תזכורת
ביום השואה שעבר ראש עיריית ישראל אמר:
"במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים"
לפליטים עדיין לא ניתן טיפול רפואי בסיסי. ניצולי השואה עוד לא קיבלו אפילו את הסכום העלוב שמעשני הסיגרים הסכימו לחלוק להם. "נדרתי הנדר, לזכור את הכול - לזכור, ודבר לא לשכוח".
רוחץ בנקיון כפיו
הרב עובדיה יוסף, אותו עסקן פוליטי בעל הסמכה, הוציא פסק הלכה חדש ונפלא:"אין לחתום על כרטיס תרומת אברים (אדי) בשום אופן". יש כאן הכול חוץ מהלכה. יש כאן פוליטיקה בגרוש - הרבנים האשכנזים, ובראשם "פוסק הדור" אלישיב, התרגזו על תמיכתם של הרבנים הספרדים יוסף ועמאר בחוק מוות מוחי. וכמו שאפשר לראות בכל קרן רחוב צעירים מזרחיים לבושים במלבושי אציל פולני מהמאה ה-17, גם הפעם הרבנים הספרדים הכפיפו עצמם למרותם של האשכנזים. על הדרך, הפוליטרב יוסף, זה עם העיזים בנידה והחיטוט באף בשבת, ביטל עוד הזדמנות של האורתודוכסיה היהודית לצאת מהחשיכה שבה היא מצויה. אגב, זו ממש לא הפסיקה הפוליטית הראשונה.
גטואיזציה וטרור
שלושה מקרים
ידידה שבימים אלה עובדת על תיק עבודות בתחום של תקשורת חזותית רצתה לצלם כמה תמונות משכונת "גאולה" הירושלמית בואכה מרכז העיר. היא הונסה משם על ידי חרדים.
חילונים שבאו לחזק את ידי בעלי רשת משחטות המחיר AM:PM והגיעו לרכוש ב"שפע שוק" בבני ברק נתקלו במפגינים חרדים שניסו להניסם בצעקות. ע"פ בטאון הימין NRG תושבי בני ברק קראו לעבר המפגינים כי "בפעם הבאה שיחשבו [הקונים החילונים, נ.א.] להגיע לעיר בתואנה אנטי דתית כדי [כך במקור, נ.א.] שלא יעשו כך".
בכניסה לשכונת "מאה שערים" הירושלמית יש שלט גדול המפרט את פרטי הלבוש המותרים לנשים בשכונה. "אל תכנסי לשכונתנו בלבוש לא צנוע", מפציר השלט.
בית חדש
עברתי לבית חדש. כמה דברים מינוריים השתנו בבלוג, בין השאר שמו.
עדכנו את קוראי הרסס ואת מנויי הדוא"ל, הבלוג הקודם לא ימשיך להתעדכן בבלוגלי.
רשימת ציפר שבה
בני ציפר, אותו רודן של מדור הספרות של העיתון לאנשים חושבים, פרסם פוסט חדש בבלוג שלו (דרך דולי). בפוסט הזה יש מנה גדושה מכל מה שהתרגלנו אליו אצל ציפר הלז: נרקיסיזם, זלזול בוטה באחר, שנאה יוקדת לכל מה שהוא "ישראלי" וצורת התבטאות מעוררת בחילה. וכרגיל, יש גם אי דיוקים וסתירות עצמיות, לפעמים ממש באותו המשפט.
הסדר לא ראוי
קוראי הבלוג הקבועים ואלה שיטרחו לדפדף אחורה יודעים שאינני מחסידיו הגדולים של אלעזר "בתל אביב אין שכול" שטרן. בלי שום קשר, מגיעה לשטרן מילה טובה על העמידה האיתנה שלו מול איגוד ישיבות ההסדר, אותה מכבסת מילים שהומצאה כדי להסביר מדוע דמם של חובשי הכיפות אדום יותר. רבני הישיבות, מצדם, לא חוסכים משבט לשונם (ומתי חסכו?) על ראש אגף בשר תותחים של צה"ל, שהעז לומר שאולי לא כל בן ישיבה שמתגייס לפחות מחצי מהזמן שכל אחד אחר נדרש לשרת צריך לשרת עם כל החברים מהישיבה לאורך כל ששה עשר החודשים.
אות הפתיחה בקרב על הבית
המטורפים שבאנשינו נתנו את אות הפתיחה למערכה שלייבוביץ' ציפה לה, זו על אופייה של המדינה. בצעד בוטה ופשוט הם הכריזו מלחמה באופן רשמי על אזרחי המדינה הערבים, על מוסדות השלטון הנבחרים, על שלטון החוק, על הדמוקרטיה הישראלית, על עקרונותיה של מגילת העצמאות ועל יסודות הציונות. לא התפרעות, לא הפגנה, לא פריקת יצרים של בני נוער משולהבים. הכרזת מלחמה, חד וחלק.
לפרק לאלתר
זה לא יגון, זה לא שכול, זה לא צער. מי שמאפשר לבהמות שתקפו את שרת החינוך להסתתר מאחורי המסכות האלה עושה שקר בנפשו. זה הברבריזם המאפיין את חובשי הכיפה, ואולי את אנשי מרכז הרב יותר מכל, הפרו-אורתודוכסי והאנטי-ישראלי, זה שמזלזל בעקרונות הפוליטיאה היהודית בישראל. זה שבשמו מותר להכות אישה, מותר להכותה בגבה, כמוגי לב, מותר להכות נבחרת ציבור הממלאת את תפקידה. יותר ויותר ברור שפלג מאוד מוגדר של החברה הישראלית הסיק את המסקנות מרצח רבין - כוחניות וטרור מכתיבות מדיניות בישראל.
האורתודוכס החילוני
יוסי גורביץ כתב פוסט מעולה שמביע את עמדתו לגבי התלמוד. לגבי סגנון הכתיבה הרהוט והקולח של גורביץ, כמו גם לגבי ידיעותיו ההיסטוריות והיכרותו את התלמוד מלגו ומלבר, אין בכלל עוררין. אבל גורביץ הוא גם יוצא בשאלה, והוא כותב על היהדות כמי שסרגלו של המלמד עוד מונף מעליו. היהדות שלו היא אחת, מונוליתית ואחדותית, בבסיסה תלמוד, גזענות וקסנופוביה וממנו צומחים פירות הביאושים. וראיית העולם הזו מחייבת שלילה של הציונות - אם מאמינים בה, הציונות היא דחיקת הקץ ואם דוחים אותה, לציונות אין בסיס פרימורדיאלי להשען עליו. ואכן, בחלק האחרון של המאמר של גורביץ (ובהחלט, מדובר במאמר יותר משמדובר ב"פוסט") זה בדיוק מה שעושה גורביץ.
ולכן, גורביץ כותב: "המשכילים והרפורמטורים שצצו בגרמניה עם האמנציפציה, נדחו – כרגיל – מתוך היהדות, וגם הם לא עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד. היהודים – גם החילונים והציונים שבהם – לא פירקו את התלמוד לגורמיו, לא חשפו את זוועותיו לאור השמש, משום שפעולה כזו הוציאה אנשים מכלל היהדות". וכאן, בדיוק בנקודה הזו, נחה המחלוקת ביני ובינו.
