תשובה לקובי אריאלי
דוס מחמד: קובי אריאלי מתנגד למצעד הגאווה בירושלים, אבל הוא "הגיוני" לגבי זה. הוא לא מוכן לכעוס ולהתרגז כמו בימים עברו, כי את המאבק נגד המצעד מוליכים קיצוניים שלא אי דבר וחצי דבר במשותף אחד. כלומר, בעצם, יש: "האמנתי ואני עדיין מאמין כי מצעד גאווה בירושלים הוא ביטוי לתוקפנות ולא לסובלנות. עם כל הרצון להיראות יפה ומנומס ותומך במיעוטים, הבנתי כי הפעם צריך להילחם בכל הכוח מהסיבה הפשוטה: אנחנו צודקים."
כלומר, לשיטתו של יעקב היקר, מצעד גאווה הוא ביטוי של תוקפנות, ולכן החרדים צודקים. כמיטב המסורת שכותב שורות אלו מנסה לפתח, גם הטענה הזו צריכה לעמוד לבחינה ופירוק. אולי בדרך נגלה גם מדוע בחר אריאלי לכתוב טור זה.
נראה לי שההגדרה של תוקפנות, או של מעשה תוקפני, כמעשה שנעשה בכוונת מכוון להזיק או לפגוע בזולת היא טובה דיה. האם מצעדם של ההומו-לסבים ברחובות ירושלים עונה להגדרה זו? לא לגמרי. כדי שהוא יענה להגדרה של תוקפנות על אריאלי להוכיח דבר או שניים: למשל, שיש בצעידתם של אי-אלו אנשים מרחק של כקילומטר ברחובות ירושלים המערבית איזשהו מקור לפגיעה בציבור החרדי. אריאלי לא מוכיח את זה, כי האמת היא פשוטה להחריד: הגבלת חירותו של הזולת בטענה שהוא פוגע בך, גם כאשר למעשיו אין כל קשר ישיר אליך, היא תוקפנות, הנעשית באמצעים רטוריים שפלים ומתוך כוונת מכוון. הטלת קללות היא תוקפנות. חסימת צמתים ויידוי אבנים הם תוקפנות. ומי שכל כך הרבה אנשים מגלים כלפיו תוקפנות, חזקה עליו שירגיש נרדף. כשהחרדים חשים נרדפים, פחי האשפה בוערים. כשהקהילה ההומו-לסבית חשה נרדפת, היא קוראת לסובלנות. מי עדיף?
הערת אגב חשובה היא שירושלים אינה רק עיר הבירה של ישראל. בירושלים חיים הומוסקסואלים, וההפגנות הללו למעשה אומרות לקהילה הזו, משלמת מסים, עובדת ותורמת לירושלים הרבה יותר מהתושבים החרדים, שהיא לא רצויה.
אז למה בעצם אריאלי כתב את הטור שלו? הרי אם היה רוצה לשלם מס שפתיים לציבור אותו הוא מתיימר לייצג, יכול היה לכתוב משהו ל"מקור ראשון". לא, הוא כתב את הטור כי הוא רצה למזער את הנזק של האלימות. האמירה מהטור שלו היא חד משמעית – לא כולנו אלימים, אבל כולנו מתנגדים למצעד. כולנו חושבים שיש סיבה מספקת להגבלת חופש הביטוי של קבוצת אוכלוסייה מסוימת, אפילו אני, דוס המחמד. אם יש משהו שמוכיח שמצעד הגאווה חייב לצעוד, זו האחדות הזו של החרדים כולם, וקבוצות אוכלוסיה אחרות, בנסיונות להשתיק אותה.
וכבדרך אגב, החרדים חשפו גם מדוע הם מתנגדים למצעד. מסתבר שהילדים שלהם מגלים שיש דבר כזה, ואולי הם בכלל כאלה. בוקר טוב. אם הילדים הללו הומוסקסואלים, הרי שכדאי שידעו שהם כאלה ושהם לא לבד. מעתה אמור: מצעד הגאווה, גם לרווחתם של החרדים.
הדמוקרטיה הישראלית חזקה מכפי שנותנים לה קרדיט. מצעד הגאווה יעבור, כפי שעבר בשנים שעברו (משום מה, ללא כל התנגדות), חופש הביטוי יישמר, החרדים יחזרו לחיי הקודש שלהם עד לסיבוב הבא. האלימות, צרות האופקים, החשכה ותפיסת העולם האנטי-דמוקרטית של המיעוט הזה לא ימוטטו כל ערך בחברה הישראלית. אבל צריך להכיר בהתקוממות הזו, צריך להפנים שההומוסקסואלים הם המעוז הראשון, ואם זה ייפול, חלילה – מחר יהיה זה מצעד הגאווה בתל אביב, שכבר סומן כיעד הבא, ואח"כ משחקי כדורגל בשבת, ובפסח האחרון כבר הפגינו חרדים נגד חילוניים שאכלו חמץ בפסח (רחמנא ליצלן) במסעדה, ידיהם הארוכות נשלחות לעבר האינטרנט. ברור שמתישהו הרוב החילוני יתקומם. פילוסופיית הצפרדע בסיר אינה עובדת – תמיד יש קו גבול כלשהו. אבל אם אפשר, כדאי לעצור את זה כשבאים לקחת את ההומואים, כדי שלא יהיה הסיכון שכשיבואו לקחת אותנו – לא יהיה מי שיאמר משהו. ושוב אני קורא מכאן, כמו אשתקד, לכולם לעלות לירושלים ב-21 ביוני: סטרייטים, הומוסקסואלים, שוחרי דמוקרטיה, ליברלים וסתם אנשים שאוהבים את זה שהם יכולים לדבר, בואו; כובשים את הבסטיליה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.
18 יוני, 2007 ב 0:39
מסכים איתך. ושמתי לב שכאשר מערכת אכיפת החוק והסדר מדברת בשפה ברורה והחלטית ארועים כאלה עוברים בשקט, למרבה אכזבתם של אנשי תקשורת הרייטינג שמחפשים את החיכוך ושילהוב היצרים.