פתחון פה

מעשה שהיה כך היה. יומטוב דואק, מאבטח ברשת "חצי חינם", נרצח ע"י שודד בכניסה לסניף בחולון ב-30 במארס בשעה 1:45 בלילה. יומטוב דואק היה עובד חברת שמירה, שם יפה לעובד קבלן.

משכורתו נעה סביב השלושת אלפים שקלים בחודש. בערך חצי מעלות המחשב עליו נכתבות המילים הללו. לא המון כסף, לזוג עם ילדה, האם אינה עובדת בשל מצב בריאותי רופף. השכר הממוצע במשק הוא בערך כפול מזה. לא היה מה לדבר בכלל על תשלום לשעות נוספות. החזר נסיעות? חלקי בלבד. למה? כי זה קבלן חיצוני, הוא אחראי, "חצי חינם" יכולה לעצום את עיניה.

לא היה טפיל חברתי. כשלפני שנתיים, והוא בן 63, החברה שעבד בה פשטה את הרגל, הפשיל שרוולים, חגר אקדח ויצא לאבטח. נאבק כדי לשים מזון על שולחן משפחתו, גם בתנאים לא פשוטים.

במהלך השבעה הגיע בחורצ'יק אחד, מחברת השמירה, "י.צ. עמל ביטחון". שלח משאית עם אוכל. במקרר לא היה מקום, והאוכל נשלח לנזקקים. אז, טובה דואק האלמנה עוד לא חשבה שהיא עצמה נזקקת.

ואז ניסתה ליצור קשר עם החברה, כדי להחתים אותה על המסמכים כדי לקבל קצבת שארים. החברה נעלמה. לא ענו לטלפון, משרדיהם היו סגורים. החברה החליפה שם וכתובת. קצת עבודת בילוש, וטובה הגיעה אל משרדי החברה. מנכ"ל החברה החדשה הסביר לה שבעלה המנוח איננו עובד החברה החדשה, שקנתה רק חצי מהחברה הישנה. בציטוט שנראה כלקוח מתקופות אחרות אמר לה האדון הפיאודלי "קנינו רק את השומרים, בלי הנשק".

אחרי התעקשות שלחו לה את המסמכים עם חותמת החברה הישנה. כנראה שיחד עם השומרים הם קנו גם את החותמות. אלא שאז התחילה הקטסטרופה להתרחש. החברה לא הפרישה לדואק ז"ל קרן פנסיה – ולכן טובה אינה זכאית לקצבת שארים. גם תשלומי ביטוח החיים לא היו אחידים. את חברת הביטוח מצאו בקושי, והיא לא מוסרת מידע על הפוליסה של דואק המנוח.

טובה לא ויתרה. פנתה ל"חצי חינם", שתסייע לה. ב"חצי חינם" היו בדיוק עסוקים בלספור דולרים, אז שלחו אותה לחברת השמירה. זה הנזק של חברות הקבלן. "חצי חינם" לא חייבת מאום, בעלי הרשת לא מחוייבים לבדוק האם הסכום שהציעה להם חברה כלשהי במכרז הוא ריאלי כדי לשמור על תנאים סוציאליים לעובדים. שהם ישברו את הראש. משפטית, הרשת לא חייבת כלום.

ביום שלישי האחרון הגיעה קבוצת פעילים מעמותת "במעגלי צדק" להפגין מול החנות בחולון. עובדי החנות יצאו החוצה והחלו להכות את המפגינים. בכוח, בברוטליות פשוטה, הקפיטליזם הראה את פרצופו האמתי. בעלי ההון שלחו את הואסאלים שלהם לדכא את המשתמשים בחופש הביטוי באלימות. מיטל דואק, בתו בת ה-18 של יומטוב המנוח, הייתה בין המפגינים. אחד העובדים דחף אותה לרצפה והפליא בה מכותיו. כך ייעשה למי שתעז לדרוש להתקיים בכבוד. שקט עכשיו! מנהלי הקונגלומרט עושים כסף, ואתם מפריעים לזרימת הלקוחות.

אבל אפשר לנצח את השוק החופשי בשיטותיו שלו. לא תמיד, אבל אפשר.

הסיפור כאן הוא פשוט. "חצי חינם" היא חברה שמטרתה אחת – להרוויח כסף. כשרצו להעסיק מאבטחים, בוודאי פתחו מכרז ובחרו במציע ההצעה הנמוכה ביותר. לרגע לא עלה על דעתם לבדוק האם הצעה כזו תאפשר למאבטחים ביטוח פנסיוני, תכסה את משפחותיהם במקרה של אבדן ועוד כהנה וכהנה. לו היו מעסיקים הם את המאבטחים, היו מחוייבים בכך, אבל הרי בדיוק לשם כך הם שוכרים את שירותיו של קבלן חיצוני. האחריות עוברת לידיו. למעשה, סביר להניח שברור היה לאנשי העסקים הממולחים שאם חברת השמירה רוצה להיות רווחית, מן הסתם היא לא מספקת למאבטחיה את כל התנאים המגיעים להם, כל התנאים ש"חצי חינם" עצמה, לו הייתה שוכרת את העובדים, הייתה מחויבת להם. אין סיבה שחברות הקבלן תהיינה זולות יותר מאשר העסקת עובד ישירות. אלא שקבלן חיצוני מאפשר לחברה, משפטית, לעצום עין. הם הרי שלחו משאית, נתנו את הפיף שלהם.

ומשפטית וחוקית "חצי חינם" צודקת. אבל לא ציבורית. זה הזמן להפסיק לצקצק בלשון ולעשות מעשה. לא מעשה גדול. מעשה קטנטן. להפסיק לקנות ב"חצי חינם". חסידי השוק החופשי יודעים לספר לנו הכול על היצע וביקוש. ובמשחק הזה, יש אפשרות שהם יכולים להפסיד. חרם צרכנים לא חייב לומר שמסדרונות "חצי חינם" יהיו שוממים מאדם, עד שהרשת תקרוס. מספיק שחמישה אחוזים מלקוחות הרשת הקבועים יחליטו שזה חשוב מספיק, ויכתתו רגליהם למקום אחר. בממוצע, הקונגלומרט יפסיד חמישה אחוזים מרווחיו. בסדר הגודל של ענקית המזון, מדובר בכסף רב בהרבה ממה שהיה עולה להם להחזיק מאבטחים שאינם עובדי קבלן, עם כל התנאים הסוציאליים.

ואם תהיה תשומת לב תקשורתית וסחף, אז מישהו כבר יעלה על הטרנד החדש וישכור מאבטחים ישירות, בלי תיווכו של הקבלן מסיר האחריות. יפרסם קמפיין גדול, כדי למשוך את המטורפים האלה, שחושבים שמשפחותיהם של מאבטחים שנרצחו צריכות להמשיך לחיות בכבוד.

מי שחסך כספו על חיי אדם, לא מגיע לו שנפרנס אותו. טובה יומטוב מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי של אלפיים חמש מאות ש"ח. בקרוב, כשמיטל תהיה בת 18, הסכום יתכווץ למעט מעל לאלף. ככה מייצרים חרפה.

אני קורא לכולם לא לתת ידם לחרפה הזו. מה יש, שיכאב גם לחליפות המהודרות קצת בכיס. אני לא מוציא את כספי במקום שמייצר חרפה – ואני לא חושב שמישהו אחר צריך. יש להחרים את רשת "חצי חינם", לאלתר.

ומלבד זאת, היום יותר מתמיד יש סיכוי והזדמנות וצריך לעצור את המשטר הצבאי בבורמה.

אני מאוד נהנה לטקבק בבלוג של גדי טאוב. כבר כתבתי כאן שהדיונים שמתעוררים שם הם תמיד מרתקים ותמיד ברמה גבוהה מאוד. אלא שהפעם הטוקבק שלי הוא קצת ארוך מדי לפורמט של טוקבק, אז העדפתי להעלות אותו כפוסט נפרד.

המגיב אמנון הלל בפוסט הזה טוען מספר טענות שיש לי ויכוח אתן. ראשית, הרקע שלו אינו מדויק. הבסיס שלו הוא ש"דמוקרטיה מתייחסת בפירוש לכל אדם". זו, כמובן, טענה שאיננה נכונה. הליברליזם מתייחס לכל אדם. הדמוקרטיה מתייחסת לכל אזרח. כך, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מתייחסת אלי, כי אני אינני אזרח גרמני. גם אם אעבור לגור בגרמניה (אין חשש כזה), כל עוד לא אהיה אזרח גרמני לא אהיה חלק מהגוף הריבוני בגרמניה, שהוא, כמו בכל דמוקרטיה, האזרחים. הדוגמה הזו טובה במיוחד מפני שבגרמניה יכול להתיישב כל מי שיש לו אזרחות של מדינה החברה באיחוד האירופי. כך, למשל, יכול פייר הצרפתי להתיישב בגרמניה - אולם על אף שממשלת גרמניה מעניקה לו את הזכות להתיישב שם, אין לו זכות הצבעה והוא אינו אזרח. המשטר הדמוקרטי הגרמני פוסח עליו - הוא לא נוטל בו חלק.
האם מדובר במשהו רע? לא בהכרח. מדינות לאום אינן בהכרח רעות, זולת באספקלריה קוסמופוליטית. בכל מקרה, מדובר בדמוקרטיה נורמטיבית, כיוון שמדינות לאום דמוקרטיות הן מקובלות למדי.
בהמשך טוען מר הלל ש"העובדה שיש נבזויות ומדיניות אנטי-דמוקרטית במקומות אחרים בעולם לא יכולה לשמש הצדקה למדיניות כזו בישראל." בכך הוא מסלף את דבריו של ד"ר טאוב, לו הוא מגיב. העובדה שברחבי העולם ישראל הולכת והופכת למוקצה מחמת מיאוס בדעת הקהל מעידה על מגמתיות כלשהי. בראייה היסטורית רחבה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גיהוק היסטורי ותו לא. הג'נוסייד בדארפור גובה קרבנות רבים יותר, הקומוניזם הסיני גובה קרבנות רבים יותר, הרוסים בצ'צ'ניה ביצעו מעשים אכזריים יותר, הכיבוש האירופי של אדמת אמריקה היה אכזרי יותר ובהמי יותר, משטר האימים הצפון קוריאני, זה שממיתים בו אנשים בתאי גזים לשם הניסוי, נורא בהרבה מהכיבוש הישראלי בגדה. אמת, כל אלו אינם מצדיקים מדיניות של כיבוש - אולם אין שום פרופורציה בין מידת העיסוק התקשורתית, האקדמית והציבורית בכלל בסכסוך במזה"ת לבין גודלו הממשי של הסכסוך. אם האקדמיה הבריטית משחקת בחרמות על ישראל, אולם לא מזכירה במילה את סודן, רוסיה או סין, יש כאן איפה ואיפה. אם כל ילד בעולם יודע מה שמו של ראש עיריית ישראל, אבל מעטים שמעו את שמו של קים ג'ונג-איל, ההיטלר של המאה העשרים ואחת, יש כאן אבדן פרופורציה מוחלט.
ממשיך הלל וטוען: "הציונות שאפה והקימה מדינה יהודית בשטח פלשתינה-א“י המיושב במקומיים ומכאן הסכסכוך הציוני פלסטיני העקוב מדם." אלא שמדינת ישראל קיבלה מנדט מהאומות המאוחדות להקמתה כאן. אפשר "להאשים" את ההגירה המאסיבית שהביאה הציונות, אולם יש לזכור שני דברים - הראשון, שמרבית העולים קיבלו אישורי הגעה, אם מהעות'מאנים ואם מהבריטים. כיוון שהם היו אדוני הארץ באותה תקופה, לא מדובר כאן על הידחפות בכוח אלא על התיישבות ברשות.
חשוב להדגיש שבשטח שהיום הוא ישראל לא הייתה מדינה פלשתינית ריבונית טרם שובו של העם היהודי. לא נדחקו רגליה של מדינה ריבונית פלשתינית, וספק רב אם בכלל היו למקומיים שאיפות לאומיות כלשהן אז. הריבונות על הקרקע הייתה של הטורקים ואחריהם הבריטים, והם שאפשרו את העלייה לכאן.
טענתו הבאה של הלל היא" "הפעילות למען ”רוב יהודי“ ו“אופי יהודי“ בפלשתינה שגם אחרי עשרות שנות פעילות ציונית ישבו בה ב-1922 רק 80 אלף יהודים (לפחות 30 אלף מתוכם לא ציונים או אנטי ציונים) לעומת 650 אלף פלסטינים חייבה צעדים גזעניים ומדכאים כלפי הפלסטינים. מדיניות זו נמשכת עד היום." ראשית, הלל מתעלם מכך שכבר ב-1917 נתנה המדינה שלה ריבונות על השטח הצהרה שהיא רואה בארץ ישראל מקום להקים בו בית לאומי לעם היהודי. הגדרה זו מקפלת בתוכה את התפיסה ש"בית לאומי" זה יהיה לבני העם היהודי, וממילא שיהיה בו רוב יהודי ואופי יהודי. כשהלל כותב על צעדים גזעניים, כהגדרתו, דומה שהוא מתעלם ממספר דברים - העובדה שישראל קמה רק ב-1948 וממילא לא יכלה לנקוט בצעדים גזעניים לפני שהייתה ריבונית על שטח, העובדה שהיו אלה דווקא מי שהלל מכנה "המקומיים" שפעלו בשיטות של אלימות וטרור, גם כלפי המשטר וגם כלפי היישוב היהודי, שהיו אלה הם שפצחו בפרעות תרפ"ט, למשל, כחלק מתפיסה של שטח א"י ההיסטורית כחלק מקרקע ערבית - תפיסה לאומית ערבית שביסודה הנחת יסוד בעלת אופי שאני מתפלא שהלל לא מגדיר כגזעני: שהקרקע כאן שמורה לערבים בלבד.
מלחמת העצמאות החלה לאחר שמדינות ערב והערבים המקומיים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, תכנית בה נתנו מרבית מדינות העולם את הסכמתן להקמת מדינה יהודית (ודוק: זהו המנדט שניתן למדינת ישראל - להיות מדינה יהודית) בשטחי א"י ההיסטורית. המלחמה החלה בפעולות טרור של הציבור הערבי בישראל והמשיכה בפלישת מדינות ערב על מנת למגר בכוח הזרוע את היהודים מהקרקע שנתן להם האו"ם. האם עליי להבין מדבריו של הלל כי עלייה באישור לשטח שנמצא בשליטת מדינה כלשהי היא חמורה וגרועה מניסיון למגר תושביה של מדינה ריבונית הפועלת מתוקף מנדט בין לאומי לקיומה?
בשלב הזה בערך עובר הלל לדמגוגיה. "זה כולל ממשל צבאי מדכא בתוך ישראל על מאות אלפי פלסטיניים משך כמעט 20 שנה. זה מחייב אפליה מזעזעת בפיתוח, בהקצאת אדמות, בשירותים בסיסייים לאזרחים כחינוך, בריאות ורווחה."
עכשיו, מי שקורא פה מדי פעם יודע שאני מתנגד נחרץ לכיבוש הישראלי בגדה ולאפליה כנגד ערביי ישראל. אלה דברים שצריכים להיפסק. אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, אין בכך משום שמיטת הקרקע תחת עצם זכותו של העם היהודי למדינה. לעם הסיני מגיעה מדינה על אף זוועות המלחמה שמבצעת ממשלתו. לעם הגרמני מגיעה מדינה על אף המשטר הנאצי. ולכן, עד כמה שאפליה וכיבוש הם דברים נוראיים (והם אכן כאלה), אין הם מהווים טיעון משכנע באשר לזכותה או אי-זכותה של ישראל כמדינה יהודית.
"כל זה לא מקרי ולא נובע מרוע אלא רעיון המדינה היהודית המחייב דיכוי בלתי פוסק ואפליה, כלומר גזענות כלפי הפלסטינים."
כלומר, מדינה לאומית מחייבת גזענות כלפי מי שאינם בני הלאום? או שהלאום היהודי, כרגיל אצל כל מיני יהודים-שונאי-עצמם, צריך להוכיח עצמו יותר מלאומים אחרים? במילים אחרות, אם רעיון המדינה היהודית כולל אינהרנטית אפליה, אז גם רעיון המדינה הצרפתית או הגרמנית הוא כזה. אלא אם כן טוען מר הלל שמהיהודים נדרש יותר ממה שנדרש מהצרפתים.
"כיצד מציע טאוב לכנות מדינה שהזכויות בה נקבעות לפי מוצא לאומי?"
אה… דמוקרטיית לאום?
"שלילת אזרחות, זכויות ורכוש מתושבים בשל מוצאם והענקת אזרחות אוטומטית למוצא אחר היא אפליה ומבטאת גזענות." זו כבר דמגוגיה זולה. ממי נשללה אזרחותו? אלה שגורשו במלחמת העצמאות מעולם לא היו אזרחי ישראל, וממילא מצאצאיהם לא נשללה אזרחות - פשוט לא ניתנה להם. גם אוסטריה, איטליה או שוודיה לא מעניקות אזרחות לכל אחד, אבל בן להורים שוודים שנולד באיטליה הוא אזרח שוודי לכל דבר ועניין. האם גם שוודיה מדינה גזענית?

"מדינה דמוקרטית אמיתת היא מדינה של כל (כל!) התושבים שלה ללא הבדל." לא. היא מדינה של כל האזרחים שלה. אחרת, מה מונע ממיליוני גרמנים לעבור לגור בצרפת, ומיידית, כיוון שהם תושבים, להפוך את צרפת למדינת לווין גרמנית?

"אך בישראל קיים חוק יסוד הכנסת (סעיף 7א) שמאפשר לפסול רשימה שמעוניינת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקום מדינת יהודית.
מתברר שדווקא מפלגה עם מצע דמוקרטי שרוצה להפסיק את האפליה עלולה להפסל לרוץ לכנסת בשם עיקרון אנטי דמוקרטי של השמירה על המדינה היהודית."
נעזוב את זה שהלל פשוט מסלף את המציאות כאן - סעיף 7א, שנוסף ב-1985, קובע שלא תשתתף בבחירות רשימה אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות או שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. בשום מקום לא מוזכר הביטוי "מדינת כל אזרחיה". גם בוורסיות הקיצוניות ביותר של תרחיש האימים הזה של מדינה דו לאומית לא מוזכרת שלילת ישראל כמדינת היהודים - גם היהודים - ועל כן מדובר בסילוף. בל"ד, למשל, רצה עם מצע של מדינת כל אזרחיה, וכמוה גם תע"ל ורע"ם. לא יפה לשקר.
ועוד: מפלגה שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה של העם היהודי רוצה לגרום לישראל להיות משהו אחר מהמנדט שניתן לה כמדינה יהודית וממילא מהווה גזענות הפוכה וביטול זכותו הלגיטימית של העם היהודי על חלקים מפיסת הקרקע הזו.

ואגב, מה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, אמנון? להם לא מגיעה מדינה? ללאום הפלשתיני לא מגיע להגדיר את עצמו במדינה עם גבולות ברורים? כי אם כן, אז מדינה דו לאומית פוגעת בעקרון הזה. או שמא מציע מר הלל כי המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינה דו לאומית, כלומר לפלשתינים מגיעה מדינה וחצי וליהודים - חצי? על מה זה נשען?
ואם ללאום הפלשתיני לא מגיע, לשיטתו של אמנון, להגדיר עצמו במדינה משלו, אז מה ההבדל בין אמנון לבין נדיה מטר? הרי גם היא טוענת את אותו הדבר בדיוק.

זה מה שקורה כשמבלבלים לאומיות עם גזענות. הגבול הוא דק, אבל הוא שם.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

הפוסטים פה נכתבים על תכנה שולחנית, נשמרים במקום המיועד לכך על הדסקטופ של המק שלי ומפורסמים לפי סדר דחיפות/חשיבות. נדיר שפוסט מפורסם ביום שהוא נכתב, מפני שאני כותב הרבה יותר משאני מפרסם. לאחר פרסומם אני מעביר אותם מהדסקטופ אל תיקיה המיועדת לכך. חלקם לא מפורסמים כלל, ואחרים מצורפים יחדיו, למה שמכונה כאן "מעולם לא היה מצבנו". למשל, המניפסט החילוני שכב אצלי שלושה שבועות לפני פרסומו - הוא דרש מעט עבודת שיפוץ והיו עניינים דחופים יותר ממילא.

ולמה אני מספר את כל זה? כי הפוסט שלי לכבוד יום הבלוגים, אי שם בסוף החודש שעבר, הועבר בשוגג לתיקיה ולא פורסם. אני, שיש לי עוד עניין או שניים על הראש, הייתי בטוח שפרסמתי אותו - הוא היה מוכן שבועיים לפני המועד - ורק כשהוספתי את המניפסט החילוני ראיתי שלא. ככה זה, בלוג אחד שאני לא קורא בקביעות הוא הבלוג שלי.

אז באיחור מאד לא אפנתי אני מציג את הפוסט שהיה אמור להיקרא "חמישה וחמישה" וייקרא מעתה "אופס, פאדיחה".

לכבוד יום הבלוגים וכאלה מין, אמרו לי שצריך לתת חמישה בלוגים שאני קורא בקביעות. לך תבחר. אני קורא ברסס משהו כמו שלושים בלוגים - פוליטיים, מקצועיים וסתם מעניינים. חוץ מזה אני עובר מדי פעם להתעדכן בעוד איזה עשר-עשרים. אז החלטתי לתחמן את המערכת. אני הולך לתת חמישה בלוגים פוליטיים שאני קורא בקביעות, ועוד חמישה בלוגים לא-פוליטיים שאני קורא בקביעות. ככה אני יכול לבחור עשרה בלוגים, לתת כבוד לבלוגים שלא נמצאים ברול (בבלוגרול ממילא נמצאים רק הדברים שאני כותב ובלוגים פוליטיים) ולתת לקוראים עוד דבר או שניים חוץ ממה שהם ממילא מקבלים פה.

הבלוג של ד"ר גדי טאוב הוא בלוג שמצאתי בטעות. בכלל חיפשתי חנות שתמכור לי את "המרד השפוף", ופתאום גיליתי שלמחבר, שהיה מרצה שלי בשנה א', יש בלוג. הבלוג הזה הוא פוליטי ברובו, אבל כוחו הגדול הוא לא רק בתכנים המפורסמים בו (על אף שמדובר בתכנים מעולים ומעוררי מחשבה), אלא בשיח שהוא יוצר. הפוסטים של גדי הם הזמנה לדיון, והאנשים שקוראים את הבלוג הזה הם אנשים חושבים, מתנסחים בבהירות ובעלי דעות מוצקות. לפעמים גדי מזמין אותם לכתוב פוסט, ומפתח את הדיון עוד. כך יוצא שמתפתח דיון רציני, לא-אישי, מדויק, בסוגיות מורכבות ורציניות. זה כיף גדול לנהל דיון בעברית וממש ליהנות ממנו, במיוחד בהתחשב בעובדה שבארץ אין תרבות דיבייט נורמלית. מקום כדאי לכל מי שלא מתווכח רק כדי לשמוע את קולו שלו.

מקס הזועם הוא לא עוד בלוגר, הוא נביא זעם עם ניחוח קלינט איסטוודי. הוא מסוגל להשתמש בשפה בוטה וחדה, כמו גם בסרקזם דק. למרות שהוא יושב בישרא-בלוג מרובה החסרונות (רוב החסרונות שלו הם מתחת לגיל 18 וקרבנות עצובים של מערכת החינוך הישראלית), הוא מהווה את אחת מנקודות האור הבודדות שם (מקס, תעבור). בלוג של ליברל אמתי, בכל תחומי החיים. מומלצים במיוחד הפוסטים בעמודה מצד שמאל.

הגר ורווית הן לוחמות סוציאל-דמוקרטיות ממעלה ראשונה. הבלוג שלהן משלב אקטיביזם אזרחי, ראיית עולם מפוכחת והבנה עמוקה של תהליכים בחברה הישראלית. והכול כתוב היטב, בנימה סרקסטית-זועמת ועם המון המון חן. הן מהוות סיבה טובה מספיק להיכנס לישרא-בלוג ומקור השראה בלתי נדלה.

כוסית עם אובססיית שואה זה שם סקסי לבלוג חד. הכוסית (דור שלישי) למדה את ההיסטוריה, ומנסה שגם אנחנו נלמד ממנה. הערות נבונות על סדר היום הציבורי, נקודת מבט ייחודית מאוד ושיעורים חינם. מורה להיסטוריה אמרה לי פעם שההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה - אף אחד לא מקשיב. או כמו שאומרת בעלת הבלוג - "מי שלא לומד מההיסטוריה…"

החברים של ג'ורג', שבימים אלה הם בעיקר יוסי גורביץ, כבר מזמן הפך למוסד. הגם שלא תמיד אני מסכים עם השקפותיו של גורביץ, הוא תמיד מספק נקודת מבט מרעננת ואתגר מחשבתי אמתי. ליברליזם כפי שהוא צריך להיות, בוטה ובועט. חובה.

ואם נמאס לכם מפוליטיקה, הנה חמישה בשביל הרוח.

שי גולדן כותב בלוג מאד אישי, מאד חשוף, ואיכשהו מצליח לעשות זאת היטב. בעבר הייתי שותף פעיל בטוקבקים, היום כבר לא, וסיבותיי עמי, אבל אני עדיין שותה בצמא כל פוסט חדש. קטרזיס במיטבו לשעות הלילה הקטנות.

הבלוג של שושנה פורבס הוא פורטל. כמעט כל מה שנמצא ב"דיאטת קריאה" הוא חומר קריאה מעולה - התחנה הראשונה שלי כשאני רוצה לקרוא כמה דברים מעניינים. פורבס בוחרת את הטופ שבטופ. התכנים שפורבס עצמה מביאה, תכנים מעולם המחשוב - הם ברמה גבוהה מאד ותמיד תענוג אמתי למי שעוסק בתחום. פורבס חושבת מחוץ לקופסה - ועושה זאת היטב.

המקבלוג של זהר הוא בלוג חובה לכל משתמש מק, ובלוג חובה עוד יותר למי שלא - רק ככה תבינו מה אתם מפסידים.

בועז רימר, המקים, החוזה, המתפעל וההוגה של "במה חדשה", אחד מהאנשים היחידים בגילו שיכולים לומר בבטחה שהיה להם חזון, כותב בלוג שההגדרה הטובה ביותר עבורו הוא "כל מיני". סרטים, תכניות טלוויזיה, מוסיקה ומה לא. שוב, מומלץ בחום.

הופמן מביא תכנים שמצא ברשת - והוא דייג מוצלח מאד. "חדל קשקשת ברשת" הוא מקור בלתי נדלה לדברים מגניבים ברשת, בתוספת פרשנות אישית בהירה ומסוגננת.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה

יש מין תחושת התנצלות כזו, בקרב היהודים הלא-דתיים, כאילו אינם "יהודים" מספיק. יש גם מין תפישה אווילית כזו, כאילו מדינה "יהודית" פירושו "מדינה שבה לרבנות יש דריסת רגל בחיים הציבוריים". ואווילי אף יותר הוא יישור הקו התמוה עם הרבנות בכל מיני עניינים, יישור קו שחוטאים בו גם לא-דתיים רבים. רגשות שנפגעים, כידוע, הם כבר מזמן עניינם של חובשי כיפות בלבד (לא ייתכן שהומוסקסואל ייפגע מההשוואה בינו לבין בהמה, אבל אם הוא ירצה ללכת ברחובות העיר, ברור שכל חובשי הכיפה יחושו כאילו פרצו לביתם וגנבו להם את הטלוויזיה שלא אמורה להיות להם).
ולא היא. ליהודים הלא-דתיים יש זכויות רבות שנפגעות מדי יום - והגיע הזמן שגם לבם יחל לדמם, שינערו את תחושת האשמה מעליהם ויתחילו לתבוע את המגיע להם. אפשר להתחיל מהכתוב כאן.

על רשימה זו ניתן עוד להוסיף המון (מתנדבים?) אולם היא מוכיחה שרגשות חילוניים (ואף למעלה מכך) נפגעים אף הם, בכל יום; זכויות של חילונים מקופחות, כל הזמן.
הגיע הזמן שהרוב החילוני יחזיר לעצמו את השליטה בחייו.
 

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

הנושא הזה עלה בכמה דיונים אינטרנטיים, ונראה לי נכון לכתוב עליו כמה מילים. כשחוקים נגד עישון הולכים ונעשים דראקוניים, כשאנשים חסרי חיים תובעים בית קפה מפני שאזור המעשנים בו, בחוץ, עלה על 25 אחוזים משטח המקום, כשבעלי עסק מוצאים עצמם בין הפטיש לסדן, כותב שורות אלו מתחיל להרגיש שמישהו, איפשהו, הלך קצת רחוק מדי.

נקודה שחשוב להתחיל בה היא שהעישון הוא זכות. הוא זכות מעצם זה שהוא לא אסור. הוא זכות לא פחות מהזכות ללכת לקניות בשוק, ללבוש מיני קצרצר או לצעוד ברחובות ירושלים, פשוט בגלל שבדמוקרטיה, מה שישראל מנסה להיות, מה שלא אסור לי הוא זכותי המלאה. אין לי זכות לא לשלם מיסים או לגנוב משהו ממישהו, יש לי זכות להרוויח כסף, ללכת ברחוב בבגדים לבחירתי, להפגין, לאכול שווארמה וכן, יש לי זכות מלאה גם לעשן. לכן, מי שנוקט עמדה לפיה "לא בא לו" לתת זכויות למעשנים, נוקט עמדה שאי אפשר להגן עליה, בכלל – המשמעות של המילה "מותר" היא שיש לפרט זכות לעשות דבר מה, והעישון בישראל מותר.

השאלה כאן היא עד איזו רמה מותר להגביל את הזכות הזו למען זכויות אחרות, ועד כמה זכותי לעשן פוגעת בזכויות מהותיות של אדם אחר. ובשאלה הזו, החוק החדש הולך רחוק מדי, רחוק בצורה שהיא באמת ובתמים מסוכנת לכלכלה הישראלית ולחיי הלילה בישראל, שגם להם יש ערך.

הבה נתבונן על סעיף אחד מהחוק: שטחו של האזור המיועד לעישון בבית קפה לא יכול להיות גדול מ-25 אחוזים משטח בית הקפה הפתוח לציבור. לא משנה עד כמה הוא מאוורר, או, כמו המקרה של התביעה שהובאה כאן קודם, אם השטח הזה בחוץ – עליו להיות רבע מבית הקפה. לא משנה גם מי הם הלקוחות – אם בבית הקפה שוהים 100 מעשנים ולא מעשן אחד – על 100 המעשנים להצטופף בשטח של 25 אחוז, ולהשאיר את שאר בית הקפה לאותו לא מעשן.

כן, נכון, יש לאותו לא מעשן זכות מלאה לנשום אוויר נקי. אבל, המחוקק קובע שהזכות הזו גדולה מזכותם של 100 אנשים לעשן בבית הקפה, זכות שהיא נתונה מעצם זה שיש חוק שמסדיר את הנושא, גדולה מזכותו של בעל בית הקפה להרוויח כסף, זכות בסיסית של בעל עסק שבוודאי שאיננה אסורה בחוק. לא מעשן אחד יכול להכנס לבית קפה, להזמין כוס מים (החוק מחייב שלא ידרשו תשלום על מים מהברז) ולהביא לכך ש-30 לקוחות מעשנים, משלמים, פוטנציאליים, לא ייכנסו כלל לבית הקפה כי לא יהיה להם מקום. החוק בעצם מחייב יותר מזה – גם אם אין בכלל אדם שאינו מעשן בבית הקפה, אף לא אחד, גם אז יוכל בעל המקום למלא אותו רק כדי רבע משטחו. מעשנים יכולים לעמוד בתור מחוץ לבית קפה שהוא שלושת רבעי ריק, רק בשביל כסא שבו יוכלו להדליק סיגריה עם הקפה שלהם.

אז תמיד יבוא החוכמולוג שיגיד שהם לא חייבים לעשן. נעזוב את זה שזו, מבחינת החוק, עמדה לא קוהרנטית בעליל – אם מעשנים לא חייבים לעשן, אז למה החוק אוסר על מכירת סיגריות לקטינים? הרי אבן היסוד של החוק הזה היא שעישון הוא התמכרות. אבל מעבר לזה – נכון, הם לא חייבים. מעשנים לא חייבים לעשן, אנשים לא חייבים לדבר בטלפון באוטובוס, בלוגרים לא חייבים להחזיק בלוג, נהגים לא חייבים לנהוג ובכלל. אבל זו זכותם. זכותם של אנשים לדבר בטלפון באוטובוס, גם אם אני מנסה לישון ולא רוצה לשמוע שלאיש מולי יש פסוריאזיס והרופא עשה לו דבר זה או אחר שלא אעלה על הכתב, זכותו של הנהג לנהוג, גם אם אני אינני נוהג – וזכותו של המעשן לעשן סיגריה עם הקפה שלו. אפילו שתיים. והמעשן לא הולך למחול על זכותו זו רק כי בעל המקום מחויב על פי חוק להחזיק את רוב המקום ריק – הוא פשוט ילך למקום אחר. יתירה מזו – זכותו של הלא-מעשן לנשום אוויר נקי נשמרת מרגע שיש הפרדה. בבית קפה שבו כל המעשנים יושבים בחוץ, עשן הסיגריות שלהם לא פוגע בו. יש לו אופציה מבודדת ממעשנים. אז בעצם, איזו זכות של הלא-מעשן נפגעת מזה ש-80 אחוזים מבית הקפה הם בחוץ ומיועדים למעשנים?

ולזה יש שם – פגיעה בזכויות שלא לצורך, בצורה מוגזמת. למה?

רובנו מאמינים שלבני אדם יש זכות לחיות. לא זכות מוחלטת, הרי אפילו היא מוגבלת – למשל ע"י עונש מוות במקומות ברבריים דוגמת ארה"ב או ע"י שירות צבאי כפוי במקומות ברבריים כמו ישראל – אבל קיימת. לאנשים גם יש חופש תנועה. הוא לא מוחלט – אסור להם להכנס לשטח צבאי סגור, למשל, או לנהוג במהירות מופרזת, או לחצות רמזור אדום. שתי הזכויות הללו נגזרות מההגבלות עליהן – הן בכל מקום שהן לא מוגבלות. כלומר, בכביש שבו מהירות הנסיעה שלי מוגבלת להיות עד 90 קמ"ש בלי מינימום, זו זכותי המלאה לנהוג במהירות של 80 קמ"ש, 40 קמ"ש, 5 קמ"ש או 90 קמ"ש. במקום שבו המדינה לא מחייבת אותי למסור את נפשי בידה, זו זכותי המלאה לחיות. לא צריך להגדיר אותן בחוק – הן שם מפני שהפעולה מותרת.

מאות אנשים מוסרים נפשם מדי שנה לתאונות דרכים. הנזק שנגרם להם חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא-מעשן שהשטח ללא-מעשנים בבית הקפה היה קטן מדי עבורו, הוא חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא מעשן שנאלץ להתמודד עם קצת עשן בפניו בפאב אפלולי. מוות, פציעות קשות ושאר רעות חולות באות על אותם אנשים. חלקם אינם נוהגים, מעולם לא נהגו, בחרו שלא לנהוג. ובכל זאת, ועל אף שהזכות לחיים גדולה וחשובה עשרות מונים מהזכות לא לנשום עשן סיגריות, אין חוק שמגביל את שטח הכבישים ל-25 אחוז בלבד מהשטח המוניציפלי, למשל, או חוק שקובע שאם יש אדם לא-נוהג אחד, מיד על כל שאר האנשים הנוהגים לחדול ממעשיהם. כל מי שהמתין אי פעם לרמזור הולכי הרגל ברחוב סואן, כמו דרך בר-אילן הירושלמית או צומת קפלן התל אביבית יודע בוודאות שזכותו ללכת ברגל אינה גדולה יותר, בעיני המחוקק, מזכותו של הנהג לנהוג. עובדה – הרמזור לא מתחלף לירוק בשניה שהוא מגיע לצומת.

האם הישיבה בבית קפה שהעישון אסור בכל שטחו (שהרי, החוק לא קובע מגבלה הפוכה) ושכולו נמצא על מדרכה בריא יותר מישיבה בתוך בית קפה ממוזג כאשר המעשנים יושבים בחוץ? התשובה היא כמובן שלא – בחוץ עוברות מכוניות הפולטות כמויות עשן גדולות פי כמה מאות ממה ששני מעשנים פולטים.

אז למה לא להשאיר את זה לידי השוק? הרי, אם מתנגדי העישון במקומות ציבוריים היו פשוט מדירים רגליהם ממקומות בילוי שבהם קשה להם לנשום בשקט, היו יכולים להחליט בעלי מקומות הבילוי אם וכיצד להגביל את העישון בהם – על מנת למקסם את הרווחים שלהם. העובדה היא, שמקומות בילוי ללא עישון לרוב נכשלים – כלומר, גם אם הלא-מעשנים הם רוב באוכלוסיה (עניין שצריך לבדוק והוא כלל אינו וודאי) – הם מיעוט בקרב פוקדי מקומות הבילוי.

את אחת התשובות המרתקות והצבועות ביותר לזה קיבלתי בדיון אינטרנטי שנערך לפני חצי שנה בבלוג של גדי טאוב, עם ניר – "כשאני יוצא עם חברים שאפילו אחד מהם מעשן, עצם הרעיון שנשב במקום של לא מעשנים נשמע בפניו כל כך נורא, והוא מחמיץ פניו. והוא המעשן היחיד. זה תמיד נראה לי קצת ילדותי, חוסר ההבנה של המעשן מדוע אני לא מסוגל לשבת בסאונת עשן". כלומר, ניר מצפה שהמדינה תחנך את החברים שלו להתחשב בו. האם זה המקום של המדינה, או דווקא של ניר וחבריו?

חוק שמגביל בתי עסק בזכותם להרוויח, חוק שקובע מגבלה א-פריורית, לא מוצדקת, על זכות, הוא חוק שיש להתנגד לו, ובעצמה. הוא לא שונה מהותית מחוק שמגביל את הזכות של הומוסקסואלים לצעוד בבירת ישראל כי מישהו שגר שלוש מאות מטר משם עלול להפגע, מחוק שמגביל את זכותם של בעלי מועדוני חשפנות לפתוח את מקום הבילוי שלהם כי יש אנשים שעירום מציק להם – הוא חוק כפייתי, שנישא על גלים פופוליסטיים ומטרתו לפגוע באנשים שניתן לפגוע בהם כדי להרוויח כמה נקודות פוליטיות על גבם. וככזה – אני מתנגד לו.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה

ירדו פה מהפסים ועלו על בריקדות. אהוד ברק מהמפלגה שפעם נודעה כמפלגת העבודה, יחד עם ישראל חסון ממפלגת הגאונים של "ישראל ביתנו", בקונצרט מיוחד של טירוף וטמטום. כרגיל בישראל, לקונצרט החגיגי הזה יש כנרים דתיים, קונטרה-בס חרדים, פסנתרן שרוצה להיות ראש ממשלה ואין מנצח, רק אנחנו שמפסידים.

ועל מה כל הקצף? זה התחיל בקטן (שהוא גדול), ישראל חסון החליט שחייו כפרלמנטר לא יהיו שלמים אם לא תירשם לפחות הצעת חוק אחת אווילית על שמו, אז הוא החליט להציע שאמנים שהתשמטו לא יוכלו להופיע במופעים ציבוריים – כי אלה לא יקבלו מימון מהמדינה במידה וה"משתמטים" יופיעו.

וזה, אחרי שכל מי שבאמת טרח לבדוק את הנתונים שצה"ל מפרסם ולא את ההשתלחויות חסרות המצפון של ראש אכ"א יודע שאין בעיית משתמטים, אלא אם מחשיבים את החרדים כמשתמטים. אבל הרי אנחנו לא מחשיבים אותם ככאלה.

ויתירה מכך, אין באמת דבר כזה "משתמטים". יש אנשים שצה"ל בחר לשחרר. שימו לב, מי שיש לו, למשל, פטור נפשי משירות צבאי – צבא ההגנה לישראל בחר שלא לצרפו לשורותיו. הגורם היחיד שיכול היה לקבוע אם ישראל ישראלי ישרת בצה"ל הוא צה"ל. וצה"ל – משחרר ובוכה.

ובבכי הזה הוא גם טורח להסתיר כמה דברים, שיוסי גורביץ, באחד הפוסטים החשובים בבלוגספירה, חושף אחד לאחד. למשל, שסעיף האבידות הגבוה ביותר בצה"ל הוא – התאבדות, תוצר של טעויות איומות בדיאגנוזה של קציני בריאות הנפש הצה"ליים.

אז ישראל חסון הציע לגדוע את מטה לחמם של מי שצה"ל שחרר משורותיו וצביקה הדר דווקא לקח. ניחא, לא באמת ציפיתי מחבר במפלגתו של בניטו ליברמן ליותר מזה. אבל אז בא אהוד ברק וחזר למקומו הטבעי – בלון אוויר נפוח שאומר מה שהוא חושב שאנשים רוצים לשמוע. באמצעות הפודל הסדרתי איתן כבל הוא מתכוון לנקוט שורה של צעדים כלפי האנשים שהצבא שחרר משורותיו – בין השאר מניעת הוצאת רישיון נהיגה, להיות רופאים או פסיכולוגים, לעבוד במשרד ממשלתי ואף ישיבה בכלא.

כלומר, כמו שיוסי גורביץ כתב, הצבא יעניש את האזרחים על כך שאלה לא התאימו לו. כי באמת, מי הרשה לאזרחים במדינה רדופה כמו שלנו להוביל מסלול חיים שעלול להפוך אותם לבלתי כשירים להיות בשר תותחים?

וההצעה הזו היא פולשנית במיוחד, כי מי שקובע אם מלש"ב (שם צבאי לכל אזרח בן 17, בתנאי שאינו ערבי או חרדי) מתאים או לא הוא צה"ל בעצמו. כמה בקלות יכול הצבא לשחרר, למשל, אנשים שדעותיהם לא נראות לו על "אי התאמה", ולתת להם לחפש דרך שדעותיהם תישמענה, למנוע כל אפשרות שהם יוכלו לעבוד בשירות המדינה, או להגיע לעבודה עם אוטו.

אה, כן, ראשי ישיבות ההסדר הודיעו שאם יאריכו את תקופת שירות ההסדר מ-16 ל-22 חודשים, הם פשוט לא ישרתו.

זה אולי המקום לסיפור אישי. בשירותי הצבאי שלח לי נ', חבר, קצין ביחידה טכנולוגית מובחרת, מייל שקיבל מקצין מפקד טירונות. המייל סיפר על אחת החיילות שנ' אמור היה לקלוט ביחידתו. הקצין שלח את המייל כדי להזהיר את נ' שמדובר בחיילת "שמאלנית קיצונית", המסרבת לשיר את ההמנון או להשבע אמונים לצה"ל.

בקטן, באותו המייל, היו שתי שורות שכתב נ'. האחת הייתה תגובה לאותו מ"מ טירונות אוויל. "אז מה היא עושה בצבא?" שאל אותו. מעליה, בהערה לגלגנית שהוסיף נ' למכותביו, הוא הוסיף "עוד מעט יגייסו את שמעון פרס".

בדרך-לא-דרך איתרתי את החיילת המדוברת, שוחחתי עמה שעה ארוכה. סיפרתי לה על המייל. בין השאר התברר לי שהיא אמנם מחזיקה בדעות שמאלניות, אולם מעולם לא סירבה לשיר את ההמנון, נשבעה אמונים בסוף הטירונות כמו כולם, אין לה חבר ערבי ובכלל. אותו קצין, מסתבר, ניסה לחזר אחריה, ומשלא עלה בידו החליט להתנכל לה.

זה עבד, אגב, בצורה נפלאה. נ' התנכל לה לכל אורך הכשרתה, כאשר הוא משוכנע שמדובר בפלשתינאית תוצרת בית; לבסוף נאלצה לעזוב את היחידה.

מה שמעניין כאן הוא שבסופו של דבר, כל ילד בן 19.5 עם ארון על הכתף והתפקיד הנכון בבקו"ם יוכל, אם יבצעו בנו הברקים והחסונים את זממם, לחרוץ גורלות עם החותמת שבידו – ושיקול הדעת שלו בנושא אינו קביל, נקודה.

ומה אם אתם טועים, אהוד? מה אם לחלק מהאנשים האלו יש אכן בעיות נפשיות? האם תרחץ בניקיון כפיך אז?

אם תצליח מזימת ברק, תהיינה למלש"ב הסובל ממחלת נפש שתי אפשרויות – להתגייס למערכת שאינה מתאימה לו (לפי הגדרתה שלה!), וכנראה להצטרף לסעיף האבדות הגדול ביותר בצה"ל, או להצהיר על מחלתו, לקבל שחרור מהצבא – ולהיענש על מחלתו, באופן שיקשה מאד את חייו הקשים ממילא. העיקר שלאהוד שלנו יהיה סיכוי להיות ראש ממשלה.

דמם של פצועי הנפש בראשך, אהוד ברק.

 ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי (גם) בבורמה