קריאת וילון
1 באפר'
לא אאריך במילים – בניגוד גמור למנהגי, אני יודע – אלא אגיע ישר לשורה התחתונה: אין לי זמן.
בין העבודה החדשה, המחוייבויות שלי למשק הבית שאני שותף לו, והמדרון נחלקלק של הדמוקרטיה הישראלית, אין לי זמן ואין לי די אנרגיות להמשיך להיות המטיף בשער.
הבלוגיקה סוגרת את שעריה. אולי אמצא פורמט אחר. אולי לא. אבל נמאס לי לתחזק בלוג רפאים בשביל פוסט לא מספיק טוב, לא מספיק בזמן, לא מספיק ממוקד, פעם באף פעם. אני רואה את יוסי כותב 30 פוסטים בשלושים יום ויכול רק להתקנא.אני לא יכול לעשות עשירית מזה.
תודה לכם על הכול – על התמיכה, הדיונים, התגובות. ניפגש בסיבוב.
בעל חיים חברתי
27 במרץ
מראית עין עצומה
23 במרץ
כתבתי כאן פעם על הלן סוזמן, חברת הפרלמנט היהודיה הדרום-אפריקנית, שהתנגדה נמרצות למשטר האפרטהייד. היא נחשבה לבוגדת. הקרוקודיל הגדול, פ.ו. בותה, שהיה ראש הממשלה (ולימים הנשיא) הדרום אפריקני ויריבה הפוליטי הגדול[1], הנחה את משטרתו לצותת לטלפונים שלה ולהטריד אותה בשלל שיטות אחרות. פעמים רבות קראו לה אזרחים ופוליטיקאים לחזור לרוסיה, ואף לחזור לישראל. הטיחו בה שהיא מעודדת Insurgance, התקוממות, שהיא מסכנת את דרום אפריקה, שהיא קומוניסטית[2] , שהיא עושה דה-לגיטימציה לדרום אפריקה. היא שאלה, ממעמדה כחברת פרלמנט, שאלות על אודות מספר העצורים, מספרי המוצאים להורג וכיו"ב – מידע שהתקשורת אהבה לקבל. פקיד ממשלה אמר לה פעם ששאלותיה מביכות את דרום אפריקה. סוזמן, תמיד חדת לשון, ענתה מייד:
לא שאלותיי הן שמביכות את דרום אפריקה, אלא תשובותיך.
קול ענות חופשיה
9 במרץ
שלום ביקש, ואני לא יכול שלא להיענות לבקשה של שלום – אחד הכותבים הפורים והטובים שלרשת יש להציע. עבור אלו מכם שלחיצה על לינק היא פרוייקט מורכב עבורם, סיכום קצר של מה בדיוק שלום ביקש:
היות שנרמז לי שאני רק מקטר ולא מציע שום דבר, אני שמח להציע תרגיל משותף, סוג של ניסוי אם תרצו, שנועד לבדוק האם יש בחילוניות תוכן ערכי אוטונומי משל עצמה, ואיזה. אין הכוונה לאיזה מניפסט חילוני מחייב, אלא לאסופה של טקסטים שמאירים את הנושא מנקודות מבט אישיות, שאולי ביחד יתנו תמונה כלשהי ואולי לא.
אני חושב על טקסטים שמתמודדים מנקודת מבט חילונית עם שאלות יסוד של מוסר, משמעות, הגשמה עצמית, חובה, אמת וכיו"ב. רצוי, כמובן, שהאמירות יהיו מנומקות ומעוגנות באיזו תמונת עולם.
אז אני מציע את הדבר הבא: כל קורא שמוכן להשקיע מעט זמן ותאים אפורים יכתוב, בכמה מאות מילים, טקסט שעונה לשאלה "מה עושה אותי חילוני\ת".
אבל יש שני תנאים:
1. שום הגדרות על דרך השלילה (לדוגמא: לא דתי).
2. שום הסברים נסיבתיים (לדוגמא: גדלתי בקיבוץ).
במקום הספד
25 בפבר'
דיסקליימר: שוב פוסט אישי. גם לא מאוד קוהרנטי. אני לא אדם מאוד קוהרנטי כרגע.
החיים הוגנים בערך כמו קזינו בוגאס. אתה מכניס מישהי לחיים שלך, באופן רנדומלי לגמרי. אולי הבן שלה הוא החבר הכי קרוב שלך. אולי פעם, כשהיית בטירונות, היא הייתה שם ללוות כיתה שלה לגדנ"ע והביאה לך תותים. אולי היא בן אדם ממש נחמד, מהאנשים האלה שחום קורן מהם מרוב שהם מלאי שמחת חיים. אתה מכניס מישהי לחיים שלך, ולפני שאתה מבין מה קרה יש לה חתיכה שלמה ממך, כולה שלה; וכשהיא הולכת, היא לוקחת אותה איתה, ואתה נשאר לתהות לאן היא לוקחת אותה ומה לעזאזל היא תעשה עם חתיכה ממך במקום שאליו היא הולכת.
דמוסתנס
22 בפבר'
תגובתם של הישראלים לרוחות ההפיכה במצרים הייתה, על פי רוב, מפוחדת למדי. המשוואה, לפיה באין דיקטטורה חילונית חייבת לצמוח במדינות ערב דיקטטורה מוסלמית, מן הסתם איננה נכונה בהכרח; אבל היא התקבלה כמשוואה קיימת. או מובראכ, או האחים המוסלמים. אין אחרת. כדי כך, שכמה אינטלקטואלים[1] כבר קבעו שתמיכה בדיקטטורה חילונית במצרים היא האקט הדמוקרטי הנכון. שימו לב לפואטיקה שבדברים הללו:
ממשל אובמה לוקה באותה תסמונות. הוא שוכח את העובדה שבחירות במצרים יכולות להוליד גם שם משטר של פונדמנטליזם איסלאמי. האמריקאים מתקשים לראות את הדבר הפשוט הזה: שרצון העם הוא לא תמיד דמוקרטי. ובשביל דמוקרטיה צריך לא רק לפנות לעם, אלא גם שהעם ירצה בדמוקרטיה, ולא, למשל, ”מנהיג חזק“, קומוניזם טוטליטארי, או פונדמנטליזם אסלאמי. אובמה שוכח, במלים אחרות, שמתוך שלושת האפשרויות – דמוקרטיה, דיקטטורה והתפשטות הפונדמנטליזם – לפעמים כדאי לבחור בשניה. לא רק כדי למנוע את השלישית. אלא גם כדי למנוע מן הראשונה להוליד את השלישית.
בפסקה הזו יש הרבה מהפאתולוגיה של השיח הציבורי בישראל בכל האמור לשכנותיה. הנחת היסוד לפיה ערבים אינם מסוגלים לדמוקרטיה, הנחת היסוד לפיה טובים לנו דיקטטורים חילוניים מאשר הסיכוי לכוח לפונדמנטליסטים איסלאמיים, הציפייה שארה"ב תתקן את מה שמקולקל בשבילנו. שווה לחקור את הלך הרוח הזה.
- אם תשימו לב, נהוג להציג אדם כ"אינטלקטואל" רק כשמדובר במומחה לדבר אחד – נניח, היסטוריה של פילוסוף אמריקאי – שמתבטא בנושאים שאינם בתחום המומחיות שלו – נניח, תקשורת, מדיניות ציבורית ופוליטיקה [↩]
ומלבד זאת, car2go
25 בינו'
לפעמים מוצא עצמו אדם עומד על עקרון בטעות. בתום לב הוא מבקש לעשות דבר מה מול תאגיד, נתקל בחוסר ההגינות התאגידי שכולנו מורגלים בו, ומחליט שלא להסתפק באנחה רמה, אלא לנקוט עמדה. לפתע פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין – והרי העוולה שנתקל בה בוודאי אינה גדולה יותר מעשרות עוולות אחרות שנתקל בהן בעבר, נשך שפתיו ועבר לסדר היום – הופכת העוולה בה נתקל למשהו שעליו יקום או ייפול דבר. כזאת בדיוק קרה לי.
הסיפור מתחיל בזה שעזבתי את מקום עבודתי הקודם אצל הקונגלומרט המרושע, והתחלתי לעבוד אצל קונגלומרט אחר, הממוקם מספר דקות הליכה ממקום מרבצי. כיוון שעזבתי את מקום העבודה הקודם, החזרתי להם את הרכב שלקחתי בליסינג. כיוון שמקום העבודה החדש שלי ממוקם מספר דקות הליכה ממעוני הצנוע, לא לקחתי רכב ליסינג משם. חבל על הכסף. אך מה יעשה אדם שבכל זאת, מדי פעם זקוק לרכב כדי להגיע לביקור אצל הוריו במושב, או על מנת להתמודד עם בעיות לא מתוכננות שבהן עשוי הוא להזדקק לשינוע לא-ציבורי? עלצתי, אם כן, עקב האפשרות להירשם לשירות car2go, אותו שירות המציע ללקוחותיו מגוון רכבים חדשים ומתודלקים הרבה ברחבי גוש דן, אותם עליהם פשוט להזמין, לקחת ולהחזיר. תענוג. אולם עד מהרה נתקלתי בחוזה של car2go עם לקוחותיה, ועליצותי הייתה כלא הייתה, ותחתיה צץ עקרון, עליו החלטתי לעמוד.
תסביך רדיפה
12 בינו'
אז לתנועת הימין[1] אם תרצו יש, הפלא ופלא, דו"ח חדש (זהירות, NRG). למי שקורא עיתונים ומכיר את אופן הפעולה של הכנופיה המדוברת, לא יהיה קשה לנחש במה עוסק המסמך: המסמך מנסה להוכיח שארגוני זכויות אדם נהנים ממימון ערבי עוין. עיתונאינו האמיצים כבר הספיקו לשעתק את המסמך ישירות לכתבות מפוצצות; הגדיל לעשות אתר וויינט שפשוט נתן לקוראים לינק למצגת שהכינו בשטורמאבטיילונג.
הדו"חות של הארגון הזה בעבר קבעו סטנדרט. הם היו רצופי שקרים ומסקנות שלא בוססו די הצורך או בכלל. הדו"ח הזה, אם זה השם ההולם לגיבוב הנוכחי, בהחלט עומד בסטנדרט ואף לוקח אותו לשיאים חדשים. הייתי מתחיל להתעכב על כל השקרים הבוטים, הסילופים והקפיצות הלוגיות, אלמלא הקדים אותי ידידי יוסי גורביץ. מי שרוצה את ההפרכה השיטתית והפשוטה למדי של הנייר המצחיק הזה, טוב יעשה אם יקרא את הפוסט שלו. אני הייתי רוצה להתמקד בשני דברים כלליים יותר: ראשית, שעשיית הדו"ח הזה בידי אם תרצו דווקא הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוועדה הפרלמנטרית לחקר ארגוני שמאל היא משפט קנגורו שתוצאותיו ידועות מראש; ושנית, שהוא מוכיח עד כמה הוועדה הזו מיותרת. או במילים אחרות, אם מסתכלים על התמונה הכללית, אם תרצו באו לקלל ויצאו מברכים – הם מאששים אחת לאחת את כל טענות ארגוני זכויות האדם לנוכח הוועדה הזו.
אנגסט
10 בינו'
חמושי צה"ל נטלו את חייו של זקן בן 66 בחברון – הפעם מדובר במעשה כל כך מובהק, שאפילו תעשיית השקרים הרגילה לא יכלה לכסות עליו. מוקדם יותר באותו השבוע חיסלו לובשי הירוק פלסטיני שהתקרב למחסום חמוש בבקבוק שתיה. בתחילה, זעקו הכותרות שמדובר בפיגוע דקירה, אולם לאחר מכן התבררה האמת – חיילינו האמיצים נבהלו מבקבוק שתיה. עוד זכור לנו סיפורם של שני ההרוגים הפלסטינים בפיגוע הקלשון שלא היה ולא נברא. במבצע עופרת יצוקה התפרסם סיפורו של עז א-דין אבו אל-עייש הנפלא, שבנותיו נהרגו מפגז צה"ל – אז טען דובר צה"ל בכותרות ענק שהיה צלף על גג ביתו, לאחר מכן שהבנות נהרגו בכלל מירי של חמאס – וכשהודה צה"ל בטעותו, הודה בה בשקט בשקט. בהפגנות השבועיות בבלעין שילמו בחייהם באסם אבו-רחמה, שהיה לא חמוש בעת שנרצח אל מול המצלמות מפגיעה ישירה של רימון גז כבד בחזהו; ואחותו, ג’וואהר, שנלכדה בענן של גז מדמיע ונפטרה משאיפת הגז. צה"ל עדיין לא מודה בחלקו בפרשה – בתחילה טען שג’וואהר כלל לא הייתה בהפגנה, מבלי להוכיח, כעת הקו הוא שג’וואהר מצאה את מותה עקב מצב רפואי קודם (שוב, ללא הוכחה). שוב ושוב ושוב מתברר שחיילינו האמיצים הורגים מפחד.
הלקח שלא הופק
6 בינו'
קשה היה שלא להצטרף לשמחה על הרשעתו הגורפת של מי שהיה – לאן נוליך את החרפה? – נשיא המדינה השמיני של ישראל, משה קצב. בית המשפט היה נחרץ וחד משמעי כשדחה באופן גורף את גרסתו של קצב כשקרית, וקיבל את גרסאות המתלוננות – והרשיע את קצב בשתי עבירות אונס ועבירות מין נוספות. כולם – ואני ביניהם – היללו את בית המשפט על האומץ, על הקביעה הגורפת, המהדהדת, שגם אל מול האזרח מספר אחת, בית המשפט ינהג ללא משוא פנים וללא מורא. אבל בתוך כל השמחה הזו, יש יותר מקמצוץ של עצבות גדולה, על המסר הנוסף שהדהד מקצה הארץ ועד קצה, על הלקח שלא הפקנו.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
