהגרסה האנגלית

נתחיל מהסוף: אי אפשר לחייב עובד לשאת ולתת עם מעסיקו. אי אפשר לחייב עובד שיש מעליו הנהגה ארגונית לקבל את ההסכמים של ההנהגה הארגונית. אי אפשר לחייב עובד להוסיף ולעבוד. הדבר נכון על כל אדם שאינו עובד-כפיה (קרי, בישראל, חייל בשירות חובה). מהכלל הזה ניתן להחריג עובדים שחתמו על חוזה תקופתי: במקרה כזה, על אף שלא ניתן לחייב את העובד להוסיף ולעבוד עד תום התקופה, יכול המעסיק לתבוע מהעובד פיצוי בגין הפרת חוזה. אולם לא ניתן לקשור עובד למקום עבודתו בכפיה.
ובכל זאת ולמרות האווידנטיות של האמור לעיל, יש כמה הסבורים שיש מקום למנוע באופן גורף את התפטרותם של הרופאים המתמחים, כפי שעשה לבושתנו בית הדין לענייני עבודה. לרוב, טענותיהם של אותם כמה אינן מחזיקות מים, ואפילו אם רק אקדיש להן מספר מילים ותו לא, יהיה זה יותר ממה שהם ראויים לו. אולם יש כמה אנשים – הפוסט הזה ביניהם – שמדם לבם הם כותבים, וטיעוניהם מנוסחים באופן שמשווה להם מראית עין משכנעת, אם כי בפועל הם אינם מעידים לא על חשיבה מעמיקה ולא על ראיה נכוחה של המציאות, ולהם יש לענות ביתר כובד ראש ולו רק מהחשש שמא מאן דהוא יראה ברטוריקה את המהות.

וכעת מההתחלה: הציבור מתעב שביתות. הנקודה הזו נכונה להחריד, ויש לה סיבה טובה: שביתות כמעט לעולם אינן קורות במגזר הפרטי. דוגמה חריגה למדי היא שביתת נהגי הרכבת הקלה, עובדי "קונקס".שביתות כאלה מזיקות בעיקר לבעלי החברה^[1]. במקרה של הרכבת הקלה, למשל, באין נסיעות אין הכנסות. ישנן סיבות טובות שבשלן שביתות במגזר הפרטי הן אירוע נדיר יותר משביתות במגזר הציבורי^[2] , אולם הן מחוץ להיקפו של פוסט זה. שביתות כאלה מפעילות לחץ כלכלי ישיר על בעלי החברה. מנגד, כאשר מדובר בשביתה במגזר הציבורי – רשות הנמלים, חברת החשמל, מורים, אחיות, עובדים סוציאליים, רופאים ברפואה הציבורית וכיו"ב – במרבית המקרים השביתה אינה גורמת נזק כלכלי ישיר למעסיק. כשהמורים שובתים נגרם נזק למשק^[3], אולם לא נגרם נזק כלכלי ישיר למשרד החינוך. מי שכן נגרם לו נזק הוא בעיקר הציבור המשתמש בשירותים אלה. שביתה במשרד הפנים פוגעת באזרחים שצריכים להוציא תעודות ומסמכים מהרשויות, למשל. המטרה כאן כמעט עונה, אחד לאחד, להגדרה המילונית של טרור: הפעלת לחץ על אוכלוסייה בלתי מעורבת באמצעות פגיעה בה על מנת שאותה אוכלוסייה תשפיע על הנהגתה לשנות את דרכיה. באספקלריה הזו, אין הבדל בין עובדי משרד הפנים בשביתתם ההיפותטית לבין מחבל מתאבד.

מי שהטענה האחרונה עשתה לו כאב בטן צודק לחלוטין, כמובן. יש כאן ארבעה הבדלים מהותיים, ששניים מהם הם שני צדדים של אותו מטבע, שהתעלמות מהם מסקנתה היחידה היא שיש לאסור על שביתות: האחד, עובד ציבור בהגדרתו מועסק על ידי הציבור, ועל כן אם הציבור נפגע, הרי שלמעשה המעסיק הוא זה שנפגע. השני הוא שעל אף שהמשרד האחראי או הממשלה כולה אינם נפגעים כלכלית או אחרת כתוצאה מהשביתה, הרי שאנו משלמים להם כדי לריב את ריבנו ולהפגע בשבילנו וכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה הזו. כאשר אני אינני יכול להוציא דרכון, זו לא "בעיה שלי", אלא גם בעייתם של נציגיי בפרלמנט. קל לראות שהטיעון השני הוא ניסוח מזווית אחרת של הראשון, ודי בכך. ההבדל השלישי הוא ששביתה במגזר הציבורי לעולם אינה מגיעה בהפתעה: היא תוצר של הכרזה מוקדמת על סכסוך עבודה, של כישלון במשא ומתן, של עיסוק ציבורי ותקשורתי נרחב. לבסוף, לשביתה ניתן להוציא צווי מניעה, דבר שהינו בלתי אפשרי כשמדובר על פיגועי טרור, כמובן. ההבדל הרביעי טמון באלטרנטיבה. אם תדחק אדם אל הקיר, הוא ישתמש בכל נשק שיהיה לו. אם, נניח, קבוצת אזרחים שוללת את אזרחותם של מתנגדיהם הפוליטיים, מונעת מהם תעסוקה וגישה למשאבים, שוללת את חירותם להתאגד ולייצוג משפטי הולם ומסרבת להידבר עמם, יהיה מטופש מצדם להניח שאותה קבוצה פשוט תראה את כל האפיקים הלגיטימיים נסגרים ותחליט להפסיק להיאבק למען חירותה. למרבית קבוצות הטרור בעולם – הפלסטיניות כלולות בסיפור – יש אלטרנטיבות^[4] לפיגועי דמים, והבחירה בהם היא בדיוק כזו – בחירה (ולא טובה במיוחד). לעומתם, לעובדים בשירות הציבורי אין המון ברירות: אם האוצר מסרב לשאת ולתת עמם או לחלופין להתגמש בעמדותיו, הם יכולים להתפטר או להמשיך לעבוד, או להפעיל לחץ על הציבור – שבסופו של דבר, הוא המעסיק שלהם והוא זה שאמור להיות הבעלים של משרד האוצר שמנהל את כספו. בהינתן שלא תמיד האפשרות להתפטר הינה טובה עבורם, שביתה היא האמצעי היחידי שעומד לרשותם.

ומכל ארבעת ההבדלים הללו עולה טענה מוסרית אחת פשוטה: העובדה שהציבור סובל משביתות ומתעב אותן אין בה כדי לשלול את הזכות המוסרית לשבות. ההיפך הוא הנכון – אם אדם הוא עובד ציבור, כפוף למערכת שלמה של מגבלות בשל היותו עובד ציבור^[5], מספק שירות חיוני לציבור ומקבל משכורתו מאותו הציבור בדיוק – הציבור הוא מעסיקו והציבור ייפגע כתוצאה מהשביתה שלו. זה בסדר גמור מוסרית, ולא רק מפני שאי אפשר לטעון שעובדי ציבור מועסקים על ידי "המדינה" יותר משאפשר לטעון שרבנים מועסקים על ידי הקב"ה – לאוצר אין הון עצמי ופיננסיירים זולת הציבור – אלא גם משום שאין שום רבותא מוסרית לשלילתה של הזכות הזו שמונעת את הצעד היחיד שנותר לעובד ציבור שמעוניין להמשיך לעבוד אבל רוצה שתנאיו ישופרו. בהגדרה, השוק הציבורי הוא כזה שאין בו תחרות: עובד משרד הפנים לא יכול לעבור לעבוד אצל המתחרים. בהיעדר אמצעי לחץ שקיימים אצל כמעט כל עובד במגזר הפרטי, עובד במגזר הציבורי ללא הזכות לשביתה משול לעבד, בחינת היותו חסר יכולת לחלוטין להשפיע השפעה אמיתית על תנאי העסקתו.

כך שהעובדה שהציבור – עד כמה שיש מובן להתייחס אליו ככזה – אינו אוהב שביתות אינה שונה מהותית מהעובדה שמנכ"ל חברה פרטית אינו אוהב שביתות, ובוודאי שאינה סיבה למנוע מאנשים לשבות.

[...]

משביססנו את זכות השביתה, עלינו להכיר בכך שאחד האיומים הגדולים ביותר על זכות השביתה הוא שבירתה. על מנת להיות אפקטיבית, שביתה על פי רוב צריכה לכלול את רוב, אם לא כל, העובדים. תארו לכם שבשביתה היפותטית של עובדי משרד הפנים האוצר מציע הצעה שתשפר את מצבם של בערך חצי מהעובדים, ואותם חצי חוזרים לעבודה. כעת, אין לשביתה כל כוח: אז התורים יהיו קצת ארוכים יותר. זה לא יזעזע אף מעסיק, ובוודאי לא יפעיל די לחץ על הציבור כדי לשנות משהו. שביתה תלויה בקיומה – כמו כל דבר אחר. הרציונאל הזה הוא מהעומדים מאחורי עבודה מאורגנת: ארגון העובדים הוא המכריז על סכסוך עבודה, מארגן את העובדים ביחד ומחליט מתי ההסכם מספק, והארגון הזה, בשל היותו נבחר, לרוב יהיה מחויב למרבית העובדים גם אם לא כולם. הבסיס המוסרי, אם כן, לעבודה מאורגנת הוא על מנת לאפשר לעובדים שיווי משקל במשא ומתן על תנאי העסקתם בשוק שבהגדרתו אינו תחרותי או שאיננו רוצים – כחברה – שהוא יהיה תחרותי^[6].

בדברי הימים קרה, לעתים, שחוקים המבוססים על רעיון מסוים נוצלו על מנת לבצע משהו שהוא לחלוטין הפוך מהרעיון הזה: דוגמה מפורסמת היא הפעלתו של חוק שרמן (1890) על ידי בתי המשפט כנגד איגוד עובדי מסילות הברזל האמריקאי. חוק שרמן נועד למנוע יצירת איחודי יישויות שעלולים לפגוע בתחרות, ובייחוד למנוע העלאת מחירים פיקטיבית על ידי הגבלה של מסחר או ייצור. במילים אחרות, החוק כיוון למניעת מונופולים וקרטלים. ב-1894 הפעיל אותו בית המשפט האמריקאי נגד עובדי מסילות הברזל השובתים בשביתת פולמן, בטענה שיש להם מונופול על העבודה. כך, חוק שנועד (ובהמשך גם מילא את ייעודו) למנוע מחברות ליצור קרטלים ומונופולים שימש להפסקת שביתת עובדים.

דבר דומה פקד את הרופאים המתמחים. במהלך המו"מ שהתפתח כתוצאה משביתת רופאים, הבינו המתמחים שההסתדרות הרפואית אינה לוקחת אותם בחשבון. הם ביקשו להיות מיוצגים במו"מ מול האוצר, ובקשתם נדחתה. הרעיון של ארגון יציג, שמטרתו להביא הישגים לכלל העובדים, יושם כאן על מנת למנוע מחלק מהעובדים ייצוג. כצפוי, ההסכם שהושג לא היה מקובל על המתמחים. כיוון שנמנע מהם להמשיך לשבות – לאחר שהארגון היציג שנכפה עליהם למרות שביקשו ייצוג נפרד חתם על הסכם שאינו מקובל עליהם – לא נותר להם אלא לקבל את ההסכם. כאמור, כאשר אדם נדחק אל הקיר, רק שוטה יסבור שעליו פשוט לוותר. כשסוגרים לקבוצת אנשים את כל דרכי הפעולה, הם יפעלו במה שנשאר להם.

להבדיל מעובדים אחרים, רופאים מתמחים אינם חסרי אפשרויות. כשאומרים לעובד שאין לו שום דרך לפעול על מנת לשפר את מצבו, הוא יישאר במקום עבודתו אם אין לו אופציות אחרות. אם יש לו אופציות אחרות, הוא ייקח אותן – אפילו אם אינן משתלמות יותר, מפני שבהן לפחות הוא אדון לגורלו. כשניסו, באמצעים משפטיים המעוותים את הרעיון המקורי מאחוריהם, למנוע מהמתמחים דרכי פעולה אפשריות אחרות, למעשה דחקו אותם לפינה. באנגלית קוראים לזה take it or leave it. חלקם של המתמחים החליטו לעזוב את זה. הם הגישו מכתב התפטרות.

[...]

שבית הדין פסל על טכניקה – מכתב ההתפטרות לא היה אישי (כפי שנראה בהמשך, הטכניקה הזו גם היא אינה מתיישבת עם פסיקה קודמת). כמה מאות מתמחים הגישו מכתבי התפטרות חדשים, אישיים. גם את אלה פסל בית המשפט, בתואנה כי הקולקטיביות של מכתבי ההתפטרות מעידה כי למעשה מדובר בשביתה, וזו אסורה מפני שנחתם הסכם עם הארגון היציג.

בשלב זה, נראה לי ראוי לבצע סיכום של הדברים: המתמחים נכנסו לשביתה, יחד עם כל הרופאים, מפני שמאסו בתנאי העבודה שלהם. הם ביקשו להיות מיוצגים מול האוצר ובקשתם נדחתה. הסכם החתם, שלדעתם אינו מייצג אותם. מרגע חתימתו, נאסר עליהם לשבות, כך שנלקח מהם אמצעי הלחץ העיקרי שלהם, ולמעשה נאמר להם – אלה הם התנאים וזהו זה. במצב כזה, הברירות שלהם היו לנשוך את השפה ולעבוד בתנאים שלא נראים להם, או להתפטר. כמה מאות מהם בחרו באפשרות השניה, ואפשרות זו נשללה מהם. למעשה, אותם מתמחים עובדים כיום בכפיה בתנאים שאינם מקובלים עליהם, והם לא יכולים להתפטר משום שהם לא בודדים שאינם מרוצים מתנאי העסקתם, אלא קבוצה.

כאן מעלים מיני אנשים שלל ספקות לגבי ההתפטרות הזו, בדיוק משום שהיא קולקטיבית. הספקות הללו יכולים להיות מזוקקים לכדי שתי טענות: האחת היא שמכיוון שמדובר בהתפטרות קולקטיבית ומעצם היותה כזו, היא אמצעי לחץ בלתי הוגן במשא ומתן. זו טענה מוסרית. השנייה היא הטענה המשפטית שהובאה גם בפוסט שקושר אליו בתחילת הדברים: כאשר המתמחים מתפטרים אולם מנהלים במקביל משא ומתן, וכאשר הם עושים זאת בצורה קולקטיבית ומאורגנת, הם לא מתפטרים, הם שובתים, ורק קוראים לזה בשם אחר, ושביתתם אסורה.

נתחיל מהטיעון הראשון: ראשית, יש לזכור שהמתמחים הם לא הראשונים שמתפטרים קולקטיבית. במקרה של "פלסטין פוסט" נ’ ג’ואנה יחיאל (1994) נקבע כי:

משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו על^[7] העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד – ואין הבדל בין השניים". העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינה אם במועד שבו התפטרה העובדת התפטרו עובדים נוספים, או שהיא היתה היחידה שהתפטרה באותו מועד או סמוך לו (ע’ 442).

אם כן, משפטית לפחות, ישנו תקדים מובהק לזכות להתפטרות קולקטיבית, כאשר בית הדין הארצי לעבודה קובע כי התפטרותם של מספר עובדים יחד צריכה להיראות כצרור התפטרויות אינדיבידואליות ותו לא.

כאן, יטענו אנשים מסוימים שישנו הבדל בין עובדים מאורגנים לעובדים שאינם מאורגנים: בהגדרה, צעדים מאורגנים של עובדים מאורגנים צריכים לעשות על ידי הארגון שלהם. ובכן, הטיעון הזה, בזמן שהוא נכון חלקית, הוא לחלוטין לא רלוונטי. נכון חלקית, משום שהיותו של עובד מצוי תחת ארגון עובדים לא שוללת את זכותו להיפגש עם עובדים אחרים, לדבר עמם, לחלוק עמם תחושות תסכול ומרמור ולהגיע להחלטות. העובדה שקבוצת אנשים נפגשה, דיברה, תיאמה עמדות והחליטה על צעד משותף הינה כולה בתוך תחום הדברים שמותר לאנשים לעשות. מה שאסור להם לעשות הוא להתחיל סכסוך עבודה מאורגן – וזאת אכן הם לא עשו, מה שמביא אותי לסיבה שבגינה הטיעון הזה לחלוטין אינו רלוונטי למקרה: הכללים שמתווים את זכויותיהם וחובותיהם של עובדים, מאורגנים ואחרים, תקפים כל עוד ישנם יחסי עבודה. התפטרות, בהגדרתה, היא הכרזה על רצון לסיום יחסי עבודה. אי אפשר להחיל את הכללים הנוהגים בעת קיום יחסי עבודה על סיומם מבלי לפגוע בצורה אנושה בזכותו של אדם להתפטר. התפטרות הינה מחוץ למשחק הפורמלי של יחסי העבודה, משום שהיא בהגדרתה סיומם החד צדדי של יחסי עבודה אלה.

ובעיקר, כמובן, הטענה שלעובדים מאורגנים יש פחות זכויות מאלו של עובדים בלתי מאורגנים היא כזו שלוקחת את הרעיון של עבודה מאורגנת, ומפנה אותו לכיוון העיוות שלו, לאותו הכיוון שהוא מנסה לצאת נגדו: עובדים מתארגנים כדי להעצים את זכויותיהם, וזהו הנימוק היחידי לעבודה מאורגנת בכל מקום. אם עבודה מאורגנת פוגעת בזכויות העובדים, שוב אין לה כל צידוק. ולא אתעייף מלהזכיר, היה זה בית המשפט, בהחלטתו המעוותת את הרעיון, משמנע מהמתמחים להיות מאורגנים בנפרד וכפה עליהם ייצוג שאין הם חשים בנוח עמו.

האם מדובר באמצעי לחץ בלתי הוגן במשא ומתן? השאלה הזו היא שאלה מוסרית הנוגעת למושג ההגינות. עם זאת, ניתן להציע לה שתי תשובות אפשריות המשלימות זו את זו: האחת היא שכיוון שפורמלית לא מקוים משא ומתן עם המתמחים אלא עם ההנהגה היציגה שנכפתה עליהם – למעשה, פורמלית נמנע מהמתמחים לנהל משא ומתן – הרי שלא ניתן לטעון שמנוהל כזה. אם רוצה האוצר לשאת ולתת עם המתמחים יואיל ויכיר בארגון שלהם. כל עוד הדין והדברים עם המתמחים נעשים בתוך מסגרת ההסכם שנחתם עם ההסתדרות הרפואית ופעמים רבות גם בנוכחות נציגיה, כל עוד לא מכירים בהם כגוף שניתן לשאת ולתת עמו, לא ניתן לכנות את ההידברות משא ומתן. השנייה היא הצד השני של חוסר היציגות – אם נמנע מקבוצת עובדים לעשות כל דבר שהוא על מנת לשנות את תנאי העסקתם, והם בשום אופן לא רוצים לעבוד בתנאים אלה, אין להם אלא להתפטר. לטעון שהתפטרות איננה הוגנת, בחינת היותה מחוץ למשחק, פירושו לטעון שהדבר ההוגן היחידי שנותר למתמחים לעשות הוא לקבל את ההסכם שאינם רוצים בו ולחזור לעבוד. אני בספק אם ניתן לכנות זאת הגינות, כאשר סוגרים בפני קבוצת אנשים כל דרך פעולה, וגם את הדרך החוצה, בתואנה כי אין זה הוגן.

הטענה השנייה אומרת, כזכור, שמדובר בשביתה וזו אסורה על המתמחים כיוון שהארגון היציג שנכפה עליהם חתם על הסכם. זו הטענה שממנה שואב בית הדין לעבודה את סמכותו לצווי מניעה. מעבר לבעיה המוסרית האקוטית בטענה הזו, היא גם לא מחזיקה מים לוגית. מה הופך את ההתפטרות לשביתה?

האנשים שטוענים שההתפטרות הינה שביתה מביאים שתי ראיות עיקריות: האחת, המתמחים מקיימים מו"מ, ועובדים שמתפטרים אינם מקיימים כזה. השנייה היא הקולקטיביות. לטענות הללו באמת שאין סיבה להקדיש יותר כמהי מילים. הביצוע הקולקטיבי של התפטרות אינו גורע מהיותה התפטרות. גם אם העובד מתפטר רק על מנת להיות נשכר מחדש, זו עדיין התפטרות. פירושה היחיד הוא סיום יחסי העבודה, לא הפסקה זמנית של העבודה תוך קיום יחסי עבודה, שזו הגדרתה של שביתה. הטענה, כאילו ההתפטרות היא למעשה שביתה מפני שמטרתה ללחוץ על האוצר או ההסתדרות הרפואית אינה מחזיקה מים, מפני שלא כל אמצעי לחץ הוא שביתה. אילו היו המתמחים בוחרים לגייס מ ממון רב, ולצאת בקמפיין תקשורתי נרחב נגד האוצר וההסתדרות הרפואית, במטרה לייצר לחץ להיטיב את תנאיהם. האם לזאת היינו קוראים שביתה? לא, כאן לא יעזרו פלפולי "אפרופים" משוללי קשר (ושנויים במחלוקת כשלעצמם) – כשאדם חותם על מכתב התפטרות, ואפילו אם הוא סבור שמדובר בשביתה – מה שלא הוכח, והוכחה כזו היא אקוטית כדי בכלל להתחיל לדבר על "אפרופים" – המעסיק שלו מבין מהי התפטרות והמתפטר יודע מה המעסיק שלו מבין במונח. לכל הצדדים ברור מהי התפטרות ומה משמעותה של ההודעה. והיה ולא ישתנו דברים, גם סופיותה.

אגב הטיעון הזה, שהועלה בפוסט אליו קישרתי בתחילת הדברים, אינני משפטן, אולם הלכת אפרופים תקפה, ומצוטטת, בדיני חוזים. היא שימשה לפירוש הסכמים קיבוציים, כתבי פטנט, צוואות וחוזים אחרים. מכתב התפטרות איננו חוזה, אלא הודעה על סיומו. המחשבה, שכאשר אדם מציג מכתב שתוכנו ברור הוא למעשה מכוון לדבר אחר היא רעות רוח – רעות רוח שכל מטרתה להכפיף את המתמחים למרות הסכם שאינם חפצים בו, מבלי ברירה.

באשר לטענה כי מתפטר אינו מנהל משא ומתן, הרי שמדובר בקשקוש גמור. מעסיק שלא רוצה שעובד יעזוב עשוי לשבת לשולחן המו"מ עם העובד על מנת להשאירו. בעניין זה, אין כל סיבה שיהא הבדל בין עובד בחוזה אישי לעובד הנמצא תחת הסכם קיבוצי, כיוון שאין ולא ראוי שיהיה משהו בעבודה המאורגנת המפחית את זכויותיהם של העובדים המאורגנים – כאמור, עצם הלך המחשבה הזה הוא עיוות של רעיון העבודה המאורגנת.

[...]

מילה על צביעות: הממשלה הנוכחית, ומשרד האוצר שלה, הם ממקדמי השוק החופשי. הם מפריטים מפעלים וחברות ממשלתיות מתוך תפישה שהשוק הפרטי הינו יעיל יותר, לעתים ללא ביסוס להנחה זו ותוך עלות גבוהה מאוד, המושתת על הציבור. על מנת לעודד צמיחה, הממשלה הנוכחית גובה יותר ממחצית המסים שלה במיסוי עקיף, החל על כולם במידה שווה, ורק מיעוט מהכנסותיה ממסים מגיעות ממיסוי פרוגרסיבי ישיר. התפישה היא שיש להיטיב עם בעלי הון, על מנת להקל עליהם להשקיע את הונם לרווחת כלל הציבור, מתוך תפישה – שגויה – שרווחיהם יחלחלו למטה. ולכן, לאוצר אין שום בעיה עם זה שחברות כמו "דלק" מפעילות לובי חזק ומכבש לחצים על חברי כנסת כדי לא לשלם קצת יותר מס על מכירת משאב טבעי של ישראל. ללחצים כאלה על חברי כנסת אין איש קורא "לחץ לא הוגן במשא ומתן". לבעל מפעל המאיים להעביר את מפעלו על עובדיו למדינה אחרת אם תהין המדינה להעלות את מס החברות איש אינו מוציא צו מניעה. זה, ככל הנראה, לחץ הוגן. אבל התמיכה החמה של האוצר בשוק החופשי מסתיימת, משום מה, במתמחים. כי עקרון השוק הוא פשוט – אם יש לך עובדים שאין להם תחליף, והם רוצים להתפטר, עליך לעשות הכול כדי שיישארו. אם המתמחים הם קריטיים למערכת הרפואה הציבורית, יש לשאת ולתת עמם ולהגיע עמם להבנות. כל זאת, אם מקבלים את נקודת המוצא שלאדם מותר להחליט שאינו רוצה להיות מועסק בתנאים שהוצעו לו, ושהוא מבקש להתפטר. תחת זאת, האוצר – אותו אוצר שמסרב להתערבות של המדינה בשוק כמעט דרך קבע – בחר לבקש מהמדינה להתערב, ולא סתם להתערב – אלא למנוע בכוח צעד שהוא בגדר חירותו של כל אדם. כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שהאוצר או מי מפקידיו ידברו על שוק חופשי. הם אינם חפצים בשוק חופשי, הם חפצים בשוק המוטה לכיוונם של מי שיש להם.

דווח בתקשורת כי הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, איים שאם ייענו דרישות המתמחים הוא יתפטר. אירוניה לא יודעת לכתוב את עצמה טוב יותר. הנה פקיד בכיר בגוף שפנה לבית המשפט בטענה שההתפטרות נעשתה לצורך הפעלת לחץ במו"מ ועל כן היא למעשה שביתה בלתי חוקית, שמאיים בהתפטרות לצורך הפעלת לחץ במשא ומתן. מי רוצה להתערב שאילו התרחיש היה קורה ולוין היה מתפטר, איש לא היה מנסה להוציא לו צו מניעה? אז לא, לא מדובר כאן בטענה כנה. מדובר כאן בצדק של מה שמותר ליופיטר, אסור לפר.

[...]

אין די רופאים במערכת, ואין די סטודנטים לרפואה. אנשים מסוימים יכתבו, במצח נמוך, שזו הסיבה שהמתמחים מרשים לעצמם להתפטר – הם יודעים שאין להם תחליף^[8]. אבל האמת היא הפוכה: רופא לומד שבע שנים בטרם הוא הופך למתמחה. כשאדם צעיר ומוכשר צריך לבחור כיוון, הוא יעדיף ללמוד מקצוע שבגיל 30 יאפשר קיום בכבוד לו ולמשפחתו (כלכלה, מדעי המחשב, מנהל עסקים וכו’) ולא מקצוע שבגיל 30 יעביד אותו בתורנויות בשכר נמוך משמעותית. הדרך לתקן את זה היא להעלות את שכר הרופאים, כבר מהדרגות הנמוכות. הדרך לגרום גם לאלה שהיו מוכנים לעשות את הדרך הזו להימלך בדעתם, ככל הנראה עוברת בלהראות להם שאם יצטרפו למערכת הרפואה, הם לכודים בפנים, עם הגב לקיר, ובלי שום דרך פעולה חוקית. זה ישכנע אותם למצוא עבודה בחוזה אישי. כי אתם לימדתם אותנו שבשוק חופשי כל אחד צריך למקסם את האינטרסים שלו, והיום אני לא מכיר אף אחד שהאינטרס שלו הוא להיות רופא בישראל.

לא משחררת is a post from: בלוגיקה

1. אם כי לא רק – בהגדרה שביתת עובדים פוגעת בציבור שעושה שימוש בשירותי אותה חברה, ובמקרה של נהגי הרכבת הקלה והיות והרכבת היא מונופול בקו שלה, בציבור כולו
2. בין השאר, היעדר עבודה מאורגנת במגזר הפרטי
3. כתוצאה מהישארותם בבית של הורים, למשל
4. כפי שהודגם על ידי מנהיג פת"ח לא מכבר
5. למשל, כפיפות לתקני נציבות שירות המדינה, כך שגם עובד מבריק לא יכול להיות מתוגמל
6. למשל, אם אנחנו רוצים לקיים מערכת חינוך ציבורית, ולא לגרום למורים הטובים לברוח למערכות פרטיות
7. כך במקור, נ.א.
8. כאילו מתפטר צריך בכלל להעסיק את עצמו בכגון דא

דעת קהל – עצלות הפרט

אם לא נוח לך, קורא יקר, עם המדיניות הכלכלית הממשלתית הנוכחית; אם מאסת, קוראת יקרה, ב"צמיחה" שמורגשת רק בקומות העליונות של מגדלי יוקרה; אם המחירים המאמירים של הכול, מדלק ועד חלב, מגני ילדים ועד דירות, מטרידים אתכם, הפוסט הזה נועד עבורכם. אם אתם חושבים שהמדיניות הכלכלית היא נפלאה, ומצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אני מוכן להפנות אתכם לחומרי קריאה. אבל כל היתר – אליכם אני ממען דברים אלה:

אפשר למשוך בכתפיים ולהגיד שדבר לא ישתנה, שכלום לא משתנה, אף פעם, שהפוליטיקה חזקה מהאזרחים. אבל משיכה כזו בכתפיים היא הכרה הלכה למעשה בזכותו של השלטון להתעלם מבוחריו, בזכותם של פוליטיקאים לרפד את כיסי חבריהם תמורת כיסאם שלהם. מי שמוותרת על זכותה להשפיע, ויתרה כבר על המשחק הדמוקרטי. מי שוויתר על השמעת התנגדות מראש נתן גט כריתות בינו ובין המדינה, והשאיר אותה למרמס לפוליטיקאים קטנים וצרי אופקים שחומסים אותה, ואותנו. זו עמדה שאזרח בדמוקרטיה המחזיק בה ויתר על הדמוקרטיה עצמה.

אפשר גם לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה. להיות חלק מדעת הקהל, להיות עצלן. כשאחרים יוצאים לרחוב במקומך, הם מביעים את דעתם, לא את דעתך. אין אדם היכול להביע את דעתך במקומך, ואין לך דוברים. מי שסומך על אחרים שידברו במקומו ויתר על זכותו להשמיע קול. רק פעם בארבע שנים אנחנו נותנים מנדט לאחרים לדבר במקומנו. בשאר הזמן, חובתנו היא לדבר בשם עצמנו, שאחרת אנחנו נותרים אילמים. רוח של מהפיכה כזו לא תסבול כל עמידה מנגד – עליכם לזעוק.

ולכן מה שצריך לעשות הוא לצאת ולהשמיע את דעתכם. להראות שקול המון הוא גם הקול שלכם, להוכיח שדעת קהל היא הרבה קולות מתווכחים, גם זה שלכם, המאוחדים בדבר אחד – התביעה החד משמעית להישמע, להילקח בחשבון, להיות בתודעה של הפוליטיקאים שלנו – לא רק בעת בחירות, אלא גם דקה אחריהן ועד הבחירות הבאות. כי זה מאזן הכוח הגדול: לטייקונים יש מקורבים וג’ובים ותפקידים לפקידי מדינה וכסף וכוח ועורכי דין והשפעה, ולכן הטייקונים מקבלים עדיפות. כשכמעט כל המפקחים על הבנקים מאז שנות השמונים הלכו, לאחר סיום תפקידם, לעבוד בבנקים – משקל היתר של הטייקונים ניצח. כשמתי-מעט של מיליונרים זכו במשאבי טבע יקרים השייכים למדינה – מפעלי ים המלח וקידוחי הגז – משקל היתר של הטייקונים ניצח. כשמחירי כל המוצרים ה"מתחרים" עולים באופן אחיד, והמפקח על ההגבלים העסקיים נותר שוקט, משקל היתר של הטייקונים ניצח. וכשהכנסתה של המדינה ממיסוי רגרסיבי גדולה מהכנסתה ממיסוי ישיר משקל היתר של הטייקונים ניצח. הדלק, החלב, הלחם והדיור מתייקרים – ומס החברות יורד. אם כך נראית צמיחה, הבו לי מיתון.

אבל לנמלים הקטנות שמממנות את כל החגיגה הזו, אלה שהולכים לעבוד מדי יום ומגלים ששירות נוסף קוצץ, שמוצר נוסף התייקר, הכול כדי להיות מסוגלים לממן תספורת לבן-דוב או שני אחוז מס פחות למפעלי ים המלח^[1], לנמלים הללו שהן אנחנו אין מקורבים וג’ובים ותפקידים לפקידי מדינה וכסף וכוח ועורכי דין. אבל יש לנו השפעה, יש לנו משמעות, אנחנו הריבון כאן. אנחנו אלה שבוחרים, אנחנו אלה המרוממים את הפוליטיקאים, אנחנו אלה שנותנים מנדט, ואנחנו יכולים לשלול אותו. שום דבר שפוליטיקאי עושה אינו גזירת שמיים – הכול הוא עושה תחת חסותנו. ואנחנו חייבים לתבוע שישמעו אותנו, והדרך לתבוע זאת היא להזכיר שלנו יש השפעה, לצאת ולזעוק. אין לנו דבר מלבד ריבונותנו, ועלינו להפגין אותה אם נדמה לנו שמישהו שם שכח לקחת אותנו בחשבון.

ביום שבת בערב אסור לנו לחשוב שמישהו יעשה את העבודה עבורנו, או שאין טעם. עלינו לצאת ולדרוש שישמעו אותנו.

[...]

ראש ממשלתנו הקים ועדה, שזה מה שפוליטיקאים עושים כשהם לא רוצים לעשות. אבל אנחנו לא רוצים ועדה. העם אינו מנהל הידברות עם ממשלתו, הוא אינו יושב איתה לשולחן המשא ומתן, הוא אינו שיקול אחד מתוך מגוון שיקולים אחרים, הוא אינו מבקש ממשלתו. העם מנחה את ממשלתו. הנחיות אינן דורשות ועדה, הן דורשות ביצוע. הפוליטיקאים שלנו עושים את מה שהם הכי טובים בו – מניפולציות זולות. בתחילת הדרך, ניסו להפריד את הסטודנטים באמצעות אתנן זול, כמו קולוניאליסטים שרוכשים אדמות תמורת שבר ראי. אחר כך טענו בחצי קריצה למימון זר אנטי-ציוני, טענה שמעולם לא גובתה בהוכחות, אבל לובתה על ידי הצווחנים הרגילים^[2]. כשהתרגילים הרגילים לא עבדו, ביקשו לשבת לשולחן המשא ומתן, כאילו שיש טעם למשא ומתן בין המדינה לציבור, כאילו אינם רואים את האבסורד. במאמר מוסגר יש לציין, שעם המדינה אסור להגיע להסכמים. מי שהיה סטודנט בזמן המחאה על ועדת שוחט בוודאי זוכר את כמות הפרות ההסכמים של המדינה המנוהלת בידי פקידי אוצר. ההבטחה העיקרית שסיימה את השביתה, שמסקנות הועדה לא יועלו על שולחן הועדה לפני שיידונו עם הסטודנטים ויגיעו להסכמה, הופרה אף היא. הם מעולם לא הבטיחו לקיים.

משראו שהכול כשל, הקימו ועדה. עברנו כל כך הרבה תרגילים פוליטיים מאז החלה המחאה, שועדה בוודאי איננה מרשימה אותנו, כל שכן ועדה שאין לה סמכויות מוגדרות. ועדת טרכטנברג, חוק הוד"לים, התייקרות הדלק, החשמל והחלב, כולם מוכיחים דבר אחד: הממשלה לא רוצה להקשיב, היא רוצה שנפסיק לדבר. ממש כך, כמו שהורה עשוי להרגיש כלפי ילד. ועדת טרכטנברג היא בבחינת הנה לך במבה ועכשיו שקט, אבא רואה חדשות. אנחנו דורשים את שינוי השיטה, והם מנסים לטפל בדרישה זו בכלים של השיטה. כי שינוי השיטה פירושו לעבור למצב שבו על הנבחרים להאזין לבוחריהם, ומצב כזה איננו רצוי להם. טוב להם יותר כשהבוחרים פוסעים לקלפי פעם בארבע שנים ומחזירים אותם לכורסאות עור הצבי. התרחיש הזה מבעית אותם, כדי כך שהם מוכנים לבגוד בכל ערך ולפנות לרשות השידור בדרישה שיפסיקו לשדר את מספרי המפגינים; עד כדי כך שהם מוכנים לבגוד אפילו בערכי השוק החופשי ולנסות למנוע בצו בית משפט מאנשים לקבל החלטה חופשית ולהתפטר מתפקידם. כשידברו איתכם על חשיבותו של השוק החופשי, על החירות שהוא נותן, תזכרו להם את זה.

כשנשאלת השאלה, בשיחות עם סקפטיים יותר ופחות, מה בעצם אתם דורשים ולמה אין דרישות מפורטות, אני רוצה לצחוק. דרישות מפורטות מציגים בעת משא ומתן, וזה אינו השיח בין הציבור וממשלתו. אבל זו אינה הסיבה שאני רוצה לצחוק. הסיבה היא שמה שבאמת רוצים רוב האנשים שיוצאים לרחובות אינו חינוך חינם מגיל שלוש או פיקוח על שכר הדירה או הורדת המע"מ ומס הבלו והעלאת מס החברות. מה שרוב האנשים שיוצאים לרחובות רוצים הוא שישאלו אותם מה הם רוצים לא רק לאחר מעשה ולאחר שהם יוצאים לרחובות וכנקודת מוצא למשא ומתן ממנו הם ייצאו עם פחות ממה שהם רוצים. הם רוצים שישאלו אותם מה הם רוצים לפני מעשה, ושנבחריהם יעשו את רצונם הזה. הם רוצים שהשיקול של מה הם רוצים –בניגוד לשיקול של מה פופולארי או מה אפשר למכור – יהפוך לשיקול העיקרי של האנשים שהם שמו בעמדות שררה. הם רוצים שישאלו אותם מה הם רוצים לא כאמצעי לסתום להם את הפה, אלא כבסיס להקשבה כנה. הם רוצים שהפוליטיקאים ישאלו את עצמם "מה הבוחרים שלי רוצים" בכל בוקר ובכל ערב ולפני כל הצבעה. ש"משמעת קואליציונית" או היאחזות בכסא יהיו שיקולים משניים לשאלה הפשוטה, החודרת, החותכת – מה האנשים שאני מחויב כלפיהם רוצים. ולכן כששואלים אבל מה בעצם אתם רוצים אני רוצה לצחוק. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים.

[...]

אנחנו שומעים הרבה מאוד סיסמאות על "אחריות". כי אי אפשר להיענות לכל הדרישות, אחרת נהיה כמו ספרד, כמו ארה"ב, כמו יוון. כי אם לא ננהג במתינות, באחריות, אם נטלטל את הספינה ונשנה את השיטה, נהיה במיתון, נתפרק כלכלית. יש לי חדשות בשביל מנהיגינו: בישראל, בני עשירון שביעי-שמיני עם שני ילדים כבר מתפרקים כלכלית. הם כבר חיים במיתון, הם כבר מרגישים, כל אחד מול מנהל סניף הבנק שלו, חדלי פירעון כמו ארצות הברית. יציבותם הכלכלית של תשובה ועופר איננה עומדת בראש מעייניהם, ושום דיבורים על "אחריות" ו"צמיחה" לא ישנו את זה. אי אפשר לשכנע את מי שמתבונן בהוצאות התופחות שהוא חווה צמיחה.

אבל שיעורים על אחריות הם חשובים, ואני הראשון שסבור שיש תמיד להפעיל מתינות, שיקול דעת ולפעול באחריות. מתינות היא מעלה טובה, אחריות ושיקול דעת הם צו השעה בעתות צוקה כמו גם על מי מנוחות. ראש הממשלה ומקהלתו מספרים לנו שכלכלות העולם נאבקות, וזו שעה קשה מדי לתת לאנשים את שמגיע להם. אבל משום מה, אחריות זה מה שנדרש להפגין האזרח שהדלק שלו התייקר הלילה, ולא ראש הממשלה שחבריה מונים שליש מחברי הכנסת. אחריות נדרשת להפגין אם עובדת שמשלמת הון תועפות על צהרונים ורואה את ילדיה מעט מדי, ובעלה שרואה את ילדיו עוד פחות, ולא בני בגין ויוסי פלד השרים ללא תיק, לא דן מרידור השר לענייני מודיעין, לא השר המופקד על השירות הממשלתי לציבור מיכאל איתן, לא סגנית השר לענייני גימלאים לאה נס, לא שלושת (!) נושאי המשרה במשרד לפיתוח הנגב והגליל – השר סילבן שלום וסגני השר איוב קרא וגילה גמליאל (סגנית שר לקידום צעירים, סטודנטים ונשים). הממשלה המנופחת הזו, ששריה הם רבע מהכנסת, היא לא צריכה לגלות אחריות בזמן כה קשה, כשכלכלות העולם קורסות. הן לא יעלה על הדעת ששרים ייאלצו להיפרד מרכבי השרד ומהכיסאות הנוחים ולהסתפק בשכר הצנוע של חברי כנסת. זה יהיה חוסר אחריות.

אחריות צריך לגלות מי שמעז לשבת בבית קפה אחת לחודש וחולם אולי יום אחד לרכוש דירה, מי שההינה לעזוב את בית ההורים ואולי אף לשכור דירה עם שותפים; אבל לא ראש הממשלה שמשתמש בדוברים על חשבון משלם המיסים כאילו היו רכושו הפרטי, להוציא בשם לשכתו הודעות לעיתונות לגבי ענייניה הפרטיים (והמשונים, יש לומר) של רעייתו.

אכן, צודק ראש ממשלתנו, צודקת גם המקהלה. אזרחי ישראל צריכים להיות אחראים בתקופה כזו, ועל כן עליהם לצאת החוצה, בראש מורם, ולדרוש להישמע. זה המעשה האחראי.

[...]

אז ביום שבת זו הפגנת המיליון, ואני חושב שהפגנות פועלות על משטרים ושיטות כמו שארבעים תלמידים בכיתה פועלים על מורה – הם שוחקים אותם, לאט לאט, מעט מעט. עוד אבן דרך אחת בדרך ארוכה ומפותלת, שתיגמר, ככל הנראה, בקלפי, עד שנבחרי הציבור יחזרו להקשיב.
ואת ואתה, קוראים יקרים, בואו לעמוד שם איתי. בואו כדי לדרוש שיקשיבו גם לכם. כי אני יודע שיש לכם מה להגיד.

עליי לזעוק is a post from: בלוגיקה

1. שישנו, כמובן, חשש גדול שיקחו את הדברים ויסתלקו לארץ שבה המס יותר נמוך
2. בן-דרור ימיני, אני מסתכל עליך

לא הלכתי להקראת הכרזת העצמאות שארגן גדי שמשון בשבוע שעבר, מפאת מחויבויות קודמות. התרגשתי לראות את התיעוד משם: יש משהו עוצמתי בכל הכרזת עצמאות, ובפרט כזו הנעשית על ידי אנשים שגילו שאם קצת יערערו על הסדר הקיים, פתאום יש להם קול.

מכל מקום, אחרי ההקראה ההיא ג’ו כתב שלדעתו, כל אחד צריך לקרוא מחדש את ההכרזה ההיא, את כולה, והבטיח לפרסם את הקריאה מחדש שלו בקרוב. התבוננתי בטקסט: יש בו דברים שאני מסכים איתם יותר ויש בו דברים שאני מסכים איתם פחות, יש בו טוב ורע, יש בו תקווה ולצדה גם שבריה. אני חושב שג’ו צודק, בעיקר כי יש בה המון דברים ששכחנו שיש בה – לטוב ולרע; אני חושב שהוא צודק גם כי אם אנחנו רוצים לשנות את העולם הישן, אנחנו חייבים להכריז עצמאות ממנו. ובעיקר, אני חושב שהוא צודק כי אם יש משהו שהימים הללו מביאים עמם, זהו חידושה ואישרורה של האמנה החברתית שלנו, והאמנה הזו – בהיעדר חוקה – מבססת את עצמה בעיקר על הטקסט הזה.

אז החלטתי לשבור את המחסום הטקסטואלי הסטנדרטי. אני מקווה שעוד יראו לנכון לעשות כן, להכריז עצמאות, לאשרר את האמנה החברתית – איש איש בדגשיו שלו.

אנו מכריזים בזאת is a post from: בלוגיקה

(כותרת חלופית: להצדקתה המוסרית של קריאה המונית להשפעה פוליטית על השוק)

הנקודה הבסיסית ביותר שעומדת מתחת כל שאלה של רגולציה ממשלתית על השוק היא מה קודם למה. זאת, מפני שאם השוק מתקיים באופן עצמאי למדינה, אזי זכותה המוסרית של המדינה להתערב בו דורשת ביסוס, אם בכלל ניתן לדבר בה: השוק כישות עצמאית לא מקבל מהמדינה דבר (ומכאן הגדרתו כעצמאי) ועל כן אין זה בהכרח מן הצדק שהמדינה תתערב בו (אם כי, ניתן לטעון כמה טיעונים כבדי משקל גם תחת הנחה כזאת). מנגד, אם השוק תלוי במסגרת המדינית, אזי ממילא הוא נתון למרותה, כפוף לה ומתקיים בתוכה, ולמעשה מראשיתו אינו חופשי אלא מוגבל על ידי תחימתה של המדינה.

למזלנו, זו שאלה שקל מאוד לענות לה, ואפילו לתת דוגמאות קונקרטיות. שוק – חופשי או מוגבל – מתחיל ונגמר בזכות לקניין ובהגנה עליו. בלי זכות לקניין ולהגנה עליו, איש אינו יכול לצבור עושר, ובוודאי שלא ניתן לדבר על סחר – ניתן לדבר על הגנב החזק ביותר. למרות דבריו של אבי הליברליזם יליד בריסטול לגבי היותה של זכות הקניין זכות טבעית, הרי שבפרקסיס זכות הקניין איננה זכות תיאורטית, אלא (כשאר הזכויות האוניברסליות של לוק) כזו המתבטאת בחירות נגאטיבית. במילים אחרות, הזכות לקניין אינה אלא החופש מגזל וחמס. הזכות לקניין איננה זכות במובנה ההובסיאני (לפיו זכותו של אדם היא לכל דבר שהוא יכול להשיג), אלא היא אמורה להיות נתונה לאנשים ללא קשר לתכונותיהם ויכולותיהם האחרות. העובדות האלו כשלעצמן הופכות את הזכות לקניין לזכות חברתית-פוליטית פאר אקסלנס.

אולי בשלב זה תסייע דוגמה: ראובן, שמעון ונחמה הם שכנים. ראובן הינו קטן קומה וחלש גוף, שמעון הוא בעל מבנה גוף גדול וחזק, ונחמה מאומנת היטב בשימוש בכלי נשק. לשלושתם חנויות מכולת. ראובן מנהל ענייניו בתבונה ובחוש עסקי מפותח ומצליח להרוויח ממון רב מחנות המכולת שלו. לנחמה גם-כן העסקים מסבירים פנים, והיא מרוויחה די והותר על מנת לקיים עצמה. שמעון, לעומת זאת, קיבל מספר החלטות שגויות ועסקיו מדשדשים. כיוון שכך, שמעון סוחט את ראובן ומפני ששמעון חזק מראובן, הוא לוקח מחצית מפדיונו היומי של ראובן מדי יום. שמעון מנסה לסחוט גם את נחמה, אולם נחמה מסוגלת להגן על עצמה באמצעות כלי הנשק שלה, ושמעון לא לוקח ממנה דבר. כעבור זמן לא רב, ראובן נאלץ לסגור את חנות המכולת שלו ושמעון מכפיל את לקוחותיו. אילו הייתה זכות הקניין כזו שאדם לוקח לעצמו בהתאם ליכולתו (למעשה, זכות מריטוקרטית) הרי שלא הייתה כל בעיה בתרחיש הלז. מצב כזה מניח עצמאות מוחלטת של השוק, ושמעון מתקדם בו בזכות יכולותיו המופלאות לחבוט בראובן קטן המימדים. אולם, מצב עניינים כזה נותן יתרון בלתי הוגן לכוח פיזי ולמעשה מעודד אנרכיה – הרוצה להתקדם, יכה חבריו. כיוון שכך, אנו מכירים בחובתה של המדינה להגן על הקניין – במצב עניינים כזה, כאשר שמעון מפליא מכותיו בראובן, מגיח השוטר לוי ואוסר את שמעון, ומאפשר לראובן לשמור את כספו ולשמר את מעמדו אליו הגיע.

אם כן, זכות הקניין, הבסיסית ביותר לכל מערכת שוק, היא דבר המתקיים בתוך המסגרת החברתית-מדינית ומסגרת החוק שהיא מתווה וזקוק לה, למסגרת זו, על מנת להתקיים באורח המאפשר לאנשים לעבוד ולהתקיים. כלומר, המסגרת של השוק היא המסגרת המדינית, והשחקנים בשוק, לפני שהם נושא לתיאוריות כלכליות, הם אזרחים. וככאלה, אין בסיס מוסרי להגבלת השפעתם על השוק לקניה או הימנעות ממנה ולמשחק לפי כללי השוק, אלא – תחת הנחת דמוקרטיה – זכותם להשפיע על השוק גם בתוקף התאגדותם הפוליטית. לשון אחר, דמוקרטיה מערבית בעלת שוק חופשי היא מבנה כלכלי שבו קיימת רגולציה, כאשר הרגולטור מתווה לשוק גבולות רחבים-יחסית לשחק בהם; אולם השוק נותר כפוף לאותה רגולציה ולא מתקיים בלעדיה. החירות, אותה מהללים הליברלים והליברטריאנים כערך עליון, אינה מוקנית מהשוק, אלא מתוקף מבנה העל הדמוקרטי שרק בתוכו יכול השוק להתקיים, שמשחרר את השוק ככל הניתן מחד, אולם הוא המקפיד על חירויות הפרט מאידך.

חישבו, למשל, על עבדות: בראיית שוק טהורה, אם אדם נכון למכור את גופו לעבדות ואחר נכון לרכוש, והם מסכימים ביניהם כשני בני אדם בוגרים וכשירים על המחיר והתנאים, קשה למצוא הצדקה למניעתו של ההסכם. מתוך הרצון להביא למקסימום נטול-הגבלה את החירות נמצאנו מאפשרים לפרטים לגזול חירותם של אחרים. כאן, מבנה-העל חייב להתערב, והוא עושה זאת על ידי איסור עבדות (אף אדם אינו רכוש) וחוקי עבודה. אותו מבנה על בדיוק הוא זה שכיוון אליו אדם סמית’ כשאמר:

כל מס[...] הוא אות, לא לעבדות אלא לחופש. זה מראה שהאדם הוא נתין של ממשלה, אכן, אולם מפני שיש לו רכוש כשלהוא, אין הוא יכול להיות רכושו של אחר

ההכרה בכך שכוחות השוק כפופים למסגרת העל המדינית המאפשרת אותם (במובן זה, צודק ידידי יוסי כשהוא טוען שהשוק החופשי האמיתי היחיד הוא בסומליה) היא העומדת בבסיס ההצדקה המוסרית למחאת יוקר-המחיה^[1]. השוק לא יכול להתקיים בלי שני דברים: אזרחים, ומסגרת מדינית. בדמוקרטיה, שני הדברים הללו הם תיאורטית קרובים במיוחד. מכאן, לאזרחים זכות לדרוש מהמסגרת הדמוקרטית תיחום גבולות שונה למגרש המשחקים של השוק, כזה שייתן העדפה לשכבות מסוימות. בניסוחים אחרים, ההכרה הזו מהווה את יסודה האתי-פוליטי של השיטה הסוציאל-דמוקרטית^[2].

[...]

הכרה זו מכפיפה את השוק ללחצים פוליטיים, לעתים תוך תנועה הרת-אסון. כך, פוליטיקאים סקטוריאליים יכולים לצבור הון פוליטי באמצעות תיחום השוק כך שייטיב עם הסקטור שלהם. עובדה זו נותנת הזדמנות כלכלית ויתרון כלכלי לציבורים שמצביעים על סמך מגזר^[3], שקל לנציגיהם להפוך להיות לשון-מאזניים בקואליציות שמתגבשות סביב אידאולוגיה מדינית-חברתית. דוגמה קלאסית היא ש"ס שנהנית מהצבעה סקטוריאלית על סמך שייכות עדתית-דתית והופכת לשון מאזניים בקואליציות שמאל או ימין מדיני; אבל כל מפלגה שמושכת קולות מחוץ לקונפליקט המרכזי בבחירות – הגמלאים, שינוי, הדרך השלישית וכו’ – יכולה להגיע למקום הזה. אחד האפקטים העיקריים של פארסת הבחירה הישירה בישראל היה שבירה של קואליציות לכמה וכמה מפלגות לשון מאזניים כאלה.

במציאות כזו, הקופה הציבורית הופכת לאמצעי של מתי-מעט להון פוליטי, ונמצאנו שתחת רווחה לכול וניהול של מדיניות רווחה למען הציבור, הופכת הקופה הציבורית לאמצעי לשימור קריירות פוליטיות. החשש מפני דבר זה הוא, בין השאר^[4], מה שהביא את פקידי האוצר לקפוץ את היד שעל הקופה, באמצעות – בין השאר – חוק ההסדרים. התוצר של זה היה שהמערכת הפוליטית איבדה כמעט לגמרי את יכולתה להשפיע על המערכת התקציבית הציבורית, כאשר התקציב נקבע בממשלה כחלק מהמשחק הקואליציוני והמדיניות של הממשלה, כמעט ללא דיון ציבורי בסעיפיו וכמעט ללא דיון ציבורי בהצעות חוק תקציביות מחוץ לקואליציה, שנדונות כמעט תמיד לכישלון מראש.

מתחילה, כשקראתי את דבריו של שאול אמסטרדמסקי, התרעמתי מעט על הסיום:

שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

התרעמתי, מפני שיש כאן כביכול הצדקה של מדיניות היד הקפוצה, שהיא בלתי-נכונה מנהלית ומוסרית. פקידי האוצר הם משרתי-ציבור, ועליהם להיות כפופים למערכת הפוליטית מנהלית; מוסרית, הקופה הציבורית לא יכולה להיות מנוהלת בידי אותם שלא חייבים דין וחשבון לציבור אלא רק לעצמם ולהתקדמותם האישית. המדיניות של פקידי האוצר היא ללא ספק חלק מהבעיה.

עם זאת, נדמה לי שהדין וחשבון שהובא למעלה עושה חסד עם הגישה הזו – מי שהאינטרס שלו הוא הפיכתה של הקופה הציבורית לכזו^[5] לא יכול לאפשר לתקציב המדינה להפוך אתנן פוליטי. מנגד, המצב בו הוא מנוהל בידי פקידים נותר לא-נכון מהסיבות שהובאו כאן. בניגוד למה ששאול טוען, מדיניות כלכלית לרווחת הציבור לא מחייבת שפקידי האוצר ישתכנעו שהם יכולים לשחרר את היד הקפוצה. הם משרתי ציבור, הם ישחררו את היד כשאנחנו נדרוש זאת. הנשק הכי חזק שלהם הוא התפטרות, כפי שראינו. מדיניות כלכלית לרווחת הציבור מחייבת שהציבור ינשוך שפתיים ויהפוך להיות שותף בשיח הכלכלי-חברתי. הציבור צריך להתחיל להביע עמדות – במכתבים לח"כים,בהפגנות, במחאות בסדר גודל קטן ובהצבעה – גם בעמדות ברזולוציה נמוכה.

[...]

דרך אחת אפשרית, אופרטיבית – ולו רק כדי שלא יאמרו שאני רק מדבר באוויר – להביא למעורבות כזו היא באמצעות חיוב הצעות חוק תקציביות לפרט בדיוק את עלותן, ומנין תבוא. כך מה שיעלה להצבעה לא יהיה, דרך משל, הארכת חופשת לידה, אלא הארכת חופשת לידה על חשבון העלאת דמי ביטוח לאומי^[6]. כך, הציבור יוכל לראות את כל ההשלכות של הצעת חוק מסוימת, וההצבעה התקציבית תהיה הוליסטית – לא בעד או נגד הוצאה ממשלתית או התערבות רגולטורית כזו או אחרת, אלא בעד או נגד שינוי מדיניות תקציבית, שינוי כיוון תקציבי מסוים. לא רק עבור מה, אלא גם עבור איפה. ועלינו להיות שותפים בשיח שכזה. כך, יוכל תקציב המדינה לעשות את מה שנועד לעשות – לשרת את הציבור – תחת מה שהוא עושה היום, שהוא לשרת בעלי הון או פוליטיקאים, ובמקרים רבים שניהם. כמובן, זה עדיין ידרוש נכונות של הציבור לנהל את ענייניו באופן אקטיבי יותר, ולקחת את חלקו. לאור ההתעוררות בימים אלה, אפשר אופטימי לגבי הסיכויים לכך. אסור שההתעוררות הזו תהיה חד פעמית. אם אנחנו רוצים שהכלכלה תיקח בחשבון את הציבור הרחב, הציבור הרחב חייב לקחת בחשבון את הכלכלה.

הכלכלה זה אני is a post from: בלוגיקה

1. המחאה הזו כבר מזמן איננה רק על דיור, רפואה, חינוך, דלק או קוטג’; היא מחאה על עצם המדיניות הכלכלית
2. או מה שמכנים כאן לעתים "מדינת רווחה"
3. ולא על סמך אידאולוגיה מדינית-חברתית דווקא
4. ביחד עם, לצערנו, דאגה לעתידם האישי בחברות פיננסיות גדולות
5. או כפי שיוסי גורביץ נוהג לומר, להלאים את משרד האוצר
6. רק לצורך הדוגמה

ישבנו אתמול, ארבעה חברים. אני בשנות העשרים המאוחרות, היתר בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. בעלי מקצועות חופשיים. עובדים הרבה, הרבה מאוד; הנשים יותר מהגברים: סופי שבוע מהבית, ערבים מאוחרים. השבוע לא היה יום אחד שבו הזוגה סיימה לעבוד לפני אחת עשרה בלילה. גם אני כותב את המילים האלה אחרי שסיימתי פרוייקט לעבודה. החמצתי את העצרת.

תמיד לא מספיקים. לא מספיקים לראות חברים ומשפחה מספיק, לא מספיקים לתחזק את הבית, לא מספיקים לעשות קניות, לא מספיקים. תמיד ממהרים.מרוויחים יפה, באופן יחסי. אין ילדים, עדיין; בתעשיות שלנו אפשר להגיע לשכר נאה. גבוה מהחציוני, גבוה גם מהממוצע. פעם בחודש, צביטה קטנה בלב – המס שיורד. נושכים שפתיים. עשירון שמיני, תשיעי, בכל מדינה זו בורגנות שבעה. לא כאן. כאן זה מאבק. כאן זה לרוץ אחרי השקל.

לא חיים ביוקרה. אין הוצאות רכב, הוצאות תקשורת נמוכות מביקור בסופר, אין טלוויזיה בכבלים. גרים בשכירות בגבעתיים. שלושה מאתנו הולכים ברגל לעבודה; כשחם, תופסים אוטובוס. אין פרארי בחניה, אין פיקאסו מקורי על הקירות; חצי אבטיח פרוס לקוביות, כמו כולם.

מתלוננים ביחד. אני הלכתי לסופר ביום שישי. גרנולה, דגנים, ג’ל למדיח, גבינה, חלב, יוגורט. מאה ושלושים שקלים לשקית קניות. ממול, אצל הירקן, אני קונה חמש עגבניות, חמישה מלפפונים, שלושה פלפלים, חופן פטריות, חסה וכמה צרורות עלים. 40 שקלים. בהמשך, אנחנו קונים שני חצילים^[1] וחצי אבטיח, ונפרדים מעוד שלושים שקלים. קניות לשבוע – אולי כאלה שעוד נצטרך להשלים. אין בשר, אין ביצים, אין שמן. קצת מוצרי חלב, קצת ירקות. מאתיים שקלים נעלמו להם. זה לא יקר – זה היסטרי.

מדי פעם אנחנו עובדים בשישי, ואין לנו זמן להגיע לסופר. על הגעה לסופר עם רכב באמצע שבוע אין מה לדבר. אז הולכים בשישי אחר הצהריים לטיב טעם. עם כרטיס מועדון, זה כמעט יוצא סביר. כלומר, לא סביר, דומה למה שהיינו משלמים במקום אחר. אחר כך יגידו לנו שאנחנו מפונקים, שלא חייבים לקנות בטיב טעם; תמצאו לי עוד כמה שעות ביממה, אם כן. מילא, לעבוד כמו חמור ולהצליח לחסוך, לראות מטרות, להבין מה הולך לקרות, להתפנק. אבל לא – אנחנו עובדים כמו חמורים רק כדי להישאר במקום. להתקדם זה לאנשים שזכו בלוטו או עברו לחו"ל.

אחד מספר על חברים שעשו relocation. מרוויחים מה שהרוויחו בארץ, רק באירו, ויותר מזה נשמר אצלם. יוצאים לחופשות בחו"ל כל סופ"ש שני. לרגע משתרר שקט, אווירה כבדה של למה בכלל אנחנו כאן. אווירה שאף פעם לא רציתי שואלת שאלות שאף פעם לא שאלתי.

להורים שלנו יש ילדים, יש להם בית, וכשגדלנו לא היה חסר לנו דבר. אני מסתכל קדימה ומנסה לחשב איך עושים דבר כזה היום. איך אני יכול להגיע לבית משלי, לפרנס ילד? נניח שאנחנו חוסכים שלושת אלפים שקל בחודש – יותר מכמעט כל מי שאני מכיר. דירת ארבעה חדרים בפריפריה עולה בסביבות מיליון וחצי שקל, צריך לגייס חצי מזה בשביל לקבל משכנתא. עשרים שנה כפול 12 חודשים בשנה כפול שלושת אלפים שקל בחודש, זה 720 אלף. עשרים שנה לעבוד רק כדי להיות מסוגל לקחת משכנתא. ומי בכלל מסוגל לחסוך שלושת אלפים שקל בחודש? ממה נקצץ, מהחתול?

והשאלה מנקרת, לא מרפה: מי קונה את הדירות? אני מכיר מספיק בני גילי, מספיק אנשים שעובדים קשה ומשתכרים יפה, מספיק זוגות צעירים מהמעמד הבינוני-גבוה. אם הם ואני צריכים לעבוד עשרים שנה כדי להגיע למצב שאפשר לקבל משכנתא, מי יכול להרשות לעצמו לקנות דירה? רק מי שכבר יש לו, זה מי. איך לעזאזל מחירי הדיור יכולים להיות ריאליים אם רוב תושבי המדינה לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לקבל הלוואה לטובת רכישת דירה?

אומרים לי שזה לא המחירים, זה השכר. לא יודע. אנחנו מביאים הביתה מספרים גבוהים יותר משהורינו הביאו; מתחתנים ומביאים ילדים מאוחר יותר. כשיצאתי לשוק העבודה, ב-2005, השתכרתי חצי משאני משתכר היום, והחזקתי את עצמי בסדר. אבל הכול מתייקר. אם תעבור התכנית הזדונית להעלאת מחירי החשמל ב-20 אחוזים, אצטרך להתבשל – מזגן הופך למותרות. אני לא חושב שאפשר להאשים רק את השכר. המחירים עלו, ודראסטית. לא רק דירות, לא רק קוטג’. לא יצאתי מהסופר בחודשים האחרונים עם קניה של פחות ממאה שקלים, גם אם מדובר רק בהשלמות של לחם, חלב, ביצים וכד’.

אני חושב על כל החוויות שנמנעתי מלכתוב. איך בדרך לסרט בתשע וחצי בערב עם חברים לפחות שלושה מהנוכחים היו בטלפון עד רגע הכניסה לאולם ממש, כי צריך לעבוד; איך בבית קפה שילמתי כמעט שלושים שקלים על כריך ושתיה בוקר אחד. נמנע, כי בראש מנקר המגיב שיאמר שאני חי חיי מותרות, הולך לסרטים ויושב בבתי קפה. כאילו כל מה שאינו לעבוד או לשבת בבית ולכרסם קרום של לחם הוא מותרות. כאילו אוכל, דיור, מיזוג אוויר, קצת קולטורה – כאילו כל אלה מותרות. ויותר מזה: אם אנשי מעמד הביניים, אנשי ההיי-טק ועורכי הדין, האנשים שעובדים למעלה מעשר שעות ביום עבור שכר גבוה מחבריהם, אם אלה לא ילכו לסרטים והצגות, לא ישבו בבתי קפה ומסעדות; אם אלה יתייחסו לכל מה שאינו לחם צר ומים לחץ כמותרות, כי אז אין עוד מעמד ביניים, יש רפובליקת בננות: לבעלי ההון יש, ולכל היתר אין. מי שקונה את הפרספקטיבה לפיה אדם שמרוויח מעל לשכר הממוצע במשק צריך לראות סרט כמותרות, בעצם אומר שרווחה יכולה להיות רק לעשירים. אבל התפישה הזו הכתה לה שורש, ועכשיו נדמה שעליי להיות אפולוגטי במיוחד. כי אני גר בגבעתיים (והולך ברגל לעבודה), כי אני קונה גבינות, כי אני שותה קפה עם חלב, כי אני רוצה להרשות לעצמי מעט רווחה בשעות המעטות שבהן אני בבית. כאילו אם אני יכול להרשות לעצמי כל דבר שאיננו לחם משלשום ומים מהשכנים, אז הכול בעצם בסדר ואני סתם מתלונן. כאילו כל עוד יש מי שחי ברחוב, אני חייב להגיד תודה לבעלי ההון ומשרתיהם בפוליטיקה על שעוד יש לי קורת גג.

אבל הטענות האלה הן בדיוק הטענות שבעלי ההון רוצים לשמוע. הם רוצים לשמוע שאין לגיטימציה למעמד ביניים, לבורגנות שבעה, לא עשירה – אבל כזו שחיה ברווחה, ויכולה להרשות לעצמה דבר או שניים. שרק המינימום שבמינימום הוא חובה וכל השאר זה פינוק. ככה, הם יכולים להמשיך ולהתפנק על חשבוננו, להמשיך להעלות מחירים, להמשיך להחזיק אותנו במירוץ הישרדותי למימונם.

פתרונות? שינוי תפישה. הבנה שזכות הקניין כפי שמגנים עליה היום היא חד סטרית וא-סימטרית. היא זכות הקניין של מי שיש לו יותר. ניצול נכון יותר של כספי ציבור. ואולי גם הכרה שהממשלה אמורה לעבוד בשבילי, לא בשביל תשובה. אבל זה נראה כמו חלום רחוק. אז מה שנותר הוא לתעד, מהסיפון, את שקיעתו של מעמד הביניים.

מחשבות פזורות מסיפון הספינה השוקעת is a post from: בלוגיקה

1. לא לי, לזוגה

נתחיל מהסוף: "חוק החרם", ההופך את הקריאה להחרמה כלכלית, אקדמית או תרבותית של מדינת ישראל או ההתנחלויות לעוולה נזיקית ואת מעליה של יוזמה כזו לחשופים לתביעה נזיקית, הוא חוק המעקר מתוכן את הדמוקרטיה הישראלית. זה חוק שקובע שבישראל, ישנן התארגנויות פוליטיות שהן בנות-ענישה, וקובע תקדים לפיו השלטון יכול להפוך התארגנויות פוליטיות מסוימות לכאלה. אף דמוקרטיה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך לעוולה התארגנות פוליטית שאיננה בלתי חוקית^[1] אם ברצונה להישאר כזו. חופש ההתארגנות הוא מיסודותיה של הדמוקרטיה. בלעדיו, אין בה דבר. חקיקה שנועדה לקעקע פעילות פוליטית מסוימת, ספציפית, נקודתית, היא מצב בו המשטר מתערב בבחירתו של האזרח ומפעיל רגולציה על השוק היחידי שצריך להישאר חופשי מכזו: שוק הדעות.

הדיון הפוליטי היה צריך להיות סביב שאלת ההתנחלויות, והאם אנחנו רוצים בקיומן או לא. אבל הדיון שלנו יצא היום משם. הדיון שלנו איננו סביב השאלה הפוליטית עוד: הוא סביב השאלה האם מותר לאדם לקרוא לרעיו לתמוך בעמדה מצפונית מסוימת, גם אם השלטון אינו אוהב את העמדה הזו, ובלבד שאיננה פלילית. דיון כזה איננו עוד דיון פוליטי בדמוקרטיה, הוא דיון בין הפוליטי-דמוקרטי למי שמבקשים להגבילו.

מפעם לפעם אנחנו שומעים שקבוצה כזו או אחרת בקרב לובשי השחורים קוראים למאמינים שלא לרכוש שירותים מחברה זו או אחרת שמחללת שבת או פשע נורא שכזה. להחרים, אם תרצו. זו עמדה מצפונית שאינני מסכים איתה, ורבים מאזרחי ישראל יחלקו עליה – כל אדם מסיבותיו שלו. עם זאת, איש אינו מטיל ספק בזכותם של אותם חרדים להתארגן, להביע בפומבי את עמדתם המצפונית-פוליטית, להימנע מלממן במישרין את שהם אינם מסכימים איתו – ולעשות כן כשהם חופשיים לחלוטין מאיומים.

כמובן, לעמדות ומעשים פוליטיים יש השלכות בספירה הציבורית. זו פחות או יותר ההגדרה המילונית של פוליטי. לפעמים ההשלכות הללו הן במדיניות ומנהיגות, ולעתים ההשלכות שלהם הן כלכליות, ולעתים ההשלכות שלהן הן אחרות – למשל, למעשה הפוליטי של הפגנה יש השלכות על התחבורה. חרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על ההתנחלויות ותוצריהן עלול לגרום לקשיים כלכליים להתנחלויות – באותה המידה שבה חרם על חברות המבצעות ניסויים בבעלי חיים או על חנויות שאינן שומרות שבת עשוי לגרום לנזק כלכלי למושאי החרם. ומה בכך? לאדם חופשי מותר לבחור – מכל שיקול שהוא – מה הוא מכניס לעגלת הקניות שלו, ואם בהימנעותם של אנשים מרכישת מוצרים מסוימים הם מסבים נזק למאן-דהוא, הוא יכול להיענות לדרישותיהם, לספוג את הנזק או להתמוטט, וחד הוא למחרימים ולנו. ומסתמא, כיוון שזכות שמורה לכל אדם לנסות לשכנע את רעיו לפעול כמוהו – כך פועלת דמוקרטיה, כאשר כל אדם מנסה למכור את דעתו ואת עמדותיו לאחרים – גם לאותם אנשים הנמנעים מרכישת מוצרים מסוימים מכל שיקול שהוא הזכות לקרוא לאחרים לשקול גם הם את אותן הסיבות ולפעול כמוהם. וכשמנסחים כללים כפי שהם – כלומר, כלליים – קל לראות שאין הבדל מהותי בין חרם לחרם, בין לא לקנות מוצרים של מחללי שבת ללא לקנות מוצרים שיוצרו בהתנחלויות.

[...]

אלמנט אי השוויון בולט במיוחד בחוק הזה: מותר לקרוא שלא להשכיר דירות לערבים; מותר לקרוא שלא להשכיר דירות לחילונים; מותר לקרוא להחרמת גופים מחללי שבת; מותר לקרוא לחרם על עסקים של ערבים/שמאלנים/חרדים/אחר; מותר לקרוא להחרים את אוניברסיטת תל אביב או מערכת החינוך; מותר לקרוא להחרים את מערכת המשפט; מותר לקרוא להחרים עסק של סוציומט. אסור רק לקרוא להחרמת מוצרי התנחלויות. משמע – הבחירה בהתנחלות מקבלת הגנת-יתר, ככזו, על פני כל בחירה אחרת. מדינת ישראל נותנת מעמד-על לאידאולוגיית ההתנחלות על פני כל אידאולוגיה אחרת: מניסויים בבעלי חיים ועד בכלל.

[...]

הצד השני של המטבע הוא כמובן שמדינת ישראל אוסרת על הבעת עמדה מאוד ספציפית, לפיה רכישת מוצרי התנחלויות איננה מוסרית ויש להימנע ממנה. העמדה הזו איננה קריאה למעשה פלילי: אין אף חוק המחייב לרכוש מוצרי התנחלויות – היא קריאה לאנשים לנצל זכות קיימת שלהם לבחור מה הם רוכשים. העמדה הזו איננה גזענית: מקום מגוריו של אדם איננו חלק ממוצאו. העמדה הזו איננה פוגעת בזכויותיו של איש: לאיש לא עומדת הזכות שאנשים ירכשו ממנו שירותים או מוצרים, או יספקו לו כאלה, אם הם אינם רוצים בכך. אבל העמדה הזו דווקא הופכת לבלתי חוקית. מדוע? מפני שהעמדה הזו מקודמת על ידי השלטון.

משטר שבו השלטון מגדיר איזו עמדה פוליטית היא לגיטימית ואיזו עמדה פוליטית אינה לגיטימית, שמעמיד בידי קבוצה פוליטית מובחנת מכשיר לרדיפה של בעלי עמדה פוליטית הפוכה^[2], משטר כזה אינו משטר דמוקרטי עוד. במשטר דמוקרטי יכול אדם לבחור את עמדתו מתוך כלל הדעות הזמינות, וכלל הדעות הזמינות הוא לב העניין. אפשר להתווכח עם עמדה הקוראת להחרמת התנחלויות. אי אפשר להפוך אותה לבת-ענישה, מבלי לפגוע באופן עמוק בשוק הדעות, בלב ליבה של הדמוקרטיה – הזכות לפעול בהתאם לצו מצפונך.

ולמען הסר ספק: חוק שהיה אוסר על צמחונים לקרוא לחרם על חנויות המוכרות בשר, או חוק שהיה אוסר על אנשי ימין לקרוא לחרם על מרצים שמביעים עמדות שמאלניות, היה נופל באותה מלכודת וגורם לאותו הנזק. חוקים כאלה הם תחילת הסוף. כשהם מתקבלים בקול תרועה רמה, הם צווחת הברבור של דמוקרטיה מפרפרת, שבחרה היום לסכור את פיה של עמדה מסוימת, חוקית, בכוח. זה גרוע מסתימת פיות, זה גרוע מפגיעה בחופש הביטוי – זו פגיעה בעצם הזכות להתארגנות פוליטית.

[...]

או אם לסכם במשפט: כנסת ישראל היום לקחה את המדינה שסבתא שלי בנתה, והתחילה בתהליך של הפיכתה למדינה שממנה ברחה.

צווחת הברבור is a post from: בלוגיקה

1. כלומר, הקריאה שלה לפעולה איננה קריאה לפעולה פלילית
2. ודוק: מתנחלים יכולים להחרים עסקים המנוהלים בידי אנשי שמאל באין מפריע ואנשי השמאל ייאלצו לספוג את ההפסדים בשקט