אלימות, חינוך, דארפור.
הסמכות להרביץ: חיילי צה"ל היכו מפגינים נגד גדר ההפרדה שפירקו מחסום לא מאויש בדרום הר חברון. אלה הן העובדות. קצין צה"ל במיל' בעט במפגין אחד ותקע את קנה נשקו במפגין אחר. המקרה הזה מצטרף לשורה של מקרי אלימות של חיילי צה"ל כנגד מפגינים, לרוב מהשמאל, ששיאה היה בדצמבר 2003, אז נורה מאש חיה גיל נעמתי ונפצע קשה. שר הביטחון הודיע שהוא רואה את האירוע האחרון בחומרה רבה, והפרקליט הצבאי הראשי הודיע על פתיחת חקירה נגד החיילים. שוב, אנחנו מחטיאים לחלוטין את המטרה. חיילים לא מפזרים הפגנות, לא מאבטחים הפגנות, לא צריכה להיות להם נגיעה בהפגנות. אין זה תפקידם. חיילי צה"ל לא אמורים להיות כוח שיטור. הם אינם מצוידים כמו כוח שיטור, אינם מיומנים כמו כוח שיטור, אין להם את הכלים להיות כוח שיטור. בדרום הר חברון מוצבים לוחמים, האמצעים שברשותם קטלניים, נועדו להריגה ולשימור הכיבוש. החיילים הם צעירים, דמם חם, האתגרים שבפניהם מרובים. חיילי המילואים ממורמרים, חלקם השאירו מאחוריהם משפחה, עבודה, חיים שלמים. לאיש מהם אין את הכוח, הסבלנות והיכולת להתמודד עם הפגנה כזו.
אין ספק – חיילי צה"ל לא צריכים להפעיל כוח כנגד אוכלוסיה אזרחית, תהא זו אוכלוסיה אזרחית ישראלית או פלשתינית. האלימות הקשה שנתפסה במצלמות אסור היה שתקרה. יש למצות את הדין עם החיילים הללו, על אף שאני בספק: ב-2003 הדין לא מוצה עם החייל שירה בנעמתי, ואף לא עם המ"פ שלו, שנתן את פקודת הירי מביתו שבאלקנה מבלי להיות נוכח באירוע. מי שמכיר את מחסום סמוע יודע כי מטרתו היחידה היא למרר את חיי הפלשתינים באזור. המחסום מאלץ אותם לבצע עיקוף של כחצי שעה בדרכם אל דהרייה וממנה. מדובר בתלולית עפר שהונחה על הכביש כדי לא לאפשר נסיעה. דבר אינו מונע ממפגינים להגיע לשם בחסות החשיכה ולפרק את התלולית, אלא שכל מטרתם הייתה להראות לעולם שקיים מחסום כזה, ולהפגין לאור יום. ילדי דהרייה יצאו מבתיהם וצעקו ססמאות כנגד הכיבוש. מה כבר קרה? מה מצדיק אלימות שכזו? אין לה הצדקה.
אולם עוד פחות מוצדקת העובדה שהחיילים הם אלה שעמדו שם. ראו זה פלא, במקום להתאמן כך שיוכלו לנצח מלחמות עם החיזבאללה, חיילי צבא ההגנה לישראל עוסקים בשיטור. למי שעוד היה ספק, קיבלנו הדגמה נפלאה כיצד הכיבוש וההחזקה בשטחים כבושים מסאבת ופוגעת ביכולות של הצבא. מפגינים הם עניין של שוטרים, והיו צריכים לטפל בהם שוטרים. מיומנים, מצוידים, עם ציוד אלפ"א (אמצעים לפיזור הפגנות), יכולת ביצוע מעצרים. אם פעולתם של המפגינים הייתה לא חוקית, לא הצבא הוא זה שצריך לאכוף את החוק. רק בדיקטטורות ורודנויות הצבא הוא משכין הסדר הציבורי. בדמוקרטיה הצבא מגן על הגבולות החיצוניים, והמשטרה מגנה על הסדר הציבורי. עוד הוכחה לכך שהכיבוש גורם לטשטוש מערכות, חלוקת תפקידים אווילית ולא נכונה והתדרדרות מוסרית.
צריך לפתוח בחקירה כנגד החיילים המכים, ולמצות עמם את הדין. צריך גם להימנע ממקרים כאלה. הלקח שלא נלמד ב-2003 צריך להילמד עכשיו. שהצבא (ואנשי המילואים שלו) יעסקו במוכנות להגן על גבולות ישראל. אין כל סיבה שהם יעסקו בהפגנות.
ירי לא ממוקד: מבקר המדינה עסק בדו"ח שלו, בין השאר, בבחינות הבגרות בבתי הספר. לפי דו"ח מבקר המדינה לא בדק משרד החינוך האם שיטת המיקוד בבגרויות (בה נקבעים כל שנה בכל מקצוע מספר נושאים שלא נכללים בבחינה) טובה יותר ומשיגה את מטרותיה. זאת, על אף שהשיטה סופגת ביקורות קשות, בין השאר כאלה האומרים שהיא מביאה לכך שתלמידים לומדים רק את מה שנכלל במיקוד. מועדי ב' לבגרויות, על פי המבקר, משמשים בעיקר את אלה שרוצים להעלות ציון ולא את אלה שנכשלו. כשל נוסף הוא שמורים עוזרים לתלמידים בעת הבחינה, ולא מזומנים לבירור לאחר מכן.
התמונה שמצייר דו"ח המבקר היא רחבה בהרבה משלוש המסקנות הללו. היא מעידה על מערכת חינוך שמלמדת לקראת הבחינה. כאשר מורים מלמדים רק את החומר שלא נפל במיקוד, הם לא מלמדים היסטוריה, אלא הם מלמדים איך לעבור בגרות בהיסטוריה. כאשר מועדי ב' משמשים בעיקר את אלה הרוצים לשפר ציון, הדבר מעיד על כך שמי שנכשל לא רוצה להתכונן לבחינה נוספת, פשוט כי כבר לא אכפת לו. זה לא מעניין אותו. המורים שעוזרים לתלמידים בעת בחינה לא מוטרדים מרמת הידע של תלמידיהם, אלא מהמספר שאמור לסמל אותה.
מי שלומד לבחינה, יודע את כל החומר לבחינה ושוכח אותו אחריה. כך לא מייצרים ידע, כך מייצרים נבערות. הראייה היא שהדור הצעיר בארץ פשוט לוקה באופן בסיסי בכמות הידע שלו. מי שלומד מתוך סקרנות, לעומת זאת, מתוך צמא לידע, יודע ולא שוכח. עיקרי הידע נותרים חקוקים בזיכרונו. במידה רבה ההבדל בין למידה מתוך סקרנות לבין למידה לצורך בחינה נעוץ במורה.
מורה אשר נכנס לכיתה, מכתיב במשך ארבעים וחמש דקות ויוצא ממנה נותן לתלמידיו את כל מה שהם זקוקים לו כדי לעבור את הבחינה. התלמידים מסכמים, בזמן שמוחם מטייל ונודד. לאחר מכן, כשיקראו את הסיכומים לקראת הבגרות, יופתעו לגלות שהגנרל גוברנמן לא היה קצין בכיר בצבא הגרמני, אולם פיסת המידע הזו תפרח מזיכרונם כשבוע לאחר הבחינה. אולם מורה אשר מצליח לעורר את תלמידיו לשאול שאלות, להסתקרן, להתעניין בידע הניתן להם, אותו מורה יצליח להכווין את תלמידיו ללמוד – כדי לדעת. את בחירתי ללמוד פילוסופיה אני חב למורה אחד לספרות, יעקב שריג, שהכיר לי את נפתוליו של סורן קירקגארד, האקזיסטנציאליסט הדתי הקודר מארצות השפלה. את ענייני בשאלות מתחום מדע המדינה אני חב למורה אחת לאזרחות, חיה מיכאלי, שנפחה רוח חיים במקצוע. וכן הלאה, מידת הסקרנות שלי והתאווה שלי לדעת בתחום ידע מסוים עומדת ביחס ישר לאיכות ההוראה שקיבלתי באותו תחום.
הרפורמה שהציעה שרת החינוך לאחרונה מזהה את הבעיה, אולם לא פותרת אותה. ניתן לקרוא על כך עוד כאן. הרעיון של כמות הידע הניתנת והשקעה יתירה בלימוד עומק של תהליכים לא מעודד סקרנות, כי גם תהליכים ניתן להכתיב לבחינה.
השינוי צריך לצמוח, כפי שהוא צמח במספר ארצות בעולם, הדוגמה הבולטת היא יפן, משיפור משמעותי ברמתם של המורים. ושיפור כזה לא יכול להתממש ללא העלאה משמעותית בשכר המורים, שתאפשר גם העלאה בדרישות הסף ממורה. תמורת שכר חודשי של כעשרת אלפים ש"ח, בעלי ובעלות תואר שני ואף דוקטורט יעמדו בתור על מנת ללמד. כמה נשכרים יצאו התלמידים, שאת שיעורי ההיסטוריה שלהם עברו אצל ד"ר להיסטוריה, שתאוותו לידע בתחום זה מסתמא גדולה היא, והוא מדביקם בהתלהבותו?
לא מיקוד, לא מועדי ב', לא סיוע לתלמידים בזמן בחינה, אלא עידודם לסקרנות וחקרנות, עידוד התאווה לידע. חברה שאזרחיה יודעים לשאול שאלות נבונות ובנוסף יש להם מוטיבציה לשאול אותן יוצאת נשכרת.
מסע בין אחריות: הפליטים מדארפור שהועברו אמש מיד ליד עוד מרוצים. לא אכפת להם קצת ביורוקרטיה, אחרי שנמלטו מהתופת. אז המשטרה והצבא צעקו זה על זה, והעירייה לא בדיוק ידעה מה לעשות, והם טורטרו הלוך ושוב. זה עדיף על האופציה. אבל הישראלים צריכים להתקומם. במרחק זעום מאיתנו מתחולל רצח עם נורא. איש אינו מוכן לקבל את הפליטים. המרחק בין ירושלים וחרטום, בירת סודן, הוא 1816 ק"מ. המרחק בין סנטו דומינגו אשר ברפובליקה הדומיניקנית לברלין הוא 7947 ק"מ.
ב6 ביולי 1938 התכנסה באוויאן שבצרפת ועידה בין לאומית, שדנה בבעיית הפליטים, בעיקר היהודים, כתוצאה מהאנשלוס, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית. מדינות העולם סירבו לקבל לשטחן יהודים, על אף שכל נציגי המדינות הסכימו שיש להוציא את היהודים מגרמניה. צרפת טענה כי היא מלאה מדי בפליטים, הולנד הסכימה לקבל פליטים רק אם אלו יעברו ליעד אחר, כל מדינה ותירוציה שלה. הנציג האוסטרלי אף טען כי בארצו אין בעיה של גזענות, והוא אינו מעוניין לעורר אחת. הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקבל מאה אלף יהודים.
חייהם של מאות אלפי יהודים עמדו על הפרק, אולם כל מדינה ראתה את טובתה שלה. אחת המטרות של ועידת אוויאן הייתה להקים גוף שיטפל בפליטים בכל מקום בו יחס הממשלה ייצור כאלה. הגוף מעולם לא הוקם.
כמדינה יהודית, לישראל יש חובה מוסרית לקלוט פליטים רבים ככל האפשר, מבלי התנצחויות מיותרות בין הצבא למשטרה, ומבלי התפלפלויות פורמליות סביב החוק היבש הקובע כי מחזיק דרכון של מדינת אויב הוא מסתנן. יש לנו מחויבות, כשם שיש לנו ביקורת על מדינות העולם שסירבו לאכלס יהודים אז וכשם שאנו מכירים טובה לרפובליקה הדומיניקנית, שעל אף מרחקה מהבעיה אז נרתמה לסייע, לתת מקלט לפליטים הללו. כולי תקווה כי השלטונות יתעשתו, לבל תהיה ידו של העם היהודי בהשבת אנשים אל מלתעות הג'נוסייד המשתולל.