פתחון פה

מאבק צודק.

נדמה שהגענו לנקודה במאבק שבה אגודות סטודנטים שונות מנסות למצוא את הדרך לחזור מהשביתה. הלחץ, האיומים והכמות הבלתי נסבלת של סטודנטים אדישים, שרק רוצים לחזור לספסל הלימודים ובלבד שלא ייאלצו לוותר על שבוע בטורקיה בקיץ מכניסים שיקולים זרים למאבק, שהוא אולי הצודק בתולדות מדינת ישראל.

לכן, יש מקום להזכיר לכולם על מה נאבקים, למה זה חשוב ולנסות להקיף את כל מה שחשוב לדעת על המאבק הזה. תרגישו חופשי להעביר את הטקסט הזה הלאה.

כך תענה:

הדבר הראשון שצריך להיעשות הוא הפרכה של נימוקי האוצר ומתנגדי המאבק.

מצוין. פשוט מצוין.
הטיעון הראשון במעלה שלהם נוגע למצוינות אקדמית. ראו את ארה"ב, הם אומרים, ראו איך שם משלמים שכ"ל גבוה, אבל מקבלים תמורתו כל כך הרבה, והמחקר האקדמי בארה"ב נפלא. יש כמה דברים שאפשר וצריך לענות לנימוק הזה.
ראשית, אנחנו לא ארה"ב. זה נראה פשוט ופשטני, אבל זה מורכב. אנחנו מרוויחים פחות מהאמריקאים, משלמים יותר מסים מהאמריקאים, כך שבסוף היום, יש לנו פחות כסף ממה שיש לאמריקאים. לכן, כפייה של מודל אמריקאי על מדינה שאינה אמריקה לא יכולה להתבצע. כשיהיו התנאים בארץ דומים לאלו של ארה"ב,יהיה מקום להשוואה הזו.
שנית, 80% מהסטודנטים האמריקאים מקבלים איזושהי מלגה. בארץ תקציב הסיוע לסטודנטים עניים נמוך במיוחד, ורובו מושקע בהלוואות ולא במלגות. תקציב ההלוואות כמעט תמיד נשאר עם רזרבות, כי סטודנטים עניים חוששים לפתוח חוב שלא יוכלו להחזיר בעתיד.
התשובה השלישית היא שזה פשוט לא נכון, מעשית. ברשימת 200 האוניברסיטאות המובילות בעולם של טיימס לשנת 2006 נמצאות ב-51 המקומות הראשונים 22 אוניברסיטאות אמריקאיות – פחות ממחצית. 8 אוניברסיטאות הן מאנגליה, 7 מאוסטרליה וניו זילנד, 3 מצרפת ושוויץ, 3 מקנדה, והשאר ממזרח אסיה. בבריטניה ואוסטרליה עוד ניגע בהמשך.
התשובה הרביעית והאחרונה היא ששכ"ל גבוה לא מחייב השכלה גבוהה טובה יותר. עובדה: בישראל שכ"ל גבוה מבגרמניה, פינלנד, צרפת, בלגיה, הולנד, אוסטריה, אירלנד, ודנמרק, ועדיין האוניברסיטה הישראלית היחידה בדירוג (העברית, 119) מדורגת מתחת אוניברסיטאות ממדינות אלו. אם המשוואה היא ששכ"ל גבוה שווה למצוינות אקדמית, איך זה שהאוניברסיטה הקנדית הראשונה בטבלה מדורגת מתחת לאוניברסיטה צרפתית?
התשובה האמיתית אינה מתחום הכלכלה. האמת היא, שמצוינות קשורה במצוינות החומר האנושי יותר משהיא קשורה בכמות המחשבים באוניברסיטה או בתקציב הגירים. האמת היא שמה שסטודנט נזקק לו כדי להיות מצוין הוא פנאי. את זה כבר אריסטו אמר – המילה האנגלית School באה מהיוונית Schole, שמשמעה פנאי. סטודנטים בכל העולם לומדים בבית שעות ארוכות. אצלנו? אצלנו עוד לא פגשתי סטודנט לתואר ראשון שבאמת סיים את כל חומר הקריאה שלו לאיזשהו קורס. אנחנו קוראים סיכומים מתורגמים, מנחשים מה יהיה או לא יהיה במבחן, או במילים אחרות – אנחנו לא משקיעים מספיק. ד"ר טאוב סיפר באחת מההרצאות שלו איך בארה"ב סטודנטים מסתכלים עליך מוזר אם לא קראת את החומר לשיעור – הרי אתה משלם כסף להיות שם. סטודנט במדינות אחרות יכול לעשות את כל זה. סטודנט בישראל לא – הוא רץ מהאוניברסיטה לעבודה,  ואת אותן שש שעות שמשקיע סטודנט נורווגי בלימודים, הוא משקיע בעבודה (או במילואים). אז נכון, סטודנט אוסטרלי או בריטי משלם, לכאורה, יותר מסטודנט ישראלי. אבל המדינה נותנת לו את הכסף הזה בדמות הלוואה שאותה יחזיר רק כאשר ירוויח סכום כסף משמעותי (נדמה לי שבבריטניה מדובר על מעל 15,000 פאונד), ולאורך זמן. יותר מזה – הוא מקבל מענק מחיה. למעשה, בתקופת לימודיו אוסרות רוב האוניברסיטאות על הסטודנט לעבוד מעל ל-15 שעות שבועיות בבריטניה, והוא גם לא צריך. יש לו את הפנאי לשבת וללמוד. סטודנט אמריקאי, שקיים סיכוי של 80 אחוז שקיבל מלגה כלשהי, יכול להרשות לעצמו לשבת וללמוד. ככה מפתחים מצוינות. אם למישהו נדמה שהוא יכול להוסיף לסטודנט הישראלי עוד תשלום של חמשת אלפים ש"ח בשנה וזה יתרום למצוינות הסטודנטים כי אולי יהיו עוד ארבע עשרה עמדות מחשב באוניברסיטה, כדאי שיתעורר מההזיה. מצוינות מטפחים על ידי החזרת הפנאי לסטודנטים.

שמנדריקים מפונקים
באחד מהטוקבקים לכתבה בYNET כתבה מישהי שהזדהתה כ"אמא" משהו בנוסח "אני לא רוצה לממן לכם ולחברים השמנדריקים שלכם דירה במרכז תל אביב. תגורו עם ההורים".
גם אם נניח שהאופציה של מגורים עם ההורים היא טובה ויפה, היא טובה ויפה לאזרחי ישראל שחיים בתוך עיר שיש בה אוניברסיטה. אבל מה אם אני מאופקים, משדרות, מרמלה או מיבנה, ועדיין לא בנו בעיר שלי מכללה או אוניברסיטה ראויה לשמה, או אפילו כזו שאינה ראויה לשמה? מה אז? אז נגזר עלי, בוודאי, להחמיץ שיעורים שמתחילים בשמונה וחצי בבוקר. יותר מזה – מה עם ירושלמי שחשקה נפשו ללמוד דווקא קרימינולוגיה, או לחלופין חיפאית שחשקה נפשה בלימודי יחב"ל לתואר ראשון? הרי לימודים לקרימינולוגיה לתואר ראשון קיימים רק באוניברסיטת בר אילן, ואילו לימודי יחב"ל לתואר ראשון קיימים רק באוניברסיטה העברית.
ואפילו יותר מכך, נקודה מוסרית: מיום שהמדינה הפסיקה לשלם להורים קצבת ילדים, היא לא יכולה לתת בתור פתרון את מגורי הילדים עם הוריהם. המדינה מפסיקה את קצבאות הילדים בגיל 18, לכן אין לה קרקע מוסרית לטענה שהסטודנט יכול לגור עם הוריו. אם נקודת המוצא של המדינה היא שהסטודנט גר עם הוריו, תתכבד ותשלם קצבת ילדים להורים עבור ילדיהם הסטודנטים הגרים עמם.
גרסא מעט שונה של הטיעון הזה מתייחסת למכוניות הפאר באוניברסיטה. מי שיש לו כסף להגיע לחניון האוניברסיטה ברכב, ועוד ברכב חדש, יכול לשלם עוד. זה נכון. השאלה היא לא, ואף פעם לא הייתה, האם עשיר יכול לשלם יותר על לימודיו. השאלה הייתה, ונותרה, האם מי שאין ידו משגת צריך לשלם יותר על הלימודים. ובמילה "יותר" אני מכוון כמובן ל"יותר ממה שהוא היה נדרש לשלם עכשיו, שזה יותר ממה שיש לו". נוסף על כך – מצב העניינים הזה רק מוכיח שהאוניברסיטה היום סגורה בפני אלה שידם אינה משגת לרכישת רכב יוקרתי, וזה משרת דווקא את הטענה ההפוכה – שיש להוריד את שכר הלימוד. אגב מצוינות אקדמית, ככל שיותר סטודנטים יכולים להרשות לעצמם להירשם לאוניברסיטה, כך האוניברסיטה יכולה לסנן יותר מועמדים ולטפח מצוינות רבה יותר.

סקטוריאליים
זו אחת הטענות האהובות עלי, הטענה שנשמעת, לצערי, גם מפי סטודנטים. הטוען לרוב יגלגל עיניו לשמיים וישאל "למה הסטודנטים נאבקים רק כשזה מגיע לכיס שלהם?!"
אז קודם כל, אף אחד לא שואל את האמהות החד הוריות מדוע הן לא נאבקו כשפגעו בנכים, או את עובדי חברת החשמל מדוע לא שבתו כשרצו להפריט את הנמלים. הסטודנטים הם סקטור ככל סקטור. אולי אם הם לא היו צריכים לעבוד וללמוד ולוותר על שינה הם היו יכולים לצאת להיאבק גם למען אחרים. אולם יתירה מכך: מיום שהוצעה טיוטת הפשרה הכוללת התחייבות מפורשת ששכר הלימוד למי שכבר החל את לימודיו לא יעלה, ונדחתה, מאבקם של הסטודנטים כבר איננו סקטוריאלי ועל כיסם בלבד. זאת מכיוון שכיסם כבר הובטח. כעת המאבק הוא עבור החיילת בצה"ל, התיכוניסט בשדרות, הבן של השכן. הוא מאבק חברתי – השכלה גבוהה היא המפתח הראשון במעלה ליצירת מוביליות חברתית ולשבירת מעגל העוני.

השביתה לא יעילה, היא רק גורמת נזק לסטודנטים
גם את הטיעון הזה מעלים בעיקר סטודנטים. אבל השביתה הזו יעילה מאין כמוה. היא מרחפת כעננה מעל ראשו של אולמרט, היא יוצרת איום בעיכוב בן חצי שנה ביציאת כוח עבודה מקצועי לשוק, שעלותו הכספית גבוהה, היא מאפשרת הפגנות בכל שעות היום בלי הפסקה, מה שמכניס את מאבק הסטודנטים לכותרות גם בימי וינוגרד. היא הולכת ונעשית יעילה יותר ככל שהזמן חולף, כיוון שהאיום שלה הולך ונעשה ממשי. האמירה, כאילו השביתה אינה אמצעי יעיל, נכונה בערך כמו האמירה ששביתת רעב אינה אמצעי יעיל, ואולי אף פחות. גם בשביתת רעב, הנפגע העיקרי, אולי בעצם היחידי, הוא השובת, ובכל מקרה לא מקבלי ההחלטות. אולם אי אפשר להתכחש ליעילותו של הנשק הזה, כיוון שיש משהו בנזק שנגרם לשובת שמעורר אמפתיה כלפיו, ולא מאפשר לתקשורת להתעלם ממנו.

מושחתים, נמאסתם
זה טיעון שנפוץ בתקשורת, ואף יצא מלשכתו של אולמרט. הטיעון הזה גורס כי השביתה מנוהלת על ידי שני פוליטיקאים שעושים הון פוליטי על גב הסטודנטים. השאלה הגדולה כאן, היא מה זה משנה? הם מוליכים מאבק צודק ונכון, מדוע האינטרס שלהם מעלה או מוריד לנו כהוא זה?

 וכך תטען

החלק הזה, אם הגעתם עד כאן, נועד כדי לשטוח את הטיעונים כבדי המשקל בעד המאבק, ולהסביר את תוצאותיו הרצויות.

הרווח לטווח ארוך
ראשית, הרווח לטווח ארוך, של החברה כולה, מתוצאותיו הרצויות של המאבק הינו עצום. ירוויח מכך מעמד הביניים, שלא יכבידו עליו בהוצאה נוספת. זה כבר ברור שמעמד הביניים הישראלי מתפורר, וההכבדה עליו תפגע בו עוד יותר. הפגיעה במעמד הביניים היא פגיעה במקור ההכנסה העיקרי של המדינה, ותביא לירידה בהכנסותיה, שבתורה תגרור הפרטות נוספות והשלכת עלויות נוספות על מעמד זה, עד שיתפרק לחלוטין. מדיניות ההפרטה הישראלית כבר זכתה לכינוי "פרועה ומופרעת" אפילו מכלכלנים אמריקאיים ניאו ליברליים. את רשימת החברות המופרטות ניתן למצוא כאן. מומלץ שלא לקרוא רשימה זו בעת חיתוך בצל, שכן הרשימה תגרום לכם לשפשף את העיניים. כן, באמת כתוב שם בית סוהר. הרשימה אינה כוללת את השירותים הניתנים לאזרח מהמדינה והופרטו גם הם, כמו מערכת הבריאות, ואינה כוללת גם את בנק יהב לעובדי המדינה שהופרט זה מכבר. אם יש מקום שבו המדיניות הזו חייבת להיעצר, הרי זה החינוך בכלל, והחינוך הגבוה בפרט. למה החינוך הגבוה בפרט?
כי החינוך הגבוה טוב, או צריך להיות טוב, גם למעמדות הנמוכים. העובדות הן שאקדמאי מרוויח יותר מלא אקדמאי. אם העובדה שפלוני הוא בן למעמד נמוך מונעת ממנו כניסה לאוניברסיטה, הרי שהוא יישאר בן למעמד נמוך. אם התואר הוא ההבדל בין מעמד ביניים למעמד נמוך, הרי שהאוניברסיטה היא הכלי מספר אחת למוביליות חברתית. דווקא משום כך עליה להיות נגישה גם לאלה שלא שפר עליהם מזלם להיוולד בצפון תל אביב או ביישוב כפרי בפאתי ירושלים, שהוריהם אינם רופאים, עורכי דין, מורים או רואי חשבון, אלא דווקא נהגי משאיות או בעלי קיוסק או שוטרים.
שכר הלימוד בישראל כיום הוא אחד הגבוהים בעולם, בייחוד אם מחשבים אותו ביחס לממוצע השכר במשק, אז הוא גבוה אפילו משכר הלימוד בבריטניה. העלאתו היא בבחינת יצירת תקרת זכוכית בלתי עבירה עבור בני המעמד הנמוך, ובד בבד גם שמיטת הקרקע מתחת לרגליהם של בני מעמד הביניים. האפשרות שלנו להקים בישראל חברה בעלת כלכלה יציבה קשורה קשר הדוק בהצלחתו של המאבק הזה.

סטנדרטים שלטוניים
וועדת שוחט נולדה בחטא. מתווה וינוגרד הראשון מעולם לא יושם. במקומו החליטה הממשלה והעומד בראשה למנות ועדה אחרת, שבה חמישה כלכלנים מתוך תשעה חברים, שיושב ראשה הוא פוליטיקאי ושמסקנותיה ידועות מראש עד כדי כך, שחודש וחצי לפני סיום עבודתה שוחט עצמו יצא אל התקשורת עם עיקרי ההחלטה העתידית. כבר מימי שלמה דברת ברור לנו מה דינה של וועדה שהוקמה לצורך מתן מסקנות והמלצות מוזמנות מראש, ומה דינו של היחס להשכלה וחינוך בראייה כלכלנית-תעשייתית. חשוב מכך, זו הפרה בוטה של ההסכמים שנחתמו עם הסטודנטים ב-1998, ושל התחייבויותיה של ממשלת ברק. זו פגיעה גסה בעקרון הרציפות השלטונית. דמיינו מצב, שבו ירדן מכריזה לפתע על מלחמה בישראל, מפני שהסכם השלום בין המדינות נחתם ע"י המלך חוסיין, והוא כבר לא מלך. אין הבדל גדול בין זה ובין פעולות הממשלה שלנו כעת. העובדה שממשלת ברק כבר חלפה מן העולם אינה מייפה את כוחה של הממשלה הנוכחית לבטל את ההסכמים וההבטחות שניתנו אז. זהו סטנדרט שלטוני לקוי. למה הדבר דומה? למצב בו יחליט ראש הממשלה לפזר את וועדת וינוגרד השנייה, לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה, ולמנות תחתיה וועדה בראשותו של חיים רמון, למשל, שתבדוק את התנהגות הדרג המדיני. זו בריונות. מעניין במיוחד שממשלה שבכזו קלות מבטלת הסכמים קודמים משתוממת מדוע הסטודנטים אינם ששים לקבל ממנה תכנית שתכלול הלוואה לכיסוי חלק משכר הלימוד. מי ייקח הלוואה מממשלה שבכל רגע נתון עלולה ליטול לעצמה את הזכות לשנות תנאים שהוסכמו?

רפורמה
מערכת החינוך הגבוה זקוקה לרפורמה. רפורמה כזו לא יכולה להיות, כפי שמוצע בטיוטת הסכם הפשרה, הסכמה למתווה שוחט מראש. היא לא יכולה להיות כזו שתתמקד רק בשכר הלימוד, ותכלול רק הבטחה מעורפלת של ראש הממשלה להוסיף תקציבים (אין פירוט של כמה או מתי) לחינוך הגבוה. רפורמה כזו חייבת לכלול, בין השאר, שקיפות תקציבית של האוניברסיטאות. חגיגת השכר, הפנסיות, הטיסות לחו"ל, הרכבים וכיו"ב המתחוללת שם חייבת להיפסק. מדובר במוסדות ציבור שמתוקצבים ע"י הממשלה, ואחת המטרות העיקריות של וועדת שוחט היא לספק להן יותר גמישות תקציבית, כאשר התנהלותן חסרת האחריות היא זו שהכניסה את ההשכלה הגבוהה למשבר מלכתחילה. מי שיחפש ימצא כמה נתונים מקוממים במיוחד. בשנת 2003 היו באוניברסיטה העברית 168 בכירים שהשתכרו, בממוצע, כ-36 אלף ש"ח בחודש. העלות החודשית של המשכורות הללו – ששה מליון וארבעים ושמונה אלף ש"ח. בשנה זה בערך שבעים ושניים וחצי מיליון. באוניברסיטה העברית בלבד. אין לזה הצדקה, אין לזה הסבר. אין כל תירוץ שיכול להבהיר מדוע שליש (!) משכר הלימוד של כל סטודנט הולך ישירות לחשבון הבנק של 168 בכירים. אי אפשר לדבר על רפורמה במערכת החינוך הגבוה בלי לדבר על זה. פשוט, כי אין כל סיבה לחשוב שבכירי האוניברסיטאות יתנהגו אחרת ביותר כסף שנשלם להם.

שבירת השביתה
שבירה של השביתה וסיום המאבק ללא תוצאות אמיתיות לא יאפשר לסטודנטים להתקומם עוד זמן רב. עברנו את נקודת האל חזור, ומכאן יש שתי אפשרויות בלבד – ניצחון במאבק או תבוסה צורבת. התקפלות כעת תהיה הוכחה ואיתות למנהיגים שלנו שלסטודנטים אין חוט שדרה. היא תאלץ את האגודות לחתום על הסכם פשרה משפיל שיחייב גם את הסטודנטים הבאים אחרינו. לכן, לעצם אי ההתקפלות עצמה יש משמעות וחשיבות גבוהה מאד.

מאבק צודק סופו שינצח, ומאבק הסטודנטים הוא צודק מאין כמותו. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית מתחילה להראות סימני שבירה. אבל המאבק עוד ניטש, ועלינו להמשיך להיאבק אותו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.