פתחון פה

כמה מחשבות על מאיה, אנה, חסימת אתרים ואחריות הורית.

הצעת החוק 892 היא, קודם כל, מטופשת. היא מטופשת לא רק בגלל שאם תתקבל, חלילה, היא תשים את ישראל באותו המקום בו נמצאות איראן, סעודיה וסין, אלא גם בגלל שניסוחה מעיד כאלף עדים שמנסחיה פשוט אינם מבינים דבר וחצי דבר באינטרנט.הנה דוגמה לאתר שחוק חסימת אתרים לא יחסום. הוא לא פורנוגרפי, אין בו עיסוק באלימות והוא לא מכיל בתוכו הימורים. הוא מכיל בתוכו תוכן פשוט - הערצה פשוטה לאנורקסיה ובולימיה, ובעיקר לתוצאותיהן. הנה ציטוט קצר מהאתר, מתורגם על ידי: "במשקל מסוים, שונה אצל כל אחת, המחזור שלך ייפסק. זה טוב, כי זה אומר שאת מורידה במשקל. עדיין, יהיה נבון לקחת תוספי סידן, אם את לא לוקחת כבר. אל תתני לאמך לגלות שהמחזור שלך נפסק, כיוון שסביר מאוד להניח שהיא תיקח אותך לרופא. אך פעם, תחת שום נסיבות שהן, אל תגלי לרופא שהמחזור שלך נפסק. הוא ישלח אותך למרפאה להפרעות אכילה מהר יותר משתוכלי להגיד "מה לעזאזל?". לפני שתלכי לרופא, וודאי שיש לך תאריך לומר לו במקרה שישאל מתי היה המחזור האחרון שלך, ו-וודאי שהתאריך אמין".

והנה, כשאני קורא את הדברים האלה, אני בעיקר צוחק. ברור לגמרי שהדוקטורים המכובדים המצוטטים שם אינם אנשי אינטרנט ואינם מכירים את הכלי הזה (וזה מה שהאינטרנט - כלי עבודה, כלי שעשוע ומשחק - אינסטרומנט, לא אורגניזם חי ומסוכן). אבל, אין לבטל לחלוטין את הסכנות האורבות בו. כולנו קראנו על הילדים שצפו בפורנו באינטרנט והחליטו לתרגל אותו על בת כיתה תמימה, על הפדופיל שארגן לעצמו דייטים בחדרי צ'אט, הוראות איך להכין בקבוקי תבערה וכן, גם אתרי פרו-אנה ופרו-מיה (כינוי לאתרים תומכי אנורקסיה ובולימיה). אין בדברים כדי לומר שבלי אתרי האינטרנט האלה לא הייתה אנורקסיה. אבל, הדבר האחרון שנערה הסובלת מהפרעת אכילה, שמוגדרת כמחלת נפש, צריכה, זה סביבה תומכת שאומרת לה שלא זאת בלבד שהיא נורמלית לגמרי - היא צודקת לחלוטין בדרכה ורק כך היא תהיה יפה.
אז מה עושים? מתחילים בהבנה שהסכנות באינטרנט דומות מאד לסכנות בחוץ. ניתן להיתקל בפדופיל בדרך חזרה מביה"ס, אפשר להיתקל בפורנוגרפיה בגיל צעיר בבית של חבר עם פיקוח הורי רופף, ניתן למצוא סביבה תומכת להפרעות אכילה גם בחוץ. וברגע שמבינים את זה, מבינים גם את נקודת החולשה העיקרית של חוק חסימת אתרים.
חוק חסימת אתרים לעולם לא יקיף את כל האתרים שעלולים להזיק לטף הישראלי. אם הוא יכסה אתרי פרו-אנה, הוא לא יכסה אתרים שמלמדים איך להכין סמים. ואם הוא יכסה אתרים שמלמדים הכנת סמים, הוא לא יכסה אתרים שמלמדים להתאבד, או להכין פצצות, או איך להרוג מישהו. לא ניתן לחסום את כל המידע ה"רע" בעולם, כי תמיד יצוץ משהו שלא חשבנו עליו. אחת הטענות המובהקות שעולות כנגד הצעת החוק 892 היא שחברי הכנסת הנכבדים שלנו לא יכולים לקבוע עבור גולשי ישראל מהו תוכן ראוי. קשה לי לחשוב על טענה עניינית לשאלה מדוע שלא לחסום אתרי פרו-אנה. למעשה, למעט ה-Truism האינטרנטי הנפוץ, ש"אינטרנט לא מצנזרים", נורא מסובך לחשוב על אחד. למעט זה המובן מאליו - המדינה לא יכולה להחליף מעורבות הורית בריאה.
הורה שואל את הילד לאן הוא הולך לפני שהוא יוצא מהבית. הוא קונה לילד מכשיר סלולרי באלפי שקלים רק כדי שיוכל להתקשר אליו ולבדוק איפה הוא. משום מה, באינטרנט, ההורה מעדיף למלא פיו מים. אולי מחוסר ידע, אולי כתוצאה מטכנופוביה - להורה נוח שהמדינה אומרת "לא" במקומו.
אם לילד יש הרשאת אדמיניסטרטור על המחשב שלו, ההורה לא יודע מה הילד מתקין. אם אין בקרת הורים מופעלת, ההורה לא יודע לאן הילד גלש. זה לא רע בהכרח - זה כמובן תלוי בילד. חסימת האתרים האלה מחטיאה את המטרה. אם הילד לא יכול לגלוש לאתר פורנו, אבא לא ידע שהילד סקרן. את הסקרנות הזו הילד יספק. חבר, סרט פורנוגרפי בכבלים, די.וי.די מהחדר של האח הגדול - המידע כל כך נגיש, גם אם נניח צנזור של האינטרנט, שאין שום דרך בעולם למנוע אותו מהילד. כל אחת מהדרכים הללו עלולות לתת לילד מושג לא נכון על מין, והרי זו הסיבה לחסום לו את הפורנוגרפיה מלכתחילה. תוכנה פשוטה, ששולחת להורה מייל כאשר הילד גולש לאתר פורנו, יכולה לעורר שיחה שתהווה פתרון אידאלי.
אם הילדה גולשת לאתר פרו-אנה, היסטוריית הגלישה שלה מספקת לאימא שלה מידע יקר-ערך, מידע שאימהות רבות מקוננות מדי יום שלא היה להן. זו הזדמנות פז למבוגר אחראי להפריך את העיוותים באתרים האלה, לפנות לעזרה מקצועית - למנוע פגיעה פיזית של ממש בילדה. חסימת אתרים כאלה תמנע את המידע הזה.
כמו העולם בחוץ, האינטרנט אינו בטוח במאה אחוזים. כמו לפני שהילד יוצא, חשוב לבדוק לאן הוא הולך ואיפה הוא עכשיו, מתי הוא חוזר, אצל מי הוא יהיה. חשוב שהילד ידע שהוא יכול לדבר על מה שקרה לו באינטרנט, כמו בחוץ. המדינה לא יכולה לעשות את זה. היא יכולה לחסום את האתרים, כמו שהיא יכולה לסגור בתי בושת, בתי הימורים ולעצור עבריינים. אבל חסימת האתרים לא תספק את סקרנות הילדים (לעתים היא רק תעורר אותה יותר) ולא תאפשר מעורבות הורית בריאה. ההפך הוא הנכון - היא מורידה את האחריות מעל כתפי ההורים, כי המדינה, כביכול, נושאת באחריות זו. היא לא - פשוט כי היא לא יכולה. אבל ההורה הישראלי מתרגל לכך שמישהו אחר נושא באחריות. למה נותרו המורים לבדם בהפגנה? האם אין זה אינטרס של ההורים, שיהיו לילדיהם מורים טובים יותר וכיתות קטנות יותר? מדוע לא יצאו ההורים להפגין? כי המורים עשו זאת בשבילם.
מי שרוצה להגן על הילדים צריך לחנך הורים לשימוש נכון באינטרנט ולגלות אחריות, לא לנהל מרדף פרוע אחרי אתרי אינטרנט.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.