פתחון פה

הפוסט הזה הוא לא פוליטי או חברתי. הפוסט הזה מוקדש כולו לחלוק אתכם אהבה אחת גדולה שלי, אהבה אינטימית ושקטה – הדרה לוין ארדי. כמה אינטימיות, כוח ותשוקה יכולים להיכנס באישה אחת קטנטונת? הדרה היא ההוכחה שהמון, ואז עוד קצת.
הדרה היא כמו שוקולד מריר, רק לא בנאלי, כמו וויסקי טוב שמכינים באיזו מבשלה ביתית בסקוטלנד – לא הרבה יודעים עליה, אבל היא טובה יותר מכל הידועים. בחרתי להביא לכם דווקא שני שירים בעברית (הדרה בד"כ שרה באנגלית). קצת רוח לשבת.

[gv data="jM7OpUYvAQo"][/gv]

[gv data="YNN2qSYqolM"][/gv]

שלא יעבוד עליכם: פרופסור דניאל "הבולדוג של אולמרט" פרידמן והרב שלמה "הייתי בחדר השני" עמאר הגיעו להסכם בנוגע לנישואים אזרחיים של לא יהודים, הסכם שמבייש את עברו של פרידמן בד"ש, מר"צ ושינוי. כי ההסכם הזה מעצים את הרבנות, משנה מהיסוד את האופן שבו אנו מגדירים "יהודי" ובאופן עקרוני – הוא רע מאוד.
מהותו של ההסכם היא שחסרי הדת בישראל יוכלו להינשא נישואים אזרחיים – כיוון שאינם כפופים לבתי הדין הדתיים. ולפני שממהרים לצהול על כך שרב ראשי בישראל מסכים לנישואים אזרחיים, צריך לראות טוב טוב מה זה אומר. כי בהסתכלות עמוקה, מדובר כאן בתיקון שהוא קלקול. כי התיקון הזה נותן בידי הרבנות באופן סופי ומוחלט את הזכות לקבוע מיהו יהודי, והרבנות, בייחוד אחרי שפרידמן הפך אותה לחרדית עוד יותר, היא אולי הגוף הכי פחות ראוי לדון בשאלה הזו. מדובר באותה הרבנות שפסלה רטרואקטיבית גיורה של אישה בעת גירושיה, גיור אורתודוכסי כדת וכדין, אותה הרבנות שמתעלמת ומוקיעה את הזרם הגדול ביותר ביהדות ימינו – הזרם הרפורמי, אותו ממסד שמבחינתו היהדות היא דת ולא לאום, אותו ממסד שבחלקו הוא אנטי ציוני ושואף להקמתה של תיאוקרטיה יהודית; לממסד זה נראה לשר פרידמן נכון למסור את המפתחות לשאלה החשובה כל כך – מיהו יהודי.
הרב עמאר, אותו הרב שניסה בעבר לשנות את חוק השבות כך שלא יכלול גיורים כלל, הוא זה שניתן לו הכוח לקבוע מי שייך לעם היהודי.
נישואין הם עניין קריטי בכל לאום. לאום עובר בדם, ועל כן השאלה מי יכול להינשא למי הייתה מזמן צריכה לצאת מידי הממסד הדתי ולחזור לידי המדינה (אגב, כל הדיבורים על הפרדת דת ומדינה הם עורבא פרח. הדת נפרדת ונבדלת מהמדינה בכל כך הרבה רמות, שהחיבור ביניהם הוא וירטואלי לחלוטין). הגיע הזמן שישראל והציונות תתמודד עם השאלות הקשות של המאה ה21- - מה עושים עם הרפורמים, איך משמרים לאומיות יהודית מנותקת מדת. הדרך לעשות זאת לא יכולה להיות ליצור הפרדה בין אלה שהרבנות מגדירה "חסרי דת" (למשל, שעברו גיור רפורמי או בנים לאב יהודי) לבין אלה שהרבנות מגדירה יהודים, כי הפרדה כזו יוצרת זיהוי בין הדת היהודית ללאום היהודי, זיהוי שאינו בנמצא (וממילא הדת היהודית, גם בזרמיה האורתודוכסים ביותר, אינה אחידה ואחדותית בהגדרותיה), זיהוי שלא יכול להיות אם רוצים לשמר את הנימוק הבסיסי לקיומה של ישראל – מדינת הלאום היהודי.
במקום שנענה לשאלות הללו, באים פרידמן ועמאר ומציבים בפנינו עובדה. מטרתם של נישואים אזרחיים היא ליצור מצב שבו הלאום מופרד מהשאלות הדתיות, בן העם היהודי יכול להינשא לכל מי שלבו חפץ בכך מבלי לתת לבו לדת. ההסכם הזה יוצר מצב הפוך, ולכן הוא מסוכן.

לא זה הדרך: האלוף אלעזר "בתל אביב אין שכול" שטרן מצא דרך מקורית חדשה להיאבק במשתמטים – הוא מתעתד להוציא עליהם פרופיל שיורכב מחוו"ד של מנהלי בתי הספר שלהם. כן, זו הדרך, אלעזר. אולי אם הם ירגישו שאתה חודר להם לקרביים, ירצו המשתמטים להתגייס, לפתע.
ואולי, רק אולי, אם יחזור צה"ל להיות צבא – ולא כוח שיטור על מתנחלים – יהיה מעט יותר אטרקטיבי לשרת בו. במילים אחרות אלעזר "במלחמה מצווה האדם לאכזריות" שטרן, אולי אם שוטרי-מחשבה כמוך לא ינהלו את הגיוס לצה"ל, יימצאו יותר שיהיו מוכנים לתרום.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

לאום, על אפכם ועל חמתכם
בשני הפוסטים האחרונים שלו, יוסי גורביץ שבר שמאלה חזק, חזק מדי, חזק מאד. אני מוצא את עצמי במחלוקת עם אדם שלרוב דעתו נוחה ומקובלת עליי. זה התחיל מהטענה של גורביץ, שהשתלבה יפה-יפה עם הדברים שנאמרו כאן, בתגובות שפורסמו ובאלה שנמחקו (הסבר יבוא), לרשימה הקודמת, הטענה ש"אין שום רציונל חילוני לחשוש מפני 'התבוללות'…מה שנשאר מהיהדות אחרי שהיא עצמה הפסיקה לשמש מסגרת בעלת משמעות: שנאת זרים חוצת דורות". גורביץ צריך לדעת טוב יותר מלאחוז בבני ציפר, יקיר בלוג זה בימיו הראשונים. מה שנותר מהיהדות הוא הלאום היהודי, העם היהודי, ולמרות דבריהם של חלק מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו – הלאום היהודי קיים, ממש כמו השמש.
כי מהו לאום? קבוצת אנשים שלה אחד או יותר מהמאפיינים האלה: אנשים בעלי מוצא משותף, שפה משותפת, תרבות משותפת, דת משותפת, זיקה לקרקע מסוימת ורצון להשתייך ללאום זה – וכמובן, שאיפות לאומיות לריבונות על עצמם, להגדרה עצמית. אם העם הפלשתיני הוא לאום (והוא לאום, אין כל ספק בכך), ושורשיו המשותפים נעוצים מאתיים שנה אחורה, הרי שהעם היהודי הוא עם עוד לפני שהייתה לו דת משותפת. הפלשתינים עונים על שלושה מתוך המאפיינים המובהקים ללאום – הם ללא ספק בניה של תרבות משותפת, אם כי צעירה; ללא כל ספק יש להם שפה משותפת, נבדלת מניבים אחרים של הערבית; והם שואפים להגדרה עצמית בטריטוריה מסוימת. בני העם היהודי הם אנשים ממוצא משותף, אם הולכים מספיק אחורה בזמן, אנשים בעלי שפה משותפת, מהעתיקה בשפות העולם, אנשים בעלי תרבות משותפת, ברובם הגדול בני דת משותפת, וכמובן – בעלי שאיפה להגדרה עצמית בזיקה לטריטוריה מסוימת. אין אף הגדרה של לאום שהיהודי לא עונה אליה.
אחד הטוקבקיסטים המחוצפים ביותר רמז שהאידאולוגיה שלי מזכירה לו את תורת הגזע הנאצית, לא פחות. קודם כל, כמו שכבר אמרתי, תנו לנאצים לנוח במקומם. הנאצים לא חשבו שליהודים מגיעה הגדרה עצמית, וגם אותו מגיב, ככל הנראה, אינו חושב כך, אבל אתם לא רואים אותי עושה קשר היכן שאין. אין שום תורת גזע באמירה שבמדינה, שהמנדט הבין לאומי לקיומה הוא היותה מדינה יהודית, צריך להיות רוב יהודי; ושבהקשר זה, עולה חדש שאינו יודע את השפה עדיף בעיניי על בן לקבוצה האתנית הדרוזית כאזרח מדינת ישראל.
לעניין חוק השבות, כפי שנדון ע"י המגיב היחיד שלפחות טרח לקיים תרבות דיון, לעניין זה אני יכול רק לומר שעצם הקבלה המידית של בנו של כל יהודי ונכדו של כל יהודי למדינת הלאום היהודי היא בבחינת הכרה בלאום יהודי שאינו מבוסס על דת דווקא. כי באמת, יש לנו כל כך הרבה על מה עוד להתבסס.
יש שני כיווני התקדמות מהתפיסה שמציג אותו מגיב, שניים בלבד. הראשון – שאין לאום יהודי, יש רק בני דת יהודית, ואם זהו המצב, אין כל הצדקה למדינה יהודית. דת אינה מכילה בתוכה שאיפות לאומיות, אדם יכול להיות אזרחה של כל מדינה ולהחזיק בכל אמונה. אפשר לארוז את הפקלאות ולחזור לאירופה וצפון אפריקה; ולחיות שם כאירופאים בני דת משה. לחזור אל הספרים, כבר אמרתי?
הכיוון השני הוא שישנו לאום יהודי, אולם הוא רק מרכיב אחד בשעטנז שהוא מדינת ישראל, ב"אומה הישראלית", אם תרצו, שבה גרים בכיף פלשתינים, דרוזים, צ'רקסים, עובדים זרים מניגריה וכל מי שמקבל גרין קארד. ישראל רב לאומית, יש שקוראים לזה, כשכמובן הם מתכוונים לישראל א-לאומית: ישראל שאזרחיה מוותרים על שיוך ללאום כדי להשתייך למדינה. וכאן נמצאת סתירה מהותית, כי אם היהדות היא גם לאום, וליברלים שכמותנו, אנחנו מאמינים בזכותו של כל לאום להגדרה עצמית, וזה אכן הכיוון שהעולם הולך אליו, ובלעדיו – הודו עוד הייתה תחת כיבוש בריטי, ויוגוסלביה עוד הייתה, מדוע ליהודים לא מגיעה אותה הגשמה והגדרה עצמית, למה ליהודי לא מגיעה אותה הריבונות על גורלו כמו שהיא מגיעה לכל בן עם אחר?
או במילים אחרות, אין מובן לתפיסה הזו, שהיהדות דת בלבד היא, שמאפשר לקיים מדינת יהודים. כלומר, השקפת עולם שטוענת שאין עם יהודי היא השקפת עולם פוסט-ציונית; ואל תתנו לליברלים בשם עצמם (שכבדרך אגב מצדיקים אלימות) המתהדרים בנוצות סופרים מכובדים לספר לכם אחרת.
הפוסט השני של גורביץ היה יכול להיות מלאכת מחשבת, אפילו יותר בזכות שגיאת הדפוס החיננית בתחילתו. החוק שעבר היום בכנסת בקריאה טרומית הוא חוק גזעני, מפלה, מטומטם, חוצה גבולות ועוד שלל סופרלטיבים שיש לי להרעיף עליו. אולם ראו את המסקנה העיוורת שמגיעה בסיום: ”הגיע הזמן לכרות גט עם המדינה הזו, ועם כל מה שהיא מייצגת…במדינה הזו אי אפשר לתמוך יותר. כל אדם שזכויות האדם חשובות לו, צריך לשקול היטב את צעדיו אחרי היום, ורצוי שישקול גם הגירה. למדינה הזו אין עוד תקומה, ויש לקוות שהעולם ישים לה קץ במהרה.“
וזו שוב אותה תפיסה ישנה, שהיהודי צריך להוכיח יותר מכולם שהוא ראוי למדינה, יישור קו עם האקדמיה האנטישמית הבריטית, אם תרצו. כי חוקי האפליה בצרפת, המונעים חופש דת בסיסי, הם בסדר; חוקי הלאום בגרמניה, חוקי דם נוקשים, הם סבבה; היהודי, אם הוא לא שומר במאה אחוז על כל זכות של כל אדם – כדאי שהעולם ישים קץ להרפתקאתו המדינית, ולאלתר. גורביץ צריך היה, חייב היה, להבין כי כשם שלפלשתינים מגיעה מדינה אפילו אם החמאס הם חבורה של מנוולים מטורפים המתעללים בבני עמם, ליהודים מגיעה מדינה גם כן, בלי תנאים, פשוט מפני שהם לאום התובע את הגדרתו העצמית. כנראה שיש קשר לעובדה שאותו אדם שכינה את האידאולוגיה שלי "נאצית" מכנה את גורביץ "עלה תאנה". אלוהים יודע שהרדיקלים האלה זקוקים לאחד.

הנושא הזה, של זכויות אדם מהותיות וכיו"ב, מביא אותי יפה לנושא הבא, אבל קודם, מילה לגבי טוקבקים.
אני לא חסיד גדול של טוקבקים ככלל; ואני לא חסיד גדול של טוקבקים לטורי פרשנות בפרט. אני לא קורא אותם, לעתים נדירות ובמקומות מאד מסוימים אני כותב אותם, אני לא חלק מהטוקבקיאדה הזו. בעיניי, היא מהווה לרוב זילות של השיח, מתקפות אישיות מחוסרות פרופורציה ומגוחכות. לרוב היא הזנייה של הדיון הציבורי. יש מקומות שבהם אני חייב לסבול זאת כחלק מהפלטפורמה שאני מפרסם בה. כאן, בבית שלי, בבלוג שלי, אני היחיד שיחליט מה יעלה ומה לא יעלה, מה מקדם את הדיון, מה מעניין, מה חסר טעם. אם תתחיל לקשות עליי מלאכת הסינון – אחסום אפשרות זו כליל. אולי זה גם המקום להזכיר לבאי פורום זה שהתוכן המתפרסם בו הוא תחת רישיון שיתופי – לא צריך לשלוח מייל ולבקש להשתמש בתכנים – אפשר פשוט לעשות כן. אני מקבל מספיק מיילים גם ככה.
ולנושא הבא.

בג"ץ – הטוקבק שהפך לפוסט
כשקראתי את הוויכוח הזה באתר של גדי טאוב (שנעשה פעיל מאד לאחרונה ומאד מומלץ לבקר שם ואף לעשות מנוי – יש דברים נפלאים) חשבתי להגיב במספר מילים. אלא שזמני דחק ואחר כך יצאתי למלא את חובתי האזרחית בשירות מילואים, במהלכו היה לי זמן לחשוב על הנושא עוד ותגובתי התארכה אל מעבר למקובל והראוי. כיוון שלא רציתי להעמיס את המניפסט הזה על האתר של גדי טאוב – הטוקבק הפך לפוסט.

התפקיד שממלא ביהמ"ש העליון הוא מוזר. הוא מניח, זה לצד זה, שני עקרונות בדמוקרטיה – את ריבונות העם ואת זכויות הפרט השונות. בשלב כזה או אחר של המהלך האקטיביסטי של ביהמ"ש הוא מציב את אותם עקרונות מוסריים מעל לעיקרון ריבונות העם, ולמעשה קורא תיגר על ריבונות הכנסת. מנגד, הוא גם האיזון שלה בחוק. אבל את בית המשפט העליון איש אינו מאזן – בית המשפט העליון הוא הבלם של עצמו.
זכויות אדם, מנגד, חשובות לא פחות מריבונות העם על עצמו. הליברל, ואני מרשה לעצמי, לעתים, לכנות עצמי בכינוי גנאי זה, יאמר שלעתים הן חשובות יותר. אבל, ועל הנקודה הזו גדי טאוב עלה יפה, אין קשר אמתי בינן לבין שיטת הממשל הפורמלית שנקראת דמוקרטיה. הן מאפיין של ליברליזם, וכשהליברליזם מתנתק מהדמוקרטיה, שני הצדדים מפסידים.
הדמוקרטיה מפסידה, כי היא נעשית ליברלית פחות, אזרחיה מגיבים לכפיית הערכים ולשלילת הריבונות שלהם בהקצנה, וזה רע. הליברליזם מפסיד כי הוא עושה את מה שהוא הכי שונא – כופה תפיסת עולם שנראית לו כנכונה; ”עד שלא ניתן לומר מי הוא מי“, כתב פעם סופר ליברל אחד.
שלא כמו גדי טאוב, אני לא חושב שמדובר בתנועת מטוטלת שעלולה להפיל את כל המגדל. אבל, אני רואה בבית המשפט העליון סכנה לרעיון שמחזיק אותי כאן – הידיעה שאני, כיהודי, יכול להחיל על חיי וגורלי ריבונות מלאה. כאשר לתוך הריבונות שלי נכנס גוף שחושב שהוא יודע טוב יותר, אני נלחץ. כשהוא נתלה במושגים ערפיליים כמו חוקה וזכויות טבעיות, זה שם מעליי ריבון מטאפיסי, שלא אני בחרתי ולא אני יודע לתקשר אתו.

הבעיה הגדולה עם הניתוק של הליברלי מהדמוקרטי כפי שהוא מתבטא בהתנהלות של ביהמ"ש העליון הוא שהוא הופך את הליברלי למה שהוא לא – לרודני. אין הבדל משמעותי בין האייטולות באיראן או החונטה הצבאית המשתוללת בבורמה לבין חבורה של "ליברלים" הבטוחה שהערכים שבשמם היא פועלת הם-הם הנכונים. ולעת עתה, במקרים רבים, לדעתי, חבורה זו צודקת. אולם כבר היום ישנם מקרים שבהם, שוב, לדעתי, היא שוגה. אלא שמערכת זו אינה פתוחה לביקורת, אינה יודעת לקבל אותה – היא פועלת בשמה של ה"חוקה", הצדק העליון עלי אדמות, שליחי האל ממש. לכך מכוון יואש מייזלר בספרו המצוין "ויהי בימי שלוט השופטים – לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, ספר מעולה, מקיף ובעל אמירה ייחודית – ניתן לרכוש אותו כאן). הגם שאני לא מסכים עם חלק מהטענות שד"ר מייזלר מעלה, אין ספק שהכיוון בו הוא הולך מראה שביהמ"ש העליון, כמו מיודענו יוסי גורביץ, בהעמידו את הליברליזם בנפרד מהדמוקרטיה במהותה הבסיסית ביותר, הופך את הליברליזם לכל מה שלא היה אמור להיות – לדרך חיים מכתיבה, גוזלת ריבונות, דרך חיים של אלה היודעים טוב יותר. ולכן, ולו רק בגלל זה, יש להחזיר את בית המשפט למקומו הטבעי – איזון, בלם – לא ריבון.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" התפרסם ראיון עם שר הפנים החדש, מאיר שטרית (לא נמצאה גרסה מקוונת). בין היתר אמר שטרית בראיון: “הגיע הזמן להביא לארץ רק יהודים…בעוד כמה שנים ישראל כבר לא תהיה מדינת היהודים". ואחרי שהגדיר את הבעיה, מגדיר שטרית את הפתרון: “בראייה שלי, חובתנו לקלוט כל יהודי שיכול ורוצה להיקלט בארץ, בתנאי שהוא רואה עצמו שותף לגורלנו ורואה את ילדיו חיים כאן בעתיד. בנוסף, חייבים ליצור מבחנים נוספים…אני בעד שעולים יהיו חייבים ללמוד עברית, ושיישבעו אמונים למדינה…אין ספק שהמדינה הגזימה בחוסר הפיקוח על העולים מרוסיה…”

כסיכום ניתן לומר שתכנית שטרית להגירה משנה מהיסוד את הגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי ומנוגדת לחזון הציוני. אם יצליח במזימתו, נעמוד פעם נוספת במצב בו הממשלה הנוכחית מוכרת את העקרונות שעליהם אנו חיים למען הצלחה פוליטית צרה.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה. 

הרס כלכלי של החזון הציוני: גדי טאוב כתב שההפרטה יוצרת דינמיקה הפוכה לדינמיקה שהציונות יצרה – ומחזירה את היהודי בחזרה לשטעטל. מאמר מומלץ מאוד לקריאה, מנומק היטב ומשכנע ביותר. ואם בכך היו מסתכמים הדברים, לא הייתי כותב את השורות האלו. אבל יש עוד. ההפרטה והמדיניות הכלכלית שהיא תוצאתה מייצגים תפיסת עולם הפוכה לתפיסת העולם הציונית הבסיסית; וככזו היא צריכה להדאיג אותנו מאוד. כי הציונות שמה לה כעיקר את זכותו של היהודי להיות ריבון לעצמו, וההפרטה שמה מעל היהודי ריבון חדש.

הרעיון של זכות היהודי לריבונות על עצמו מצייר תמונת עולם מסוימת עבור מדינת ישראל, דומה במקצת לתמונת העולם שמצייר ז'ן ז'ק רוסו, במובן זה שהיא רואה בעם היהודי במדינתו את הריבון. למעשה יש כאן זיהוי בין הריבון במדינת היהודים לבין כל יהודי. זו, למשל, אחת הסיבות שהציונות מחייבת דמוקרטיה. מדיניות ההפרטה, לעומת זאת, יוצרת הפרדה ברורה וחדה בין היהודי לבין הריבון שלו. ההפרדה הזו מתחילה מבחינה כספית, אבל היא ממשיכה לכל תחומי החיים. כי מדינה אמורה להיות, אם לשאול ביטוי מעולם העסקים דווקא כנגד ההפרטה, מלכ"ר, מוסד ללא כוונת רווח. אם לצייר תמונה מאוד פשטנית, הבסיס הכלכלי של המדינה הוא אזרחיה, משלמי המסים. סך הכסף שהם משלמים מגיע למקום עלום המכונה "אוצר המדינה". משם, לפי קריטריונים שקובעת הממשלה, נציגת הציבור, הוא מחולק חזרה לאזרחים, על בסיס עקרונות שנועדו לגרום לכסף זה לעשות יותר עבור כלל האזרחים ממה שהיה עושה עבורם לו היה נשאר בידיהם. אחד העקרונות הללו הוא העיקרון החברתי, למשל, לפיו משתמשים בכספי המסים של אלו ששפר עליהם גורלם כדי לסייע לאלו שגורלם היה כאוב יותר.

התמונה הפשטנית הזו מבטאת מובן של ריבונות העם על עצמו, כיוון שסך הפרטים בחברה הם הריבון היחידי בתהליך – ריבון שמחליט כמה כסף לקחת מכל פרט, כמה כסף לתת לכל פרט ולפי אילו עקרונות. הממשלה היא בסך הכול גורם מבצע בתהליך, האמונה על רצון הציבור.

אבל מדיניות ההפרטה מציבה ריבון חדש על הממון הזה. מדיניות זו יוצאת מנקודת המבט ששירותים, שהממשלה מספקת לציבור כגורם ביצועי ולא כריבון, יכולים להפוך להיות שירותים שכוונת רווח בצדם. רווח זה לא מגיע יש מאין – הוא מגיע מתוך סך הכספים שהציבור מעמיד לרשות הממשלה. כלומר, שירותים שהממשלה מספקת לאזרח מפסיקים לצאת מנקודת המבט של חלוקת כל ההון הציבורי חזרה לציבור ומתחילים לראות עצמם כשירותים שמטרתם לתת כמה שיותר מההון הציבורי לידיים פרטיות.

מרגע שהונו של גוף האזרחים במדינה מפסיק להיות הונם של האזרחים והופך להיות הונה של הממשלה, או של גופים פרטיים המועסקים בחוזה עם הממשלה, נוצרת הפרדה ברורה בין גוף האזרחים לבין הממשלה. הדינמיקה משתנה מרגע שנכנס אלמנט של רווח לנושא, מדינמיקה שבין אזרח לממשלה במדינה דמוקרטית, דינמיקה שבה האזרח הוא הריבון והממשלה עושת דברו, לדינמיקה של לקוח מול חברה, שבה הלקוח צודק רק עד הנקודה שבה החברה מחליטה שלא. נכון, גם חברה עסקית לא יכולה לשרוד בלי לקוחות, אולם הלקוחות בחברה עסקית לא קובעים מדיניות, לא במישרין.

מרגע שהישות הזו, המדינה, הופכת את אזרחיה ללקוחות היא למעשה מציבה לעצמה זכות על כספם. במהלך זה הישות המכונה מדינה הופכת מביטוי של ריבונות סך הפרטים בחברה, ריבונותו של כל יהודי על עצמו, לישות שנפרדת מסך הפרטים, ניצבת מעליהם, שונה מהם. אמנם נבחרת מתוך אותו גוף אזרחים, אולם כבר אין זיהוי ביניהם. חסרונו של זיהוי זה הוא הוא מהותה של הבעיה. כך, כשהאזרח נזקק לשירות שהופרט, הוא מגיע כלקוח וכפוף למדיניות של החברה הפרטית המכוונת לרווח. האזרח מאבד את ריבונותו על ממונו, והמגזר הפרטי תופס ריבונות זו. במקום חברה שבה היהודי הוא ריבון על עצמו, אנחנו מקבלים חברה שבה כמה יהודים הם הריבונים של שאר היהודים – ופה שורש הסתירה בין מדיניות ההפרטה לבין החזון הציוני.

יתירה מכך, חוק ההסדרים לוקח מידי הציבור אפילו את השליטה החלקית שעוד נותרה בידיו. החוק נותן לפקידי ממשל, שאינם נבחרי ציבור, השפעה רבה על אופן חלוקת הכספים. כך מדיניות ההפרטה מעבירה אותנו מתמונת עולם בה סך הפרטים בחברה מחליט כמה לקחת מכל אדם וכמה לתת לכל אדם לתמונת עולם בה סך הפרטים בחברה נותן כמה שאומרים לו, והכסף מחולק למי שהריבון החדש, השונה מהעם, הממשל, מחליט לתת – תמונת עולם הובסיאנית למופת. לא אלו העקרונות שעל פיהם הקמנו מדינה.

די לנאציזם: קודם כל, בפרשת עורך הדין אמנון דה הרטוך, חשוב להגיד שאלימות היא פסולה מעיקרה. בייחוד כשמדובר במשרת ציבור (Civil Servant, מושג שחסר במקומותינו) שמרים ידיים על נבחר ציבור. את מה שאני חושב על כלל הפרשה הזו כתב יוסי גורביץ' טוב משאני הייתי יכול, אבל יש פן אחד שבו לא נגע.

בזמן האחרון השיח הישראלי שולף את הנאציזם קצת מוקדם מדי; וכשאני כותב "קצת", אני מתכוון "הרבה מאוד". יש מקום לשאול מדוע נבחר ציבור, שכפוף למספר כללי התנהגות בעצמו, מרשה לעצמו לקרוא למשרת ציבור העושה תפקידו נאמנה (או לא, זה בכלל לא משנה) בשם גנאי כל כך חריף, בלי להתייחס לתגובה הבזויה של עו”ד דה הרטוך אחר כך. מה עשה דה הרטוך שזיכה אותו בכינוי הגנאי הזה? האם קרא לרצח יהודים? האם תמך בגלוי במפלגה הנאציונל סוציאליסטית? האם ביטא היהודי חובש הכיפה הזה תפיסת עולם המבוססת על האידאולוגיה הנאצית?

לא מכבר יצא לי להיות עד לוויכוח בין שומר בחניון לבין אישה שהחנתה את רכבה במקום אסור. כשאמר השומר לאישה כי אלה הם הכללים, ענתה לו מבלי להתבלבל "כן, גם לנאצים היו כללים". נדמה לי שזו רק דוגמה לכך שבשיח הישראלי השימוש במונחים בסגנון "נאצי", “אנטישמי" וכיו"ב נעשה נפוץ מדי, נפוץ מאוד. מדובר בזילות מוחלט של מושג הנאציזם או בחוסר הבנה של האידאולוגיה הנאצית המלאה. כך או אחרת, זה חייב להיפסק.

נבחרי ציבור צריכים לשלוט בזוהמה שיוצאת להם מהפה. עם או בלי קשר, הגיע הזמן להפסיק לכנות כל אדם שאיננו מסכימים עמו "נאצי". הנאציזם היה תפיסת עולם מלאה; ניתן למצוא תכונות אנושיות רעות רבות שהם דוגמה מוקטנת של הרע הגדול שייצג הנאציזם.

או בקיצור, תנו לנאציזם להיות תפיסת העולם הנוראה שהיא. עזבו אותו מחוץ לוויכוח הציבורי הלגיטימי. לפחות את המסר הזה אני מקווה שדה הרטוך הצליח להעביר – לקרוא לאדם "נאצי" באמת לא צריך להיות מקובל.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

שיאכלו קצבאות: שר התמ"ת וסגן ראש הממשלה ויושב ראש התנועה הגזענית ומנציחת העוני ש"ס מצא פתרון יצירתי לבעיית הלחם – נעלה את הקצבאות. נשמע הגיוני – יד אחת לוקחת ויד שנייה נותנת. אלא שאין בזה שום דבר הגיוני, או ראוי. או בעצם, יש היגיון מסוים בחיובם של אנשים לחיות על קצבאות – לא היגיון כלכלי, לא היגיון חברתי – היגיון פוליטי.
כי כל עוד אנשים יכולים לקנות את הלחם שלהם בעצמם, הם חופשיים, משוחררים, הם לא חייבים דבר לאף אחד. הם עובדים קשה, מרוויחים את שכרם, קונים בו לחם אחיד להחיות את נפשותיהם ולהכין לילדיהם כריך לבית הספר. הם יכולים ללכת לקלפי ולשים כל פתק שחפצה נפשם לשים – עם או בלי ש"ס, הם יכולים להרשות לעצמם לחם, המדינה שלהם דואגת לזה. לו היה אלי ישי דואג לעניים באמת, היה מציע שהמדינה תפצה את בעלי המאפיות ותסבסד עוד את הלחם. העלות אמורה להיות זהה, אם אני עוד זוכר משהו משיעורי המתמטיקה. הרי מה ההבדל בין להוסיף לקצבאות את עלות התייקרות הלחם לבין מתן פיצוי לבעלי המאפיות על ההפרש בין הלחם היקר יותר לזול יותר? וגם אם העלות אינה זהה – זהו פתרון המאפשר לעני לא להיות נזקק, וההבדל הוא גדול: נזקק חי על חשבון אחרים, פושט יד, זקוק לכסף מבחוץ; עני יכול לקיים את עצמו, גם אם בדלות.
אבל ישי לא דואג לעניים, הוא דואג לש"ס. קצבאות פירושן שאותו אדם, שעד לפני ההתייקרות הצליח לרכוש לחם לילדיו, כעת תלוי בגובה הקצבה שלו. וגובה הקצבה שלו, לתפיסתו, נקבע לפי ש"ס. ובלי להתייחס לשאר השאלות, אדם דואג קודם כל לקיבתו, ולכן סביר להניח שהוא יצביע ש"ס; לשם בדיוק אנחנו הולכים.
הציונות חרתה על דגלה את הרעיון של ריבונות היהודי על עצמו. הקצבאות מסרסות את הריבונות הזו, והן אמצעי של ש"ס להעבירה לידיים שהיא מייצגת – ידיו של הרבי כמובן.
ויתירה מכך – לא כל עני מקבל קצבה. בישראל של 2007, ישנם גם אנשים העובדים קשה למחייתם, מתפרנסים בכבוד (מה שלא ניתן לומר על מרבית הציבור שישי מייצג) ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. הם? הם לא מעניינים את ישי. הוא רוצה שהם יזדקקו לקצבאות, שירדו עוד אל עברי פי פחת, אז תצייר עצמה מפלגתו בעיניהם כמושיעה. הרבובדיה צועד על קיבתכם.
על הצורך של ש"ס לשמור על הבורות בעולם החרדי כדאי ורצוי לקרוא בפוסט המצויין הזה של יוסי גורביץ' הנהדר. כעת השיטה מגולגלת לכל בית ישראל.

לקחי השואה: מדהים לקרוא היום מה אמר אולמרט לפני כחודשיים, בטקס יום השואה ביד ושם. הרי מספר ציטטות נבחרות: ”במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים“. אוטופיה אידילית של ממש.
כנראה שכבוד ראש הממשלה שכח את כל זה כשהורה לגרש פליטים מישראל למצרים ולאטום את הגבול. המערכה נגד השכחה? נדמה שאנחנו מובילים דווקא את המערכה ההפוכה. אני חשבתי שנדרנו הנדר, לזכור את הכול, לזכור, ודבר לא לשכוח. אולי כאן המקום לבקש מראש הממשלה שלפחות את שהותם הזמנית של הפליטים פה לא יצטרכו לממן מכיסם סטודנטים, כי בהם אולמרט התעלל מספיק; ועוד בקשה קטנה: שכשיסגירו את האפריקנים לידי הערבים הטובחים בהם, לפחות שלא יעשו את זה ברכבות; זה לא מצטלם טוב. וגם על זה גורביץ' כתב משהו.

מה עוד יישאר? ממשלת ישראל החליטה לאפשר לקיבוצים להפוך להיות מושבי עובדים. לכאורה החלטה נאה והגונה, ראויה ועוד שלל קומפלימנטים שהיא לא ראויה להם. כי האינטרס מאחורי העניין הוא ברור – הקיבוץ סותר את ההפרטה; ההפרטה היא לחם חוקו של אולמרט. לכן אולמרט לא קיבל את הצעתו של שלום שמחון לפטור את הקיבוצים מתשלום דמי הסכמה, למשל. הוא לא רוצה לעשות לטובת הקיבוצים. הוא שמח שיש אפשרות להפריט. ההפרטה לקחה מהחזון הציוני את הריבונות, הלחם, העבודה, הכבוד העצמי; ועכשיו גם את הקיבוץ. לאור זאת, אפשר להעביר סופית את "אלטנוילנד" למדף המדע הבדיוני בספריות הציבוריות. ממשלת אולמרט מפרקת בשיטתיות של די-9 צבאי את החזון הציוני מתוכנו; לוקחת מישראל את מהותה והופכת אותה, בכל מובן, למדינת לוויין אמריקאית. ועל כך תיזכר לדיראון עולם.
שוב הוא מחבק: מי שהגה את הרעיון האווילי הזה של סבב תיקים כל שנה (או פחות) שיקום. אה, הוא מחובר למכשירי הנשמה. איך לעזאזל אפשר ללמוד תחום, להתמקצע בו, לעשות בו איזשהו מהלך של שינוי, איך אפשר לנהל משרד ממשלתי, כשלפי גחמה מתחלפים העומדים בראשו, באותו הקצב שארז טל ממציא פורמטים לטלוויזיה?
אז היה סבב תיקים. המוח מאחורי "קדימה", רוחמה אברהם (אם אין סוכר – יאכלו ריבה) מונתה לשרה בלי תיק. את האיש החשוד במעילה בכספי עמותת הנצחה החליף במשרד האוצר האיש שנכנס לפוליטיקה בעסקה המסריחה של בר-און חברון. לתפקיד המשנה לראש הממשלה נכנס עבריין המין המורשע, חיים רמון, שכבר נצפה מתחבק בחום עם ראש הממשלה. ראש הממשלה טען ש"השיקולים למנותו גוברים על השיקולים לא למנותו". רגע, זה אותו אהוד אולמרט שטען שמשרד המשנה לראש הממשלה הוא מיותר, בממשלת שרון, ממש לא מזמן? השיקולים למנותו הם שרמון יכול להחזיק את משוט הממשלה לקראת ובמהלך דו"ח וינוגרד.
אדוני ראש הממשלה, אמור לי מי הם שריך, ואומר לך מי אתה.
ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

פרס חוסר הטאקט והגזענות מגיע לynet. כך, הביטו בכותרת של הכתבה הבאה. המילה "ערבי" נספרה שש פעמים בכתבה. מעניין, כי לא ראיתי באף כתבה אחרת העוסקת בפשיעה ש"יהודי" עשה משהו. לא, זה תמיד "חשוד" או תיאור תפקיד. מה הקורא אמור ללמוד מזה? אפשר היה להתחמק בקלות מהמהמורה הזו, אבל בynet החליטו שערבי זה מאפיין שרלוונטי למשהו. וזה עוד לא הכול. ההפניה מהעמ' הראשי למאמר הזה היא . מתברר, למי שנכנס פנימה, שחוקר במרכז הבין תחומי טוען שהתנועה האסלאמית באוניברסיטה משתפים פעולה עם קרן שהחוקר הזה חושב שעשויה להיות קשורה לחמאס. אחריות? 0. גם הכתבה עצמה לא מנסה לשמור אפילו על מראית עין של אובייקטיביות. החוקר מקבל את זכות המילה הראשונה והאחרונה, ובעצם במה מלאה לגמרי. ואנחנו כל כך אדישים, שבטח אף אחד לא שם לב.

וזה היה שווה לי פוסט.

ומלבד זאת, יש עדיין משטר צבאי בבורמה

אין כל הבדל: יותר ויותר קורא השמאל הרדיקלי, ההזוי, זה שמתקיים רק בחדרי החדרים של מסדרונות האקדמיה, להקמתה של מדינה דו לאומית. בכך השמאל ההזוי הזה טוען למעשה שלעם היהודי, כמו גם לעם הפלסטיני, אין זכות להגדרה עצמית. לאחרונה הבינו כמה רדיקלים מהשמאל שהם עושים את זה, אז הם תיקנו את הפרדיגמה, והחליטו שצריך להקים מדינה דו לאומית לצדה של מדינה פלסטינית. כי באמת, אי אפשר לשלול את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
הצביעות של אותם רדיקלי סלונים זועקת לשמיים. לדידם, מתרחש אחד מהשניים: או שהיהודים אינם לאום, או שליהודים פשוט מגיע פחות מלעמים אחרים. לטעון שהיהודים אינם לאום זה מופרך כמו לטעון שהשמש אינה גרם שמיים; היהודים עונים לכל הגדרה של לאום שאפשר לבקש. גם האירים הם ברובם בני אותה דת, גם הגרמנים מעבירים אזרחות מתוקף לידה לאם גרמניה ועוד. אגב, אנחנו אפילו לא היחידים עם חוק כדוגמת חוק השבות.
האו"ם הכיר בכך ב-47, ואישר הקמתה של מדינה יהודית אשר תיקרא ישראל. המנדאט של ישראל הוא כמדינה יהודית, כי ליהודים מגיעה הגדרה עצמית לא פחות מכל עם אחר. אולי יקום מי מרדיקלי השמאל ויסביר לי מה ההבדל הגדול בין התומך במדינה אחת מהירדן לים מימין, השולל את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ובין איש השמאל המגוחך התומך במדינה דו לאומית? נראה כי השמאל הרדיקלי הגיע לנקודת האל חזור, בה עליו להודות ששיטתו מחייבת הכרה בפלסטינים כלאום ואי הכרה ביהודים כלאום. וזו גזענות, לא פחות מרעיון הטרנספר. אין כל הבדל.
אוי, מני: תסתכל על הטוקבקים, מר מזוז, תראה מי האנשים שתומכים בהחלטה האומללה שלך. מיזוגניה מתפרצת מדבריהם. “נשים משקרות מטבען", “ברוב המקרים נשים רוצות את זה" וכיו"ב שלל תגובות מלומדות. תראה איפה שמת את עצמך, יא מני, בסירה של מי אתה חותר. הפכת את קצב לדוגמה, לגיבור – האיש שגם דפק את המזכירה וגם יצא מזה בשלום. בכלל, נתת ביטוי למין תחושה כללית שמותר לדפוק את המזכירה.
יא מני, את רמון גררת למשפט (מוצדק) והרשעת אותו בראש חוצות. את קצב, שכינית "עבריין מין סדרתי", שחררת בלי עונש. מה מאסר על תנאי? אז הוא לא יטריד מינית את המזכירות שלא תהיינה לו שנתיים? זה עונש שבעיניך הוא חמור מעבודות שירות?
אבל לא דמיינת איזה קופת שרצים זה יפתח, איזה שרצים יתמכו בך. כי מני, אתה חיזקת את כל אותם גברים שחושבים שהם יכולים. מקסימום נקבל עונש על תנאי. שלא לדבר על הכרסום בשלטון החוק – כשאתה מפחד מציון אמיר, כל מי שהסתבך ויכול להרשות לעצמו ישכור את ציון אמיר. אתה מקבל ממנו אחוזים, יא מני, שעשית לו כזה פרסום?
עשית טעות, דוד מני, טעית. במקום לתת לבית המשפט להכריע בצורה חדה וברורה ולהשתיק את כל המלעיזים, שיחקת אותה שופט ותליין ותובע גם יחד. החלטת שאתה קורא את חומר הראיות יותר טוב מששופטי בית המשפט יקראו אותו. קורה, טועים.
ועל הטעות הזו, מני, על הטעות הזו בשיקול הדעת, שפוגעת בכל אישה באשר היא במקום עבודתה, שקובעת תקדים מסוכן של עבריינות מין (ומה הפלא שגם התיק הזה נגמר בעיסקה), על הטעות הזו אתה צריך לתלות את המפתחות. הזקת מספיק. יאללה, מני, הביתה.
השתגעתם: כן, אז יש קמפיין חדש-ישן של הימין הפאשיסטי לשחרור יגאל עמיר. למי אכפת מעובדות – כמו זה שאף מחבל עוד לא השתחרר, או כמו זה שאם משחררים רוצחים יהודים, יש כמה בתור לפני עמיר. למי אכפת שמדובר בלוגיקה מעוותת. אם יש למרזל וחבר בריוניו הזדמנות להיות אלימים, מרגיזים, לתמוך ולהצדיק אלימות, הם הרי לא יחמיצו אותה. רצח, לדידם, הוא לגיטימי, אם הוא נעשה ממניעים שהם מסכימים אתם. ממש הועד להגנת הדמוקרטיה.
ללא מילים: אם צריך הוכחה לטעות שעשה מזוז, זו היא. אין לי מה להוסיף.

ומלבד זאת, יש להפסיק את המשטר הצבאי בבורמה.