פתחון פה

רגשות אינם של צד אחד – פוסט מצעד גאווה.

טוקבק לטוקבקיסט: גורו יאיא, בחור שאני מחבב בימים כתיקונם, שהנערה טובת ושובת הלב שעמה אני בדרך כלל זוכה לראותו היא רק אחת משלל תכונותיו החביבות עלי, כתב כמה דברים שאולי גרמו לי לרתיחה. כיוון שאני אינני טוקבקיסט, את הטוקבק שלי אני אכתוב כאן.

בתחילת דבריו כותב הגורו את הדברים הבאים: "אני אוסיף ואומר שאני חושב שלעשות את מצעד הגאווה בירושליים זה רעיון רע. אני לא חושב שהקהילה הגאה מרוויחה מן הסערה שהיא מחוללת. היא רק מייצרת אשליה שהיא מרוויחה". זו טעותו הראשונה, ואולי העיקרית שבהן. לא הקהילה מחוללת את הסערה. הרטוריקה הזו חוזרת בשיחות עם אנשים רבים, והיא פסולה מעיקרה. אין הבדל רב בין הרטוריקה הזו לבין האשמת הנאנסת בכך שנאנסה. הרי במדינה שבה לא היה צורך לצעוד, לא הייתה קמה סערה כלל. הרי הסערה קמה רק בגלל שקבוצת אנשים החליטה שצעדה של סוג מסוים של אנשים היא משהו שמצדיק פתיחה של מזבלה על כבישים ראשיים.

אבל הגורו, כפי שאני מכיר אותו, נבון יותר מהמתלהמים. הוא לא חושב שצריך לאסור עליהם לצעוד, אלא בסך הכול "שזה לא חכם מצד הקהילה הגאה, להביע את היותה קהילה גאה ע”י מצעד גאווה בירושליים". דומני, אולם, שהוא מתעלם מעובדה אחת בסיסית – בירושלים קיימת קהילה להט"בית מקומית. המצעד מאורגן ע"י הקהילה המקומית. תושבי עיר רוצים להפגין בעירם, איך בכלל שאלה של כמה זה חכם נכנסת לתמונה?

יאיא מוסיף וטוען שזכויות ההומוסקסואלים לא פגועות יותר בירושלים, ולכן אין טעם לצעוד דווקא שם, להכעיס. האמנם? בירושלים מסוכן בהרבה לזוג חד מיני ללכת חבוקים ברחוב; מועדון ה"שושן", הלב התוסס של הקהילה הירושלמית, הותקף בבקבוק תבערה ששרף את המקום כליל לפני מספר שנים; בת"א מכירים במידת מה בחיים משותפים של זוגות חד מיניים; בירושלים נדקרו שלושה צועדי מצעד בגאווה לפני שנתיים; בירושלים הוגבל מצעד הגאווה הקודם לכלוב מגודר היטב; בירושלים המצעד זקוק ל-7000 שוטרים וסידורי אבטחה מהקפדניים שנראו. יש הצדקה גדולה בהרבה למצעד על זכויות בירושלים מאשר למצעד דומה בת"א. לפחות את הפיסקה חותם יאיא במשפט הנכון כל כך "מרגע שהקהילה החליטה שזה מה שהיא רוצה, זכותה, כמה שהיא רוצה, וכמה שזה מכעיס אותי או כל אדם אחר".

אבל כשיאיא פוסע לביצת ה"פוליטיקה של הזהויות", כפי שהוא מכנה אותה, הוא מפסיד, והוא מפסיד בגדול. "התעקשות על מצעד הגאווה בירושליים, בהתעלמות מהרגישות הדתית, היא צעד פוליטי שמטרתו לעורר את הקיצוניים שבעלי הזהות “דתי”, לפעול לפגיעה בחופש הביטוי של מי שהזהות הפוליטית שלו היא “הומוסקסואל”", כותב יאיא. פירוק של המשפט הזה נותן משהו כזה: עריכת המצעד דווקא בירושלים היא אקט פוליטי, שמטרתו לעורר את מי שמגדיר עצמו כדתי לפעול להגבלת חירות הביטוי של מי שהוא הומוסקסואל. הבסיס של יאיא לטענה הזו היא שהנהגת הקהילה הלהט"בית יצרה את המשבר כדי לפתור אותו ולחזק את מעמדה. אבל, את ההיגיון הפרטיקולרי הזה ניתן להחיל על כל הפגנה שהיא, ראה: הבסיס של שביתת הרעב של חולי סרטן המעי הגס היה ניסיון של מנהיגי המאבק לבנות את עצמם פוליטית, על ידי הנגדת הזהות של חולי הסרטן עם הזהות של משלם המסים הנאנק תחת העול. המשבר יצר תמיכה רחבה בהם, רחבה הרבה מעבר לציבור שלהם, שאותה יכולים היו לנסות למנף לכוח פוליטי.

הנחת היסוד שהפגנה כלשהי בבירת ישראל יכולה להיתפס כנעשית "להכעיס", ולא כדי לתבוע זכויות, היא מקוממת, כי היא יוצאת מנקודת ההנחה שבירושלים יש איזה משהו מיוחד, שיכול להפוך הפגנה לבלתי לגיטימית במובן זה שהיא נעשית "דווקא", וזו פשוט נקודת הנחה שגויה. באותה מידה יכול הגורו לטעון שהפגנה של "שלום עכשיו" בחברון לא נעשית כדי להביא לפינוי בית המריבה, אלא כדי לחזק פוליטית את יריב אופנהיימר, מזכ"ל התנועה. וההפגנות בבילעין, נגד הגדר, נעשות כדי לחזק את ראשיהן, ולא כדי למנוע את בניית הגדר?

ראיית העולם שיאיא מנסה להציג פה גוררת אחריה שובל ארוך של תפיסת עולם, לפיה ברגע שיש התנגדות לצעד כלשהו, האחריות לבלגן שצץ אחריה היא על הצד שיזם את הצעד הראשון, ולא על הצד המתנגד. כלומר, ההתנגדות היא תמיד לגיטימית, להיות אנטי זה תמיד טוב ובסדר, והיזמה היא תמיד אשמה, אשמה מלאה, נושאת בלעדית באחריות. כך לא נגיע לשום מקום.

יותר מזה – צריך לקלף את הרטוריקה הנבובה הזו, "אבל למה דווקא בירושלים?" לא צריך סיבה מיוחדת כדי להפגין בירושלים. צריך סיבה מיוחדת כדי למנוע הפגנה בירושלים, או בכל מקום אחר. אין בירושלים שום דבר מיוחד, המבדיל אותה, מהבחינה הזו כמובן, מחיפה, תל אביב, באר שבע, ניו יורק, וושינגטון, רומא, פריס או כל עיר אחרת. זה משהו אחד שדפוק בנו בסיסית, הזיקה הזו לירושלים הקדושה כעיר שאסור לגעת בה, אסור לחלק אותה (חלילה, צריך להשאיר רוב דמוגרפי פלשתיני בשטחה), אסור לערער בה את הסדר. התפיסה שירושלים חשובה יותר מערים אחרות היא אווילית – היא חשובה בדיוק באותה המידה, וגם במקרה גבעת הקפיטול שלנו יושבת שם, מה שהופך אותה למקום טבעי של פעולות מחאה. ואם הומוסקסואלים תל אביבים יכולים לצעוד ברחובות עירם, אין שום מקום לחשוב שכשהומוסקסואלים ירושלמים רוצים לעשות זאת, זה נובע משאיפות פוליטיות.

ולבסוף, יאיא מתעלם מהעובדה שחמש שנים צעד המצעד בשקט. לפני שנתיים, לפתע פתאום, הפך להיות מקור סכסוך. אז איזה צד הרים את נשק הזהות ראשון?

זאב בעור של זאב: ח"כ ניסים זאב, מקים התנועה החביבה עליי, הלא היא ש"ס, סגן ראש עיריית ירושלים בשלוש קדנציות, יו"ר ועדת הסמים של הכנסת, רב, חזן, מוהל ושוחט, דיבר היום שטויות. הוא רוצה להקים מוסדות גמילה שיעזרו להומוסקסואלים לתקן את דרכיהם. יתירה מכך, הוא חושב שאם היה לו רוב בכנסת, היה מנסה להוציא מחוץ לחוק את ההומוסקסואליות. דקה אחרי שאמר "אף אחד לא פוגע בזכויות שלהם, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אף אחד לא אמר להם לצאת מהארון או להיכנס לארון". עילגות אינהרנטית?

את זאב לא נשנה. האיש טען שהיום שבו הושבע פרופ' עוזי אבן לח"כ הוא אות קלון לכנסת, האיש, שוחט במקצועו, טען שהומואים הם גרועים מבהמות (ומה למעשה רמז שיש לעשות בהם?), האיש טען בכנסת שבמחצית המקרים של אלימות נגד נשים – האישה תוקפת ראשונה. ניסים זאב, בלשון המעטה, הוא אדם מאד חשוך. אלא שכשהכוחות שנאבקים בדרך החיים שלך הם חזקים כאלה, כשלובי פוליטי פועל להגבלה בחוק של חופש הביטוי, כשח"כ בכיר מייחל להוצאת ההומוסקסואליות מחוץ לחוק, מול יריבים כאלה, אם אתה לא חלק מהפיתרון – אתה חלק מהבעיה. כי יריבים כאלה ירדפו אותך, כל עוד הם יכולים. לתשומת לבו של הקורא גורו יאיא.

פגיעה ברגשות: בכלל, נמאס לשמוע על ה"פגיעה ברגשות" של החרדים והדתיים. יש מעין תפיסה שהיכתה שורשים, כאילו רק להם יש רגשות. יש בחור צעיר במדינה הזו שבאיבר מינו יש נמק, תוצאה של טעות של ח"כ ניסים זאב בעת ביצוע ברית מילה, והוא ומרעיו מעזים לכנות את חברי הקהילה הלהט"בית "בהמות". כמה רגשותיו של העם היושב בציון היו נפגעים, אם בצרפת היה מתקיים "מצעד הבהמות", בו היו מוליכים צאן ובקר בהשוואה ליהודים? עם חבר קואליציה גרמני היה קורא ליהודים "בהמות" ואומר שמגיע להם "עונש מידי שמיים"? אם ארכיבישוף כזה או אחר היה אומר שמי שמל את בניו – תוטל עליו קללה נוראה?

אבל להומואים בישראל אין רגשות, לחילונים בישראל אין רגשות – רגשות יש רק לדתיים. לו היה אחד ממנהיגי הקהילה הלהט"בית טוען ש"כל החרדים בהמות", היו מכנים אותו "אנטישמי". לטעון ש"כל ההומואים בהמות", זה בסדר. הגיע הזמן שהחילונים בכלל יתחילו לעמוד על רגשותיהם שלהם – רגשות שנפגעים כשהם נאלצים לעמוד בקו 56 הירושלמי, על אף שיש המון מקומות פנויים, כי בקו מונהגת סגרגציה בין נשים וגברים; רגשות שנפגעים כאשר מנסים חודרים להם לפרטיות הגלישה באינטרנט, לחיי האישות ולעוד מגוון תחומים בחיים; רגשות שנפגעים כשמכנים אותם "בהמות" או "סדומאים". הטיעון הזה, של "אבל אתם פוגעים לי ברגשות", שאין מקומו בשיח ציבורי רציונלי ומשום מה אצלנו הוא נפוץ ביותר, יכול לעבוד כחרב פיפיות – והגיע הזמן שכך יהיה.

בשולי הדברים: בנימין נתניהו קורא למעורבות הירדנים והמצרים ברש"פ. מישהו עדיין חושב שניצחנו במלחמה ההיא, ביוני 1967? מה זה, אם לא היפוך גס של הגלגל?

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.