פתחון פה

בכל יום ראשון אנו מקבלים דיווח על מספר ההרוגים בכביש במהלך סוף השבוע. חילוניים רבים, שבחרו בדרך חיים לגיטימית ומקובלת במדינת ישראל, מקפדים מדי סופי שבוע את חייהם מפני שהמיעוט הדתי כופה איסור על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. הם נאלצים לנהוג אל וממקומות הבילוי, בין השאר בינות לנהגים שיכורים. אין בשורות אלה משום הצדקה של הפעולה הלא חוקית והרצחנית של נהיגה בשכרות, אולם ראוי היה, כבשאר מדינות העולם המתוקנות, לאפשר לאלה הרוצים לערב אלכוהול בבילוי שלהם (עניין שהוא זכות מעצם זה שהוא מותר) לתפוס אוטובוס הביתה.
האיסור הזה אינו הלכתי, הוא מלאכותי. אם מותר לפתוח את מקומות הבילוי בשבת, מדוע אסור להפעיל אוטובוסים? אפילו מנקודת מבט הלכתית, מדובר בהפחתת חילול שבת - הרי נהג האוטובוס מחליף אי-אלו נהגים שהיו מחללים שבת בנהיגתם. וגם אם לא, מדובר בפיקוח נפש של ממש.
על כן, הציבור החילוני עומד על זכותו להפעיל בישראל תחבורה ציבורית לילית אל וממוקדי הבילוי גם בערב שבת.

ברירת הנישואים היחידה היום עבור זוג חילוני היא ברירת הרבנות. על מנת לממש זכות, שבשאר מדינות העולם המתוקנות היא טבעית לחלוטין, להקים משפחה, הזוג חייב לעבור מספר טקסים. על בת הזוג לעבור שיעורים משפילים אצל אשתו של כהן-דת מוסמך, בהם מרצים תפיסות עולם פטריארכליות הרואות באישה כלי לסיפוק צרכיו של הגבר. הטקס עצמו כולל רכישה של האישה מידי אביה כסחורה עוברת לסוחר. אקט זה כשלעצמו, חוקיותו מוטלת בספק במדינה בה סחר בנשים הוא מחוץ לחוק. אותה תפישה מנחה גם את הרבנות בבואה לדון בפירוקם של נישואים. נשים מוחזקות במשך שנים כמסורבות גט, ולא מצליחות להשתחרר מנישואים לא מוצלחים. דייני הרבנות, שהם אנשי דת חסרי כל הסמכה משפטית, פועלים על פי ההלכה של הדת היהודית בלבד, בלי כל תלות בספר החוקים האזרחי. הלכה זו היא בעלת הטיה ברורה לטובת הגבר במשפחה. כיוון שחוקי הדת היהודית אינם מקובלים על כלל אזרחי ישראל, בשעה שהחקיקה האזרחית מבוצעת על בסיס הסכמת האזרחים, כראוי בכל משטר דמוקרטי, מדובר כאן בפגיעה חמורה בזכותם של הלא-דתיים להשפיע על גורלם ועל ספר החוקים שלהם.
על כן, הציבור החילוני תובע הקמת מנגנון אישות אזרחי, שיאפשר לכל אדם להקים תא משפחתי בלי קשר לאמונתו הדתית.

הזרם היהודי הגדול ביותר בעולם הוא הזרם הפרוגרסיבי, שהמשתייכים אליו מכונים "רפורמים". יחסה של ישראל לזרם זה הוא דואלי וסותר. מחד, לא מכירים ברבנים הרפורמים כאנשי הדת היהודית, חברים שווי זכויות במועצות דתיות ובבתי דין רבניים. מאידך, לא מכירים בהם ככוהני דת של דת אחרת, ולכן לא מאפשרים להם להשיא זוגות, למשל. ניתוקו של הזרם הרפורמי הוא ניתוק של מדינת ישראל ממרבית העם היהודי וסותר את המטרה של "מדינה יהודית".
על כן, הציבור החילוני תובע הכרה מלאה בזרם היהודי הרפורמי ובמנהיגיו.

חוקי הכשרות בישראל הם פגיעה אנושה בזכויות ציבור גדול. הם מייקרים את המזון (בעיקר את הבשרים למיניהם), גורמים להתעללות שלא לצורך בבעלי חיים ובימים אלה של שנת שמיטה אף מאיימים לייקר את מחירי הפרות והירקות. כמו כן, חוקים אלה פוגעים בחופש העיסוק של אלה המעוניינים לנצל את השוק המעוניין לרכוש מזון לא-כשר. בימים אלו ניתן לראות כיצד השארת ההחלטה בעניינים כגון דא בידי הרבנות היא בעלת פוטנציאל למיטוט כל משק החקלאות הישראלי ולפגיעה כלכלית אנושה בחקלאים.
ראוי לציין כי תעודות הכשרות ושירותי הדת הנלווים לה, כגון ההשגחה, השחיטה וכיו"ב, ניתנים בתשלום, שכמובן גם הוא מתווסף ומייקר את המוצר הסופי, ומהווה מס עקיף למימון שירותי דת, המוטל גם על הציבור שאינו רוצה בכך.
בבירור ניתן לראות כי השוק החופשי יודע להתמודד עם הדרישה לכשרות בלי חוקים. לראיה, אלפי יהודים חרדים בארצות הברית מוצאים מזון כשר בסביבה שבה אין חוקי כשרות.
על כן, הציבור החילוני דורש את ביטולם של חוקי הכשרות ואת הפיכת נושא הכשרות לנושא פרטי של כל אדם.

בישראל, כל אזרח המגיע לגיל 18 מחויב על פי חוק להתגייס לצבא המדינה לתקופה של 36 חודשי שירות לבנים ו-24 חודשים לבנות. לשני ציבורים פטור קבוע בחוק מחובה זו או מחלקה - תלמידי הישיבה החרדים (לפי מתווה חוק טל) ותלמידי ישיבות ההסדר. תלמידי הישיבה החרדים, שהיוו במחזור הגיוס האחרון כ-11 אחוזים מכלל האזרחים הגברים בגיל גיוס, פטורים על פי חוק לחלוטין מחובה זו. תלמידי ישיבות ההסדר פטורים משירות צבאי מלא ומשרתים פרק זמן של 22 חודשים בלבד. כמו כן, בנות דתיות מקבלות אף הן פטור משירות בשל אמונתן.
הציבור החילוני בישראל רואה במצב זה אפליה מוחלטת כנגדו. למעשה, המדינה מענישה את בני הציבור החילוני על שום שבחרו בדרך חיים זו.
על כן, הציבור החילוני דורש השוואת תנאים - אם בהפיכת השירות הצבאי להתנדבותי ואם בגיוס מלא של דתיים מכל הזרמים.

בישראל, תלמיד לימודים גבוהים במוסד חינוכי יהודי (ישיבה) מקבל קצבת מחיה, בעוד סטודנט לתואר אוניברסיטאי אינו זוכה לכל מימון ואף נדרש לשלם בעבור לימודיו. מצב זה הוא אפליה חמורה. כמו כן, הוא מעיד על כך שבעיני מדינת ישראל לימודי יהדות חשובים יותר מלימודי תואר מקצועיים, על אף שאין ספור מחקרים הראו שדווקא האחרונים יוצרים אזרחים יצרניים יותר כלכלית.
על כן, הציבור החילוני דורש השוואת תנאים - אם במימון באותו השיעור של תלמידי האוניברסיטאות ואם בביטול המימון לבני הישיבה החרדית והנהגת שכר לימוד באותו השיעור הנהוג באוניברסיטאות גם בישיבות.

בישראל, אדם אינו יכול לבחור מה ייעשה בו לאחר מותו. תחום הטיפול במת נמצא בידיים דתיות בלבד. לרוב, קבורה ממין זה כוללת אלמנטים כגון הסרת עור מקועקע מהמת, ובכל מקרה נעשים ללא כל התחשבות ברצונותיו של המת.
על כן, הציבור החילוני דורש פתיחת מנגנון טיפול בנפטרים חילוני, שיציע את כל האופציות הקיימות כיום בעולם להבאת אדם למנוחות.

ולבסוף, בשיראל מבוצעים פשעים על רקע דתי כנגד הציבור החילוני לעתים תכופות. בין השאר ניתן להביא כדוגמה את שרפת המעדנייה בנתניה, הצתתו של מתקן השרפה בחיבת ציון, השלכת אבנים על נהגים הנוסעים בשבת, דקירה של צועד במצעד בגאווה ועוד. פשעים אלה לעתים קרובות אינם מפוענחים, וגם כאשר מבצעיהם נתפסים הענישה שהם  זוכים לה קלה יחסית.
פשעים על רקע אמונה דתית מערערים את הבסיס הדמוקרטי של ישראל, כיוון שמבצעיהן מבכרים להעמיד את חוקי הדת (כפי שהם קוראים אותם) מעל לחוקי המדינה, מה שמהווה התנערות מהכרעת הרוב.
על כן, הציבור החילוני דורש שהמשטרה תקצה משאבים רבים יותר ללחימה ולמיגור פשעים על רקע דת.